הייתי שם במצרים - חלקים כז-כח-כט-ל - מכת החושך | הרב אמנון יצחק שליט"א
נציב יום: לע"נ יונה בת זהרה ו: היוט בת סמו מנוחתם עדן - אמן, אמן!
'אני הייתי במצרים' חלק; כז, כח, כט, ל.
ירח ימים חלף מאז הופיע הארבה הנורא, אך המצרים עדין לא הפנימו את הלקח, מובלים כעדר כבשים אחרי מלך עקשן המתחפר בעמדתו האווילית כפרנית חסרת טעם.
הם ניסו לחזור לשגרת חיים, מנסים להתעלם מכל מה שבא עליהם ומשכנעים עצמם בהחלטיות: 'שהכל תוצאת מקרה הטבע! או לכל היותר כישוף מוצלח...!' מסרבים בתוקף להכניס לתודעה: 'יש א - לקים המנהיג את העולם ביושר! ונותן שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים'.
גם עבדול כרים לא היה שונה מכל המצרים, שהה בבית ההרוס! כואב את הנזקים והפגעים, מהרהר במה שקרה ומסרב להפיק לקחים.
יושב מול חלון ביתו צופה בקרניים של השמש המפציעות מבעד לערפִּלי השחר העולה ולפתע! חש שמשהו אינו כשורה, ממשמש את עיניו שוב ושוב...
- 'מה קורה? אני לא רואה דבר!'
ברגליים רועדות קם ממקומו גורר את עצמו, הוציא את ראשו מבעד לחלון, הכל חשוך! לבו פועם בחזקה והפחד מחלחל לגופו...
'האם נעשֵׂתי עיוור?! אך לא, שם מרחוק אני רואה אורות רבים דולקים בשכונה המרוחקת איפה שדרים היהודים שמה הכל מואר!...' מסיט עיניו חזרה לעבר בתי המצרים - הכל חשוך לא רואים מאומה... שוב מביט למשכנות היהודים ורואה הכל מצוין!! לא היה מקום לטעות, בניגוד לחשכת הצלמוות ששררה בשכונות המצרים - נראו היהודים בברור: טובלים באור יקרות, אוכלים שותים ושמחים!
בידיים רועדות גישש דרכו אל נר השמן המוצב על שולחנו וניסה שוב ושוב להדליקו, אך הנר בעקשנות עקבית חסרת פשר מסרב להידלק.
עבדול כרים נואש...! הרגשת מחנק עולה בנחיריו, נראה שהחושך המוזר הזה רווי באדים רעילים, הליט את חוטמו בשולי גלימתו בתקוה שהאוויר המסוכן לא יסתנן דרך נקבי האויר...
כעיוור גמור! חסר תעסוקה ישב בודד בחדרו החשוך ונזכר בימים הטובים ההם שהיה מסב עם חבריו הפוחזים לארוחת ערב חגיגית, אוכלים בתענוג את הסעודה ולשם השעשוע האכזרי דרשו מיהודי מפוחד העומד לפניהם: 'שצלוחית שמן ופתילה בוערת לראשו! כשהוא מאוים חד משמעית: 'לא לזוז! ואוי לו אם תיזל טיפה אחת (1) מהשמן...!!' אַה! כמה הם נהנו הוא וחבריו ממקור התאורה הבלתי שגרתי האכזרי.
ההרהורים הללו הביאו אותו למסקנה הנדרשת: 'שאכן הוא נענש 'מידה כנגד מידה!' וגם הזכיר לו: שהוא רעב הוא צריך לאכול, אבל בחושך המוחלט לא ידע איך להגיע למטבח...?! בלית ברירה פשט ידיו קדימה ולצדדים מגשש באפלה צעד אחר צעד, האטיות הזאת כשהקיבה מצטמקת ברעב הרגיזה אותו! כשהגיע לקיר קיבל ביטחון עכשיו הוא יכול ע"י מישוש להתקדם, הרעבון הריץ אותו קדימה עד שחבטת ראשו בחודו של משקוף הדלת עצרה אותו לרגע! פסיעה נוספת לא זהירה - גלגלה אותו במורד המדרגות....
עבדול כרים שכב על הרצפה חבול כולו! ולא מבין: 'למה מתרחשים דברים מוזרים כאלה אתו...?'
הוא לא רוצה להבין: 'שיש א-לקים בעולם! שמשלם 'מידה כנגד מידה'... הוא שכח לגמרי: שבעטיו ובעצת חבריו הרעים הוקמה משטרת בילוש מיוחדת! שבגללה בני ישראל נטמנו במחשכִּים עם עוללים שאך נולדו שלא ישליכו אותם ליאור...!!
בקושי הצליח לעמוד על רגליו מחדֵש מאמצים להגיע למטבח ואל האוכל, הפעם בזהירות מופלגת! צעד אחר צעד מגשש ברגלו במקום הכלב... ובודק: שיש קרקע מוצקה תחת רגליו שלא תהיה עוד מדרגה בלתי צפויה. לאחר שעה ארוכה הגיע למטבח ממשש לאורך הקירות, הגיע לארגז שמור שאחסן שמה מעט לחם וחתיכת בשר שרכש אתמול במחיר מפולפל! מהיהודים מארץ גושן.
בעמל לא קטן הגיע לכירה, ניסה להבעיר באש לצלות את הבשר - גם הכירה מסרבת כמו הנר להידלק, בלית ברירה אכל את הבשר חי!
הסיוט נמשך שלושה (3) ימים רצופים! כשהוא כמעט לא אוכל ולא שותה רק מגשש כל הזמן באפילה מוחלטת, העיניים קרועות - אינן רואות מאומה!! חוסר אונים מתסכל, אין לו אפשרות לשפר את מצבו.
ביום השלישי (3) התגבר רעבונו מאוד!! הקיבה כבר שדרה מצוקה, היה צורך דחוף להכניס דבר מה בפיו בטרם יגווע. שכשוך מים עלה מירכתי הבית מזכיר לו את הדג שרכש בדמים יקרים! שעדין משייט לו להנאתו בגיגית המים... ושמחה חדרה ללבו! – 'יש מה לאכול!' ההתלהבות הצטננה כשנזכר: שאין אפשרות לבשל את הדג! – 'נו, אין ברירה! אני יאכל אותו חי...'
בשארית כוחותיו זוחל אל הגיגית מושיט ידו פנימה בניסיון חסר סיכוי לתפוס את הדג החמקמק, שבורח מתחת ידיו שוב ושוב בחסות האפלה... ניסיונות נֵפל! הדג לא מסכים להִתפס. עבדול לא מתכוון להתייאש! חייו תלויים בדג הזה...! אחז בשפת הגיגית באצבעותיו והיטה אותה בעדינות על הצד, מימיה נשפכו על רצפת הבית בידו השניה המשמשת כסכר מתכוננת לתפוס את הדג האמור להישפך החוצה עם הזרם המקלח...
למזלו הרע! הדג זלג עם המים ועם הקילוח... למרות האפלה החל בגישושים אחריו על הרצפה והדג מתעתע בו שוב ושוב! חולף על ידיו וחומק ממנו ונעלם בתהומות האופל. רק לאחר מאבק מתיש וניסיונות אין ספור - תפס אותו!
איך שהוא הגיע לסכין, כעיוור באפלה הכין את הדג לאכילה, בפנים מעוותות – 'אייייייהה...' אילץ את עצמו לנגוס מהדג המבחיל! בלתי מבושל ועוד השאיר חתיכה ליום מחר...
בלילה, בין יום שלישי לרביעי התכונן עבדול לשנת הלילה, מגשש במורד הרגליים אחרי הנעליים והחל להתיר את השרוכים, בעודו רכון על נעליו חש: שאינו יכול להזיז את אצבעותיו! ניסה להזדקף - ללא הצלחה!! עבדול לא ידע אם הוא קיבל שיתוק או שהחושך הנורא הזה התעבה עליו באופן כובל כל כך?! דבר אחד ידע: לזוז ממקומו אינו יכול ולא להניע שום אבר!
בתנוחה המעייפת הזו מבלי לדעת כמה זמן עובר... ישב, השעמום החל לאכול בו בכל פה, הגֵו דואב משווע להרפיה ולו כל שהיא...
מחשבות עברו בו: 'האם כך הרגישו היהודים האומללים שהשלכתי אותם לצינוק צר וחשוך כשלא מצאו חן בעינַי?!'
אט-אט חש בצחנה נוראה עולה ומתגברת! לא ידע מה המקור? האם זה מהזבל הרב והצואה שהצטברו בביתו בימי החושך... או משאריות המאכלים שהתקלקלו בחום! חצי (1/2) הדג שנשאר מיותם על השולחן - הציק לו! הקיבה ריקה, הוא משתוקק להגיע אליו, בתחילה הגביר ניחוח הדג הטרי שעלה באפו את רעבונו עשרת מונים! עד שהריר זב על פניו ברעבתנות לא מסויגת, ניסה פעמים אין ספור להושיט ידו להכניס נתח לפיו - אך לשווא! הידיים אזוקות כמו בכבלי פלדה אין יכולת להנידם.
הדג ניצב מול חוטמו כמו קורא תגר על רעבונו, אח"כ החל בשר הדג להבאיש אל מול נחיריו! הריקבון התחיל לעלות וגרם לו לתחושת קבס קשה!! גם להתכופף הצידה ולהקיא באופן נורמאלי - לא יכל.
תכולת הקיבה גאתה ונשפכה על בגדיו... כשריח חמצמץ מעלה את רמת הצחנה סביבו למימדים לא מוכרים! עבדול חש צורך לאטום את חוטמו באצבעות אבל הידיים כבולות! הוא לא יכול לזוז... קפוא על מקומו, רק אישוני עיניו מתרוצצין בחוריהן בוהות באופל הסמיך, מנסות לקרוא... הלעטה כבדה! ללא הצלחה.
ואז... אחז בו פיק ברכיים, בשרו נעשה חידודין! שערות ראשו סמרו מחרדה מצמררת...!
'אואה... אואה! וואי...' מתוך חשכת הצלמוות הגיחה דמות מסתורית בעלת פנים שטניות מזרות אימה, בתנועות גוף מאיימות קרבה אליו באיטיות מפחידה כזוממת לענּות אותו בעינויי תופת...! הוא רצה לצרוח - אבל לא יכול להוציא הגה! ולברוח? הוא לא יכול! זיעה קרה שוטפת את גופו הרועד, הדמות הגמלונית קרבה אליו, נעצה בו עיניים רצחניות, הקיפה את גופו תוך מבט מאיים וללא אומר נעמדה מאחוריו, הוא חש שעורפו מצטמרר...!
- 'הנה! עכשיו הוא ינחית עלי מהלומת מוות...' הרהר בחרדה, השיניים נוקשות זו בזו ואינן מצליחות לנוע מחמת כבילת החושך, רועד מפחד מתכווץ על מושבו מתכונן לחבטה מרסקת.
ואז נשמע מעל ראשו קול פיצוץ עז מחריד לב! לא הספיק לחשב את כיון קול הנפץ וללא התראה נוספת - נשנו קולות הנפץ מכיוונים שונים! לבו ניתר בפלצות אימים, הקולות הנוראים הקפיאו את דמו כבשיתוק, אבל הוא לא יכול לזוז! הוא רוצה לבכות מרוב אימה...
ופתאום עוד דמות נוספת יותר מבהילה מהקודמת! עבדול לא יודע אם זה שדים, שדים של ממש! או תעתועי דמיון, אבל דבר אחד הוא יודע: מוכן לתת כל הון ביתו להימלט מחרדות המוות האלה החוזרות ונשנות ללא הרף מול פניו הצנומות מצומקות הרעב ומעונּות האימה.
היה זה מעין אותו פחד שחשו ילדי היהודים חסרי הישע כשהטיל עליהם את אימתו הרצחנית...!
הוא בהה בחושך כעיוור גמור! חידד את אזניו, מכל עבר נשמעו גניחות חולים מיוסרין, לא היה קשה לזהות את הקולות הזועקים; השכנים הצעירים בעלי גוף אתלטי שופע הבריאות, בריונים שתמיד התגאו בכוחם, אלה שמעולם לא היססו לשלח אנרגיות קטלניות כלפי יהודים שלא צייתו לפקודתם... אלה שנראו חסינים ועמידים בפני כל מחלה - לקו בדלקות ריאות חריפות! עוויתות של שרירים, מחלות מוזרות והחושך הפתאומי גרם לשינוי אקלימי קיצוני במרחב שתרם עוד יותר למחלות בלתי מוכרות.
מידי פעם נשמעו דלתות ביתו נעים על צירם ואורחים בלתי קרואים נכנסים פנימה...! באופן אינסטינקטיבי ניסה להסתובב ולצעוק: 'גנבים!' אבל החושך הכבד כובל גופו ולא מאפשר תזוזה.
בתחילה לא הבין: 'איך גנבים יכולים לראות בחושך?!' עד שקלט מזווית עינו כי אנשים אלו מוקפים באור זוהר! לא מעלמא הדין! נראה שהם נכנסים לביתו בכל שעות היממה כאילו גם בלילה היה האור זורח להם.
למרבית הפלא! לא נגשו כלל לכספת שרוקן הארבה... אלא צעדו בבטחה לעבר מה שנשאר מציור הקיר הגדולה והסיטוה, לתדהמתו גילו מיד את מקור הסתר מאחורי התמונה בתוך קיר הבית וידעו בבטחה גם היכן מוטמן מפתח דלת הסתרים.
עבדול כרים נתקף בהלם מוחלט! איש מעולם לא ידע מקיומו של מטמון זה לבד ממנו, בלב הולם שמע איך מושיטים ידם אל תכשיטי הזהב משובצי יהלומים נדירים מצלצלים בנקישתם בקול ענוג כבהקשת זכוכיות קריסטל.
הוא היה בטוח: 'שלא ישאירו לו כלום! הרי יש להם סיבות טובות ליהודים להתנקם בו...'
אח"כ הלכו השאירו אותו לבד גונח עמוקות מהתנוחה המשונה שנכפתה עליו בלי יכולת לחלץ עצמותיו או להניע אבר! ושוב, הרעב והקיבה מתכווצים בעוז! והצמא יִבש אותו לופת את גרונו, שלושה (3) ימים רצופים הוא לא יכול לשתות מאומה! לכאורה, הבית מלא בכדי מים צלולים ויינות משובחים, בפועל אינו יכול אפילו להושיט ידו אל המים.
התסכול התעצם בעוז! בבכי מר החל לקונן: 'אני עבדול מגדולי חרטומי מצרים... העשיר המופלג! שכולם מקנאים בו, תקוע בצורה מחפירה כל כך לא יכול להניע אבר... צמא למים מטווח ידי ולא יכול להגיע אליהם, בטני עומדת להתפוצץ אני אפילו לא יכול להתפנות...'
באותה שעה בשכונות היהודים שררה אורה! השמחה בעיצומה, הבריתות מילה נערכות לרוב, שישיות (6) מגיעות!! יא בא בי... כל אלו שעד היום: 'חששו למול את בניהם מהתנכלות המצרים' - נצלו את ימי החושך והכניסום בבריתו של אברהם אבינו ושמחתם אמנם היתה מהולה בצער על אותם רבבות האחים שסטו מדרך האבות והתייאשו מן הגאולה והעדיפו את מנעמי החיים החולפים על פני אמונת אבותיהם המקנה חיי נצח!
- שמונים אחוז (80%) יהודים שמתו בחושך...!
הסחף הרוחני כלפי מטה היה חזק מאוד! רובו הגדול של העם נטש את המסורת ונראה היה להם בחוש! כי: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיה יב, א)... הם שכחו או שרצו לשכוח את האמונה הפשוטה! שהוכיחה את עצמה: 'יש דין ויש דין! העולם אינו הפקר!!'.
לא יאומן! הרי הם ראו את שמונה (8) המכות שקיבלו המצרים - והם לא! איך אפשר שהם התחברו אליהם?! איי... איי... איי...
- זה כמו השמאלנים והחמאס שמרימים את הדגלים שלהם ומאמינים בהם גם עכשיו ואומרים: 'שהם ישלטו בעזה...!'
ביום י"ג לחודש אדר פגעה בהם מידת הדין! כל אלה שהיו 'לא כל כך מאמינים...' ולא רצו כל כך לצאת, שהם נאמדים בכשלושה מיליוני (3,000,000) יהודים לפחות! שהיוו שמונים אחוז (80%) מכלל ישראל!! מתו באופן פתאומי בשלושת (3) ימי החושך הראשונים, לא זכו לגאולה מפני שלא האמינו בה.
הלקח הופנם: הקב"ה מעניש את הרשעים גם כשהם הרוב! וסוף רשע לקבל כרשעותו...
זוכרים את אהליאב?
הוא רץ לביתו של ידידו בצלאל, הוא הבין: שהוא זקוק לתמיכה נפשית.
אתם זוכרים מי היו המשפחה שלו? – שמאלנים...
יש צורך לנחם אותו על מות דודיו הגאים שפתאום שבקו חיים ובעצם הוכיחו במותם: שחיי העולם הזה הבל! שהריצה המטורפת להשיג קצת מעמד וקורטוב כבוד - נחלה כישלון חרוץ! הכל התפוגג כבועת סבון והלגלוג שלהם על הדתיים המאמינים - אוּוהּ! תופח על פניהם המתות...
אך היהודים שנותרו בחיים, אותו קומץ קטן שלא התייאש מעולם מהגאולה ונאחז באמונת אבותם בכל לבו - הוכיחו מיד: שהם הבנים הראויים לאברהם יצחק ויעקב! הרחמנים וגומלי חסדים והם נרתמו לקבור את המתים הרבים!!
- אתם יודעים מה זה לקבור כשלוש מיליון? (3,000,000) אתם יודעים כמה זה עבודה?!
ואז התברר: שכל אותם המתים בהיותם על ערש דווי - חזרו בתשובה! התחרטו על מעשיהם הנלוזים וזכו לחיי העולם הבא!! (ככה מובא בילקוט ראובני)
איי איי... איי! כתוב שמה:
"לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שמות י, כג) בימי האפלה שמתו רבים מן הרשעים! כתוב: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שם) ובא הריבוי להורות: כי אפילו הבלתי ראויים להיגאל, כיוון שמתו מתוך תשובה - הָיָה להם אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם בגן עדן!!
עם ישראל הרחמנים אמצו בלב אוהב את היתומים הרבים שנותרו ללא הורים! וכל משפחה ישראלית אמצה ארבע (4) משפחות של יתומים!
- כי שמונים אחוז (80%) ארבע חמישיות (4/5) מתו! אז צריך כל אחד (1) לקחת ארבע (4) משפחות.
זה לא נראה קל! להכפיל ולשלש את בני הבית פי חמש (5)! אך נאמנים לחינוך הטהור של בית ישראל - איש לא שאל: 'מנין יקח את הכוחות והאמצעים לגדל כל כך הרבה ילדים?'...
על רקע מותם ההמוני של רשעי ישראל, בלטה מאוד הישרדותם של שני (2) אחים משבט ראובן, המוחזקים כבעלי מחלוקת ומדנים, המקורבים לשלטונות והידועים כמלשינים! לא הרבה יכלו להסביר: איך זוג רשעים אלה שרדו בחיים?! לא כולם ידעו כי שנים אלו למרות רשעותם - האמינו בליבם בגאולה! ולא התייאשו ממנה לעולם.
אלה היו דָתָן וַאֲבִירָם בני אֱלִיאָב שעמדו תמיד נגד משה רבינו.
- ניתן עליהם דרשה! ונרחיב כמה כפויי טובה היו אלה...
אך הקב"ה הבוחן ליבות הוא ידע את אשר בליבם של דתן ושל אבירם.
נו, עם שקיעת החמה בערב שבת קודש שלמו שישה (6) ימים למכת החושך, שבת המלכה פרסה כנפיה על היקום מגינה בקדושתה על כל דרי תבל ואפילו על שוכני הגיהנם!
- 'שוכני גיהנם' יוצאים בשבת לפוש עד מוצאי שבת! חוץ מאלה שלא שמרו שבת מעולם...
המצרים החלו להשתחרר מתנוחתם הכפויה, מנסים בזהירות לחלץ עצמות ותשושים וחלושים מטים ליפול, התחילו לדדות בתוך הדירות לחפש אוכל ולראות מה אירע לשאר בני הבית.
המחזה היכה אותם בתימהון! רבים לא אצרו כח לשאת את הצום הממושך ומתו...
- 'ומהיכן יהיה להם כוחות לקבור את כל המתים האלה? למה זה היה צריך לקרות?!'
שכחו או רצו לשכוח מחזות מעבר לא רחוק כשעמדו צוחקים ולועגים בקור רוח נוכח יהודי שנפח נשמתו ברעב מול פיהם שנוגס בתיאבון רב - מנת מזון דשנה...
אז לא היה אכפת להם מאותם האומללים שלא אצרו כח לשרוד עד חלוקת מנת האוכל הקמצנית!
- כמו בעזה...
הנזרקת לפניהם בסוף היום בדמות חררת לחם דקה ויבשה! בעבור כפיה!! עבודה קשה ומחפירה!!! בדרישה להספקים רצחניים בתנאי רעב וצמא.
כעת, תוגמלו באותה מידה ונפחו נשמתם מול מצבוֹרי המזון בבית.
עם תום מכת החושך הבין פרעה: 'כי לעקשנות יש מחיר יקר!'
במצוקתו שלח לקרוא למשה ואהרן מוכן להצהיר: 'על הנכונות לשלח את ישראל!'
משהתייצבו לפניו נתן בהם מבט בוחן: 'אמרתם כי אינכם יכולים לזבוח לא-לקיכם במצרים מחשש לזעם הציבור משחיטת הכבשים ההמונית, מדוע אם כן לא זבחתם את קורבנותיכם במהלך ימי החושך כאשר איש מהמצרים לא יוכל להבחין בכם?! הדבר מוכיח: כי אין טיב עבודת א-לקיכם בהקרבת קורבנות אלא בתפילה! זו היא המסקנה'
היה ברור: שהוא חותר להשיג מטרה מסוימת...
וגילה את צפונות לבו: 'אמנם מבין אני שאינכם יכולים להתפלל במצרים המלאה אלילים, לכן אני מסכים שתצאו למדבר! אבל איני רואה צורך שתיקחו עמכם את הצאן והבקר, לכן השאירו את מקנכם כאן למשמרת וצאו לבדכם!'
הכוונה היתה שקופה: עדרי הצאן שרכשו היהודים בתשעת (9) המכות - נאמד בסכום אדיר!! אדיר של ביליוני דינרי זהב...! ופרעה חמד אותם בשקיקה, הוא כבר ימצא עילה איך לנכס אותם לעצמו; אם יהיה עיכוב קטן משיבת היהודים מהמדבר - יחרים מיד את רכושם לאוצר המלך. עונש וקנס על ניצני מרידה.
אך משה רבינו שולל את גישתו! ופורך את דבריו: 'לא יכולנו להקריב עד כה משום שעדין לא נודע לנו טיב הקורבן הנדרש מאתנו, אם הוא מכבשים, עיזים או בקר'. ושלא תאמר...'
מוסיף משה כקורא מחשבותיו: 'שלא תאמר כדאי שניקח עמנו רק חלק מהמקנה... מאחר ואיננו יודעים מהי כמות הקורבנות הנדרשת מאתנו, עלינו לקחת עמנו את כל בהמותינו! ולא רק זאת, אלא שבהחלט יתכן...'
מוסיף משה: 'שנצטרך כמות גדולה של צאן ובקר מעבר למה שיש לנו, לכן עצתי לך, התכופף לרצון השם ותשלח עמנו גם קורבנות משלך...!'
אוּוַה! הדבר הזה הרגיז את פרעה! כי מסקנות לבו היו שונות לחלוטין; 'עצם זאת שהם לא ברחו במכת החושך – מוכיחה: שהיהודים לא יכולים לצאת ממצרים ללא רשותי! כנראה שהם סגורים בכבלי הכישוף המונעים מהם לצאת, הוברר איפה: שהיהודים נתונים למרותי...!' ככה השיג בזחיחות מתנשאת.
ההבנה זו הפיחה בו אומץ לב! לכן הרשה להעז פניו כלפי משה ואמר: 'עדיף בעיני המות מלהסכים לדרישותיך!' עם זיקי כעס!!...
והזעם גובר: 'יודע אתה את חוקת מצרים! רק אנשים רמי מעלה רשאים להביט בפני המלך! ועתה אבדת את מעמדך, סר חינך בעינַי ואיני מרשה לך להביט בפנַי!!'
- אני חושב: שהוא עשה טובה למשה רבינו! הוא (משה) היה צריך להתאמץ להסתכל למטה (לפרעה) אל הנמלה הזה כל פעם זה לכופף את הצוואר - זה קשה! חסך ממנו את המאמץ...
- 'אם תעיז לעשות זאת ותביט אלי - תעלה חמתי להשחיתך! ואתן אותך ביד ההמונים הזועמים שיעשו בך כלה!'
והוא יורה איומים בשטף...!
ובלחישה ארסית הוא אומר: 'אולי אתה חושב שאתה מוגן? אולי אתה סבור שהמצרים מפחדים ממך! אַה...? או מכישופך? אבל זכורים לך שני (2) היהודים שתכננו להתנקש בחייך! אתה זוכר? הם עדין חיים...'
משה רבינו לא מתפעל מהגמד!
ומשיב לו בנחותא ובדרך כבוד, כי... מלכות: 'אינך מפתיע אותי! כבר בטרם בואי אליך הכין אותי הקב"ה ובישר לי: 'שאין לי מה להתיירא מהשנים שהזכרת (דָתָן וַאֲבִירָם) ובאשר לדרישתך? - יפה דיברת! "לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (שמות י, כט)
עֲבָדֶיךָ עצמם ירוצו אֵלַי ויבקשו ממני: 'שנצא...!' (שמות יא, ח)
[וגם אתה תרוץ אחרַי עם פיג'מה...
אבל הוא לא אמר לו את זה, זה אני אמרתי.]
כי משה רבינו לא רצה לפגוע בו! אז הוא אמר לו: 'עֲבָדֶיךָ ירוצו...' הוא התכוון אליו! הוא לא רצה להגיד לו מה שאנחנו יודעים שקרה בסוף.
'אך דע לך!' מוסיף הנביא: 'כי אז כבר יהיה מאוחר מידי! בינתיים ימותו כל הבכורות של מצרים!'
ולא כהרגלו, מפנה משה את גבו אל הרשע! ויוצא.
- 'זהו! הפעם לא נוותר! מספיק עם אטימות הלב הזו... לא די לו במה שעולל לכל האומה?! מה הוא רוצה, על חשבוננו...?!'
הדיבורים המרים האלה נשמעו בכל רחבי הממלכה, בכורות מצרים הרגישו: 'שפרעה משחק בהם!' מעולם לא היתה תסיסה כזאת באנשים, האנשים זעמו על האיום של משה שהיה חד משמעית! כולם ידעו: שדברי משה אינם חוזרים ריקם!
והוא אמר דברים ברורים! לא השאיר שום מקום לספק:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא, ד-ה)
לכן אני לא מוסיף ונמשיך מחר...
'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'ר' חנניא בן עקשיא אומר: 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה...'