מנהיגות - חלק סג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

מציב יום ביסט בן פלגוש יזכה בסייעתא דשמיא לאריכות ימים ושנים

בריאות איתנה שהמחלה תסתלק ותעותק לאסד נשיא סוריה

ולא תחזור יותר בזכות עשרה נציבי יום, אמן.

מנהיגות סג.

מנהיגות מהי?

היה עיקר גרוזיני מגושם למדי והגיע לשלטון

על האימפריה הקומוניסטית.

מאות מיליוני בני אדם

שחיו תחת ממשלתו

רעדו מפניו מצד אחד וסגדו לו באופן חולני מצד שני.

הוא העמיד ברעב

והרג ברובים

מיליונים בני אדם

ומיליונים אחרים

שלח למות בערבות ציביר הקפואות.

קראו לו

שמש העמים.

אולם השמש הזאת צלפה ללא רחם

והעמידה על האנושות

את האסונות הנוראים שידעה מעודה.

הערצה החולנית

לא הצליחה למנוע ממנו

את סוף כל האדם,

ומלאך המוות

כיבא את שמש העמים,

והעם הרוסי פשוט לא האמין איך זה יכול להיות שהוא מת.

הרי תקופה של בלבול מוחלט,

עליתה הנהגה קומוניסטית להפסיק את הטירוף

ולהודיע להמונים הנבערים שהמפלגה החליטה בעצם

שזו הייתה פשוט טעות.

הוא לא היה שמש

לא רגילה ולא שמש העמים,

אלא רוצח מטורף

שהחריב והרס עולם ומלואו.

אם אתם עדיין לא יודעים מי זה,

אז קראו לו יוסף סטלין.

בנאום

הדה-לגיטימציה

של יוסף סטלין

בוועידה העשרים

של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות,

סיפר ניקיטה חרושצ'וב

על מעשיו האיומים של סטלין.

פקודות רצח,

התנהגות ברוטלית,

התפרצויות חסרות רסן,

שהובילו להחלטות על הרג

מיליוני אנשים באכזריות נוראה,

ועוד דוגמאות נוספות קשות ביותר.

כשתיאר ניקיטה

חרושצ'וב את הדברים?

שיסע קול

באולם

שהיה הומה מפה לפה?

ואתה!

הלוא היית בצמרת ההנהגה,

בחזית בכל הדברים האיומים הללו.

היכן היית?

מדוע שתקת?

וואו!

חרושצ'וב הקיף את האולם במבטו החודר.

מי השואל?

טבע בחומרה לדעת.

דממה השתררה.

איש לא ענה.

חרושצ'וב חזר על זה שוב ושוב.

אולם לאיש

לא היה אומץ להודות.

אז אמר חרושצ'וב,

עכשיו אתם מבינים איפה הייתי?

זה דוגמה לקשר

בין אזרחים למנהיג.

כשהקשר ביניהם מושתת על פחד,

קשר שמיוחס לסמכות שיש לה כוחות עצומים,

בעיניהם יחסים לעוצמה.

כך התייחסו הסינים

אל מאות-סטונג,

וכך התייחסו האיראנים

אל האייתולה-חומייני,

וכך התייחסו יפנים אל הקיסר הירואיטו,

וכך מתייחסים הישראלים

לבוטן החדש שבא אחרי ביבי דיקי.

אולם ישנה דרך נוספת של מנהיגות,

מנהיג המצליח בכוח הרגש

להיכנס ללבבות של המונהגים

ולכבוש אותם.

אחת הדוגמאות המובהקות

ליסוד הרגשי

ביחס שבין מונהג למנהיג,

בלי קשר למעשיו,

בלי קשר להצלחותיו או לתרומתו הממשית,

זה הדמות של בניטו מוסוליני,

ראש ממשלת איטליה

בתקופת מלחמת העולם השנייה.

הוא נחשב בעיני איטלקים למנהיג כריזמטי

שעורר רגשות חזקים.

אפילו שההיסטוריונים של התקופה מראים

שהוא הביא חורבן לאיטליה,

והחלטותיו היו שגויות והרסניות.

הביוגרפים שלו

מתארים אותו כדמות נלעגת,

חסרת יציבות,

עם נטיות דרמטיות מובהקות,

דמות המונעת

מכוחם של פרצים רגשיים,

אולם האיטלקים לא הקשיבו כלל לתכנים שהציג מוסוליני.

והשתיאר זאת אחד החכמים.

האיטלקים,

אוהבי המוזיקה והאופרות,

ראו במוסוליני טנור גדול.

וכפי שקורה לגבי טנורים גדולים,

הם הקשיבו רק לזמרה,

למנגינה,

לכל השאר,

מבלי להתייחס כלל למילים.

לגביהם

רק הטון הוא משמעותי.

זה סוג

של מנהיג שהצליח דרך רגש להיכנס ללבבות,

אפילו שהתוצאות שלו היו עגומות.

ודוגמה נוספת

זה דמותו של הנשיא ג'ון קנדי באמריקה.

במלאת שלושים שנה למותו,

פרסם השבועון האמריקני טיים כתבה,

בה נשאלו המרואיינים

אודות התחושות

ששמעו על רצח הנשיא.

הללו סיפרו כי פרצו בבכי,

חוו תחושות חריפות של עצב ואף של דיכאון.

היו שתיארו כי חרב עליהם עולמם.

אחרים חשו כי העולם לא יצליח לתפקד.

ביטויים נוספים מעין אלו

העידו על סערה רגשית עצומה שהתחוללה בעקבות מותו של המנהיג.

האם

הדוגמאות הללו

הן ביטוי למנהיגות?

אחד שולט בכוח הזרוע,

יש הערצה כלפיו, סטלין,

אחד רגשית נכנס לליבותיו, מוסוליני,

ואחד שמבכים את מותו,

ואין מי שיבוא במקומו, קנדי.

האם הדוגמאות האלה הן ביטוי למנהיגות?

לא, ולא.

אנשים חושבים שמנהיגות זה לחלק פקודות ולשלוט באחרים.

בוטן אמר עכשיו

שאם הוא יעשה סגר,

זה יעלה הרבה כסף, 200 מיליארד זה כבר בזבז ביבי.

שקרן, הביאו עכשיו,

כל הדברים שהוא אמר הכל שקר.

מאיפה יהיה לי כסף להביא נמר?

בשביל שילחמו?

מאיפה יהיה לי, לי כסף, לי? זה שלך, של אבוק,

של המדינה. מאיפה יהיה לנו, תגיד?

הוא כבר מרגיש שזהו, יש לו את הקופה של המדינה,

הוא יעשה מה שהוא רוצה.

יש חושבים שמנהיגות זה לחלק פקודות ולשלוט באחרים.

אולם מדובר בטעות.

הגדרה זאת מתארת היטב את המונח שלטון או מלכות,

אבל אין שום קשר בינה לבין מנהיגות.

מנהיגות זה מציאות שונה לחלוטין.

מנהיגות זה להנהיג,

הובלה,

הכוונה

או הדרכה.

ורואים את זה בדברי הגמרא,

בבא מציעה חטא.

בסוגיית רכוב ומנהיג.

גם מבואר כי מעלתו של המנהיג

היא בכך שהבהמה הולכת מחמתו.

כלומר,

המנהיג הוא זה שמדריך ומוביל את המונהגים

לעבר היעד

שהם אמורים להגיע אליו.

מלך שולט.

מנהיג מעצים.

ופה אנחנו מגיעים להבדל המהותי שקיים בין מנהיג

לבין מלך ושלטון.

המנהיג

מדריך ומעצים את מונהגיו בכוח השפעתו הרוחנית,

בעוד המלך שולט על מונהגיו בכוח השלטון.

התוצאה

בין שני המהלכים,

המנהיג

מדריך ומכוון את המונהגים

לממש את היכולות האישיות והפוטנציאל הטמון בהם.

הוא מביא אותם לעבר מימוש יעודם הרוחני ואל פסגת הצלחתם,

ולכן מנהיג אמיתי מצמיח מנהיגים.

המלך, לעומת זאת,

אינו מצמיח מלכים,

בדיוק להפך.

כל מהותו של מלך,

שהוא יהיה מלך,

שהוא ישלוט שלטון מלא וכולם יהיו עבדיו.

לכן,

מטרתו וייעודו של המלך הפוכים ממטרתו וייעודו של המנהיג.

במקום לפתח ולהעצים את אנשיו,

הוא מפתח ומעצים את השלטון.

כאשר יש שם כך, הוא מכניע,

הוא מגביל את כל אלה שנתונים תחתיו,

כמו שדור רעי עשה לכל נתיניו,

לקח אנשים סתומים שיהיו תחתיו, שלא יוכלו לעקוף אותו.

ומי שהיה קרוב לעלות, אז הוא שחרר אותו.

שלא יאיים על סמכותו.

וכשהוא ראה שיש מצבים כאלה,

אז הוא אמר שהוא מתפטר,

שירדפו אחריו כל החכמים הזקנים ויביאו אותו מהבית. לא, לא, אתה אדוננו, אתה מלכנו, אתה ריבוננו.

וכל זה הוא עושה כדי שיהיו שפוטיו

ושפוטי שלטונו,

וכך יעצים את מלכותו.

יתרה מזאת,

שלטונו של מלך או כל שליט אחר

מושתת על בסיס של כוח.

מלוכה יכולה להיות בנויה על כוח,

אבל הנהגה לא.

עם כוח אפשר לשלוט,

אבל לא להנהיג.

כמנהיג

עליך לשכנע את המונהג

להצטרף לדעתך ולשתף פעולה.

לא להטיל גזרות, סגרים, בידודים,

מכלאות,

תו ירוק, תו סגול, תו שמח.

ולאיים, לא תאכל, לא תיכנס, לא תיסע, לא תטוס.

ולאחר שהוא השתכנע,

אם הצלחת בתור מנהיג לשכנע,

הוא כבר לא יסטה מהדרך.

לעומת זאת, אם תנסה לאיים עליו

או להפחיד אותו,

אולי הוא ימלא את מבוקשך כל עוד האיום קיים,

או שהוא ימרוד,

וכשהאיום ייעלם,

ייעלם גם הוא.

ולכן,

על אף שייתכן שהמלך או השליט

יזכה להערצת המונים, ביבי המלך,

מלך הטיפשים,

כמו הרבה מנהיגים או שליטים בעבר,

או בהווה שנתפסו כריזמטיים,

סוחפים, יודעים אנגלית, מציגים כל מיני פלקטים באו״ם,

החלטיים ונמרצים,

עדיין זה לא הופך אותם למנהיגים.

המשמעות מהותית.

לאחר שהמלך או השליט יעזוב את השלטון,

תקרוסנה המערכות שהוא השקיע ובנה,

משום שמנהיגותו של המלך או השליט

בעצם טבעה מעודדת תלות.

היא אולי מעוררת מיתולוגיה של אדם דגול,

אבל לאמיתו של דבר הוא מהווה רק מושא הערצה לטיפוח האגו,

שלו עצמו,

של המלך או השליט.

לכן אחרי

ביבי הגדול,

בא בוטן קטן,

בנט, בוטן,

בא עם גברת פיסטוק,

והופכים את הקערה על פיה.

כמו שאחרי אובמבה,

בא טראמפ

והוריד את הכול, כל מה שהוא עשה, ביטל.

עכשיו בא ביידן

והפיל את כל מה שטראמפ עשה.

כל חרית ברית, שום דבר לא מתקיים.

אבל מנהיג

משריש בעם

דרך שהם לא עוזבים אותה.

זה ההבדל בין מנהיג

לבין מלך.

לכן הנביאים היו המנהיגים של עם ישראל.

הם אמרו להם מה צריך לעשות,

איך לחיות,

מה נכון ומה זה.

ממלכים שלטו בכוח.

לא כולם הצליחו במלאכתם, העם לא תמיד נשמע,

אבל

הם היו המלאכים השלוחים מאת השם להנהיג את העם.

מנהיגות שכזו אינה מציבה כל תשתית אמיתית ברמת הערכתם ואמונתם של המונהגים בעצמם,

דהיינו של השליט.

היא אינה עוסקת בבניית תשתיות ובבניית אנשים שלא יהיו תלויים במנהיגים,

אלא יהיו מנהיגים עצמאיים בסופו של דבר.

ולכן זו אינה מנהיגות כי אם שלטון.

מנהיגות הפירוש השפעה.

מי שמשפיע הוא המנהיג,

ואין זה משנה כלל באיזו רמה או איזו דרך הוא מייצג.

הדברים אמורים במנהיגות אישית

של האדם על כוחותיו ויכולותיו,

וזה במנהיגות משפחתית.

על בני ביתו וילדיו,

וגם במנהיגות ציבורית,

על חבריו, ידידיו וכל כלל ישראל.

ורואים את זה לאורך ההיסטוריה של העם היהודי,

הן בעולם הישיבות, הן בעולם המוסר והדעת, והן בעולם החסידות.

וניקח עכשיו דוגמאות מה זה נקרא מנהיגות אמיתית.

מנהיגי החסידות בראשית דרכה

היו מנהיגים שעצימו את תלמידיהם להיות מנהיגים בעצמם.

הבעל שם טוב הקדוש

הדריך ועצים את תלמידיו

כדי שהם יהיו אנשים גדולים

ויעירו את העולם.

ואכן רבים מתלמידיו נעשו למנהיגים ברבות הימים.

ביניהם ניתן למנות את המגיד ממזריץ',

את רבי יעקב יוסף מפולוניאה,

את רבי יחיאל מיכאל מזלוצ'וב,

את רבי נחום מצ'רנוביל,

רבי דוד פורקס,

רבי דוד מניקולאייב,

החזן מזצלב,

רבי ליפה מחמלניק,

רבי קפיל חוסיד,

רבי וולף קיצס,

רבי מאיר מרגליות מאוסטרה,

רבי שבתאי מרשקו,

ועוד רבים אחרים.

מי שלא קרא ספרי חסידות לא יודע במי מדובר,

אבל אם יצא לכם לקרוא, אז אתם יודעים מה מעלותם של האנשים האלה.

כמו כן,

תלמידו ממשיך דרכו של הבעל שם טוב,

המגיד ממזריץ',

היה מנהיג שעצים את תלמידיו להיות מנהיגים בעצמם.

בעל תלמידיו, שהנהיגו עדה ברבות הימים,

ניתן למנות את רבי אברהם מקלסיק,

רבי מנחם מנדל מביטפסק,

רבי לוי יצחק מברדיצ'וב,

הרבי שמלקה מניקלשבורג ואחיו בעליו פלואי,

רבי אלימלך מליז'ינסק ואחיו, רבי זושה מהניפולי,

רבי שלמה מלוצק,

רבי משולם פייביש מזבריז,

רבי צבי הירש מנדבורנה,

בעלתניה

ועוד רבים אחרים.

זה מנהיג.

וכן,

ביחס לתלמידיו ותלמידי תלמידיו של המגיד הקדוש ממזריץ',

שהיו מנהיגים שהחכימו והעצימו את תלמידיהם,

תוך שהם מכוונים אותם להיות צדיקים, קדושי העליון,

ומנהיגים בזכות עצמם.

לדוגמה,

תלמידו של המגיד,

הרבי רבי אלימלך מליז'ינסק,

שבין תלמידיו ניתן למנות

את החוזה מלובלין,

את המגיד מקוזניץ',

את בעל המאור בשמש,

את רבי מנחם מנדל מרימינוב,

את בעל אוהב ישראל מאפטה,

ועוד רבים אחרים.

בימי המגיד הקדוש

ריחפו סכנות גדולות לנשמת האומה מצד תנועת הפרנקיסטים מזה,

בתנועת ההשכלה הברלינית מזה.

המגיד הגדול

שהעמיד תלמידים קדושי העליון ומאורות עולם,

הטיל עליהם את התפקיד לרדת אל העם

בכל רחבי אירופה,

להקהיל קהילות ברבים,

להצית את אור האמונה בליבותיהם של ישראל,

ועל ידי כך להציל את האמונה.

זה בעולם החסידות בקצרה.

אותו מהלך של הנהגה

רואים גם בעולם הישיבות.

ניקח לדוגמה את ישיבת וולוז'ין,

שייסד הגאון רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגרו,

ושזכה לכינוי אבי הישיבות.

הוא ייסד את הישיבה הראשונה,

ובעקבותיה קמו עוד ועוד ישיבות במרוצת הדורות,

עד לאלפי ישיבות בימינו.

בעשרת השנים האחרונות לקיום הישיבה,

שזה היה בין השנים תרמ״ב לתרנ״ב,

עמד בראשותה הגאון

רבי חיים מבריסק

לצידו של הסבא שלו, מרן הנציב,

אשר חידש דרך חדשה ומעמיקה בלימוד התורה,

דרך שסחפה אחרי המונים מבני הישיבה.

באותן עשר שנים

הצליח רבי חיים מבריסק

להעמיד תלמידים גדולי עולם

שהאירו את שמי עולם התורה היהודי,

ביניהם ניתן למנות את הגאון

רבי ברוך בר-ליבוביץ',

שעמד מאוחר יותר בראשותה של ישיבת קמיניץ,

הגאון רבי שמעון שקופ,

שכיהן כראש ישיבה בתלז ובגרודנה,

הגאון רבי נפתלי טרופ,

ששימש כראש ישיבת ראדין,

הגאון רבי אלחנן וסרמן,

ראש ישיבת ברנוביץ',

הגאון רבי איסר זלמן מלצר,

ראש ישיבת קלוץ,

ובהמשך ראש ישיבת עץ חיים בירושלים,

ועוד רבים אחרים.

רבי חיים מבריסק היה מנהיג

שהדריך והעצים את התלמידים מתוך מטרה אחת ויחידה,

שהם יהיו מה שהם יכולים להיות,

כל אחד לפי כישרונותיו ויכולותיו.

ואחד הסיפורים הממחישים זאת,

פעם אמר רבי חיים לאחד מהתלמידים

שרצה לחדש מערכה בלימוד

כפי דרכו של רבי חיים,

תוך שהוא מחכה

את הדרך של חידושיו של רבי חיים.

אמר לו כך,

אינני מצפה ממך שתלמד ותחשוב כפי שאני חושב ולומד.

בדיוק להפך,

אני מצפה ממך שתלמד ותחשוב

כמו שאתה צריך ויכול לחשוב.

ואכן,

בזכות מנהיגותו והדרכתו של רבי חיים,

תלמידיו גדלו לגאוני עולם,

אבל כל אחד מהם חידש נתיב

בדרך חדשה בלימוד התורה,

כי זוהי דרכה ומהותה של התורה הקדושה.

לכל אחד יש נתיב משלו.

לכל אחד מהלך מחשבה מיוחד לו,

וחידושים המיוחדים רק לו.

וכך כתב הרמחל

בדרך חץ החיים.

קיבלו הקדמונים.

שלכל שורש מנשמות ישראל

יש את כולם בתורה,

עד שיש שישים ריבוא פירושים

לכל התורה מחולקים

לשישים ריבוא נפשות של ישראל.

ואכן,

זכה רבי חיים שתלמידיו

המשיכו ופיתחו את שיטת לימודו המופלאה,

באף הדחילו על הדורות הבאים.

וכאן עלינו להבין,

מדוע באמת לא עמלו רבי חיים ושאר מנהיגי הדורות ליצור חיקויים ותעתיקים לדמותם?

וכי לא היה עדיף לכאורה שריבי ברוך ביר, לדוגמה, יהיה עוד רבי חיים מבריס?

התשובה לכך היא ייחודיות האדם.

הקדוש ברוך הוא ברא כל אחד בצורה שונה מחברו.

טביעות אצבעות שונות,

פרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות.

כי הוא רצה שכל אחד יהיה משהו אחר,

שכן לכל אחד ישנו ייעוד אחר

בתפקיד אחר בעולם,

כאשר הכלים השונים שניתנו לכל אחד מתאימים

במיוחד למילוי ייעודו הרוחני המסוים.

משום כך,

לא ניתן היה ליצור מריבי ברוך ביר

עוד רבי חיים,

כי לרבי ברוך ביר

לא היו היכולות והכישרונות משאר הנתונים

שהיו לרבי חיים.

היו לו הכישרונות והיכולות

של רבי ברוך ביר,

ובאמצעותם הוא היה צריך לעמוד ולצמוח להיות מי שהוא יכול להיות.

מורן, הגוען, רבי ברוך ביר, ליבוביץ', זכר צדיק לברכה.

וגם,

אילו היה רבי חיים עמל ומנסה לפתח ולהעצים את תלמידו, רבי ברוך ביר,

ולעשות אותו עוד רבי חיים,

זה לא היה מצליח להיות עוד אחד,

משום שלא היו לו נתונים שלו.

אולם מאידך,

ההפסד לעולם התורה היה עצום,

הוא היה מפסיד את ברוך ביר.

כי השקיע בו להיות רבי חיים,

וכך היה עלול להישאר רבי ברוך ביר, קרח מכאן ומכאן.

ועכשיו נפנה למנהיגים

של עולם המוסר והדעת.

הגאון, רבי ישראל מסלנט,

נחשב להביא שיטת המוסר.

הוא הדריך ועצים את תלמידיו

להיות גדולי תורה ויראיו,

ולהפיץ את אור המוסר בכל ישראל.

בין תלמידיו

ניתן למנות גדולי עולם, צדיקים, נשגבים ובעלי מדרגה,

אבל הם פיתחו שיטות ודרכים משלהם במוסר ובנו עולמות.

בין אם זה היה סבא מסלובודקה,

ששיטתו מבוססת על גדלות או אודום,

בין אם מדובר בסבא מקלם,

שהעמיד את שיטת כלם המפורסמת,

בין אם זה הסבא מנובהרדוק,

שייסד את ישיבת נובהרדוק המבוססת על שיטת לא קם ולא זע,

כלומר, עזות דקדושה.

גם תלמידיו של רבי ישראל

גידלו וטיפחו את התלמידים שלהם,

שיהיו מנהיגים בעצמם.

לדוגמה, הסבא מקלם

הקים את התלמוד תורה של קלם,

ממנו עמדו גדולי תורה ויראה,

והוא היה מפורסם בהצלחתם של תלמידיו

שהשיגו שלמות בתורה ויראת שמיים,

ובפרט לכבוש את מידת שלוות הרוח,

מנוחת הנפש,

יישוב הדעת,

שזה מהווה אמצעי

השגת כל המעלות האחרות.

כמו שהרמחלה אומר במסילת ישרים,

אך מפסידי החסידות

הם הטרדות והדאגות.

כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו,

אי אפשר לו לפנות

אל ההתבוננות הזו,

ומבלי ההתבוננות לא ישיג החסידות.

ואפילו אם כבר השיג,

הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו,

ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה,

ושאר העניינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי.

עד כאן לשונו.

כמובן, לא רק למדרגות הגבוהות כמו חסידות,

גרושה שלווה ומנוחת הנפש,

ולא המדרגה הראשונה, שהיא מדרגת הזהירות,

לא ניתן להיכנס בלי מידה זו,

וגם על זה עמד הרמחל שם.

אז זה מה שהצליח.

סבא מקלם להנחיל לכל תלמידיו

מידת מנוחת הנפש ויישוב הדם.

וכן, ייחודיותו של הסבא בעבודת השם

באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתמקדות והתעסקות הרבה בבירור יסודות האמונה,

שמהווים את יסוד היהדות,

בבחינת וידעת היום,

הבנת השכל,

כדי להגיע לדרגה הפנימית

בהשאבות על לבביך.

הנה חכמים, זיכרונם לברכה, בבבא מציע יב,

מגדירים את האדם התלוי באביו למחייתו כקטן,

ודומה לכך,

מי שאמונתו מבוססת על מה ששמע מאחרים

בכל-כולה בבחינת מלומדה,

ואינה מבוססת על הכרה עצמית ויסודית,

ראויים להגדרה קטני אמונה.

משום כך, בכלם

לימדו אמונה חושית מהי,

וביקשו לשרש, לעקור את קטנות האמונה.

הם ביקשו להובין ולהסקין,

כדי שיוכלו לבסוף ללמוד וללמד.

לימים

היו אלה תלמידי קלם

שהעבירו והטמיעו בכל ישיבות ליטא החשובות

את האמונה החושית שספגו בבית היוצר,

שבו עוצבה אישיותם,

וכך התפשטה תורתם

לדורות הבאים.

שלושה מתלמידיו של הסבא מקלם נותרו לאחר מלחמת העולם השנייה,

והאירו את שמי עולם המוסר והדעת

בעולם התורה והיראה שלאחר המלחמה.

אחד זה היה הרב דסלר,

הרב אליעזר דסלר, בעל המכתב מאליהו,

הרב לופיאן, הרב אליהו לופיאן,

והרב יחזקאל לוינשטיין המשגיח.

אולם כל אחד מהם מתאפיין בכיוון ייחודי

ושונה באמונה,

תוך פיתוח הכישורים ביכולות המיוחדות בהן הוא ניחן.

ומרן החזון איש הגדיר אותם כך.

ישנן שלוש בחינות

באמונת השם,

כפי שרואים

משלושת בעלי המוסר בדורנו,

וככה הוא הגדיר.

אצל הרב דסלר רואים גדולתו באמונה אשר במוחו.

הוא היה ענק השכל.

ואצלו האמונה רואים את גדלותה בשכלו.

איך הוא מפרק את הכל בשכל,

והוא מביא אותך לאמונה

בדרך שכלית.

אצל רבי אליהו לופיאן

רואים את גדולתו באמונה אשר בליבו.

לב מלא אמונה שיכול להעביר את האמונה שלו מליבו אל לבך.

ואצל רבי יחזקאל לוינשטיין

רואים אמונה בחוש בידיו.

בידיו.

בליבו לאל אמונה.

כמו שהסברנו לכם, כשהוא עומד על המדרגות,

הוא היה רואה את זה בחוש,

בידיים, כמו שאומרים, את האמונה. הוא רואה את עשרת המכות ככה מולו.

הוא רואה יציאת מצרים מולו, ככה, בחוש, בידיים.

הגראד אברהמי,

מחבר ספר בניין העולם, כשהיה בחור, ניגש למרן החזון איש ושאל ממי הוא יכול ללמוד דרך חיים בתורה ויראת שמיים טהורה.

התשובה של החזון איש הייתה בזו הלשון

כדאי להתקרב אל רבי יחזקאל לוינשטיין

וללמוד ממנו דרך חיים.

לרבי יחזקאל יש לב טהור,

ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב.

האמונה שלו ברורה,

כמו מי שמכניס ידו באש.

החזון איש אמר דבריו האלה בהדגשה,

והמחיש את דבריו בהושטת ידו,

באומרו,

כמו מי שמכניס ידו לאש.

אז ככה האמונה שלו ברורה.

אם מכניסים יד לאש, מרגישים מיד משהו, ככה אצלו האמונה היא.

אז רואים מי אלה המנהיגים,

אלה שמנחילים לציבור,

לדורות,

הדרכה,

הכוונה,

הנהגה.

זה נקרא מנהיגים,

אפילו אם אין להם שום שלטון

ואין להם שום כוח,

ולא כלום.

אלה המנהיגים של הדורות,

ולא השליטים,

לא הבוטנים ולא הפיצוחים,

ולא המבולבלים,

ולא המשוגעים.

רק

אלה שמנחילים

ערכים לציבור,

והציבור

מקבל מפיהם.

עד כאן.

המשך יום.