הייתי שם במצרים - חלק יט - מכת הברד | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: הכרה בבורא עולם וחזרה בתשובה עם אחדות לכל עם ישראל וזרע בר קיימא לחרות בת ברכה והצלחה בפרנסה מהרה - אמן, אמן!

'אני הייתי במצרים' פרק יט.

אַה! יום נאה היה זה השמש זרחה במלוא תפארתה, כרגיל החלה את מסלולה באופק המזרחי משם שייטה לה כדרכה ברקיע השמים, שולחת קרניים חמימות מתפשטות וקריבות אט - אט אל השריטה בקיר ארמונו של המלך... 

ואז... בהבזק עז הוארו פני השמים ברקים מסמאי עיניים הבהיקו את פני הרקיע, קולות אדירים הרעימו בחלל האוויר ומשתלחים מטה בעוצמת איתנים, מרעידים את הקרקע המזדעזעת מפניהם כברעש אדמה.

מכיפת הרקיע הבליח הבזק אש אדיר! חיש הגיע לארץ ומלהט את חום האדמה בחום עז וגורם ליובש פתאומי חזק ועליה תלולה בטמפרטורת האוויר.

בניגוד גמור לאוויר היבש והלוהט השולט ברמה, החלו ליפול מן השמים גושי קרח ענקיים! בגודל בלתי נתפס!! של כחצי מטר על מטר וחצי (0.5*1.5). מבעת לשקיפות הקרח נראו להבות אש לוחשות בוערות תוך ענבל הפעמון, נסרכות, מתפתחות בברד כעיסה בלולת אש וקרח. 

נראה היה: שהברד עצמו בוער! משלח ניצוצות ולשונות אש לחלל האוויר. 

בהגיע הברד ארצה התנפץ בלוק ברד עם אש ענקית בקול רעש גדול!! משחרר מקרבו אנרגיות אדירות היוצרות גלי הדף עזים, עזים כל כך עד שהמלך היהיר מצא את עצמו שטוח על קרקעית הארמון משווע לעזרה.

במקביל נגוזה תקוותם של החרטומים לפרוך את דברי משה, מטח הברד הראשון ירד באופן בלתי מוסבר! גושי הקרח שנראו היטב בשמים הבהירים מחוסרי עננים, נפלו במהירות מדהימה! גדולה ממהירות האור וכך בא בעת שהגיעה השמש אל השריטה - נוצרו אבני הקרח באוויר ובבד בבד כבר הגיעו לארץ. אמנם המטחים הבאים ירדו כדרכם במהירות טבעית, אך הכובד העצום של הקרח, בתוספת תאוצת הנפילה מגובהי מרומים העניקה לו מהירות עזה, כשל פגזים היְּרוּיִּים מלוע תותחים, מפלסים דרך תוך האוויר הנקרע בשאגת אימים. 

ההיפוך עז של הברד עם האוויר גרם להתלהטות האוויר שסביבו ונהפך לכדור אש דוהר כלפי מטה מלוּוֶה בקולות הדף אדירים, הולמים בשריקות נוראות באוזני המצרים אחוזי הפחד והחלחלה. 

עדרי הפרות הנוגסות בעשב הירוק ומגלמות את השאננות האווילית של הבעלים שלהן, כביכול 'אין דין ואין דיין...' זקפו ראשיהם בבהלה! השְׁחקים הרועמים החרדון, גושי קרח מטווחים נורו ממרומים, בהמות הרשעים - התמוטטו מיד! האחרות המשיכו לרעות בשלווה ומלחחות את העשב הדשן כאילו מאומה לא אירע.

הרועים השקיפו על המחזה מבעד לחלון ואיש לא העז לצאת החוצה, איך יכול להיות שחלק נפגעו וחלק לא? 

פשוט! של המצרים – נפגעו! ושל היהודים - לא נפגעו.

בעיניים מאומצות ניסו לשייך את הבהמות שנפגעו... המסקנה הִממה אותם! המכנה היה משותף מאוד: כל הבהמות הפגועות - השתייכו למצרים בלבד! מעדרי היהודים - לא ניזוקה אפילו אחת (1). המוח המיוסר התייגע להבין: 'מנין יודע הברד להבחין בין בהמות יהודים לבהמות מצרים?'.

עבדול כרים הסתכל במחזה הנורא גם הוא, בעיניים קמות ראה את רועי הצאן המבוהלים רצים אל העדר באופן נואש, באיחור רב מידי קלטו: שאין לזלזל בהתראה של משה, ניסו לשחזר את דבריו 

"וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ" (שמות ט, יט) 

הדברים היו ברורים לחלוטין! מי שלא יִכנס הביתה – ימות! 

בחיפזון רב ניסו לכנס את הבהמות הנותרות להכניסם לרפתות, אך הבהמות לא זזו! הבהלה מהקולות הנוראים - הכניסה אותם למצב שיתוק. 

הרועה המצרי מצליף במרץ במלמד הבקר שבידו, מנסה לשדל אותם לרוץ לזרז אותם לחזור הביתה, בינתיים נערם הברד העצום! מצטבר על הארץ וניצב מולו כקיר חסום בלתי עביר, מנסה לפלס דרך בין גושי הקרח הענקיים - אך הבהמות המבועתות לא זזו ממקומם. ברוב יאוש החליט להציל לפחות בהמה אחת (1) במאמץ רב הצליח להעמיס אותה על כתפיו והחל להימלט, אך הבהמה מבועתת משתוללת על כפיו - מאיימת להפילו ארצה. 

בלית ברירה מוציא המצרי סכין ושוחט אותה, כעת היא כבר לא תוכל להשתולל. שוב מעמיס אותה על הכתף ופותח במנוסה מבוהלת מן השדה הפתוח מזדרז להגיע העירה, מאֵי שם מגיח עוף טורף ענק! בהתעלמות גמורה מן הקולות הרועמים נחת ישירות על גבי הבהמה השחוטה אחז אותה בציפורניו הארוכות ונסק עמה אל על ונעלם כלעומת שבא.

המצרי ההמום שמשאו הוקל מעליו, החיש ריצתו עוד מעט יגיע למחסה... ואז נופלת מן השמים אבן ברד ענקית מטווחת היטב! האיש המבוהל מנסה לחמוק מפגיעתה, אך לשווא מרוצצת את ראשו! והוא נופל ארצה, לפני שהספיק לנפוח את נשמתו - התפרצה משברי הברד אש לוהטת - ששרפה את כל גופו!!

עבדול כרים, מסתכל במחזה באימים! כל גופו רועד, רואה את אבני הברד נערמות ברחוב לגבהים מדהימים והופכים להיות הררי קרח ענקיים! 

לפתע התחלחל, גושי הקרח שדמו לגושי יציקות בטון הפילו עליו מורא! 

- 'יש משקל עצום לקרח הזה...!' הסיק נכונה הוא אמד את משקלם: כל אבן שקלה מאות קילוגרמים!! 

צמרמורת חלפה בגֵוו: 'מה אם המשקל העצום הזה יונח על שְׂרידי הגג שלו? - הרי תכף יקרוס עליו כל המבנה הכבד בזה!' מתבונן סביבו בחרדה, סוקר את בתי השכנים ולגודל תימהונו לא ראה שום סימן לקריסת גגות, למרבה הנס - זה לא קרה!

דברי משה התבררו מדויקים ביותר! "כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ"! לא על הבתים. הברד ירד רק במקום שהיו שם אדם או בהמה או עשב והוא לא נפל סתם כך! האם יש דעת לברד? מניין הוא יודי לרדת רק עליהן? 

מצונף בפינתו המשיך עבדול כרים המפוחד להביט במחזה המרהיב! הברד נחת במדויק על העצים וקיצץ אותם משל היה גרזן חד, אחרי שבירת הגזע האש יוצאת מתוך הברד, שורפת את שרידי העץ, חודרת למעבי האדמה וחורכת את השורשים.

והמצרים מביטים במחזה מבין חרכי תריסיהם, עומדים המומים, מביטים בחזיון מבעית בעיניים קרועות. 

בינות אבני הקרח המבהיקים בלבנינותם ומשלחים את האש העצורה בבטנן, בלטו באופן ניגודי לחלוטין! אבני ברד מסוג שונה, כעין גושי גחלת ענקיים לוהטי שלהבות מרחפות כעין פטריות ענק, המכות מהאויר את עצי הענק שהפכו למאכולת אש. בעודהּ במרומים התבקעה הגחלת מכח החום הרב ומבין קרביה גלשה אבן ברד אדירת מימדים שנחתה בעוצמת ריסוק על שאריות האילן השרוף ושיבְּרַתּוּ לרסיסים. 

עבדול כרים עמד נסער! למוחו חודרת הבנה: 'שכל החקלאות של המצרים - לא שרדה! שְׂדות הפשתן והשעורה שנשקפו אליו - לא בשרו טובות, קנה השיבולים שבורות וקרועות! 

- 'אוי לו! אללי לו' שב לקונן: 'הן שדות הפשתן - היו המשענת הכלכלית שלי, איך אתפרנס בלעדיהן?!...' התייפח ביבבה.

ואח"כ ניסה להתנחם: 'אבל שדות הירקות - ודאי לא ארע להם מאום, גבעוליהן הרי רכים ביותר! אז איך יְשבר אותם הברד?' הרהר עבדולי בהיגיון... 

באופן ספונטני היטה את ראשו לשדות הירק מבעד למעטי הקרח הרובץ עליהם הצליח להבחין: כי גם הירקות הגמישים ביותר לא עמדו בפני הברד, מרוסקים מרוטשים!

הסתבר: מחום מכת האש הראשוני התייבשו גבעולי הירק והתקשו כל כך באופן שנפילת הברד שיברה אותם כמו מקל שדוף. 

אי לזאת התמיהה מאוד העובדה: שׁשׂדות החיטה והכוסמת - שרדו את המכה! והן לא נפגעו. 

אילו היה מתבונן מעט היה רואה את דרכי ההשגחה העליונה; שדות הפשתן והשעורה שנזרעו בזמן שעבוד היהודים - הושמדו לגמרי! שדות החיטה והכוסמת שזמן זריעתן היה מאוחר יותר אחרי שפסק שעבוד מישראל - ואלה שנזרעו ע"י המצרים עצמם - לא הוכו. 

אך כרגיל, המוח המעוות הגיע למסקנות אחרות לגמרי! 

- 'שום דבר לא נשאר ממה שנטעו לנו היהודים! כל מה ששעבדנו אותם - ירד לטמיון, כה מצער! כל כך שמרנו על העצים ועל המדשאות היפות ולא הרשינו לשום יהודי להכנס למחסה צל העצים אפילו לצנן את גופם הלוהט בעשבי השדה הקרירים - לא הרשינו להם! וכעת לא נשאר מזה כלום!' התייפח ביגון. 

וממש כל התיאור הזה שהוא תיאר לעצמו מאשש באופן מוחשי את דמותו המדויקת של האוויל במכתשת! אותה שרטט החכם מכל, שלמה המלך אמר: "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (משלי כז, כב) זה עבדול כרים האוויל הדביל. 

למה? 

"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ" ואתה נותן מכות בַּעֱלִי, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת אז כשאתה נותן מכה – 'אַיי!' אח"כ אתה מרים את זה עוד פעם בשביל לתת עוד מכה, אז הם רואים המצרים: 'הנה רווחה! הפסיק...' והם לא יודעים שכל ההרמה זה בשביל המכה הבאה: 'טאך! עוד אחד...' אז זה לא עוזר! "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל" הוא כזה אהבל שכל מכה ומכה כשהיא נגמרת הוא אומר: 'אַה... זהו! נגמר...!' הוא לא יודע: שזה הרמה להנחתה עוד אחת... 

זה עבדול וכאלה עבדול היו כאלה מלא במצרים והקב"ה עבדל אותם ועשה מהם עבדולה ויצא מזה מצרים אבודה ומכוסחת! והם לא מבינים, לא מבינים...

הוא חשב כנראה: 'שאין ברכה בעבודה של היהודים! תראה, מה שהמצרים עשו - לא קרה שום דבר'. 

הוא לא מבין יא טמבל! שזה מראה לך: שאתה מקבל מכות - בגלל ששעבדת את היהודים, איפה ששעבדת אותם איפה שהשתמשת בהם איפה שזה... - הקב"ה פגע בך פגיעה אנושה! אולי תבין? בינתיים, הם עוד לא הבינו... עוד לא. 

וכמובן שנכונו להם עוד כמה מכות, שניפגש אתם כנראה מחר בבוקר.

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניה בן עקשיא אומר...'