הייתי שם במצרים - חלק כג - בעקבות מכת הברד | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: שמירה והגנה לעם ישראל וללוחמים. 

דוד בן רחל - חזרה בתשובה שלמה, שלום בית ונחת מהילדים, ועוד השנה יזכו לתאומים. אמן! 

'אני הייתי במצרים' פרק כג' בעקבות מכת הברד;

עברו שלושה (3) שבועות מאז פסק הברד הנורא ורישומו נותר בעינו חזק! מלבד ההרוגים הרבים והרכוש העצום שהושמד ע"י הברד והלהבות הנלוות אליו, חשו הניצולים את תוצאות המכה בגופם ממש! השינוי הכביר במזג האוויר נתן אותותיו בבריאותם, מגפות שפעת מלוות דליקות ריאות חריפות - פסו בין ההמונים! המצרים התנהלו בחולשה רבה דואבים משתעלים מחזיקים ראשם הקודח מחולי ומחום פנימי, היה צורך דחוף להאכיל חולים הדווים במיני מאכלים מזינים ומבריאים, אך שדות התבואה כסוחי הקרח האש והמים לא יכלו לספק את המזון הנדרש! 

- היה צריך סיוע הומניטארי...

פרט לחיטה ולכוסמת שעדין היו טמונות באדמה - הרס הברד העז כל חלקה טובה! השעורה הפירות הירקות הקטניות שבשדות הושמדו כליל, הארץ נותרה שוממה מכל טוב.

מַמְגוּרוֹת התבואה בהן אוחסנו החיטים ומיני הקטניות דאשתקד - עלו בלהבות של אש השרפות שהשתוללו! עדרים שלמים הושמדו לחלוטין, צאן בקר וגמלים, בעקבות זאת משק החלב קרס, הגבינות ומוצרי החלב - מצרך נדיר מחירן גאה לשחקים! כל חריץ גבינה או קורטוב חלב - ניגבה עליו הון תועפות שלא נדבר על מאכלי בשר למיניהם.

גם מקור המחיּה החשוב של המצרים שנשען על התעשיּה בדי פשתן יוקרתיים ויחודיים להפליא - איבד את התשתית בד בבד עם גבעולי הפשתן שספגו מכה ניצחת מנחיתת הברד הקשה!

בעקבות זאת שבתו חיי המסחר לחלוטין! הכלכלה המצרית רוסקה כליל ואֵימי הרעב חזרו שוב בכל עוצמתה! 

הבריות לחששו בחלחלה: 'הממלכה קורסת! מצרים אבודה!!' 

רק לעשירים הגדולים נותרה אפשרות לעמוד במחירי המזון שהמריאו לשחקים, משרתיהם נשלחו לארץ גושן לקנות אוכל מאת היהודים והללו חזרו מלאי התפעלות: 'הכל שם נראה אחרת! הירוק שולט בכל, ארזי השיטה מתנוססים לגבהים, אילנות מלבלבים בברק של סוף החורף, עצי השקד פורחים במלוא עוזם מלבינים בפרחיהם הרבים משמחים את הלב, עדרי צאן שמנים רועים להנאתם באחו הדשן...!'

המצרים מוכי הכפן הביטו ביהודים בעיניים רוויות קנאה, לפני מספר חודשים המצב היה הפוך לגמרי! אז הם היו האדונים השבעים והגאים, באופן מופגן היו מבשלים בשר איילים עסיסי מול העיניים של יהודים מורעבים ומביטים בהם בזחיחות אכזרית! ביהודים מזי הרעב הבולעים את רוקם מחמת הריח הצלי והתבשיל המהביל... גם מנת המזון היומית נמנעה באכזריות רבה! הלחיצו אותם בעבודה מאומצת תמורת שברי מצות עלובות! 

עתה, התהפך הגלגל בצורה נפלאה! האדונים הגאים חיים בעליבות קודרת, מייחלים לפת קיבר שתזדמן לפיהם בשעה שהעבדים המושפלים - זוכים לתזונה שמנה וסדירה! אַהּ! 'נותן לרשע רע כרשעתו!'. 

העניות שפשְׂתה נתנה אותותיה באורח החיים המצרי, חשפה את היחס האמיתי לאלילים, ההתנהלות הזו בשעת מבחן המחישה ליהודים: את כח השקר שבאדם! שקר, שגורר אותו לאמונה חיצונית באלילי שווא, עד כדי אדיקות אווילית מצד אחד ומצד שני בתוככי פנימיותם הם עצמם לא מאמינים בהם! ובזים לתוכנם.

התנהלות המצרים האירה באור אמת את דמיונות השווא בהם נאחזו שנים כה רבות! שסנטו ללא הרף ביהודים וכינו אותם: 'נבערים!' שאינם מבינים כלום בכוחם הרב של 'אלהי העץ והמתכת!'... 

הבולט שבהם היה הכומר השכונתי שהרבה ללהג בדבר 'מעלת אלהיו!' הוא השתוקק מאוד לרכוש לעצמו: 'אלוה פרטי!' שיהיה בבית שיגן עליו מכל צרה שלא תבוא ומבחינתו היה מוכן להאכיל אותו כל יום מנה הגונה! ואם הוא יסרב לאכול - כמו שקורה בדרך כלל אצל השכנים... אז הוא כשכניו יתנדב לאכול במקומו. 

- זה אלילים 'בפרישות' הם לא אוכלים...

פרוטה לפרוטה אסף עד שאגר שש (6) פרוטות נחושת, המיר אותם למטבע קטנה ובדיצה אץ אל הנגר ונופף במטבע האיסר הנוצץ ומצהיר בהתלהבות: 'אספתי דֵי כסף! כעת אני יכול להרשות לקנות אלוהים פרטי משלי, אז אני מזמין אותך שתעשה לי אלוה מהוקצע ויפה! ותחזק אותו במסמרים שהוא לא יתפרק ותדביק אותו בדבק איכותי...' סיים בטון חגיגי. 

זיק חמדת הממון ניצת בעיני הנגר ובאדישות מעושה הפטיר לכומר הנרגש: 'לא ידידי! כדי לייצר לך אלוה - עלי לרכוש חומרי גלם ואין במטבע הזו מספיק לרכישתה, זה בקושי יספיק לדמי טרחתי...'

אוֹ! פני הכומר התכרכמו תקוותו עומדת להתנפץ, הוא פונה ללכת... ומזה חשש הנגר! 

- 'עצתי לך: חסוך את עמלת השיווק, קצוץ בעצמך מאילנות השדה גזע משובח ואגלף לך אלוה מיוחד במינו...' 

פני הכומר הביעו היסוס, המחיר נראה לו יקר מידי! 'כזה סכום בשביל אלוה עלוב?!' הרהר בקול... 

הנגר קלט זאת חשש שיסתלק הקליינט - אין פרנסה...: 'אתן לך תעודת אחריות עבורו! כאשר האלוהים שלך יתפרק או יתקלף לו הצבע אני אתקן אותו בחינם...!' 

הפנים של הכומר הוארו! 

- 'אך דע! שאחריות לא כוללת שבר מחמת נפילה או נזק מכוון!' 

לאחר כבוד הובא בול עץ שגולף לאליל והביא אותו הביתה שַׂם אותו בסלון מבטיח לאשתו: 'כאשר רק יתעשר מעט, ישליך את האלוה הפשוט הזה לאשפה ויקנה אלוה אחר מצופה זהב ואיכותי! ממש כמו אצל השכנים...' 

המשאלה התגשמה! ככל המצרים העשיר אף הוא משעבוד היהודים ואשתו הזכירה לו את ההבטחה, למחרת התייצב אצל הצורף משולהב ונרגש שולף את חריטו מתוך חיקו, 

- 'הא לך זהב ככל הנדרש ועשה לי אלוה מחוטב! מסוגנן בהתייעצות עם אדריכלים בונה אלוהות מדופלמים...'

אחרי יומיים (2) אץ הכומר אל הצורף לקבל את הסחורה, 

- 'נו, היכן דמי טרחתי?' מקשה הצורף. 

המזמין נבוך! מרוב התלהבות שכח להכין את התשלום, אבל אז נצנץ בו רעיון גאוני! 

- 'הפסלון בידך גרד ממנו זהב ככל הנדרש...!' 

ללא גינוני כבוד נשלף האליל האומלל מהארגז והושלך על כף המאזניים והאזמל החד הונף והצורף גירד ממנו את שכרו...

אירועים כאלה - אירעו בבתי מצרים רבים! כשהחלו המכות להלום במצרים והעניות שבה לשרוד בבתיהם, חלו תמורות מגוחכות בפסילי הזהב והכסף שהחליפו אותם באלילים זולים והרהורים נוגים חלפו בראשו של הכומר, היה זה לאחר שניסה לקנות מעט אוכל ונחשף למחירי המזון מרקיעי השחקים! הקיבה שלו הציקה לו, חרונו גבר וחיפש אפיק לפרוק את תסכולו. אלוה הזהב שהוצב בביתו סיפק זאת, 

במוחו עברו מחשבות זעם: 'חצוף שכזה! למה הוא צריך כל כך הרבה זהב האלוהים הזה?! די לו שיהיה מכסף!'. 

למחרת הציע את האלוה למכירה פומבית, המודעות הבטיחו ב: 'יד שתים: 'אלוה יד שניה במצב תקין...' אחרי עמידה על המקח נמכר! לא לפני שהכומר התחייב 'בשם כל אליליו': 'שהפסל הזה יעשיר את הקונה! ויחזיר לו את כל השקעתו בתוספת ריבית מלאה...!' 

כמו ש: שס מבטיחים... 

לאיש לא היה את האומץ להקשות: 'מאחר והוא כל כך רווחי - אז למה אתה מוכר אותו?! אם יש בו כאלה ברכות והכל למה אתה מוכר אותו?!' 

ובמקום האליל של זהב הציב בסלון פסל עשוי כסף! גם אלוהים של כסף יודע לעשות את העבודה... לאחר מספר ימים חזר הרעב להציק! שוב הביט על הפסלון, עכשיו הוא כבר היה לימוד ניסיון, חיש קל הוטל האלוה האומלל לשַׂק מחורר השליך אותו על כתפו וסוחר הגרוטאות שמח לבואו! תוך דקות נחתמה עסקת חליפין שב הביתה עם אלוהים מעופרת ועם מזומנים... 

גם ימיו של האליל הזה לא ארכו, בהזדמנות ראשונה המיר אותו ורכש מרוכל אלטע זאכן יד שלישית (3) וביתרת הכסף רכש מעט קמח! 

תחושת הרעב האיצה בבעלת הבית להחיש את מלאכת האפיה, לשה בצק אצה להסיק את התנור - אזלו עצי ההסקה! אזעקה רמה החרידה את הכומר! זינק מרבצו ולא הופתע לראות אותה עסוקה בפיוס האליל הפרטי שלה אחר שבכעסה שפכה עליו מי עביט סרוחים...!

אגב הילוכו נתקל באליל העץ שעומד כמו דחליל חסר כל תועלת! זה העלה את חמתו

- 'למה הוא צריך להיות גבוה כל כך?! מספיק לו חצי גובה!...' הקרדום החד עשה מלאכה נאמנה ולהבות הכירה בלעו אל קרבם את גדם האליל.

למחורת שכנעה אותה הקיבה המיוסרת: 'כי שארית האליל מיותרת לחלוטין!'.

מחזות חיפוש מזון נשנו בכל בתי המצרים! אבל הדבר לא השפיע על המלך הכופר שהמשיך להקשות את לבו באופן כל כך לא הגיוני!! 

אפילו העבדים יצאו מגדרם: "שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים" (שמות י, ז) דרשו והתחננו: 'סך הכל הם מבקשים חופשה שלושה (3) ימים, שַׁלַּח! לפני שתקרוס הממלכה...!'

פני פרעה התכרכמו, לדידו רעיון השילוח לא עומד על הפרק! אך צריך הוא לרצות את בכירי שריו שלוחצים וצריך להגיע להבנות...

המח הערמומי עבד בקדחתנות למצוא מוצא מן הסבך. הפתרון נמצא! ישמיעו היהודים את דרישתם, בדרך כלל הם מתמקחים ודאי ויציגו דרישה מופרזת שגם השרים לא יוכלו להסכים לכך... 

אז במעמד הבכירים הוא פונה אל משה: 'פרטו את הדרישות! "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" (שמות י, ח).

בלב עולץ! הוא שומע את תשובה משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ" (שמות י, ח)

אַח! התוכנית עלתה יפה, דרישה כזאת גם השרים לא יסכימו.

כלפי חוץ משדר הוא חרון אף! 'לשם מה אתם צריכים לקחת את הילדים?... וכי הם צריכים לזבוח?! אין זאת אלא ש: "רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י) אתם מתכננים לברוח בריחה המונית!' 

ומשמיע לשרים שיבינו: שהיהודים לא מתכוונים לזבוח לא-לקים. 

משיבים לו במבט רועם: 'צדקת! אנחנו לא מסכימים לזה...' והמהלך הצליח מעל למשוער! 

כעת חושש פרעה: שמא משה ואהרן יְמתנו את דרישתם, לפיכך הוא מאותת לזקיפי הארמון: 'למהר לגרשם!' (שמות י, יא) לפני שהם יתמתנו בדרישות. 

- ממש סינוואר וביבי...

משה הבין היטב את האיתות של ההשגחה העליונה! 

- זה לא הוא (פרעה), מן השמים שַׂמו בפיו - שיקבל עוד מכות! תכף מכת ארבה תגיע...! ובמהלך הזה הוקבע בשמים הסימן לישראל: שפרעה יֵחפז כל כך להוציאם עד שתראה בקשתו המבוהלת שיצאו כביכול כ: 'צו גירוש!'. 

רוח מזרחית חמה נשבה לאורך היום והלילה, מייבאת עמה אקלים מדברי ממדבר סיני, השחר הפציע, השמש עלתה למעלה מאירה קו רקיע מזרחי צובעת אותו כמו בירושלים באדום ארגמני מתגברת אט-אט עד שהאירה את פני כל הארץ.

עבדול כרים אהב את זריחת השמש! הלילות היו עבורו סיוט מתמשך!! רצופים מכאובים וגירודי שחין שטרם נרפא מהן... 

כל החרטומים – "אכלו" אותה כל ימי חייהם, השחין לא עזב אותם!

גם במשך היום - הוא היה בצער גדול! כי הוא היה מנוע לצאת לרחובות, המראה שלו היה דוחה!! הזרועות מלא פצעים חסרי ארוכה, עוד מהכינים הידועות לשמצה שעדין היו מתהלכות על בשרו... התאהבו בו לא רוצות לעזוב אותו...! אך לפחות הוא יכול לעמוד מול חלון ביתו החרב למחצה ולהביט בנוף. 

אֶה.. לא נותר הרבה מהנוף היפה שפעם היה נפרשׂ לנגד עיניו אך בכל זאת נשאר עדין קצת ירוק שבאורח פלא שרד את הברד ואת הלהבות שבאו בעקבותיו. 

ומה הוא אומר לעצמו? עבדול כרים לא תאמינו! 

'עוד יבוא יום ונחזור לשלוט על היהודים! נכריח אותם לבנות ולנטוע הכל מחדש...!' 

עבדול, אני משאיר אותך עד מחר לקראת מכת הארבה, בינתיים אנחנו נלך ללמוד תורה ואתה תתגרד לך ותסבול עוד עד שנגמור את הסיפור שלך. ביי עבדול. 

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר...'