"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד". כתב הרמב"ן וזה לשונו, וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, פירוש, לא היה בהם מי שלמד המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אלא מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמור אני אעשה כל אשר אדוני מדבר, ז"א, ויבואו היו צריכים לעשות מלאכות ממלאכת המשכן, מלאכות שאף אחד לא ידע, לא למד, לא יודע, לא תרגלו את זה בידיהם, לא ראו סקיצות, שום דבר. ומשה מזמין כל מי שיכול לעשות במלאכה, ובאו אנשים אשר נשאו לבו, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמר אני אעשה כל אשר אדוני מדבר, אין דבר שאני לא אעשה, הכל מה שתגיד אני עושה. אתה חשמלאי? אתה אינסטלטור? למדת את זה? לא, אל תדאג, תגיד מה אתה רוצה אני עושה. זה נקרא נשאו לבו.
עוד כתב וזה לשונו, אמר ה' למשה, ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם, מה טעם? הטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל, והנה פלא, שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקיא בכל אומנות, גם מי שהולך לאוניברסיטה אז הוא לא יכול ללמוד את כל המקצועות, ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מילא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה. אז לכן אומר ה' למשה, ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור. ז"א הקב"ה מי שבא עם רצון ה' ממלא אותו, אין דבר שאתה לא יכול, אם נשאך לבך אתה תוכל, אתה רוצה ליתן צדקה? הקב"ה ימלא אסמיך בר, כל מה שאתה רוצה לעשות בעבודת הבורא הקב"ה יתן לך, אבל תראה לו שנשאך לבך, אתה הולך לקראת. אדם שהולך בדרך כזו ה' ממלא אותו רוח חכמה.
"ויקחו לי תרומה" משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך, אלא טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיתון אחד עשה לי שאדור אצלכם, כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "ויקחו לי תרומה".
למדים אנחנו מדברי המדרש חידוש, שאי אפשר ללמוד תורה בלי ליתן מקום לקב"ה. ומי שלומד תורה ואינו נותן מקום לקב"ה אין לו תורה, כיון שהמדרש אומר, לפרוש הימנה איני יכול, והם דברים כהוייתם בלי גוזמה כלל.
זהו הפירוש של מה שאנחנו אומרים בתפילה, "יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", לכאורה קשה, מה קשר יש בין בנין בית המקדש ללימוד התורה? אלא דאי אפשר ללמוד תורה בלי נתינת מקום לקב"ה וזהו בית המקדש, ומשחרב בית המקדש, מקום שכינתו הוא בד' אמות של הלכה בין כתלי בית המדרש, אז לכן חייבים ליתן מקום לקב"ה בשעה שלומדים תורה, אז צריך שאדם ירגיש, "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ושה' נכחו בשעה שהוא לומד. אז כמה צריכים להזהר שבית המדרש יהיה ראוי להשראת שכינה. גם עכשיו יש שכינה, אנחנו יותר מעשרה.
רבי ברוך בער זצ"ל היה רגיל לומר שהתורה היא בעלים על עצמה ואינה הולכת אלא למי שהיא רוצה לילך, ולפי דברינו זה מבואר היטב, דהתורה אי אפשר להיות בלי הקב"ה, לפרוש הימנה איני יכול, ולכן כל שבונה בית שידור בו הקב"ה שם הולכת התורה, ומי שאינו מפנה מקום לדירת הקב"ה, אין התורה הולכת שם, ואינו יכול ליטלה שהיא בעלים על עצמה, זה לא היא באה אחריך, אתה צריך לפנות מקום.
שאלו פעם איפה הקב"ה גר, וענו - בכל מקום שמוכנים לקבל אותו. אז ז"א, אדם רוצה ללמוד תורה, הוא צריך להסכים לקבל איתו את הקב"ה, כי הוא לא נפרד ממנו, אבל אם אתה לא מוכן לקבל את הקב"ה רק את התורה, היא קמה והולכת. מי שמחפש את התורה באמת, ושהתורה גם תראה לו פנים, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", אז הזוהר הקדוש מביא משל לאדם שמחזר אחר אישה והוא רוצה מאד מאד לישא אותה לאשה, אבל היא צנועה, לא יוצאת מהבית בכלל, עכשיו הוא לא יכול להמתין לה עד שתלך למכולת או משהו, אין לא יוצאת. מה הוא עושה, הוא הולך ולוקח גיטרה ויושב לה ליד החלון, ומתחיל לנגן כל מיני מוזיקות כאלה וכאלה כשרות כמובן, ומנגן מנגן אולי היא תצא. וככה שבוע ימים, הבן אדם מנגן ככה ומשנה סגנון זה פה שם, אחרי כמה ימים פתאום שלב אחד מהתריס נפתח והיא מציצה, הוא ראה שהיא הגיבה, יבבי, הלך הזמין תופים התחיל בקטום בקטום... התחיל, אחרי כמה ימים עוד שלב, עוד שלב הזמין תזמורת, הביא תזמורת והתחילו שמה חביבי, עד שבסוף היא פתחה את התריס וראה אותה מלא קומתה. ככה אומר הזוהר התורה מסתכלת אם אתה מחזר אחריה, אם אתה מחזר אחריה והיא רואה שאתה דבק ולא נח, כל הזמן מנגן מנגן חוזר על הדבר, לא מבין כן מבין חוזר חוזר, טריק שלב היא פותחת, אה הבנתי, אגריד, איייי. אתה ממשיך ככה ככה, חביבי אתה מרים את הטון מתחיל להתלהב ולומד, עד שאדם זוכה במלוא הדרה, מבין ענין והתורה חביבי מרעיפה עליו, אבל צריך לראות שזה ככה.
ובכן, כדברים הללו אמר המשגיח בזמן שהיתה המלכות שוקלת לאסור שחיטה במדינת פולין, והיו הרבה שדחקו על המלכות לאסור השחיטה, כמו שאתם שומעים עכשיו בכל מיני ארצות, והיה הדבר קשה מאד, כי שלש מיליון יהודי פולין יהיו במצב שאין להם בשר כשר לאכול. אמר המשגיח, כל מצוה היא בעלים על עצמה, ועתה היא רוצה לילך מעמנו, מפני שאין אנו ראויים שתשאר אצלנו. כי מסתמא יש שאין נזהרים במאכלות אסורות כראוי, לכן היא נעלמת ומבקשת ללכת מאיתנו. כמו שלמדנו על השבת שבוע שעבר, שבראש השנה כשא' דראש השנה חל בשבת היו שנים הכי טובות. וראש השנה שחל בשבת היו שנים הכי גרועות, איך זה מסתדר? אז זה מסתדר על פי משל שהביא הרא"ל מינץ זללה"ה, אמר שמלך אחד החליט לגזור על אחד השרים מיתה בגלל מעשיו, וכולם ניסו להניא אותו ולהתחנן לפניו לא עזר שום דבר, הגזירה בעינה עומדת. אשתו אמרה שהיא תשתדל לעשות משהו להציל את בעלה, והיא היתה תופרת המלך, אז היא באה לפניו להתחנן ואמרה לו, היא לא חולקת על מה שהמלך אומר, אבל שידע המלך, אני תופרת של כבוד המלך של כבודו כל הבגדים, אם בעלי ימות לא אוכל יותר לשרת את המלך. אז המלך החליט לחון אותו מה שאחרים לא הצליחו כולם, הוא ניצל מעמוד התליה. היה מעשה נוסף בעוד שר אחד, וכולם ניסו ולא הועיל, אשתו באה וגם היא לא הועילה, שאלו השרים מה ההבדל בין זו לזו? אז הוא אמר השניה שבאה ראיתי שיש לה פנסים בפנים, אז הבנתי שהוא מרביץ לה מכות, אז לטובתה החלטתי לתלות אותו.
אז הוא אומר ככה זה, היו שנים שהשבת היא מאן דאמר, היא באה לפני הקב"ה, א' דראש השנה חל בשבת, היא באה לפניו ואומרת לו רבש"ע, אני אומרת לך ממליצה, תחון את עם ישראל וכו' וכו', אמר הקב"ה בשבילך אני אחונן אותם. אבל יש פעמים ששבת באה והקב"ה לא מקבל את הטענה, אומר אני רואה את הפנסים שאת קיבלת מהם שהם מחללים שבת אז משום כבודך, בשבילך ולטובתך אני מחליט להרוג אותם, בשביל שככה הם ילמדו לשמור עלייך ולכבד אותך. אז ז"א, הדברים הולכים בחשבונות.
הורגל בפיו דרב, עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. המשגיח היה אומר שיתכן לאכול ולא ליהנות, יש אנשים אוכלים לא נהנים. אבל אי אפשר ליהנות בלי אכילה, ואם אנחנו רואים שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, מוכרחים לומר דאכלו, וכיון שאין אכילה ושתיה בעולם הבא, אז איך הם נהנים? אמרנו אין הנאה בלא אכילה ושמה אין אכילה ואין שתיה, אלא מוכח שאכילתם היתה בעולם הזה. ועוד מוכח, שכל הנאה שצדיקים נהנים בעולם הבא היא רק מאכילתם בעולם הזה ולא יותר, שהרי אי אפשר ליהנות יותר ממה שאכל.
ובזה ביאר מה שאמרו חכמים ז"ל, עולם הבא מעולם הזה, פירוש שמהעולם הזה גופא מתהווה הנהנים מזיו השכינה, ולא כמו שהורגלנו להבין שעולם הבא הוא בעד שכר מעשה עולם הזה, אלא ששכר עולם הבא מתהווה מהעולם הזה גופא, וכן הוא הכלל גם בצד הרע, כתוב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, אמרו חז"ל, לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, ז"א פעולה שאדם עושה פה זה העולם הבא שלו, אם זה לשכב אצלה בעולם הזה זה להיות עמה בעולם הבא, זה ממשיך, זה אותו דבר. העושה עבירה היא קשורה בו ככלב, ואינה זזה מן העובר עליה אפילו לרגע, הגיהינום אינו עונש על עבירה, אלא עבירה עצמה היא גופא הגיהינום, אז המצוה גופא מה שאכלת בעולם הזה תורה ומצוות זה גופא עולם הבא שלך, כי אין נהנים בלא אכילה, ומהי אכילה מה שעשית בעולם הזה, מה שעשית בעולם הזה זה העולם הבא שלך. עברת עבירה - זה הגיהינום שלך. בעולם הזה זמן אכילה אין טועמים טעם של המעשים טובים, אבל בעולם הבא טועמים טעם המצוות שעשה בעולם הזה, וזה לא שכר בעד המעשים, אלא זה טעם המצוות עצמם, כמו טעם של אכילה שאוכלים וטועמים, זה לא דבר נפרד מן האוכל אלא זה טעם והנאת האוכל עצמו. זה לא אדם אוכל ואחרי רבע שעה יש לו שכר שהוא אכל נהיה טעם, איך שאתה אוכל הטעם איתו, אותו דבר, גוף המצוה שאתה עושה טעמה עמה.
כן הוא הנהנים מזיו השכינה, יתכן שאלמלא לא היה מרגיש אדם טעם באכילתו לא היה אוכל כלל, למה לו לטרוח למצוא אוכל ואח"כ להכין אותו, יש הרבה עבודה וטרחה, מה גורם לו לכל זה? רק ערבות האוכל זה הכח שדוחק אותו להטריח עצמו לבקש האוכל. אפשר לאכול לחם עם ממרח, ולגמור את הסיפור, למה אנשים מבשלים ארוחות? בגלל הערבות, אתה יודע זה חביבי מוסקה, זה ככה זה ככה, אז הוא משקיע. כך צריכים להבין עשיית המצוות בעולם הזה, ככה צריכים להבין את מה שעושים מצוות בעולם הזה. שטעם אמיתי של המצוות אי אפשר להרגיש בעולם הזה, אבל מכל מקום צריכים להרגיש את העולם הבא שיש בעשיית המצוות, בכל מצוה יש את העולם הבא שלה, וזה מחייב גדול לקיים מצוות. ומהיא טעימה, שאדם טועם בעולם הזה מהמצוות, יהיה יושב ונהנה מזיו השכינה בעולם הבא, אז אדם שעשה הרבה הרבה הרבה מצוות פיין פיין פיין פיין.
יוצא לנו ביאור חדש בהבנת הפסוק, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", מה אנחנו רגילים לפרש, שהתוכחה הזאת באה מפני החסרון בשלמות עבודת ה' יתברך, שזהו ענין שמחה, אם היית שמח כשאתה עושה מצוה זה סימן שאתה עושה את המצוה בשלמות, אם אתה לא שמח סימן שהיא עול עליך, היא מטלה, קשה לך, כמבואר במהר"ל, אבל לפי דברינו התביעה היא שלא טעמו טעם בעשיית המצוות, התביעה היא שלא טועמים טעם בעשיית המצוות, מי שלא טועם טעם במצוות אי אפשר לו לעשות אותן כראוי, אדם שטועם טעם, מכניס משהו לפה, אוהו אה אה אה, ישר הוא כבר משבח, אה, איזה טעים משהו משהו, כל הכבוד יישר כח, כל הזמן זה משבח מהלל, אם אתה עושה מצוה אתה צריך להרגיש את הטעם, אם אתה לא מרגיש את הטעם סימן שאתה לא עושה את המצוה כראוי.
וידועים דברי הרב אברהם אבן עזרא, שבן סורר ומורה חייב מיתה מפני שהוא כאפיקורס, כי לא יבקש עולם הזה כי אם לתענוג בכל מיני מאכל ומשתה, כך אומר, כל מה שהוא מבקש את העולם הזה בלבד תענוג הוא רוצה, והטועם טעם אכילה ושתיה בזה העולם ואינו טועם טעם זיו השכינה וכל הילוכו הוא רק באכלה ושתיה אין לו זכות קיום, דעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, וצריכים לטעום טעם עולם הבא באיה עלמא, ואז יהיה יושב ונהנה מזיו השכינה בעולם הבא.
אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. מה בא להשמיענו התנא הקדוש? בא להשמיענו דרך העבודה, איך עובדים את ה', שיהיה מקושר לגמרי עם עולם הבא, ויחיה עם העתיד, ויראה כמו בעיניו כבר את העולם הבא, וירגיש נועם הנאה שישיג שם, כך דרך העבודה, והעובד על מנת לקבל פרס הוא ראיה שעדיין אינו חי בעולם הבא. היית צריך להרגיש את העולם הבא כבר עכשיו, כי במצוה עצמה יש את העולם הבא, וצריך למצוא לו איזה שכר לעורר אותו על העבודה שיבטיחו לו איזה משהו בשביל שהוא יעבוד, מעלת העובד האמיתי זה שלא על מנת לקבל פרס, הוא כבר טועם במצוות עצם ובשימוש של הרב הוא כבר טועם עולם הבא, הוא לא צריך עוד שיעודדו אותו ויעוררו אותו, יש פרס ועוד תקבל פרס ועוד תקבל פרס.
יש כאלה שבאים לפעמים לאיזה רב ורוצים כביכול לעזור לו, ומחכים לפרס, מחכים לפרס. מה זה הפרס בשבילם? לא רוצים כסף, הם רוצים מילה טובה ועידוד והכרת הטוב וכל רגע שיגיד לו כל הכבוד לך, צדיק שלי, מותק שלי, חמוד לשי, מלך שלי, כל הזמן הואר רוצה כל הזמן, ואם לא אז הוא אומר אתה רואה לא מכירים טובה ולא שום דבר, אני הולך הביתה. רגע, אתה באת בשביל לעשות מצוה שאתה הבנת שראוי לעשותה או באת לקבל שכר? מה באת? הוו משמשין את הרב שלא על מנת לקבל שכר, עצם זה שאתה משמש זה השכר הכי גדול.
אבל אנשים לא מבינים זאת, הוא מבין שהוא משמש והוא עושה טובה והכל ומצוה ויופי, אבל עוד הוא רוצה, אז זה נקרא שהוא לא מבין כלום, הוא בעצם משמש את עצמו, הוא לא משמש את הרב, כי הוא עושה פעולות בשביל לקבל שכר, אז את מי הוא משמש? את עצמו הוא משמש.
המתבאר מדברינו שאי אפשר לזכות לתורה אם לא יתן מקום למקום התורה, ואין לזכות לעולם הבא אם לא יחיה כבר עכשיו במצוות עם עולם הבא, ובזה יש לפרש דברי הרמב"ן, מי שנשאו ליבו להתקרב לתורה, הוא לבד בא, הרי בהכרח הוא נותן מקום לקב"ה, כי לפרוש ממנה איני יכול, אומר הקב"ה, והקב"ה הוא מקור החכמה, הוא נותן ומשפיע חכמה ודעת בלי גבול, והבא לעבוד עבודת המקדש גם כן מקושר לקב"ה. אז אם אתה נותן מקום לקב"ה והקב"ה מפיו דעת ותבונה, אז הוא יבוא ויתן לך את הכל עם התורה, ז"א אתה קנית הכל ביחד, תורה וחכמה ודעת ותבונה, הכל נמצא בתוך העסקה, אבל אתה צריך לתת מקום לקב"ה. לא לקרוא תורה כאילו ידיעות, השגות, הבנות, אתה צריך ללמוד תורה כמו שצריך ללמוד תורה, על מנת להבין להשכיל ולקיים, ולקיים המטרה זה לקיים, לא לדעת. וידעת היום זה לא מספיק, והשבות אל לבבך, ז"א צריך לדעת על מנת לקיים. כשאתה לומד על מנת לקיים הקב"ה איתך תמיד. ולמדתם ועשיתם, אם אין ועשיתם אפילו ולמדתם אין, צריך לימוד על מנת לעשות, ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ובאהבה. זה נקרא שאתה עם העולם הבא ביחד, כבר אתה מרגיש עולם הבא, כבר אתה שמח. מה זכה הארי הקדוש לכל ההשגות שלו? הוא אמר כל מצוה שמחה. רק שמחה. "כמוצא שלל רב", אדם שמוצא שלל רב שמח, כל מצוה זה הזדמנות עולם הבא. עוד עולם הבא, עוד עולם הבא, אם אדם יבטיחו לו על כל מילה בית מלון, הוא לא יפסיק לדבר. ואם מבטיחים לך עולם הבא, לא בית מלון, זה יהיה המלון שלך עולם הבא, למה אתה מפסיק לדבר? הרי על כל מילה ומילה תרי"ג מצוות, אל תפסיק לדבר, יש לך משהו יותר טוב מזה? אם כל מילה שאתה מוציא אלף דולר, אתה תפסיק לדבר? לא תפסיק, ואם אחד יבוא בא עזוב, בא נעשן סגריה בא נעלה למעלה, אתה תפסיק עשר דקות עד שגמרת את הסיגריות עד שירדת כמה הפסדת? לא רואים את זה, לא מבינים את זה, סתם דמיונות לא מבינים כלום. ככה מאבדים את העולם הבא בעולם הזה.
ה' נותן חכמה ומלמד לאדם דעת לחשוב מחשבות בכסף ובזהב ובחרושת אבן, ואין צורך לבלות זמנו ללמוד הני חכמות, צריך רק להיות נושא לבו להדבק לקב"ה ואז ימצא הכל תחת ידו. אתם חושבים שאני למדתי משהו בכל מה שאני עושה היום? דבר וחצי דבר לא למדתי, פשוט נשאני ליבי לעסוק במלאכה, מלאכת שמים, ולקרב את הבנים לאביהם שבשמים. למדתי לדבר? לא למדתי. למדתי להקים ארגון? לא למדתי. למדתי לנהל ארגון? לא למדתי, למדתי איזה משהו? שום דבר לא למדתי, כלום, אז מאיפה אני יודע לעשות כל כך הרבה דברים וכו' וכו' וכו', ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. כל מי שנשאו ליבו הקב"ה ממלא אותו חכמה בכל מה שנצרך למה שהוא קיבל על עצמו לעשות. והוא נותן עצה והוא נותן תבונה והוא נותן הכל, הכל זה הוא, בלי ללמוד בלי שום דבר, בלי קורסים בלי מדעי המדינה מדעי הרוח מדעי היווה, בלי שום דבר, בלי שום דבר.
ישב איתי פרופסור לשפת הגוף, ולפני שהוא אומר אני אומר לו איך אמנון לוי זז ומה הוא עושה פה ושם והוא נדהם, איך אני אומר לו, לא למדתי את זה. אמרתי לו פשוט מאד, אני שנים רבות מזהה את האנשים איך מצביעים מה אומרים איך קופצים, איך הפנים איך השפתיים איך העיניים ואיפה זה, כמה תזזיות יש לו וכו' וכו', כבר אני יודע פחות או יותר מה הוא הולך לשאול מה הוא רוצה מה זה, למה הוא קפץ עכשיו, אחרי איזה שאלה מה הוא קפץ, מה הוא נזכר, מה קרה לו, וכן הלאה, אז ז"א זה הקב"ה נותן לך, לא למדנו פסיכולוגיה אבל בכל אופן הקב"ה נותן חכמה בפיו דעת ותבונה, מי שנשאו ליבו הקב"ה משלים לו.
הרוצה מדברינו דהרוצה לזכות לתורה ולעולם הבא צריך לסלק עצמו מעולם הזה ולהדבק לעולם הבא. עליו לעמול ולהרגיש נועם העולם הבא ואז יצליח ויזכה לתורה ולדבקות בו יתברך, דבקות גמורה, אז הסוד שלמדנו בקיצור זה נשאו ליבו. אף פעם אל תגיד איני יכול, יש לך רק בעיה של איני רוצה, אם אתה יכול דהיינו אתה אומר אני יכול, אפילו שאתה לא יודע, אתה לא יכול, לא עשית לא נתנסית אבל מה הבעיה, אתה סתום? לא, אם אתה לא סתום מה הבעיה אתה תבין, גם אם אתה לא מבין יסבירו לך, מה הבעיה? רצון. ילד רואה נהג אוטובוס הוא עומד מסתכל עליו איך הוא עושה ככה עושה ככה עושה ככה מפעיל ככה עושה ככה נותן עודף הוא משתגע איך הוא מספיק גם לנהוג גם לעשות, ילד עומד מסתכל, אחרי זה שאתה נהג אתה אפילו לא זוכר מה אתה עושה. אתה אפילו מדבר בטלפון וזה ועונה ואתה שוכח בכלל שאתה נוסע, עד שהעץ מזכיר לך.
אז אם זה ככה מה זה טייס, פששששש כמה כפתורים, יו מהתקרה עד יוווווו, מאות. יושבים שלשה טייסים, יש להם ניירות, תעשה ככה תעשה ככה תעשה ככה והם יושבים ועושים לפי הניירות, אוי ואבוי אם ישכחו משהו, אז הכל כתוב. נו, אז אפשר ללמוד את זה או אי אפשר? הכל אפשר, השאלה אם אתה רוצה, אבל יש כאלה יש להם מגבלה בשכל, וישא ומרים לא,אני לא יכול, לא מה פתאום לא למדתי, זה לא זה אתה לא רוצה, לא רוצה.

ש. אין דבר העומד בפני הרצון

הרב: אייווה. אז נשאו ליבו לעסוק במלאכה, קחו את זה לחיים תרוויחו הכל, אבל בעיקר לרוחניות, כי לקחת את זה לגשמיות שמה רואים את המצלצלים ממילא כולם רצים, אבל מה זה מצלצלים שמשאירים אותם פה לעומת כל רגע שקונים עולם הבא. כל רגע ורגע קונים עולם הבא. אז אם אתה עוסק בארגון שמזכה את הרבים, מחזיר בתשובה, אתה שותף לו, אפילו אם אתה לא חלק מהארגון, אתה פועל איתו, אתה עוזר לו, אתה תומך בו, אז יש לך חיבור, כמו שיש חיבור עם הקב"ה בשעה שלומדים תורה, יש קישור, ממילא אתה חלק מזה. איקרב לדהינא ואידהן, מי שקרוב לשמן נשמן, כי טבעו של השמן להתפשט, אז כל מי שנמצא בסביבתו של השמן הוא נשמן, ככה זה. מי שנמצא במקום שעוסקים בתורה במצוות בחזרה בתשובה וכו', אז הוא נשמן, כי זה מתפשט וזה מביא גלים גלים גלים של תוצאות. ההשקעה באחד היא השקעה נצחית לנצח נצחים, אז לכן כל מי שהוא חכם ונשאו ליבו לעסוק במלאכה מלאכת שמים ולקרב את בניו של הקב"ה, זכותו היא גדולה לאין שיעור, שעל זה אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאן דמזכי לחייביא אין קץ לשכרו. תגיד כמה שכר לא לא עוד, תגיד עוד עוד עוד עוד, עוד עוד עוד, עוד תוסיף תוסיף עוד עוד עוד, כמה שתגיד אין קץ לשכרו. מי אמר? רבי שמעון בר יוחאי, אפשר לסמוך עליו? תאר לך אתה הולך לציון שלו, משתטח הוא אומר לך את זה מבפנים ואתה שומע, אני רבי שמעון בר יוחאי, אומר לך יהודה חדד, דע לך שארם אתה תזכה את הרבים תעשה הוראות קבע מלן תלפים אין קץ לשכרו, תזכור מה אמרתי לך על כל הוראה. ביי. יום טוב.