בנדבת המשכן נאמר: ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל איש וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תורת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו".

כתב הרמב"ן: סוף הפסוק: "כל אשר נדבה רוחו אותו", לשבע למנדבים ותרומתם. אבל תחילתו מדבר על האומנים. "כל איש אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה", כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלו ממלמד או מי שאימן בהם ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן. ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לומר לו: "אני אעשה כל אשר אדוני מצוה".

ניגשים לאנשים ואומרים: "אתה יכול לעשות משהו?", "לא, לא אני לא מבין בזה", "לא, אני אף לא עשיתי כזה דבר", "אני, לא, לא..." שמה לא היה ככה. מה היה שמה? אנשים שלא למדו ממלמד שום מלאכה ממלאכת המשכן, והמלאכות שמה סבוכות, וגם לא אימנו את ידיהם. בלי שום הכנות. זה לא אדם טכני. הוא לא בנוי לזה בכלל. אבל מצא בטבעו ככה שהוא ידע לעשות זאת. אבל צריך גם "ויגבה לבו בדרכי ה' ובאו למשה ואמרו לו אני אעשה ככל אשר אדוני מצוה". מה הבעיה? מה שתגיד אני אעשה! מקסימום לא אדע, תגיד לי מה לעשות, אני אעשה. מסובך? מה מסובך?

בשמחת תורה כבר אמרנו, אומר הרב גלינסקי זכרונו לחיי עולם הבא, היו שירה וריקודים ואז ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפן, זצ"ל, היה קם מכריז: "פלוני אלמוני, אתה הולך להקים ישיבה בעיר פלונית". והיה שולח אותו עם מעות רק לתחנה אחת ברכבת, הוא היה נוסע, היה אוסף כמה בחורים, ויושב מתחיל ללמד אותם. בני כמה היו אלה? בני 20 שנה בלבד. וככה היו לא רק בונים אחרים, נבנים בעצמם מעצם הבנייה.

והישיבה שהייתה בביאליסטוק, הקימה סביבה 30 ישיבות קטנות, ישיבת פינסק הקימה 15 ישיבות, רבי אברהם זלמנס מווארשה ייסד 11 ישיבות. רבי דוד בלכייר במזריץ' 23 ישיבות. למעלה מ-4,000 תלמידים למדו בישיבת נובהרדוק. ככה, שולחים את הבחורים, לך תפתח, פתח, פתח, ונפתחות ישיבות.

את רובם יסדו בחורים בני 20. מיין הם שאפו את היכולות, את הכוחות, את הכשרונות, גם ללמד גם לחנך, לחזק, לחשל, מאיפה הם קיבלו את כל זה? לעמוד מול רדיפות של השלטונות, עוינות מבית וגם לדאוג לכלכלה ולמגורים. כוחות אלה היו בהם, כוחות אלה מצויים בכל אדם. בכל אדם! יש רק לגלותם ולהוציאם אל הפועל.

כבר דובר העניין זה בפרשת "תולדות", אבל כאן נוסיף ונאמר שגם זה בכלל מה שאמרו שאדם נברא יחידי. כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם. פשוטו כמשמעו. אין לנו מושג בכוחות הגנוזים בנו. אך יודעים אנו שהטילו עלינו חובה, חייב! חייב! זה חובה! חייב כל אחד דברים כפשוטם, חייב כל אדם לומר: אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אברהם, יצחק ויעקב. חייב!

ישראל נמשלו לכוכבים. כל יהודי זה כוכב. לא כוכב הזמר ואלה.

הגמרא מספרת שצדוקי אחד סיפר לרבי ישמעאל שראה בחלומו שהוא עוקר כוכב. פתר לו: יהודי גנבת. ראה שבולע כוכב, אמר: מכרת את היהודי ואכלת את דמיו. גמרא בברכות נו. לא את גדול הדור הוא גנב. יהודי פשוט. אבל גם הוא כוכב. בחלום הוא רואה שזה כוכב.

מה זה כוכב? כוכב כמו שאנחנו רואים אותו זה זיק מהבהב כזה, קלוש, כמו ראש סיכה שמה, אי שם. ככה אנחנו. מהבהבים לפעמים בזיק של רוחניות קלושה. אבל באמת כתוב: כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב. גמרא בפסחים צד. אבל מי מאיתנו יודע זאת? מי מכיר בכוחותיו האמיתיים? העצומים הכבירים שלו ושל חברו.

הוא אומר אני אביא ראיה ניצחת מהלכה פסוקה... אבל אני לא צריך ראיות, הרי אני יודע פה אנשים שהגיעו לפה, שום רקע טכני בשום דבר, וכולם פה נהיו מהנדסים. מקצועות שלא חלמו שיוכלו לעשות. אין בעיה, רק להטיל עליהם משימה, לתת להם את הבטחון שהם מסוגלים, הכל הם יכולים. הכל, הכל יכולים!

אבל מהלכה הפסוקה שנינו בהוריות יג שאם יתנפלו שודדים על מלך ישראל ונטלו אותו בשבי עם כל בני הפמליה שלו, ובניהם היה חכם אחד מישראל. הביאו אותם לעיר אחת למכור אותם לעבדים. עכשיו אין יד הקהילה משגת לפדות, אלא אחד. את מי לפדות? חכם. ההלכה אומרת חכם קודם למלך ישראל. פודים את החכם לפני מלך ישראל. ואפילו מרחפת עליהם סכנת מוות. רק אחד יצא משם. חכם קודם. מדוע? כי חכם שמת אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, כל ישראל ראויים למלכות.

וכתב רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בדרש משה במכות, שהוא הדין, אם יש אלף חכמים כיוצא בו, קודם החכם למלך. עכשיו בשבי המלך החכם בבני הפמליה, אפשר לפדות רק אחד. אבל כמו החכם שנמצא בשבי יש עוד אלף חכמים כאלה. עדיין החכם הזה קודם למלך! משום שמעלת החכם היא מעלה עצמית, זה המהות שלו. חכם זה לא כמו מלך. מלך זה לא עצמיותו מלך. זה תפקיד. תפקיד הזה יכולים לעשות כל איש מישראל. אתם לא רואים שבבחירות כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה? מה הבעיה להיות ראש ממשלה? אבל נראה שכל אחד יהיה חכם. אז משום שמעלת החכם היא מעלה עצמית, ואילו המלך כל ישראל ראויים למלכות.

והראיה ליסוד זה ממה שאמרו בהוריות ט: כהן גדול שעבר מכהונתו. כהן הגדול עבר מהכהונה, הוא כבר לא כהן גדול כרגע. למה? כגון שנטמא כהן הגדול. אם הוא נטמא אז הסגן שלו, הממונה, תחתיו. ועכשיו הוא כהן גדול. שנטהר הכהן הגדול שעכשיו פרש, שב הסגן ונדחה. הכהן הגדול חוזר למקומו. עכשיו, אם חטא (הסגן) מתכפר בפר ככהן גדול. יש לו דין של כהן גדול שאם חטא הוא מתכפר בפר כמו כהן גדול.

אבל לעומת זאת, מלך שעבר ממלכותו, כבר לא מלך, וחטא, דין הדיוט עליו. חזר להיות אדם פשוט. כי מעלת הכהן הגדול היא עצמית. מה שאין כן מעלת המלך כהן גדול זה מעלה עצמית. זה המהות שלו. אין כן במעלת המלך. "אומבמבה" נהיה אזרח פשוט. חארטה בארטה כמו כולם. זהו. להבדיל, כן.

אמרו בשבת יא על הפסוק "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר", כמו המרחק של שמים לרוב וארץ לעומק. מרחקים אין סופיים ככה לב מלאכים אין חקר. אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני האדם, 8 מיליארד לבלרים, סופרים, אין מספיקין לכתוב חללה של מלכות. של הרשות. חללה של רשות.

פירש רש"י: את עומק ליבם, עומק ליבו של המלך שהוא הרשות, שצריך לטפל בכל המדינה, צריך להיות לו לב לכמה מחוזות,למס קצוב, לכמה מלחמות, לכמה משפטים, והכל ביום אחד. הנתונים והמידע,ש הוא צריך לכלכל ולחשבן, מה יהיה מכל מהלך שהוא עושה ומה ההתנגדויות ומה זה... כמה, כמה צריך הלב של המלך להכיל.

ואם כך, איך אמרו שכל ישראל ראויים למלכות? וכל חכם אפילו יש אלף כיוצא בו הוא קודם למלך. אז איך אמרו שכל ישראל ראויים למלכות? כי בקלות תהיה לנו תמורתו. תמורת מלך יהיה לנו. לא בגלל שאדם רוצה להיות מלך, בגל שיכול להיות מלך. בעל כורחנו נאמר שאכן כל ישראל ממש כל אחד ואחד אם תוטל עליו אדרת המלכות, ימצא בלבו עומק רב יותר מאשר מן השמים לרום ועד הארץ לעמוק. להכיל את כל ענייני המלכות, שריה וסודותיה. כי אין לנו מושג בכוחות החבויים בנו. רק לא הוציאנו אותם מן הכח אל הפועל. כל בן אדם מישראל יכול להיות מלך. לא בלשון מושאל, במציאות.

אומר רבי יעקב גלינסקי: אספר לכם סיפור ששמענו בנובהרדוק: הסבר מנובהרדוק זצ"ל, היה נוסע כידוע מעיר לעיר לייסד את הישיבות, לעמוד על מצבן. פעם הוא שב מהמסע בשעת לילה מאוחרת, לא רצה לבוא אל ביתו פן יעיר את בני הבית, אז הוא אמר לתלמיד שלו רבי יואל ברנצ'יק מריגה, זצ"ל: "בוא נשן בבית התבודדות". בלב היער מצא הסבא בקתה עזובה הפך אותה לבית התבודדות והיה סר לשם ללמוד מוסר, לערוך חשבון נפש, להתוות לעצמו דרך. אז הלכו לשם ומצאו שהדלת פרוצה, חיות של היער טינפו את המקום,לא ניתן לשכב כך. אז אמר לתלמיד: "בוא נצא נקנה כמה עלומות קש כדי לכסות את הרצפה וכדי להתכסות". תמה רבי יואל: כעת בחצי הלילה לקנות קש? איפה?. לא היה פנאי לתמוה, הסבא יצא בצעד נמרץ ורבי יואל בעקבותיו. הגיחו מןהיער אל השביל הפונה לעירייה והנה: עגלה עוברת ועליה אלומות קש. איכר חזר בשעה זו מן השוק ועמו עלומות שלא הספיק למכור. עצר אותו הסבא, "עלומות אלה בכמה?". הוא הבין שהם להוטים לקנות, אמר "עשר קופיקות האלומה". מחיר מופקע. אומר לו הסבא: הכסף הוא הקדש, שתי קופיקות, לא יותר". משך האיכר במושכות והסוס המשיך בדרכו. עזב אותם בחצות הלילה, רבי יואל התמרמר. כל דבר מקומו ושעתו. כעת? עייפים, פעילות, טורחי דרך, זקוקים לשינה ולאלומות הקש שיאפשרו לישון, זה הזמן עכשיו להתעכב על כמה  קופיקות? עוד הוא מהרהר אחר ליבו והאיכר חזר. "טוב" רטן: "תן את הכסף" כח הבטחון כח הרצון הנחוש, אה! כמה התפעל רבי יואל. הסבא הבחין בהתפעלות. נשא ידו אל העבר השמים הבהירים של אמצע החודש ואמר לו: כשנעלה למעלה לשמים, יתבעו כל אחד מאיתנו, למה לא הארת בעולם כשמש בצהריים. מלך! הסבא העיר אבל אנחנו איפה?!