נתינת הלב בנדבה | הרב אמנון יצחק

"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות ל"ה ה')

אמרו זכרונם לברכה בטל רצונך מפני רצונו. לא דורשים ממנו שבירת הרצון לבד, אלא גם ביטול הרצון, שלא ירצה, שלא יהיה לו רצון עצמי, רק רצונו יתברך. וכשמתרחק הרבה מאוד מהרצונות, אז שוב לא ירצה בהם. כל הרצונות האישיים.

כידוע על פי דברי הרב אברהם אבן עזרא זכרונו לחיי העולם הבא, "לא תחמוד", הוא אומר על זה היינו שיתברר לו כל כך איסור הגזל עד שיביט עליו כעל אי אפשרות, כאילו לא שייך. אם נגיד שגזל זה היה אש, אף אחד לא היה שולח ידו. אתה צריך להרגיש שגזל זה כמו אש. לא נוגעים בדבר שהוא לא שלך. "לא תחמוד" זה שיתברר לו כל כך איסור הגזל עד שיביט עליו כאי אפשרות, בחינת "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים י"ב י"ז) שתרגם 'לית לך רשו', אין לך רשות. "לא תוכל" זה לא 'שלא תהיה לך אפשרות', לא תוכל, אלא 'לא תהיה לך רשות', לא תחמוד זה לא שאתה לא תחמוד, אלא אין לך רשות לחמוד. אתה לא יכול לחמוד. מה פירוש אתה לא יכול? הרי אנשים חומדים. אנשים חומדים. הוא רואה דבר והוא חומד. אז איך אומרים לו "לא תחמוד"? איך אפשר לשלול? אומרים לא, אין לך רשות לחמוד. אתה צריך להגיע להכרה שזה מנוע ממך כמו כפרי שאין לו תאווה לישא ביתו של מלך. למה? וכי יעלה על הדעת שמלך ייקח לביתו כפרי? הם לוקחים רק אם מיוחסים, בני אצולה, בני מלכים. אז זה לא עולה על הדעת.

הבחינה הזו היא בחינת עת רצון, שאין לו שום רצון זולת רצון ה', "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ [אֱלֹקַי] חָפָצְתִּי" (תהלים מ' ט'), שום דבר אחר. אדם לא צריך שיהיה לו רצונות עצמיים חוץ מרצונות ה' הכתובים בתורה ונאמרים על ידי חכמים זכרונם לברכה.

מובא בספר נפש החיים שער א' פרק ד' בהגהה "מקדש הפנימי בלבו של אדם הוא בחינת ושכנתי בתוכם". כשהתורה אומרת ושכנתי בתוכם, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח'), מה זה בתוכם? זה בתוך הלב של היהודי, המקדש הפנימי בלבו של אדם זה הבחינה "ושכנתי בתוכם". המקדש נבנה בירושלים הוא בחינה כלי למקדש הפנימי. המקדש הפנימי הוא בלב, המקדש בירושלים זה מקדש חיצוני שהוא כלי שמסייע להכניס למקדש הפנימי ללב. לכן כשקלקלו את פנימיות המקדש בתוכם, הלבבות נתקלקלו בעם ישראל, אז כבר לא הועיל המקדש החיצוני להשפיע עליהם, כי אם אין לב אין מקדש. ואז הכלי, המקדש החיצוני בירושלים, כבר לא מועיל, אז נהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן. זאת אומרת, כשבאים לירושלים לרגל, קונים יראת שמים מכל מה שרואים שמה מעבודת הכהנים ושירת הלויים וכולי, וזה משפיע על המקדש הפנימי, על הלב של היהודי. אבל אם אין כבר את הלב ונתקלקל הלב, אז הכלי, המקדש החיצוני כבר לא משפיע, לכן הוא נהרס.

אם כן, אם חורבן בית המקדש הוא התוצאה של חורבן בית המקדש הפנימי, דהיינו קדושת הלב, בגלל שאין קדושת הלב כבר, אז לכן נהרס בית המקדש החיצוני, אז קל וחומר שבניין בית המקדש החיצוני, אם נרצה שייבנה עוד פעם בית המקדש, תלוי בבניין המקדש הפנימי, הבניין שלנו, לקדש את הלב. ואיך עושים זאת? על ידי בחינת עת רצון. דהיינו, שכל הזמן יהיה לנו רק רצון לעשות את רצון ה', ביטול הרצון העצמי ועשיית רצונו יתברך. ככה בונים את בית המקדש הפנימי. אז מה יש לנו בפנים? רק רצון ה' יתברך.

הנה בנדבת ישראל לבניין המשכן בוודאי הייתה הנתינה שלהם ברצון גמור ובהתלהבות רבה. האם נוכל לצייר כמה רצה כל אחד ואחד מישראל אנשי דור דעה לתת לבניין המשכן? כמה התלהבות וחשק ודבקות הייתה בנתינה הזו? אין לנו ציור כמה גדל אושר ליבו של כל אחד ואחד כאשר ידע שממונו הגיע כבר ליד הגזבר וכבר ברור לו כי מכספו וזהבו יהיה במשכן, ויהיה לו חלק בבית ה', ותשרה השכינה ממש על הנדבה שהוא נתן. איזה שמחה הייתה להם! מישהו יכול לצייר את זה? ועוד בפרט שזה היה כפרה על הכסף והזהב שנתנו לעגל!

אבל באמת, אומר המכתב מאליהו, לא בזה נבנה המשכן. אלא במה? כתוב בפסוק שהתחלנו "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'". כתב הרב אבן עזרא זכרונו לחיי העולם הבא, היה צריך לומר "תנו תרומה", תנו. מה זה "קחו מאיתכם תרומה"? זה שלי, מה זה קחו מאיתכם? אני צריך לקחת מעצמי? אני צריך לתת. היה צריך להגיד "תנו תרומה". אלא "קחו מאיתכם" היינו נתינה, היינו זה זהו, זה נתינה. ה"קחו מאיתכם" זהו הנתינה. לא העברת הכסף מהכיס לגזבר, אלא צריך קחו מאיתכם, מאיתכם זה צריך להיות. זה נקרא נתינה.

בפנימיות העניין יש להסתכל דברים מבהילים. אדם נותן, ואפילו שנותן לשמה, שזה נקרא נתינה מעליא, מעולה, אבל אין בה יותר מנתינת הדבר שנותן. אחד נתן עגיל של זהב, מה הוא נתן? עגיל של זהב. אין יותר מהנתינה שהוא נתן. אבל עדיין אין פה קיחה. כי הוא לא לוקח מעצמו, וכתוב בפסוק "קחו מאיתכם". זאת אומרת, הוא לא מכריח את עצמו ליתן. זאת אומרת, אדם נותן, נגיד הוא החליט לתת מאה שקלים. אתם רואים לפעמים אדם נודב בבית הכנסת עשרים שקלים, חמישים שקלים, שמונים שקלים, מאה שקלים. אחר אומר מאה ואחד, מפסיק. יותר הוא לא נותן. עד מאה הוא נותן. אז מה הוא נותן? רק מאה שקלים. אין פה "קחו מאיתכם". זאת אומרת, העני לא רוצה לתת יותר ממאה, הפסוק אומר לו "לא לא, קח מאיתך יותר ממה שאתה נותן, עוד יותר תיקח". זאת אומרת, הוא אינו מכריח את עצמו ליתן, הוא לא מכריח את עצמו, הוא נותן מה שהוא רוצה לתת, אבל לא יותר. והתורה מבקשת "קחו מאיתכם", ככל שתגדל מדרגת לשמה בנתינה, תקטן בחינת העבודה שבה. זאת אומרת, יהיה לו יותר קל להתגבר על יצרו. כי העבודה נערכת על פי מידת שבירת היצר שבה. מה זה עבודת ה'? כמה שאני שובר את היצר יותר, אני עובד את ה' יותר. אז זאת אומרת, כמה שאני אגדל בנתינה לשמה, אז המדרגה הזאת גדולה כל כך שהיא מקטינה לי את בחינת העבודה. כי בעבודה מה הקושי? לשבור את היצר. אז אם אני מתגבר ואני עושה לשמה יותר יותר יותר, אז אני מנצח את היצר, ואז העבודה היא יותר קטנה, קל יותר להתמודד מול היצר.

והרי אמרו זכרונם לברכה יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער. מה שקשה לך זה יותר נחשב פי מאה ממה שלא בצער. ואם כן, "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה' ז'), אדם נולד לעמל. זה לא מה שבא לי כמו שאומרים, מה שכיף לי, מה שנוח לי. לעמל. נמצא שבכל נקודה כפי שמגיע בה אל הלשמה, בטלה ממנו בחינת העבודה, כי הוא כבר ניצח. וכבר גילה מורנו ורבנו רבי ירוחם זכר צדיק לברכה שתכלית הבחירה בטוב, התכלית, התכלית של הבחירה בטוב היא להגיע שיהיה הכרח אצלו. זה נקרא מדרגת מוכרח. זאת אומרת, אין לך פה אפשרויות כמו שאומרים, מוכרח. בואו נגיד עכשיו דוגמה. היום אנחנו בבחינת מוכרח בענייני שבת. אין פה לא לחלל, כן לחלל, להחליט לחלל קצת, לא לחלל בכלל, אין לנו את ה... אנחנו בבחינת מוכרח לשמור שבת. אין לנו אפילו הווא אמינא לחשוב לא חלילה לקיים את השבת. אין, זה כבר אצלנו בבחינת מוכרח. אבל יש דברים שהם לא מוכרח, כמה לתת צדקה? לא מוכרח. כמה שאתה רוצה. אדם צריך להגיע למדרגה של מוכרח, מוכרח.

זה לא יאומן כי יסופר. מספרים על הגאון מווילנא, הוא היה גם רופא, שכל מה שהיה לו מעות, בסוף היום הוא היה משליך אותם מחוץ לחלון, ומחר ה' יעמוס לנו מחדש, יביא לנו, כמו אוכלי המן. יש היום אוכל, ומחר זה יום חדש ה' ישלח מחדש. אז זה בחינה של מוכרח כאילו, זה לא שלי, נתנו לי להיום, מחר יש יום בפני עצמו, הקב"ה כמו שנותן חיים נותן מזון. אז מה אני צריך להחזיק את כל הממון? יש מסכנים שאין להם, הם עוד לא אכלו, לא כלום, זורק מהחלון, באים לוקחים, שלום.

ובכן, אז גילה לנו מורנו ורבנו רבי ירוחם זכר צדיק לברכה שתכלית הבחירה בטוב היא להגיע שיהיה הכרח אצלו, וצריך עיון לפי זה, אז איפה תהיה בחינת העבודה במדרגות גבוהות כאלה? אם אדם כבר מגיע למצב שהוא מוכרח, אז אין לו בכלל מלחמה, אין לו עבודה עם יצר הרע, כאילו יצר הרע לא יכול לפתות אותו בכלום, להגיד לו "לא, תשאיר לך, מה יהיה לך? אתה צריך לדאוג לעצמך". מה, איפה תהיה העבודה? אם הוא הגיע למדרגות כאלה.

אז כבר ביארנו, אומר המכתב מאליהו, שאפילו הצדיק היותר גדול, כיוון שהוא חי בעולם הזה אז יש בו מהעולם הזה. אפילו אם רק בדקה שבדקה, ואם גם רק בחינה של צל של גוף, אבל ישנו, עולם הזה ישנו גם אצל הצדיק הגדול ביותר. ואפילו כשהוא נותן בהתרגשות והתלהבות הכי גדולה, מכל מקום יש עמוק עמוק בפנים נקודה דקה דקה של התנגדות היצר. "אל תגזים, לא יותר מדי, אל תיתן יותר מדי, תישאר בלי כלום, אחר כך תצטרך לבריות" וכן הלאה. ואז יש התנגדות ממש לאותו דבר טוב שעושים, והגדולים, האנשים הגדולים שעשו תמיד לשמה, אז במה הייתה עבודתם? איפה הם עבדו עם היצר הרע לנצחו? בנקודות האלה, בדקי דקות האלה בפנים הלב. ומאשר הנקודות הדקות מאוד הן, קשה גם מאוד מאוד למצוא אותן. אבל בכח הראייה של גדולי הגדולים, אחרי כל הדבקות שלהם בה', הנה בזה היה עבודתם ללחום עם יצר הרע בעומק פנימיות הלב, איפה שבית המקדש האמיתי, ולשבור אותו שם לרסיסים.

ועל כן אמר הכתוב לאנשי דור הדעה הסתכלו היטב בפנים שבפנים בתוך הלב ותמצאו שמה את הדק הבחינה של נקודת יצר הרע שמתנגד ממש לתת למשכן ושמה תיקחו מאיתכם, שמה אל תתנו מה שנתתם, תקחו מאיתכם, קחו מאיתכם תרומה. זוהי העבודה בבניין המשכן. זוהי העבודה בעומק הלב, שבה נבנה המשכן.

ועוד בפסוק, "כל נדיב לבו", זאת אומרת צריך לנדב את הלב, כל נדיב ליבו ינדב את הלב. והעיר על זה הרב אברהם אבן עזרא זכרונו לחיי העולם הבא וזכותו תגן עלינו אמן, שהיה צריך לומר כל אשר נדבו ליבו, כי הנדיב אינו נותן הלב, רק המתנה. אז היה צריך לכתוב כל אשר נדבו לבו, נדבה, זה חוץ מליבו. מה הוא נותן? את הנדבה, לא את הלב. אז היה צריך לכתוב "כל אשר נדבו ליבו", שייתן תרומה את כל שנדב לו הלב. כך היה צריך להגיד. אבל לא כתוב כך, כתוב "כל נדיב לבו", זאת אומרת רוצים ממך את הלב, את הלב עם הנתינה, ושהלב ייתן יותר ממה שהיצר אפשר. לשמה כמובן. אבל כשמסתכלים לפנימיות העניין, זה הסוד שלימדה אותנו התורה, שהמקדש נבנה על ידי שמתנדבים את הלב, וזה מתאים לדרשה שנתנו לפני יומיים, הכל תלוי בלב. רחמנא ליבא בעי, הוא רוצה את הלב של היהודי. שמה זה המקדש האמיתי. שמה מקום השכינה. בית המקדש בירושלים זה רק כלי בשביל הלב הפנימי של היהודי, "ושכנתי בתוכם" בתוך ליבם. אז הכל זה עבודת הלב. ולכן קחו מאיתכם, לא משלכם, אלא מאיתכם מעצמכם מעצמיותכם. אומר הפסוק עכשיו בבירור קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב לבו, אני רוצה את נדבת הלב, יותר מסך הנדבה. נדיב לבו יביאה את תרומת ה', זה תרומת ה', זה תרומה לה'.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787