מנהיגות - חלק עז | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לעילוי נשמת מאיר מלול בן רבקה,

ליום יום פטירתו, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.

מנהיגות עין זן.

ביטחון עצמי ואומץ.

עד השנים האחרונות לא הכירה היהדות החרדית את המושג ביטחון עצמי.

קראו לזה גאווה סרוחה.

ביטחון היה,

אבל לא עצמי,

אלא ביטחון בבורא יתברך.

ביטחון בכוחות העצומים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.

ובמקום המילה נחיתות,

ידעו לדבר על ענווה.

ספרי המוסר כתבו שלפעמים אדם צריך להשתמש בגאווה.

ויגבה ליבו בדרכי ה'.

ולפעמים הענווה פסולה.

במה דברים אמורים?

רק בנוגע לעבודת ה'.

כמו שכתב הרמב״ן על בוני המשכן,

בטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה,

כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד

או מי שאימן בהן ידיו כלל,

אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן.

ויגבה ליבו בדרכי ה'.

לבוא לפני משה לאמור לו,

אני אעשה כל אשר אדוני דובר.

אז איפה אנחנו רואים מה זה ויגבה ליבו בדרכי ה'?

כמו שכתב הרמב״ן,

אלה שבנו את המשכן,

כתוב שנשאו ליבו לקרבה אל המלאכה.

הלב שלו נשא אותו לקרב אל המלאכה לעשותה,

אף על פי שאף אחד מהם לא למד מלאכה מהמלאכות שנדרשו

לבניית המשכן,

ולא היה אדם אחד שמאומן בידיו לעשות את המלאכות העדינות האלה,

אבל מצא בטבעו

שידע לעשות כן.

בפנימיות שלו הרגיש

שהוא מסוגל לעשות את מה שידרשו ממנו.

זה נקרא ויגבה ליבו בדרכי ה'.

לא, מה אני, מי אני, מה אני יודע, מה זה, אין לי שום ניסיון,

אין לי כלום,

מה זה, מה זה.

והוא בא לפני משה ואמר, אני אעשה כל אשר אדוני דובר.

זה נקרא נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה. זה לא,

הוא ניתח על פי שכל ואמר, אני מסוגל, לא מסוגל. הלב הרים אותו, הלב,

הרצון הפנימי

להיות שותף

במלאכת הקודש,

זה הגביע את ליבו בדרכי ה'.

והלב רומם אותו,

והם עשו את המלאכות.

בלי שום הכנות, בלי שום ידיעה, בלי שום תרגולים.

זאת אומרת, זה מצופה מכל יהודי שיש לו לב יהודי,

כשהוא רואה שיש מלאכת שמיים,

יש מה לעשות לכבוד ה',

אז הוא לא מצטנע ולא אומר,

אני לא מסוגל ואני לא יכול, זה לא מתאים לי, זה לא...

צריך שיישא אותו ליבו לקרבה אל המלאכה ולומר,

כל אשר אדוני דובר, אעשה.

אין דבר שאתה לא יכול.

אין דבר שאתה לא יכול.

דאר רבנו ירוחם,

כי זהו סוד ההצלחה,

שכנוע עצמי,

באמונה חזקה ביכולת האישית.

אבל רק דרך הביטחון בבורא עולם, שייתן לנו את הכוח והחוכמה.

זאת אומרת, אדם,

אם רוצה להצליח,

צריך שישכנע את עצמו

עם אמונה חזקה

שיש לו יכולת אישית.

אבל בביטחון שהבורא ייתן לו את הכוח והחוכמה.

אם הוא הולך על מהלך כזה, הוא יכול להצליח.

זה סוד ההצלחה.

ואכן,

עושה המלאכה,

מלאכת המשכן,

שעד לפני זמן קצר היו עבדים

ועבדו ביתית.

הצליחו לבנות את המשכן בכליו,

הכרוכים בעבודות עדינות ומיוחדות ביותר.

אז גם מהפן הפיזי זה היה עדין

ולא קל כלל וכלל,

וגם הפן הרוחני,

זה לא עבודה טכנית.

ללמדנו שאכן אין גבול לכוח והיכולת של האדם

אבל הכל תלוי במידת ביטחונו

בשם אלוקיו.

שהשם ייתן לו את הבינה ואת היכולת

לבצע את מה שברצונו לעשות.

בקיצור, אין גבול ליכולת.

ביטחון בשם היה תמיד.

אבל הישענות על הכוח האישי

לא הייתה קיימת מעולם.

כל מה שביארנו שאדם יכול לעשות

זה הכול משום שבורא עולם נתן לו כוחות אלה,

ולא בגלל שהוא כביכול יכול,

כמו שאומות העולם רגילות, להגדיר זאת.

גם כל ההמצאות שממציאים

לטוב ולמוטב,

זה הכול ברצון השם

להביא לטובת האנושות

או להידרדרותה כניסיון.

לכן היה אומר המשגיא הרבי שלמה וולבה,

ביחס למושג ביטחון עצמי

המקובל בעולם המערבי

כמתכון חשוב להצלחה.

מה שהם קוראים אצלם

ביטחון עצמי,

אצלנו זה גאווה.

עבורנו ביטחון עצמי

הוא אות להכרת הביטחון בבורא עולם,

בכוחות שנתן לנו

ובעזרת השם מצליחים בכל המשימות המוטלות עלינו.

ואכן, מי שמאמין ובוטח בשם יתברך,

זוכה לביטחון עצום וחזק מאין כמוהו,

כי הוא הולך עם השם הכל יכול.

מי שאינו בוטח בשם יתברך,

מסתמך על החוזק שלו

ביכולתו בלבד,

מביא לגאווה שרוחה

וגם ללחץ

ולפחדים נוראים.

מה הדרך להשיג דרגה עילאית זו?

באמצעות הענווה.

רוב האנשים אינם מבינים כראוי

את משמעות מידת הענווה.

להמחיא זאת,

אדם המהווה סמל ומופת לענווה

נכנס לביתך.

כיצד אתה מדמיין אותו?

כנוע,

כפוף מאוד,

ביישן,

נחווה בירכתיים,

נבוך להשתתף בשיחה.

מי היה הענב ביותר עלי אדמות?

והאיש משה ענב מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

נו, עכשיו תאר לך שמשה רבנו נכנס אליך הביתה.

מה תראה?

כנוע,

כפוף מאוד,

ביישן,

נחווה,

נבוך להשתתף בשיחה.

הבית היה כולו רועד.

המנהיג העוצמתי, הכריזמטי ביותר בהיסטוריה היהודית.

אבל הוא היה הענב האולטימטיבי.

אז מפה מובן שהתפיסה שלנו לגבי ענווה מוטעית.

ענווה זה לא להשמיץ את העוצמות שלך ולהכחיש

את הגדלות הפנימית.

ענווה פירושה,

שאתה מכיר שכל הכוחות

והגדלות שלך הפנימית זה מתנה מאת השם יתברך.

שום דבר לא שלך.

אדם בעל גאווה חושב שהכל קשור אליו והכל בזכותו.

והוא צריך לעבוד קשה, להעמיד פנים שהכל תחת קונטרול.

אבל בתוך תוכו

אחול ספקות וחוסר ביטחון.

לעומת זאת, אדם ענו

חי מתוך הכרה שהכל קשור לשם

והכל מאת השם.

הוא מתעלם על דאגות קטנוניות

ולא טרוד לקבל אישור מאחרים

למה שהוא עושה.

הוא עסוק בשימוש בכלים שהשם נתן לו

כדי לטפל בבעיות העולם ולחולל שינוי אמיתי בחייהם של אנשים.

למעשה, הענווה יוצרת כריזמה.

משום שעל ידי ביטול האגו שלך אתה מתחבר לשם

ונעשה צינור למשאבים בלתי מוגבלים של השם.

ואין שום בעיה קשה שאתה,

חובר לשם והוא עומד על ימינך.

המאמין שבוטח ופועל

רק מכוחו של הקדוש ברוך הוא הכל יכול,

האמונה הזו מעניקה לו את הכוח

ואת האומץ

לעמוד מול חזקים ממנו באלפי מונים.

הנה, כשהקדוש ברוך הוא שלח את משה רבנו לפרעה,

אמר לו השכם בבוקר,

והתייצב לפני פרעה.

הנה יוצא המימה

ואמרת אליו,

כה אמר אדוני,

שלח עמי ויעבדוני.

שגרירים במדינות

צריכים להישמר

כשהם מוציאים כל מיני הודעות

באופן ספונטני, מה שהם חושבים,

כי זה מיד מייצר חדשות,

וכולם מתחילים לבאר מה התוצאות,

מה המשמעויות שאמר השגריר.

ואם מדובר בהתנהגות חריגה,

אומרים לו, אתה בא לכאן בשליחות של עם אחר,

אז עליך להנמיך קומה,

תצטמק עם העם.

עליך להבין שאתה נמצא במדינה אחרת,

ואם חשוב לך להעביר מסר של שלום בין הארצות,

התנאי הראשון לקרב לבבות,

תשמור את הדעות שלך העצמיות בלב פנימה,

ותבין שאתה במגרש אחר,

ותכבד את החוקים הנהוגים כאן.

בכל הקורסים

של סגלי דיפלומטים

לומדים איך להתמקצע,

איך לגלות יותר מכורטוב של כבוד לאומה

שבה מייצג הדיפלומט את ארצו שלו.

חשוב להעריך את התרבות

השונה ולעמעם במקצת

את השוני שבין העמים

כדי לשמור על קשרי אחווה,

וזו תרבות העמים.

אבל לא כך ההוראה של הקדוש ברוך הוא.

זה במשרד החוץ, יכולים להגיד לך,

אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה לא כך.

הפרשה הזו אומר הקדוש ברוך הוא למשה,

התייצב

לפני פרעה.

זו ההדרכה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה רבנו

ולכל עם ישראל מקבלי התורה.

מבאר אורח חיים הקדוש.

אף על פי שתכונה זו של מאור פנים

לכל אדם

בגילוי אחווה

הייתה תכונתו הברורה של משה,

מצווה עליו הבורא, התייצב

בתקיפות,

בלי פחד,

בלי מורא,

ביטחון ברור,

עמידה יציבה,

ללא כפיפות גאב

או שכיחות קומה,

בדיוק להפך.

התייצב!

זו הוראה לא פשוטה,

כי יש מחסום טבעי בביתו של פרעה,

כי כל מי שרוצה להיכנס פנימה לטרקלין

צריך להתכופף.

ואז שייח הקדוש אומר שפתח כניסתו לטרקלין,

שישב פרעה,

נמוך היה מכפי מידת אדם.

והוא נבנה כך בכוונה

שכל הנכנס אל הטרקלין

יצטרך לחוף ראשו

מול חופף ברכיו.

כמשתחווה וכורע,

ייכנס וישתחווה לאיכונין של פרעה, שעומד ממול.

כי פרעה ביקש לשעבד לא רק את הגופים,

אלא גם את הנשמות.

אז זה לא מתחיל עם ביליה דבילי, זה כבר מזמן.

ועכשיו משה רבנו נדרש להיכנס אל הארמון בשליחות השם יתברך,

ולהתייצב!

איך עוברים את המחסום של הפתח?

אם צריך,

להתכופף.

וה' אמר להתייצב בקומה זקופה.

אם אתה משתחווה,

אז יראה ששליח הבורא, משה רבנו,

נכנע

בפני פרעה, שמשים עצמו אלוהו.

כי לי יאורי ואני עשיתיני.

וואו!

ניסיון!

מה עושים?

משה רבנו לא ידע איך יקרה,

אבל הוא ידע שהוא עושה את רצון הבורא בשלמות,

והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו.

הוא אמר לו, התייצב.

אז הוא צריך להתייצב.

מגיע משה רבנו

בזקיפות קומה אל הפתח,

ומתרחש נס.

הקדוש ברוך הוא מגביה לו את הפתח,

כגובה עצום של משה רבנו,

למעלה מחמש מטר.

ונכנס עם אהרון אל הטרקלין בקומה זקופה,

בדיוק כפי שהורה לו הקדוש ברוך הוא.

באותם הימים הבטיח הבורא למשה רבנו,

וגם לנו,

הדורות הבאים אחריו,

את ההבטחה של יציבות.

התייצב!

הגויים והחילונים מנסים לכפות עלינו דרכם והשקפותיהם.

הם יודעים שבבחירה טבעית

לא היו מתפתים להם.

בדיוק כפי שפרעה הנמיך את הפתח,

משום שידע שמתוך בחירה אף אחד לא ישתחווה לו.

אף אחד לא יעשה חיסולים.

לכן, איומים, תו ירוק,

בידודים,

סגרים,

כל מיני גזרות רעות

לקיים את רצונם בכוח.

אבל השם הבטיח למשה,

כאשר הוא יבוא ויתייצב,

הוא לא יזדקק להתכופף.

וזה סוד ההישרדות של העם היהודי בכל הדורות.

התייצבו!

אתם ניצבים היום כולכם.

איך משה ואהרון לא חששו?

פשוט מאוד.

הקדוש ברוך הוא מבטיח

שכל מי שמתייצב ביהדותו מול הגויים,

תמצא שאפילו הפתח הצר והדחוק ביותר

מתרחב לממדים חדשים,

ממדים נסיים,

שהגוי אינו יכול להם.

כשאתה ירא מהשם,

אתה לא מחשיב פחד מבשר ודם.

איך אמר החסיד שנמצא במדבר ישן?

אתה לא פוחד

מהאריה שיבוא ויטרוף אותך.

אני בוש מלהתיירא מהאריה

ולא אתבייש ולא יירא מהשם.

פחד מאריה?

פחד מהשם.

אם השם רוצה הוא ישלח אריה, אם הוא לא רוצה הוא לא ישלח אריה.

צריך לראות את השם.

אם אתה יראה את השם, למה שישלח לך אריה?

כשיראים מהשם

לא מחשיבים פחד מבשר ודם.

כשיהודי עומד ללא חת,

כולו מלא באמונה בשם,

נעשים לו ניסים לא כדרך הטבע.

והוא מקבל סיוע שמימי

כדי שיוכל להישאר זקוף באמונתו.

הוא בטוח ומלא גאווה יהודית.

ההתייצבות היא בעצם המסר שלנו.

לא רק שעומדים

מול הסיטרא אחרא שכולם מכירים אותו ומזהים בו את הלוחם ביהודים,

ההתייצבות

היא המסר

בסגנון המאבק שצריך להיות לנו גם עם עצמנו,

כשהגויים בתוכנו.

בתוכנו הכוונה בתוך הלב של כל אחד מאיתנו, כי כולם נהיו מערביים ומאמינים לעשיו.

והם מנסים לערוך מלחמה על קדושתנו.

התייצבות,

גאווה יהודית,

מול כל קושי במאבק רוחני,

מבטיחה לנו את הסייעתא דשמיא להרחיב את הפתח הצר

ולהגדיל את המקום באופן ניסי,

כך שיכולים לפסוע בבטחה של

שאו שערים ראשיכם

בהיכלו

של המלך ה'.

אומץ

ונחישות

מול הנאצים.

סיפור מפעים

ממחיש זאת בבהירות.

כבן חמש

היה יוסף קלדרון,

כשפלשו הנאצים ליוון,

ארץ הולדתו.

תחילה כבשו את דרום המדינה.

אחר כך,

את כל יוון.

משפחתו התגוררה בלאריסה,

העיר המרכזית

במחוז תסליה.

אבי המשפחה, חיים קלדרון,

היה תלמיד חכם

וגם חזן לעת מצוא בבית הכנסת הסמוך לביתו.

כרבים אחרים,

גם הוא לא האמין שהגרמנים יגיעו ליוון.

כשהמציאות טבחה על פניו

והגיעו כבר ללאריסה,

אסף

את רעייתו ושש,

שישה משמונת ילדיו ונמלט צפונה לעבר הארים.

בנו הגדול גבריאל,

שהיה נשוי וניהל עסק קטן משלו,

קיבל אחריות לעצמו

ולא הלך איתו.

בנוסף,

נשים שמו,

נפרד מהמשפחה והצטרף לפרטיזנים שהסתתרו ביערות ונאבקו משם בגרמנים.

בערים ההן,

שהתקיימו ריכוזים יהודים גדולים,

דוגמת סלוניקי, לריסה וינינה,

היינו הנאצים עם מח שמם וזכרם,

לרכז את היהודים בגטאות.

בתי היהודים, העסקים וכל הרכוש הוחרמו, כמו האיפוס הגדול של שוויב, עוד מעט.

הרייך הרביעי.

הכל התרחש במהירות.

לפי רשימות שמיות

הוצאו יהודים מבתיהם שבגטו

הועברו למחנות

בקרבת תחנת הרכבת.

לאחר ימים, יצאו משלוחים למחנות אושוויץ,

וירקנאו,

טרבלינקה ומחנות מוות נוספים.

משפחת קלדרון נעה מעיר לעיר ומכפר לכפר,

ועוד אבי המשפחה קשור לשידורי הרדיו,

בהם עקב אחר תנועת הגרמנים.

בשלב מסוים הגיעה משפחתו לבקתת עץ

בכפר קטן ונידח

על פסגת הר גבוה,

וכך חשב שובו משפחתו מוגנים,

במקום נידח זה איש לא ימצאים.

אולם בוקר אחד

נעמת אופנועים כבדים החרידה.

ירדו ארבעה קציני אס אס

שחורי מדים,

כמו שמלבישים את המשטרה של ישראל כשעושים כל מיני פוגרומים ביהודים,

ואמרו

ראוס ראוס

חוצה חוצה גאה רויס,

כך קראו הקצינים.

האם קלדרון

התייצא מולם, שאל מה הם רוצים?

הוצא את משפחתך החוצה.

אתם באים איתנו.

תעבור שניות, הבקתה עלת באש.

כשאלה כיסת ההר,

הקור היה מקפיא,

הילדים לבושים,

פיג'מות,

מקצתם יחפים.

האמא,

הנא קלדרון,

הספיקה בקושי להציל מהבקתה שתי שמיכות,

לעטוף את הילדים.

הובילו אותם למקום

יישוב לא הרחק משם,

לחדר שהוקצה בבניין.

למחרת

הופיעו הקצינים שנית,

לקחת את חיים לחקירה.

אקום בסבלנות, אמר להם.

עדיין לא התפללתי שחרית.

מול העיניים המשתאות של הגרמנים,

הוציא טלית ותפילין.

מה אתה חושב שאתה עושה?

התפרץ לעברו

מחיר הקצינים.

אתה יודע עם מי יש לך עסק?

קומת הקצין

התנסעה לגובה שני מטר.

כל שנייה יכול היה לשלוף את הרובה

ולחסל את היהודי החצוף.

אבל חיים לא איבד את שלוות רוחו.

ואמר, אני הולך לקיים מצוות בוראי,

מהאיום שלך אני לא מפחד.

רק מבורא עולם.

אמר לו, תראה, לחמתי בחזית במלחמה הקודמת.

חברים שלי מתו לי בידיים.

אני עצמי ראיתי אין ספור פעמים את המוות מול עיניי.

שום דבר כבר לא יכול להבהיל אותי.

הוציא את הטלית,

התעטף בה,

הניח תפילין,

והקצינים המתינו עד שיסיים את התפילה.

לאחר מכן הובילו אותו למעצר,

ולקראת הערב שוחרר

ושב למשפחתו.

למחרת,

פין האס-אס שב

ודפק על דלת חדרה של המשפחה.

באותה שעה,

חיים היה מגלגל נייר עם טבק לסיגריה.

הושיט סיגריה מגולגרת לקצין,

שהציג את עצמו בשם המשפחה שטוירמן.

אתמול נהגת באומץ לב רב, אמר לו,

בהערכה.

בין השניים התפתחה שיחה,

ואיימא אמר לו, הפהרר שלכם מטורף.

בלי פחד.

הוא הנחל תבוסה.

אתם תועמדו לדין.

משפחותיכם תשלמנה את המחיר.

עליך לעשות הכול להישאר בחיים ולחזור בשלום ליקיריך.

ככה אומר חיים לקצין.

באחד הלילות

הגיע שטוירמן

לפגוש את חיים,

ואמר לו, קיבלתי את עצתך לא להסתכן בשביל הפהרר.

כעבור רגע הוסיף כמבטיק סוד.

מחרתיים עם שחר.

אנחנו עוזבים.

באותו יום תדאג שכל בני משפחתך יהיו בתוך הבית,

ואיש לא ישוטט בחוץ.

תעבור יומיים מבין חיים את הבקשה.

קודם עזיבתם של הגרמנים,

הם יחלו באש את כל הבתים,

ופוצצו את כל הגשרים באזור.

רק בית אחד נותר על תילו,

הבית של משפחת קלדרון.

אשתו ירמן

החליטה להציל אותם.

זו כוחה של ההתייצבות היהודית

מול השטן הנאצי.

אז זה לא עלה לו בחיים,

זה הציל את חייו.

הגאון הקדוש רבי אלחונן וסרמן,

זכר צדיק לברכה, השם ינקום דמו, אמן,

כותב

מעשה שהיה לפני 13 שנה בערך בעיר פונוביש בליטא.

החופשיים אמרו לייסד בית ספר לפי רוחם,

והרב האב בדין התנגד לזה,

והעלה על עצמו חמת תקיפי העיר,

ושאל עצה את הקדוש החפץ חיים, זכר צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן.

איך להתנהג בזה?

וזה לשון מרן.

אייעץ אותך עצה המונית.

בימי רבולוציה,

כשישנם שני צדדים לוחמים,

ואנשי הביניים שאין להם לכבוד לישועה משום צד,

רוצים להישאר ניטרלים.

אבל הצדדים אינם מרשים,

ומכריחים לכל אחד להשיב בגלוי.

הלאנו עתה אם לצרנו.

ואז שלא ברצונו,

מוכרח כל אחד לתפוס עמדה ידועה.

כשבא מישהו לשאול עצה לאיזה צד יתה,

מה עצה יעוצה לו,

ראה איזה צד חזק יותר, תתחבר אליו.

מי יש לו סיכוי לנצח?

תלך איתו.

גם לכבודו תשמש אותה התשובה.

אם יעשה את רצון התקיפים,

יעמדו אלה לצדו.

אבל בצד השני יעמוד נגדו

הקדוש ברוך הוא.

ואם יעשה את רצון השם,

יעמוד הקדוש ברוך הוא לצדו,

וכנגדו יעמדו התקיפים.

ואתה עצב עכשיו איזה צד משני הצדדים חזק יותר,

ואליו תשמע.

ככה אמר הקדוש,

חופץ חיים, זיכרונו לחיי העולם הבא.

אז זאת אומרת,

החופשיים רצו לייסד בית ספר לפי רוחם,

ואב בית דין התנגד לזה.

אבל

החימה של תקיפי העיר עלתה,

ואז הוא שאל, מה עושים?

החפש חיים נתן לו דוגמה

שיש מהפכות בעולם,

יש שני צדדים,

בחירות,

במי לבחור?

בצד הזה או הזה?

מה לי ולהם? מה אכפת לי מהם? לא רוצה לבחור.

אבל הם אומרים, אם אתה לא תבחר, אם אנחנו נבחר, אנחנו נעשה לך את המוות.

שני הצדדים אומרים.

אז אין לך ברירה, אתה צריך לבחור.

למי לבחור?

אומר החפש חיים במי שיש לו סיכוי יותר גדול לגבור,

ואז תהיה בצד של הנוצח, והוא לא יתנכל לך.

לא תמיד בטוח, אבל זה הכי טוב שאפשר.

ועכשיו,

אם אתה תיכנע לתקיפי העיר שרוצים לייסד בית ספר, לא על פי התורה,

אז אתה תהיה בצד שלהם,

אבל בצד השני יעמוד נגדך הקדוש ברוך הוא, כי הוא לא מסכים.

יש אפשרות שאתה תהיה בצד של השם, נגד התקיפים.

ואז זה לא ימצא חן בעיניהם גם כן.

אבל אז אתה צריך להחליט מי יותר חזק.

תבחר בצד החזק.

אז התשובה ברורה.

עדיף להיות בצד של הקדוש ברוך הוא, נגד כל התקיפים,

והוא יטפל בהם.

ואכן, כל גדולי ישראל צעדו עם העצה הזו.

לא רק נגד החופשיים למיניהם,

מה שקרוי היום חילונים,

אלא גם בתוככי היהדות החרדית.

לדוגמה, הסבא מנוורדוק,

שהחליט ללכת בדרך קיצונית

בתורה ובעבודת המוסר,

אם מצב הדור היה נורא ואיום,

הוא סבר שזו הדרך היחידה שניתן לגדל דור של תלמידי חכמים ועובדי השם.

כל העולם לעג לו ונלחם נגדו,

וטענו שהוא קיצוני מדי.

אבל הוא טען שהוא לא קיצוני.

הקדוש ברוך הוא קיצוני.

היהדות היא קיצונית.

וזו הדרך שהקדוש ברוך הוא בחר בה שנלך.

מה אני עושה יותר ממה שהקדוש ברוך הוא ביקש?

טענה עליי? טענה לא עליי.

אתה רוצה לטעון שהקדוש ברוך הוא קיצוני?

בבקשה, תתמודד מולו.

אז אנשים אומרים לך, תהיה אבל כמו בית הלל, אל תהיה בית שמיים.

נכון,

כל מה שאנחנו מקיימים היום זה בית הלל, וזה הקיצוני.

הקיצוני הזה זה בית הלל.

אם נסתכל לעומק של הדברים,

מה אמר הסבא מנוורדו?

שאין שום דבר בעולם חוץ מקיצוניות.

קיצוניות זה לא שאתה מתרחק מקו היושר

או הולך לקצה של הקצה.

קיצוניות זה אמת מוחלטת.

האמת המוחלטת לא מוכנה אפילו גרם אחד של שקל.

קוראים לזה קיצוני.

לא קיצוני.

זה אמת לאמיתה.

קיצוניות אמיתית פירושה שלמות.

שלמות.

לכן התורה הקדושה דורשת מאדם שיא השלמות.

פעמיים אנחנו מצווים לקרוא קריאת שמע ולומר,

ואהבת את אדוני אלוהיך. תראו איזה קיצוניות.

בכל לבבך,

זאת אומרת שלא יהיה לך שום אהבה בעולם חוץ מהבורא יתברך,

ובכל לבבך לא יהיה שיעור של מקום לאהבה אחרת חוץ מהבורא יתברך.

זה לא קיצוני?

ובכל נפשך,

אפילו אם נוטל את נפשך, באותה שעה אתה צריך לאהוב אותו כאילו הוא הוסיף לך מאה שנה.

ובכל מאודיך,

בכל המאוד מאוד מאוד שלך, כל המאודים,

אתה צריך לאהוב אותו.

בכל ממונך,

בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, גם אם הוא מייסר אותך,

מידה כנגד מידה.

אתה צריך להודות לו.

זה לא קיצוני?

פעמיים אנחנו מצווים להגיד את זה כל יום.

לא להגיד,

להתכוון.

אז עלינו להיות שייכים במאה אחוז לקדוש ברוך הוא.

זה לא קיצוני?

זה נקרא שלמות.

כשאתה עם השם במאה אחוז, במאה אחוז,

שום דבר אחר לא מעניין אותך, רק רצון הבורא.

רק רצון הבורא. מה הוא רוצה ממני?

מה אני עוד יכול לעשות? מה אני אשמח אותו? מה אני יכול לעשות? מה, מה, מה, מה? כל הזמן.

בני אדם מטבעם לא אוהבים להיות קיצוניים.

משום שהקיצוניים הם מעטים.

אדם אוהב להיות במיינסטרים,

בזרם המרכזי.

הקיצוניים לכאורה מכבידים,

מכבידים על החיים בקיצוניותם.

אדם אוהב חיים קלים, חפיף, תהיה חפיף, תהיה חפיף.

תהיה נוח.

תהיה מקובל בחברה, בעולם.

אל תעיר יותר מדי, אל תגזים.

אבל האמת היא שאין דבר יותר טוב ומתוק בעולם ממי שזוכה לעבוד את השם יתברך.

ואין דבר יותר מקובל ביהדות

מאשר להיות שייך רק לשם יתברך.

שהוא הכול, ואין עוד מלבדו.

אבל מי מבין את זה היום?

מי נלחם בשביל זה היום?

לא מבינים מה אתה מדבר בכלל.

מה אתה מדבר?

אז למה לא כולם ככה?

איך אמר לי אחד בהרצאה בנתניה אתמול.

אז למה אתה רק לבד אומר את הכול? למה הרבנים

לא אומרים כמוך?

אז תשאל אותם, מה אתה רוצה?

קיצוניות פירושה שלמות.

מכיוון שהדבר מהווה אחד מיסודי היהדות.

לכן כתב מרן החזון איש,

במכתב לאחד מראשי הישיבות,

כותרת

לשבח את חינוך הנוער לקיצוניות.

וזה לשונו הזהב בקובץ אגרות חלקים אל אגרת ס״א.

הקיצוניות

היא ההשתלמות של הנושא.

על ידי הקיצוניות אתה מגיע לשלמות.

הדוגל בבינוניות

ומואס בקיצוניות,

חלקו עם הזייפנים

או עם חדלי התבונה.

אם אין קיצוניות,

אין שלמות.

ואם אין שלמות,

אין התחלה.

זהו, זו התמצית של הדברים.

כל מי שהוא לא קיצוני דהיינו שואף לשלמות עד תום, הוא זייפן וחסר תבונה.

ועד היתר עדיף.

רגילים אנחנו לשמוע

בחוגים ידועים.

פה כתוב שזה המזרחי.

שמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצוניים.

ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראל נאמן באמונה מספקת לתורה ודברי תורה.

ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפטי.

כמו שאין בו אוהבי חוכמה,

אהבה למיעוטה ושנאה לרוב חוכמה,

כך אין בו אוהבי תורה ומצווה,

אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות.

מילים-מילים.

כל יסודי האמונה,

שלושה עשר העיקרים והמסתעפים,

הם התמיד בסתירה נמרצה עם המושכלות הקלות ושטף החיים המפותחות תחת השמש.

והכרתם

הבהירה והמתורצת

והמושיטה דווקנות יתרה באמונתם

הינו עם הקיצוניות.

אלה שמעידים על עצמם שלא תעמו מתק קיצוניות,

מעידים יחד עם זה שהם חדלי אמונה בעיקרי הדת

לפי כוח חיוני ורגש נפשי.

רק בחבלי ייחוס מה הם מתייחסים אליה?

והקיצוניים לעומק נפשם,

בכל רצון היותר כביר לחמלה על חדלי הקצה,

לא ירחשו כבוד בעיקר לאלה מתנגדיהם

בתהום המפסיק ביניהם, כאשר נפגש במעשים ממשיים המחוללים בהכרח טבען מריבות וקטטות.

אני אוסיף את הקרע לעין מרפא.

הבינוניות שיש לה זכות הקיום

היא מידת הבינוניות האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל מסעת נפשם

ומחנכים

את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות.

איזה בינוניות יש לזכות קיום?

בינוניות

שמידת הבינוניות,

האלה הם אוהמים את הקיצוניות.

הם שואפים אליה בכל מסעת נפשם

וגם חנכים את הצאצאים לפסגת הקיצוניות.

אבל הם עדיין בינוניים, בדרך.

אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות?

חובת חינוכנו לקיצוניות

היא זיון של החינוך

ולטעת בוז וגיאול נפש למתעוללים בקיצוניות.

אומנם לרוח הרותח בלב הנוער

לא ייבצר

להוציא משפט מרותח

על האישים הפרטיים של המתעוללים,

ובמידת ההפרזה.

כל הדברים שאני מקריא עכשיו זה דברי החזון איש.

הוא אומר שלפעמים גם קיצוניים מגזימים,

אבל הוא מסכים

ששווה לשלם את המחיר להגיע לתוצאה של חינוך נכון.

אך התפתחות הנוער לאהבת תורה באמת,

הדרושה להתפעלות נפשי ולנחימות שמימי

לא ייתן לתת מעצורים על דרך החיים המוליכים ליושבים בעטרות ונהנים מזיו.

אלה המכונים בתי חינוך ממוצעים לא הצליחו

בשביל הזיוף שיש באמצעיות,

ולב משכיל הולך ומזניח את הזיוף.

החינוך שלהם נותן את הצדק להחניך,

להחניך, לפנות עורף לחוקים המושלכים עליו,

שהם לא לרצונו,

ולאמונות המעיקות ליבו נגד זרם החיים.

ואת סוד הקיצוניות גזלו ממנו,

והתעולל בה גם הוריו וגם מוריו.

עד כאן לשון הזהב של מרן החזון איש.

ביקורת קשה,

נגד כל בתי הספר,

והדרך של המסרחי.

ואם ישאל השואל,

איך אפשר לומר שהיהדות היא קיצונית?

הרי הרמב״ם אומר שאסור ללכת בקיצוניות כי היא בדרך האמצע.

שאלה טובה.

אבל כשמעיינים ברמב״ם,

פרק א' מהלכות דעות, הלכה א',

והלאה,

ניכר שהוא לא מדבר בכלל על מצוות ועבירות.

הוא מדבר על מידות,

על כעס,

ענווה, תאווה,

בעוד שבנוגע לעמל התורה,

או ביחס לעבירות ומצוות,

צריך להיות קיצוני עד הגבול האחרון.

כי כמו שכל אחד מבין שאפילו טיפה של רעל הורגת,

ולכן צריך להתרחק מכל טיפה,

כך ביחס לעבירות.

לדוגמה, בעל תאווה, אם יפרוש לגמרי מהתאוות עד הקצה האחרון,

לא ירצה לאכול גם דברים הנצרכים לקיום גופו,

לעבודת השם.

ולהפך, אם ילך אחר תאוותו

ויאכל כל היום את כל העולה על רוחו,

יחלה.

לכן בעניינים אלו אדם חייב ללכת.

בדרך הממוצע

בענייני המידות.

ככה הרמב״ם מסביר שם את הנושא.

מכיוון שייעודו ותפקידו של אדם עלי אדמות להיות קיצוני,

דהיינו להשיג שלמות,

לכן נטע הקדוש ברוך הוא בכל אדם את הכוחות

הנטיות

האהבה

והשאיפה לשלמות.

ולכן כל אדם במהותו הוא קיצוני,

וכל השאלה היא היכן הוא מממש את הקיצוניות שלו.

איפה אנחנו רואים שאדם הוא קיצוני

ושואף לשלמות?

תראו אפילו ילדים.

נותנים להם לעשות איזה משהו.

אתה יכול לעשות כך וכך?

כן.

עושה לא מצליח. לא, לא, רגע, עוד פעם.

עוד פעם הוא עושה, עוד פעם הוא עושה, עוד פעם הוא עושה. למה הוא עושה עוד פעם? די, נכשלת, מספיק.

לא מסוגל.

לא שואף לשלמות. הוא רוצה להוכיח שהוא מסוגל לעשות בסוף את הכל בדיוק כמו שביקשו ממנו.

אז רואים שיש לאדם

את הרצון

לשלמות.

נכון, אמזלם?

אלו שרוצים להיות עבדי השם

הם קיצוניים בעבודת השם,

ואלה שאינם רוצים להיות עבדי השם

הם קיצוניים

נגד עבודת השם.

סיפור שימחיש לנו.

אחד ראה את הדקדוקים

והחומרות של הרב מבריסק

באפיית המצות,

אחר האפייה ראה שהרב משגיח משבע עיניים על המצות,

ששום פירור חמץ או אבק לא ייפול עליהם חלילה.

הגש אליו היהודי ושאל,

רבי, מה פשר המאמץ הגדול

שכבודו משקיע?

זה בסך הכל מצות.

אז אבריסקרוב רצה לאלף אותו בינה.

אמר לו, יש לך חליפה חדשה לחג?

בוודאי.

אתה בוודאי משגיח על החליפה החדשה שלך בשבע עיניים שלא תתלכלך.

ואתה ודאי לא רוצה שייווצר בחור,

אפילו קטן ביותר.

וכשתלך איתה,

בטוח שתשמר שהיא לא תיפגם ביופייה.

נכון, רבי, נכון.

אז תבין, המצות האלה שלי זה החליפה שלך.

הבנת?

אתה שומר על החליפה, אני שומר על החליפה.

כולם קיצוניים,

אבל כל אחד בעצם מהותו.

קיצוניות פירושה שלמות.

שלמות זה ערך שכל אחד רוצה ומוכן להתאמץ בשבילו.

שלמות בחליפה.

שלמות במצות.

מה זה חליפה?

חתיכת בל.

במה קרה אם זה התלכלך? יש ניקוי יבש.

אבל מצות,

אם עלה עליהם חמץ,

הלכו המצות, הלך הפסח,

הלך הכול.

אז במה צריך להיות בעיקר קיצוניים?

תראו אנשים איך הם מדקדקים

בבתים שלהם.

הלו,

הסאונד עולה ויורד.

אנשים מדקדקים.

הלו.

אנשים מדקדקים.

בבתים.

שמים לברשות, וילונות.

הלו.

עולה ויורד כל הזמן.

ובכל הם מקפידים.

אבל כשמגיעים למצוות, למה צריך שתפילין יעלה כל כך הרבה?

למה טלית זה כל כך הרבה כסף?

למה מזוזז הרבה כסף?

מה זה הרבה? זה הוצאה חד פעמית לכל החיים.

כמה עולם זוזה כבר?

תחלק את זה עכשיו לכל החיים שלך,

תראה כמה זה יוצא.

כמה זה תפילין?

כמה זה יוצא לכל החיים?

מה אתה מבלבל את המוח?

אתה מחליף רהיטים כל כמה שנים.

זה כבר לא טוב, זה כבר לא זה. זה מיושן, זה לא מודרני, זה לא ככה.

איזה, אתה קיצוני.

כל הזמן מחליף שיש שלמות, שלמות לפי תאריך גם.

זה כבר לא מתאים.

אבל ככה ישאלו את הבן אדם כשהגיע לעולם האמת.

יגידו לו, אתה לא היית קיצוני?

בוא נראה לך איך היית בכל דבר קיצוני.

אבל כשמגיעים לתורה, פרווה, פרווה.

כל העולם כמעט נלחם נגד הסבא מנוורדוק בשיטתו.

הוא לא נרתע

ולא נסוג.

הלך עם האמת,

עם הקדוש ברוך הוא,

עם הצד החזק.

ולכן לא ראה מקום כלל להתרגש או להתפעל.

וסופה של האמת האלוקית לנצח.

בכמה הזדמנויות

שבאו לחפץ חיים,

זכר צדיק לברכה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו

של האדמור ריבי יוזל,

זכר צדיק לברכה סבא מנוורדוק,

היה אומר להם החופץ חיים בזה הלשון.

דבר מעניין,

מי שהעולם לועגים ממנו,

סופו שמצליח.

המשכילים החופשיים בדורו של רבי יוזל

לעגו ממנו.

מה נשאר מהם?

כלום.

טילי עפר.

אבל הוא הרביץ טוירק

לאוילון.

הקים עוד ישיבה ועוד מקום תורה ועוד ועוד והצליח.

היו חילויינים

שיצאו נגדי במרץ,

כמו יוסי שריד,

כמו שולי נעליים

וכמו עוד רבים,

הרשועים הארורים.

איפה הם? מי זוכר אותם?

ואנחנו ברוך השם ממשיכים להפיץ תורה לעולם ולעולמי עולמים.

יחי ההבדל הגדול.

בהזדמנות אחרת אמר החופש חיים והתבטא בזו הלשון.

רבי יוסף יוזל,

סבא מנוורדוק,

עיבר ויצר אנשים.

אני חיברתי חיבורים.

הוא חיבר אנשים,

הפך אותם אנשים

ואני חיברתי חיבורים.

פעם אמר המשכילים

והמופקרים שלעגו וצחקו תמיד מרבי יוסף,

מה נשאר מהם?

ערימות של אפר.

למה פעל רבי יוסף יוזל?

והנה אנחנו רואים.

וליומי מוסיף ואמר כל מעשיו לשם שמיים.

על תלמידיו וממשיכי דרכו של הסבא,

אמר מרן החפץ חיים,

הנובהר דוכאים

הם הקוזקים של הקדוש ברוך הוא.

באחד מהביקורים של מרן החפץ חיים בישיבת מסריץ',

שבראשו עמד רבי דוד בלייכר,

זכר צדיק לברכה, תלמיד הסבא מנובהרתוק,

הפטיר ואמר מרגישים כאן קדוש.

ובשנת תרפט,

כשישיבתו של רבי שמואל וינטרופ, זכר צדיק לברכה, בפינסק,

נקלעה למשבר כספי עמוק,

יצא מרן החפץ חיים לעזרתה במכתב תמיכה חם

בו הוא כותב בין השאר

כי המסייע ומחזיק ידם הוא בכלל מחזיק כבוד השם ותורתו בעולם,

כי אכן סוף האמת לנצח.

עד כאן המשכים.