מנהיגות - חלק יח - לחיות במושגים של נצח | הרב אמנון יצחק
מנהיגות - חלק יח' - לחיות במושגים של נצח | יג' תמוז תשפא'
אכן כך חיו היהודים בכל הדורות במושגים של חיים על קידוש ה'! במושגים של נצח!! לכן גם כשההווה היה מפחיד או מסוכן, זמני וחסר סיכוי - הם עשו את שהיה עליהם לעשות במסירות נפש על כל צעד ושעל מבלי לחשב חשבונות של הצלחה או של עתיד כלשהו! והנה סיפור שמעצים את הדברים: בתקופת השואה האיומה התגוררנו בפרשבורג שבמדינת צ'כוסלובקיה שהיתה נתונה תחת מגף הכובש הגרמני, מכיוון שחזות הפנים של המשפחה לא הסגירה את עובדת היותנו יהודים הצלחנו במשך תקופה ארוכה לחיות תחת זהות בדויה לא יהודית, נמלטנו לבודפשט שבהונגריה גם שם חיינו בזהות בדויה, עד שהדבר התגלה לגרמנים.
במשך אותם שנים קשות! נולדו להורים 4 ילדים; 3 בנים ובת אחת, שלושת הבנים זכו לגדול ולהקים משפחות בישראל! ואילו הבת נותרה באושוויץ - ה' ינקום דמה! בעת שאמי היתה בהריון עם הילדה היא נתפסה על ידי הגסטאפו ונשלחה היישר לאושוויץ, אלא שרצתה ההשגחה העליונה ואמא הצליחה להימלט מהמקום! להתאחד עם הבעל ועם הילדים לאחר המלחמה, ולהקים בית גדול לתורה ולעבודת ה'! במהלך אותה תקופה כשאמא ילדה ילד אחר ילד, גערו בה המכרים: 'כיצד את מגדלת ילדים בתוך עולם כה אכזר?! הרי המוות בטוח! אין להם סיכוי לחיות!!'
אולם אמי היתה משיבה ועונה להם בביטחון: 'כיהודים מאמינים בני מאמינים! מוטל עלינו לעשות את רצון ה' - בכל מצב! בלי חשבונות כלל'. לימים שאלתי את אמי: 'האם היא חשבה שתצליח לשרוד את התקופה הנוראה?' היא ענתה: 'האמת, לא! ידעתי גם ידעתי, כי איננו טובים משאר היהודים. ואם כולם נרצחים - אין סיבה שלא נירצח!' – 'אם כן', שאלתי: 'איך היית מסוגלת לעשות את מה שעשית? מהיכן שאבת כוחות נפש כה עצומים! לגדל ילדים שעל פניו ברור שהם גדלים היישר אל תוך הזרועות הפשוטות של מלאך המוות?'
אמי שהיתה נכדתו של מרן החת"ם סופר לא הססה לרגע והשיבה בחריפות: 'טיפשוני! יהודים אנו!! מאמינים בתחיית המתים, איננו מאבדים אף ילד! ילד יהודי שנולד - נולד לתמיד!' זה המבט של יהודים על חיי הנצח! המבט היהודי הנצחי; לעבוד את ה' כאילו אין שואה! ולעמול עם כל הכח והעוצמה - כאילו כל העתיד לפנינו! כמו שיבהיר הסיפור המרטיט הבא:
לקראת פסח תשד' במחנה ברגן-בלזן, האדמו"ר מבלוז'וב רבי ישראל שפירא זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה ניגש אל מפקד המחנה - רוצח מנוול ומסוכן! והעז לסכן חייו בבקשה, שבימים טרופים אלו היתה נדחית בבוז! אפילו במחוזות פחות נוראים מעיבורו של הגיהנם, 'בשם 40 איש' הוא ביקש: 'שתינתן להם הרשות לאפות מצות! ותסופקנה להם חיטים!! בתמורה לוויתור על הלחם למשך 8 ימים!!!' למרבה הפלא! המפקד השיב לבקשה של האדמו"ר עניינית, וטען: 'שצריך רשות מיוחדת מברלין! כי בשלטון הגרמני יש סדר לכל דבר'.
אולם הפלא רק התעצם! לאחר שבוע הגיע אישור!! והאדמו"ר בסיוען של מספר יהודים נערך לאפות את המצות. לא לפני שקיבל אישור מהאפסנאות כי החיטים יסופקו להם. התנור הקטן נבנה בעמל רב משאריות של לבנים, והציבור נרתם למשימה בשארית כוחותיו! אחרי יום עבודה מפרך!! הם טחנו את החיטים בריחיים מאולתרים, את הקמח לשו בזריזות ב'מים שלנו' מבעוד יום, ואז הציתו את העצים במערכה והחלו במלאכת הקודש אפיית מצות לפסח בברגן-בלזן!!!
אולם לפתע תוך כדי האפייה התפרץ מפקד האס.אס. לצריף, הרס את התנור! דרך על המצות!! המוכנות ושבר אותן והשחית את שארית הקמח. הוא פיזר מכות רצח על ימין ועל שמאל על ראשם של היהודים, שלא הבינו; איך נפלו מהר גבוה לבור עמוק זה! וכשראה את הרבי מבלוזו'ב עצמו - עזב את יתר היהודים במקום, והחל מפנה את עיקר מכותיו הרצחניות כלפי הרבי שהיה אז בן 56! ורק בנס ניצל מהמכות!! מה היה התירוץ לפוגרום?
הוא תפס מכתב באותו יום: 'שאסירים ניסו להבריח מחוץ למחנה, ובו תיארו את תלאותיהם!' והטענה שלו בפיו: 'אינכם מתביישים?! אני בא לקראתכם! מעניק לכם רשות לאפות מצות במחנה!! ואתם ארורים כפויי טובים מנסים להשמיץ את שמי הטוב?!' כך רתח המפקד הנאצי! כך או כך, היהודים שבמחנה נותרו בלא מצות ובלא לחם ל-8 ימים!! וכמעט שנותרו גם ללא הרבי מבלוז'וב, רק פיסת מצה אחת בגודל של מטבע - נותרה לפליטה מהחורבן!
כשהגיע 'ליל הסדר' התיישבו יהודי המחנה לערוך את הסדר, השמועה עברה במחנה: 'שבצריף של הרבי נערך הסדר עד כמה שניתן!' הכל היה שם! את ההגדה - ידע הרבי בעל פה! 'זכר' לארבע כוסות - שמרו את הנוזל שנהגו הגרמנים לחלק כקפה, מרור - היה בשפע...! שכן הלילה ההוא וגם הבאים לפניו ולאחריו היו כולם! כולם מרור. והיתה גם פיסת מצה קטנה שהצליח הרבי להסתיר מעיני הרוצח הנתעב! ועליה אמרו את ההגדה. כשהגיע זמן אכילת מצה כולם היו בטוחים שהרבי מבלוז'וב יאכל את פיסת המצה בעצמו, שהרי הוא היה הגדול מבין כל הנוכחים, והוא אף זה שמסר את נפשו על המצה הזו!
אולם כשהגיע העת, החל הרבי סוקר את הצריף בעיניו הקדושות, ומחפש, תוך שניכר בו כי הינו מתלבט: 'למי ראוי להעניק את הזכות היקרה מפז?' ואז התרוממה אשה אחת בפאתי הבלוק, היתה זו האלמנה קצ'ינסקי, נעמדה ואמרה: "רבי! הלא הלילה הזה הינו הלילה בו מעבירים את המסורת אל הדור הבא! אני מציעה: 'שבני הקטן יאכל את המצה!' ואכן הרבי הנהן בראשו: 'אכן! ודאי צודקת את 'לֵיל שִׁמֻּרִים זה' ומטרתו היא 'למען ידעו הדורות הבאים!'
לאחר השחרור, האלמנה קצ'ינסקי פנתה אל הרבי בבקשת עזרה: 'הוצע לה שידוך הגון! אבל היא לא מכירה את המשודך, ואינה יודעת איך לברר אודותיו, האם יואיל הרבי לעזור לי ולברר האם אכן ראוי לי אותו אדם ואני ראויה לו?' הרבי ביקש לדעת את שם המשודך? והתשובה היתה: 'ישראל שפירא שמו!' – 'או! אני מכיר אותו היטב!! וראוי לך להכירו' כך השיב האדמו"ר.
כשהגיעה האלמנה לפגישה, את מי ראתה מולה? את האדמו"ר מבלוז'וב! עכשיו היא הבינה מי זה 'ישראל שפירא' מעולם היא לא ידעה את שמו הפרטי של הרבי, ואכן זמן קצר לאחר מכן התחתנו הרבי והאלמנה קצ'ינסקי. כאשר הבן שאכל את המצה - הפך עתה להיות בנו! והוא חינך אותו, וכיום הוא ממשיך דרכו. לימים, כששאלו את האדמו"ר מבלוז'וב: 'איזה מעלה רוחנית הוא מצא באשתו?'
וכך הסביר: 'בתופת של ברגן-בלזן - האופק לא היה אלא מרחק של דקות ספורות!!! בוודאי לא יותר מיום אחד, בכל זאת! היתה אישה אחת שהאמינה: 'כי עם ישראל יחיה לנצח! ויש לדאוג לחינוך של הדור הבא!! לכן היא ביקשה 'שהבן שלה יאכל את המצה - לחנך אותו לדורות הבאים!' ובכן, ברור היה לי: כי היא זאת שראויה להמשיך איתה את השושלת של האדמו"רות!'.
לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787