הייתי שם במצרים - חלק יח - יום לפני הברד | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: ברכה בת חממה, רפואה שלמה מהרה בכל האיברים, תעמוד על רגליה. 

והצלחה ללוחמים ורפואה לפצועים וחזרה לשבויים מהרה - אמן, אמן! 

'אני הייתי שם במצרים...'

פרק יח': יום לפני הברד;

מנגינת הבוקר העריבה העירה את פרעה משנתו, קול החליל הדק המשתלב בקולו המרטיט של הכינור מתרונן בצלילי צלצל ענוג במיוחד, תוצרת אומנותית מצרית מובהקת, על רקע צלילי נבל עדין מתמזגים יחד ליצירת מופת מרנינה!

תמיד אהב לקום בבוקר להרגיש עוצמתו כשליט הממלכה החזקה בעולם! 

הבוקר התלוותה אליו הרגשה מרגיזה!! רק עתה הסתיימה מכת השחין ופרעה לא עמד בדיבורו לשלֵחַ את ישראל, כפי הנראה עתיד להגיע לפניו שוב פעם משה רבנו עם התראות נוספות! 

חשב פרעה בליבו: 'אני לא חפץ לראותו...! טיולי הבוקר הפכו למטרד וכל טיול מפתיע אותו משה ומתייצב ומתרה בו התראות לפני שהוא צריך להטיל את מימיו...' 

בתחילה תפס אותו על היאור והביא עליו מכות: דם, צפרדע וכינים. 

וכשרצה פרעה להתחכם והקדים את היציאה ליאור - גם משה הקדים והנחית עליו את מכת הערוב! 

- 'לו הייתי מוצא עצה: כיצד להתפטר ממנו?' חשב לעצמו פיו נקמץ בזעם עצור! ומוחו התייגע בקדחתנות למצוא רעיון שימלט אותו מפגישה עם משה.

לפתע! 'יש עצה!' חשב בשמחה: 'משה אורב לי תמיד ליד היאור הפעם אני יפתיע אותו, אני אעקוף אותו באופן שלא יעלה על דעתו, לא אצא כלל ליאור וכך משה לא יכול להשיג אותי... מצידי שיחכה ביאור כמה שהוא רוצה, איזה רעיון גאוני!...'

קם ממיטתו עם חיוך של שביעות רצון! בטוח: שהיום הוא לא יפגוש את משה... 

אלא שאז קפא החיוך על שפתיו, מול עיניו הנדהמות, נפתחה הדלת של הארמון ללא שום התראה משה רבנו עומד לפניו! מתעלם לחלוטין ממעמדו של פרעה כמלך כביר ואימתו מוטלת על כל הארץ.

פרעה רתח מזעם! הוא לא יכול היה להבין: איך משה מצליח להיכנס ללא רשות?! והוא גם לא מבין: מדוע הוא עצמו לא יכול להרוג אותו בו במקום על העזתו?! 

אך משה ניצב לפניו תוך שילוח רמז עבה המזהיר את המלך מפני יועצו המרושע והתרה בו ללא חת: '"כֹּה אָמַר ה' אֱ - לֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט, יג) "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם: הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה" (שמות ט, יז - יח)

כדי להמחיש את הדברים ניגש משה לכותל שרט בו שריטה והתרה: 'מחר כשתגיע השמש לשריטה הזו - יֵרד על מצרים ברד עז כל כך שלא נראה כמותו מעולם!'... 

ומיד הוסיף הצעה מדהימה ברחמנות!! 'הברד נועד להרוס את יבול הארץ לא להרוג את האדם והבהמה, חבל שהן ימותו...! תכניס אותם הביתה, מי שיהיה בבית - יהיה מובטח ולא יִפגע!'. 

מעולם לא הציע אדם לאויב שלו דרך לשרוד את המהלומות! 

- בצה"ל למדו את זה: 'הקש בגג'...

פרעה נעץ מבט שואל בחרטומים, ניד ראשם העיד על הזלזול שהם מיחסים לדברים! במוחם המרושע טוו תוכנית זדונית להפריך את דברי משה שיתרחשו דבריו; אם אכן יתהווה הברד בשמים בשעה הנקובה – יטענו: שעל כל פנים הברד הגיע לארץ מאוחר יותר! ואם יגיע לארץ בשעה היעודה – יגידו: שהוא נפל כמה דקות קודם לכן! כי לוקח עד שזה מגיע מלמעלה למטה...'

זאת אומרת לא מענין אותם בכלל שתהיה המכה שבוע (7)! רק; אם זה התחיל בזמן או הגיע לאחר הזמן...

למרות הזלזול הערמומי של החרטומים, סביר להניח: שהמצרים מודעים זה מכבר שדברי משה אינם חוזרים ריקם! ויעשו את הצעד הפשוט להגנת הבהמות, מה גם שהדבר קל לביצוע; לקרוא לבהמות להכניס אותם. 

משה הבטיח: 'כי הברד לא ירד על מקום מקוּרה, לא משנה מה יהיה הקירוי'. 

אך למרבה הפליאה! רק אנשים ספורים התיַּחסו להתראה זו בכובד ראש, 

- זה נקרא: 'לחץ חברתי' – 'אַה! ההוא לא מכניס? - גם אני לא מכניס! מה, יראו שאני פחדן...?! אני לא מכניס...'

בין הבודדים שהכניס: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'" (שמות ט, כ) - זה היה איוב, הוא היה חכם מספיק להבין את אשר לפניו, אך שמע את ההתראה מיד הכניס את מקנהו הביתה! 

לעומתו, פרעה לא התפעל מההתראה בכלל, שידר אדישות וגסות רוח ואת הבהמות שלו השאיר בשדות, כך עשו מצרים רבים.

נו, מה עם ידידנו עבדול כארים? הוא נשאר סגור בבית, מאז מכת השחין הוא התביֵּש לצאת החוצה, רק מחלון ביתו ההרוס יכול היה להביט אל הרחוב ואל השדות הפרוסים לפניו. 

מתבונן בעדרי צאן רועים בשלווה, לקול צליל חלילי הרועים המנגנים מנגינות עריבות ומתעלמים לחלוטין מאזהרתו של משה! לאחר ששׂבעה עינו מהמראה המרגיע פנה מהחלון והחל לסוב בחדרו ואז עינו קלטה תכונה חפוזה, במהירות שב אל החלון שילח מבט חד: שכנו בעל עדרים רבים נראה מכנס בקדחתנות את בהמותיו להשיב אותם אל הרפת המקורַה. - כי הוא מאמין בדברי משה!

חרון אפו של עבדול כארים בער בו להשחית! 

- 'אפילו את חזירי היקרים הספונים תמיד ברפת ושמורים מכל משמר - ציוויתי את המשרת: 'להוציא אותם למרעה!' כדי להראות קבל עם ועדה: שאני לא מתפעל מאיומי היהודי! וכאן עומד לו השכן הטיפש ומכניס את הצאן שכבר היה בשדה...?!'

בעודו חוכך כיצד להגיב - ראה פרשים של המשטרה דוהרים בחופזה אל שדות המרעה ובסבר פנים חמור מאיימים על הרועים שהחלו לכנס את הצאן: 'להשיב אותם הביתה...!' ורשמו דו"חות חמורים למי שההין להכניס את העדרים הביתה! 

הרועים הנבוכים החלו לסוב על עקביהם ולהשיב את הצאן שוב אל המרעה, אבל זה היה למראית העין, איך שהלכו הפקחים - החזירו בחזרה את הצאן לתוך הבתים. 

בחשאי השמיעו לבהמות קולות מפחידים עם תנועות איום מוסוות וגרמו לחרדה בקרב בעלי החיים שפתחו במנוסה מבוהלת אל הדירים והרפתות המוגנים. כך לא יכל איש להאשים אותם: 'שצייתו לדברי משה בניגוד להוראות'. 

כי אף אחד לא הבין: איך הצאן הגיע? אבל הם הבהילו אותם וגרמו לכך שהם ירוצו.

אבל לא כל הרועים נהגו כן. רבים מהם המשיכו בשגרת היום כאילו לא אירע דבר, הבהמות המשיכו לרעות בשדה כמימים ימימה, בכסילות מרשימה! לא חששו מכלום, מקבלים חיזוק רב מנוכחותם הבולטת של רועי בלעם הרשע! שפרשׂ את עדריו הרבים במרחבי האחו ומשדר זלזול רב לעגני לדברי משה. 

אתם רואים: הציבור נוהה אחרי מנהיגים, אחרי דמויות אחרי סֵלב... וכן הלאה... אחרי אמ"ן, אחרי שמונה מאתים (8200)... אחרי... אחרי... אחרי, 

- 'החמאס מורתע! החמאס מורתע!! מה אתה מפחד?! איומים חרטה! אלה ערבים מה הם יכולים לעשות...? הם יכולים לעשות משהו?! ידוע, עבודה ערבית...!' 

וואי וואי וואי... - איזה עיר הם בנו מלמטה! הסינים יכולים ללמוד... הזלזול! כמו המצרים, מזלזלים בערבים וזה... ובזיון הדת חזר עליהם בגדול. 

לא לזלזל אף פעם באף אדם! 'אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם' אומרת המשנה (אבות ד, ג): 'אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם' אבל המצרים בזו! 

והבכירים בצה"ל בזו ונתבזבזו... 

בפרק יט: 'ביום נאה היה זה, השמש זרחה בתפארתה! התחילה את המסלול כמובן במזרח, שינתה ברקיעי השמים, שולחת קרניים חמימות מתפשטות וקריבות אט-אט אל השריטה בקיר של הארמון של המלך פרעה. ואז...!' 

המשך מחר...

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניה בן עקשיא אומר...'