הייתי שם במצרים - חלקים כ-כא-כב - המשך מכת הברד | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: ענת בת מרינה – תזכה לשוב בתשובה שלמה מהרה, זיווג הגון הראוי לה גאולה שלמה וחיי עולם הבא יחד עם כל ישראל - אמן, 

הקהל: אמן!

'אני הייתי במצרים' פרק: כ, כא, כב.

הברד הנורא - הלם במצרים ללא רחם! מתנפל במהלומות זעם ובקולות אימים, ממש כשם שהם חבטו ביהודים; באבנים, באגרופי רשע ובצרחות אימה! 

הנותרים למדו את הלקח נשארו כלואים בביתם מצטנפים בחדריהם מרעידים כעלה נידף מפחד קולות הנפץ האיומים המזעזעים את אושיות ביתם כמאיימים למוטטו.

משמימים בילו את זמנם כל שעות היום באין יכולת לעשות מאומה מלבד להביט מהחלון, לשלח מבטי חרדה מבועתים על המתרחש ברחוב, אכולי דאגה על יקיריהם המתמהמהים לשוב. 

לו היו מתבוננים מעט היו נוכחים מיד כי מצבם המוזר מקביל להפליא למצב שהם גרמו ליהודים במשך שנים רבות! שחששו לצאת מביתם הֶעלוב מרוב מורא. בריא להם היה ליהודים האומללים כי כל יציאה החוצה ולו רק כדי לשאוב מים להחיות את עולליהם הרכים - עלולה לעלות בהם בחייהם בהתנכלות שׂריהם!

אך המצרים לא התבוננו בדברים אלה, אַנוכיותם לא ידעה גבולות, גם כעת התמקדו רק במצבם האישי הבלתי נסבל.

מהר מאוד אזל מלאי המים והמזון מהבתים, הצמא הציק נוראות, המצרים ניסו להמיס את שברי הברד ולשתות את מימיהם ונתקפו בעוויתות מוות! הסתבר: המים הכילו חלקיקי גופרית שנותרו מהאש שהתלקחה בברד. 

הבאר, צלולת המים בחצר קרצה להם מזמינה לשאוב, המצרים מיובשי החֵך והגרון הניחר הביטו הנה והנה מתוסכלים ואחוזי יאוש: 'לו יכולנו לשאוב דלי אחד (1) ממימי הבאר...'

בפתח בית מפואר נצפה מצרי מפוחד! קשה היה לגרוע ממנו עין, כולם הכירוהו בריון גברתן משדר אימה ופחד על סביבותיו, מוזר היה לראות אותו עומד שפוף ומרעיד וחוכך בדעתו: 'האם לההין ולצאת ממחסה ביתו המוגן לרוץ אל הבאר תחת כיפת השמים החשופה?' 

הצופים הביטו בתימהון: 'החפץ הוא להתאבד?!' האיש עמד מבולבל גרונו היבש עמד להשתנק, עיניו שילחו מבטים עורגים לבאר המים, אומד שוב ושוב את המרחק הקצר מפתח ביתו לבאר הנכספת, צעדים ספורים מפרידים בינו לבין נוזל החיים המפכה נגד עיניו, הצימאון העז דרבן אותו להרפתקאה המסוכנת אך הפחד המוחשי מפני הברד הנורא הניא אותו מלצאת.

מוחו הקודח התייגע למצוא מוצא מהסבך, לפתע אורו עיניו! 'איך לא חשבתי על זה?...' מפתח ביתו מעל גובה המשקוף נמתחה הסבכת ברזל מסורגת בעלת ריבועים מרווחים בצפיפות של כטפחיים, סבכה זו נמתחה סביב החצר והגיעה עד הבאר ממש יוצרת מעין 'כיפת ברזל' מסורגת ע"פ הבאר. המצרי התבונן ברווחי סורגי הסבכה מקבילה מדמיונו לגודל אבני הברד שנערמו בחצר: 'הברד היה בן שישה (6) טפחים! גדול מידי בכדי שיוכל להשתחל בין הברזלים הצפופים...' כך הסיק בהיגיון בריא.

מישהו זוכר מכם את הבלוקים של קרח שפעם היו קונים? לא היה פעם פריזר, היו קונים קרח בלוקים, כאלה בלוקים של פעם היו נופלים עליהם...!

המסקנה שלו היתה אפופה ביטחון, אוחז בשני (2) דליים גדולים, מתייצב על שקופת הבית מוכן לזינוק, כל העיניים הסקרניות ננעצו בו מכל חלון 

ובני משפחתו שואלים: 'האם ישוב אביהם מן הבאר בשלום??' 

עוד זוג עיניים היו שם של מי? של עבדול כרים... והוא אומד בדעתו את עוצמת ברזלי הפלדה וקובע בפסקנות: 'הסבכה הכבדה חזקה די והותר לבלום כל אבן ברד גדולה כאשר תהיה...!'

גם נערי התלמוד תורה האזינו בכובד ראש לדברי החריף שבחבורה שהוכיח בלהט: 'כי הברד - לא יכה את המצרי! למה? 

משה אמר: "כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ" (שמות ט, יט) משמע; מי שחוסה תחת גג כל שהוא - לא יפול עליו ברד! כל השיג החריף וכיוון שהרווחים של הסבכה פחותים משלושה (3) טפחים' סיים בלמדנות: 'חל עליו דין 'לבוד' שזה מחשיב את הכל כסגור! וממילא זה מוגדר כאוהל שיכול להגן בהחלט מפני הברד.' 

גם עיניים מצועפות של יתום יהודי ננעצו בבריון... המחזה הזה עורר בו זיכרון צורב! אך לפני מספר חודשים עמד באותו חלון מלווה במבטיו המודאגים את אביו, המחרף את נפשו לאחר יום עבודה המפרך לרוץ אל הבאר לשאוב מעט מים עבור עולליו הצמאים. 

המצרי הזה המרושע ארב לו, הניח לו להתקרב לבאר, הפתיע אותו בחבטת אלה מאחור! לקול צחוקם הפרוע של משפחתו שצפו במחזה בחדוה רבה דרך אותו חלון שהם מביטים בו כעת בחרדה... 

עתה הגיע תורו של הבריון לעמוד במצב עלוב זהה! חושש ורועד לחייו והוא צריך לבחור - ממש כמו אותו יהודי; בין הסיכון בהבאת המים לסיכון של מיתה בצמא מייסרת. 

המצרי התעלם מהמבטים, דרך את שריריו ובזינוק עז דילג אל מחסה הסבכה רץ במהירות שיא לבאר מקווה לסיים חיש קל את מלאכתו בטרם ינחת עליו מטול הקרח האיום. 

אך לשווא! תוך כדי שאיבת הנוזל הנכסף נשמע ממרומים קול רעם אדיר שזעזע את פני האדמה, כולם נשאו עיניהם אל על, בלוק קרח אימתני מגולף כגרגר רימון ענק נראה משתלח מן השמים, אוצר בקרבו להבת אש מרצדת מנצנצת כלפיד הנשקף מבעד לזכוכית בדולח, גוש הקיפאון הנורא טס במהירות הבזק, מטווח את עצמו בדיוק מדהים מעל נקודת עמידתו של המצרי ונוחת למטה בתאוצה אדירה! תוך כדי מסמוס סורגי הפלדה המתרוססים מפניו כחוטי שעווה רכים התנפץ בקול רעש אדיר על קדקודו של המצרי ושופך עליו את התכולה הלוהטת המתפשטת במהירות.. 

הצופים במחזה עצרו נשימה, המומים! מוכי תימהון כל אחד מסיבתו שלו, בני משפחת הרוצח נאלמו דום עקב היעלמותו המהירה של יקירם ללא השאר שריד. 

עבדול כרים נאלם, עקב התבדות תחיזתו הברורה בדבר חוסנם של מטילי הפלדה מול גוש הקרח. 

גם היתום היהודי נאלם! נוכח העונש הפלאי שקיבל רוצח אביו מול עיניו 'מידה כנגד מידה' בדיוק במקום הפשע! במקום הָרֶשַׁע שם נעשה המשפט והדין!

וילדי התלמוד תורה עמדו תמהים! נושאים עיניהם הזכות אל רבם במבט מלא שאלה, הוא ראה את הקושיה שניבטת מעיניהם הטהורות ואמר להם מה שאמר החריף: 'דיני לבוד - נאמרו רק בישראל! דיני לבוד לא התחדשו כלפי גוי, זה הדין 'לא נתנו שיעורים אלא לישראל'.

אבני הברד פלטו לשונות אש יוקדות! הלהבות נאחזו בעצים הרבים, התלהטו לכדי מדורות ענק מרשימות והתפשטו במהירות מכלות בדרכן כל חלקה טובה, דליקות ענק השתוללו ברחבי במדינה מעכלות עד תום את כל הבתים ובני עץ הנקרים בדרכם, כפרים שלמים הפכו לאיי חורבות הוכחדו לבלי היכר! 

- עזה, ממש חאן יונס בקרוב... אמן! 

בני העיר הפכו למאכולת אש! מכל עבר נבטו שרידים עשנים ממה שהיו פעם בתי עץ נאים, מבנה האבן אומנם נותרו על כנם - אך כל הודם ניטל מהם, עמדו שם מבוישים מפויחים עטויי שכבת אפר מדכדכת.

המונים נספו במכה האיומה הזאת! גם אותם שהצליחו להסתתר מהכאות הברד לא שׂרדו את שלוחות האש הנוראות הגולשות וחודרות לכל פינה נידחת. 

זעקות אימה של נפגעים - לא רק היו זרות למצרים, הם הכירו אותם היטב מהטקסים שהם שׂרפו יהודים וכפתו אותם והשליכו אותם ללהבות כקרבנות לאלילים הרבים שלהם! ועתה הגיע תורם שלהם להילחך בלהבות 'מידה כנגד מידה'! 

אפילו לנסות לכבות את הדלקות - לא היתה אפשרות! לשם כך היה צריך לצאת מהבית... - משמעות הדבר ברורה! 

הברד האיום אורב בגבהים, ממתין לשעת כושר, אם יהין מי לצאת החוצה - יעוט עליו ממרומים כירוי תותח וירוצץ את גולגולתו! 

- ממש כמו הכתב"מים...

אותם המצרים המתגוררים במבנה אבן חשו בטוחים יותר, חשבו: 'שחוסנם של הלבנים ישרוד את הבערה הקשה!' בלב מלא גאווה התבוננו בבתי השכנים העולים באש הלוהטת: 'לנו? זה לא יכול לקרות!' אמרו בסיפוק זדוני. אך גם תוחלת זו לא התממשה במילואה, התקווה העזה התנפצה אל מול עיניהם הבוהות. 

מה קרה? מעוצמת הלהבות קרסו קורות הבית המחזיקות את גגות המבנים החסונים ונשרו פנימה מותירים את בני הבית חשופים לכיפת השמים ללא מחסה לראשם. 

ההבנה הפתאומית - עקצה אותם כנשיכת נחש! ללא קורת גג הרי צפוי הברד לנחות עליהם כל רגע, הדיירים התרוצצו בחדרי הבית הנתוץ כאחוזי תזזית, מנסים לשווא למצוא מסתור כלשהו - שלא היה בנמצא..

ואכן, מטול האימים לא אחר להגיע, תוך כדי הרעדת רעמים איומה זינקו אבני הברד ממרומים, הישירו מעופם אל בין הכתלים העשנים, פיצחו את ראשי הרשעים! בעוד מטען הלהבות האצור בהם נשפך החוצה וגורם להתלקחות חוזרת של תכולת הבית שכובתה לא מכבר במאמצים כבירים. 

רשפי האש שמצאו שוב חומר תבערה, התנשאו אל על אחזו חיש בקלות בקירות הבית הסמוכים והמחזה חזר על עצמו בשנית: 'אוי לרשע ואי לשכנו!'. 

המצרים שנותרו בחיים, התבוננו במתרחש באימה גלויה! התפוצצויות הברד רעשי רעמים, להבות האש המתלקחות, הכניסו מימד חרדה יותר מכל המכות הקודמות, נדמה היה להם: כי כל השדים של התופת יצאו מהמחבוא שבגגות העיר. ממש מתנכלים אליהם, בכל פינות העיר אורבים להם מלאכי חבלה...! 

להזכירכם: כל זה – שבוע! (7) שבוע, שבוע ימים...!

סגל יועצי הרשע אשר לפרעה, התבצרו בלשכתם, היתה זו אותה לשכה שבמשך שנים יצאו ממנה עצות וגזרות אכזריות למירור חיי היהודים...!

ככל שאר מבני המלוכה הושקעה גם בלשכה הזו מחשבה רבה ופרעה דרש את המיטב, אדריכלים ידועי שם עצבו את המבנה המפואר, מהנדסים מומחים דאגו לביטחון יושביו... 

- כמו סינוואר שדאג לעצמו...

- 'כאן תהיו בטוחים מכל מפגע!' הבטיחו מהנדסי הבנין: 'שום רוח סערה או תבערה עזה ככל שתהיה...' 

- או עזה ככל שתהיה... 

- 'לא תוכל לבנין הזה!' קבעו בפסקנות. 

ליתר ביטחון טויח המבנה מבחוץ בשכבת חומר עבה המיועדת לבודד מכל מקור אש... 

- כבר אז היה להם את זה! 

ולספק הגנה מירבית מפני מפגעי טבע שונים. לפיכך, ישבו הרשעים שאנינים בטוחים ממתינים שהסערה של הברד תחלוף. 

אך לאכזרים האלה שגרמו ליהודים מוות במיני מיתות משונות לא מגיעה חסינות כל שהיא! כאמור, הכינו בקרבם אגלי הברד הענקיים אש מתלקחת שבערה מבפנים והתלהטה בתוכם הלוך וגבור. ההתחממות הגוברת גרמה לדחיסת אוויר האצור אל תוך ענבל הקרח הצר בלחץ עצום שזמם לבקע את מעטפת הברד. 

הפיצוץ - היה בלתי נמנע! גוש הקרח הענק נכנע ללחץ הפנימי, נסדק התנפץ לרסיסים בשריקת אימים, ביצירת הדף אוויר קטלני יורק זיקי אש, אנרגית האש העזה שהשתחררה מוּנעת בכח אוויר זועם הלמה בקירות הבית המטויח בחבטות עזות! גלי ההדף היכו שוב ושוב, חיש קל התפורר טיח הבידוד העבה ונשר ארצה מותיר את קירות העץ חשופים נתונים לחסדי האש הלוהטת המתנפלת בחמת זעם על מקום הרשע מקום 'הקבינט' והופכת את המבנה המפואר לעיי חרבות עשנים ולמלכודת אש קטלנית לכל שוכניו!

אותם הבריונים ששהו שמה טעמו 'ארבע מיתות בית דין; מי בשרפה מי בחניקת עשן, מי בסקילה מקריסת אבני התקרה על ראשו, חלקי הגרוטאות שהתעופפו בחלל החדר הסגור - תרמו את מימד מיתת הסייף. 

אבל לא רק במיתת ברד ואש נידונו המצרים, הקרח שהפשיר גרם לזרימה של פלגי מים עכורים בלולים בבוץ שחור אפרפר סוחף אל תוך זרמיו עוד אי אלו רשעים שנגזרה עליהם מיתת חנק. 

שכשוך המים שכרגיל גורם לרגשות רננה וחיות - גרם הפעם תחושת פחד ויאוש! כמו צונאמי שהגופות המבצבצות מידי פעם בנוד זרמי המים הזדוניים מוכיחות: 'יש דין ויש דיין!'.

הנכנס לשכונות המגורים קידמו אותו ערמות עיים מכוערים! אודים עשנים וריח שרפה חזק הנישא באוויר עכור מלווה בערפילי עשן מחניק חודר לראיות ומשניק את הנשימה.

בגבולות הארץ התגלתה תופעה מדהימה! העצים שצמחו על הגבול ממש - נחתכו למלא גובהם, הברד חיתך אותם באמצע כסכין חדה. הפלא הגדול יותר היה שהוברר: שהאש העזה שאחזה באילן - שרפה אותו רק מקצהו המצרי...!

- כמו G5...! 

בעוד החלק שמעבר לגבול - נותר עומד על תילו זקוף וירוק שהאש הבוערת מתעלמת ממנו ואפילו לא ליחכה את ענפיו!

הרחובות שממו מאין עובר, רק עוברי אורח יהודים היו שם, מהלכים בניחותא, מתעלמים מכדורי הברד המתעופפים לכל עבר מבלי שיִּגרם להם שום נזק. 

המכשפים הרבים שניסו שוב ושוב להסית את אבני הברד לעברם של היהודים - נחלו כישלון חרוץ!

כל ברד טווח היטב לכתובת מיועדת, שום אבן לא סטתה ממסלולה.

- אתם מכירים את המושג: 'כל הברד - נפל בשטחים פתוחים!...' 

לא נותר להם אלא להביט בקנאה! איך היהודים האלה משבחים לבורא עולם על טובותיו ומפנימים היטב: 'שיש דין ויש דיין!' ובסופו של דבר משלם הקב"ה לרעים כרעתם 'מידה כנגד מידה'. 

זוועות האימה הלמו בממלכת הרשע במשך שבעה (7) ימים תמימים, ללא הרף רעמו השמים משלחים הבזקי ברק מסמא בהלמות רעמים הנשמעים כפיצוצים אדירים מחרידי לבבות, תופי האוזנים שידרו מצוקה כעומדים להיקרע, הקולות האדירים נשמעו כבאו מכל עבר מבליטים את אפסיותו של האדם העומד חַסר אונים מול איתני הטבע הנשלחים מבורא עולם מאין אפשרות לחמוק. 

פרעה הגמד חש מסכן ביותר! הגאה, היהיר, הבוטח בכוחו כשליט כל יכול, חש ננס יותר ממה שהוא גמד...! מבקש מפלט שאינו בנמצא, גופו רעד מאימת הרעמים המקפיצים אותו כל בבהלה פעם מחדש! 

- כמו בטרמפולינה... 

הוא חשש: שלבו יקרוס! לא יחזיק מעמד נוכח הבהלה החוזרת ונשנית בו ללא הרף. 

מחשבה מצמררת חלחלה לחדרי בטנו - שהיה ספוג בצפרדעים פעם... קולות הנפץ המחרידים המלוּוִים באש מתלקחת הזכירו לו דברים איומים מהעבר! גֵווֹ רטט: 'האם לא היו כך הדברים כך בסדום ההפוכה לזוועת עולם עד היום...!' הרהר: 'הרי הפיכתה החלה גם כן בממטרי אש שמימיים וקיטור עשן! אם כן, אנחנו צפויים לשואה נוראה!... תכף יומטרו עלינו מטחי אש וגופרית ואח"כ תתחולל רעידת אדמה מזוויעה שתהפוך את כל אדמת מצרים מלמטה למעלה! ומי יודע אם אני לא יֵהפך לנציב מלח אילם דוגמת עִירִית אשת לוט...'

הקולות הרועמים שברו את גאוות פרעה המצטנף בביתו! מרעיד מפחד והכניסו יראה בלבו, הוא כבר לא יכול היה לשאת זאת...

מתוך המחבוא בחדרו הפנימי המוגן ציווה את עושי דברו: 'להזעיק בדחיפות את משה ואהרן!' המשרתים שחששו לצאת מהמחבוא, תרו מחלון הארמון אחר עוברי אורח יהודים שהסכימו לבצע את השליחות 'בשם הוד רוממות' הגמד...

שערי הארמון הכבדים היו נעולים על מסגר ובריח! איש מהשוערים לא ניצב על משמרתו הברד הזועם הניס אפילו את שומרי הסף. 

משה, לא שת לבו לזאת, בקלילות הניח כפו על ידית השער הכבדה שנענתה מיד למגע ידו. בפנים ציפה להם פרעה בקוצר רוח בולט! ולא היה לו פנאי להרהר בפלא: 'איך נכנסו מבעד לשערי הפלדה הנעולים?!...' 

בלב שבור התוודה על קשיות עורפו! ועל רשעותו ונוכח צדקת השם שטרח להזהיר אותו מראש: 'להכניס את הצאן הביתה!' ושוב חזר על ההתחייבות: 'לשלח את ישראל!'.

אבל, גאוותו עדין לא נשברה לגמרי! לכן הוא מעז אפילו להציב תנאי ברור: 'אני דורש: שהקולות יפסקו מיד! עוד לפני שיפסוק הברד'.

זאת אומרת אני אומר: 'קודם כל תעצרו את המלחמה... אח"כ נדבר על שחרור החטופים...!'

משה אינו מתפתה מדבריו החלקלקים... 

- שלא בדומה לביבי... 

- 'יודע אני כי עדין אינך נכנע לפני הא-לקים! ומיד כשתסור המכה - אתה תחזור לסורך הרע כפי שהיית קודם! אבל אעפ"כ אתפלל עליך כאשר ביקשת...' 

- כי אני יודע: שמחכות לך עוד מכות! 

- 'אולי, אולי זה יעזור לך להכיר בגדלות הא-לקים השומע לתפילת עושי רצונו!'. 

משה יצא מן העיר, פרעה מוסגר בביתו, ממשיך להתפעל מההנהגות של הקב"ה ולהללו על צדקתו, אך שבח של רשעים והתפעלותם הם רק חיצוניים בלבד! ואין הקב"ה חפץ בדבריהם...

על כן, אך פרשׂ משה את כפיו בתפילה - פסקה מיד היווצרות הרעמים! אח"כ נעצרה היווצרות הברק, כפי שדרש סינוואר... אֶה, פרעה.

אך אותם הרעמים שכבר נוצרו ויצאו ממקומם - עדין ממשיכים את דרכם, עוקפים את הברד שנעצר באוויר ומתכוונים למלא תפקידם בהכנסת יראת שמים בלב החפצים בכך! 

ומשאירים פתח לכופרים לטעון: 'שהברד פסק לפני הרעמים!'. 

- 'אנחנו ביקשנו סדר אחר וזה לא אותו סדר אז זה... אז זה משהו לא בסדר...' 

פרעה נשם לרווחה! כפי שהבטיח משה - כך היה, הקולות המזוויעים פסקו, הברד חדל לרדת, האיום ממהפכת סְדֹם וַעֲמֹרָה הוסר ממנו! ומה קרה? גאוותו חזרה אליו... ופניו עטו ארשת קשיחות יהירה. האמתלא לאי כיבוד ההסכם - היתה מוכנה! 

- 'הברד פסק לפני הרעמים! לא כפי דרישתי!' קבע בחיפזון מרושע. 

ובאופן בלתי הגיוני המשיך לשדר בטחון עצמי מעושה, כאילו לא היה פה כלום לא היה שבוע של ברד לפי התיאורים שאמרנו. 

עברו שלושה (3) שבועות מאז פסק הברד הנורא, עדין הרישום החזק נותר בעינו! מלבד ההרוגים הרבים, הרכוש העצום שהושמד, חשו הניצולים את תוצאות המכה על גופם ממש! השינוי הכביר במזג האוויר נתן אותות בבריאותם, מגפות שפעת מלוות דליקות ריאות חריפות פסו בין ההמונים והללו התנהלו בחולשה רבה דואבים 'אפ... אפאפ...' משתעלים, מחזיקים בראשם הקודח מחום פנימי, צריך להאכיל את החולים הדוויים במאכלים מזינים ומבריאים, אך שדות התבואה כסוחי הקרח האש והמים - לא יכלו לספק את המזון הנדרש!

נכנסתי לפרק כג' שהוא צריך להיות ביום ראשון... אז אנחנו נפסיק כאן.

הרב שליט"א שר עם הלומדים הי"ו לאחר תפילת הנץ: 'יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי שַׁבָּת'...

שיהיה לנו שבת שלום בירושלים הבנויה!

'הריני מכון לקיים מצות...'