שני כוחות מנוגדים, מי שולט? | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: (בלחש...) יזכו לעובר בריא ושלם והריון תקין אמן! 

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַהשם כָּל העושה בו מְלָאכָה יוּמָת" (שמות לה, ב)

בפרשת כי תשא כתוב (שמות לא, טז): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" "תניא, רבי אלעזר בן פרטה אומר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת מלמד שכל המשמר את השבת כאילו עשאה". ההדגשה של חכמים זכרונם לברכה שהציווי של הקב"ה כוונתו על עשיית ויצירת השבת. אדם מישראל השומר את השבת יהי חדור הכרה של עשיית השבת, כאילו הוא ממציא את השבת וכאילו זו המצאה שלו, כאילו הוא מחדש את עניין שמירת השבת. 

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת מה זה לַעֲשׂוֹת? כל המשמר את השבת כאילו עשה. אז זאת אומרת השם מצווה אותנו שאנחנו נעשה וניצור את השבת כאילו אנחנו המצאנו אותה, ואנחנו נחדש את העניין של שמירת השבת. 

כתב החסיד המקובל האלוקי רבי חיים משה לוצאטו זכרונו לברכה ב'דרך השם': "כי הבחירה היא תכלית ההטבה מהבורא יתברך שמו" אין לנו דבר יותר נבחר מזה שהקב"ה נתן לנו את זכות הבחירה! ולמה? "כדי שיוליד האדם מעשים כאילו בראם מעצמו! דהיינו כשהשקיע הקב"ה באדם את כח הבחירה החופשית, וזוהי כח המחשבה היוצרת והקובעת את המעשה ובוחר במעשה. הבחירה הזו ממלאה את כל נפשו ורגש של אדנות ובעלות של מי שיוצר את זה, ובחירה חופשית זו נותנת לו את הרגש שהוא עשה והוא גזר על קיומה של המשימה הזו". 

זאת אומרת אדם מחליט בבחירתו לעשות א' לעשות ב' לעשות ג', והשם נותן לו את ההרגשה כאילו הוא יוצר בעצמו עכשיו מציאות חדשה שלא היתה מעולם! אפילו דבר שהוא מצווה בו, כגון השבת, אבל אם הוא מתכוון בעת עשיית השבת ושמירתה, לקיים ולעשות, ואיך לעשות, ואיך להדר בשבת, כל זה – זה יצירה וחידוש שלו בעניין השבת! 

"קבלת קיום המצווה בבחירה חופשית, מקנה לאדם את הרגשת החירות, והוא הופך ממצווה –לגוזר ומצווה! ואף בביצוע המצווה, והוא מרגיש את ההיגיון והמשפט הטוב, ואושר ההרגשה של הבחירה החופשית מטעימה את האדם מההשגות של היוצר הראשון! הנברא דהיינו האדם, נהפך לבורא! והנוצר הופך ליוצר, הרגשת הבחירה החופשית מטעימה לאדם ומעטרת אותו בעטרת של יוצר ראשון, גם המקודש כבר מתקדש קדושה חדשה כאילו הוא בראם!". זאת אומרת האדם בעצם מחדש בעצמו את הדברים, 

אז לדוגמא יש רוקנבי (רון קובי – טבריה) שהוא מחדש חילול שבת בבחירה חופשית, עכשיו בעקבות ההרצאה שנתתי בטבריה (03-03-2019 'רוקנבי אכל אותה') - התחדש דבר: שעושים הפגנה וקהילה גדולה של אנשים שיבואו ב-12 להפגין בטיילת עם תהילים וכו', ציבור של טבריה מתחיל להתעורר להרים ראש נגד רוקנבי. אלה בוחרים בטוב ואלה בוחרים ברע וכל אחד יוצר בעצמו את המציאות שם. 

"והוא מחדש את עצמו בכל רגע ורגע, מרענן ומחדש את המחשבות העתיקות והישנות לרעיונות נוצצים ומפיקים נוגה חדש, ונראה לו לאדם שמרגע זה מתחילה הבריאה, והוא שותף ממש לקב"ה במעשה בראשית, ואומנם רצויים עד מאוד לקב"ה שותפים כאלה!" שהם יוצרים בעצמם דברים רעיונות ומעשים וכוונות חדשים כל הזמן. "ולגבי השבת, המשמר אותה היינו: מי שמתעמק ומתענג וחודר אל תוך עמקי יסודותיה, הוא משתתף בהבנת היוצר של השבת, והוא נעשה שותף במעשה בראשית!" 

כתוב שכל האומר (בראשית ב, א): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית! אז מה, עצם האמירה עושה אותך שותף? אלא התבוננות והעמקה של כל יצירת השבת הבריאה ותכליתה עושה את האדם המחדש בתוך השבת להיות שותף בעשייתה! "כל המתפלל בערב שבת ואומר "וַיְכֻלּוּ" כאילו נעשה שותף לקב"ה מעשה בראשית'. 

זאת אומרת פירש רש"י: "הקב"ה וזה שאומר "וַיְכֻלּוּ" - שמספר בשבחו של מקום: 'ששבת בשבת!'. הקב"ה וזה האיש המעיד הם כילו וגמרו ועשו את השבת והם קבעו את קדושתה ורוממותה! לכן נאמר וַיְכֻלּוּ אל תקרא וַיְכֻלּוּ אלא ויכלו כביכול השם וזה שאומר וַיְכֻלּוּ עם הכוונה, כאילו שניהם ביחד הם גמרו את עניין השבת ועשאוה. 

ולכאורה איך אדם יכול להיות שותף לדבר שהוא כבר עשוי וגמור? אם בעסקי בני אדם אין אדם יכול להתחבר לרכושו של חברו ולומר: 'שותף אני!' אז על אחת וכמה למעשה האלוקים הגמורים והעשויים בתכלית העשייה. אז איך מי שמעיד וַיְכֻלּוּ שזה עדות: 'שהשם ברא את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת!' – איך מזה אתה הופך להיות שותף? אבל כאן מונח כל עוצם היסוד והמהות של כח הבחירה שהקב"ה העניק לנו, ורצה לעשות אותנו שותפים ליצירתו על ידי ההסתכלות וההבנה, עד כדי הזדהות גמורה עם כוחו של היוצר. 

על ידי ההתחדשות התמידית והתרעננות לתוך יצירותיו של הקב"ה, אדם המעכל והמסגל לעצמו את כל הווית והבנת היצירה הנצחית, וביחוד את הבנת קדושת השבת ואצילותה לטובת קיום כל העולמות, הרי נעשה לחדוותו של הקב"ה שותף ביצירותיו וכאילו הוא האדם עשאה לשבת!". זאת אומרת אם אתה מכיר בערכה ותכליתה של השבת, ולכאורה אם לא היתה שבת, והיה בידך ובכוחך לעשותה - ודאי שהייתה עושה אותה. מעצמך היית עושה. אבל היות והיא עשויה – 

אומר הקב"ה: 'אבל אם תכוון למה שדברנו כעת - אתה נעשה שותף לי!'. 

"כשאדם נולד הוא כבר מוצא את השבת קבועה, כידוע דבר שהוא מצוי ושכיח אז אין כבר התרגשות רוחנית", אדם לא מגביר את ההתרגשות כל פעם בדבר שהוא נדוש שחוזר על עצמו. "ויכולה השבת להיות כשיגרה רגילה נעדרת כל טעם של התחדשות. והקב"ה שהוא מקור החסד וההטבה - רצה שעל ידי כח הבחירה שהעניק לנו נעמיק חדור והבן בהכרחיותה וזוהרה המתחדש של השבת, וכאילו אנחנו מחדשים אותה מידי שבת בשבתה". 

אז לכן אם אדם בשבת כל פעם עושה שינויים ותוספות, פעם מוסיף מאכל כזה, פעם מהדר בנרות, פעם קונה פרוכת לחלות, אפילו לחמין לכסות אותם אפשר לכסות עם מגבת מטבח, ואפשר לקנות משהו מיוחד לכיסוי, כל דבר כזה שאתה רק חושב בשבת: 'מה אני עושה להדר את השבת, להוסיף בשבת, לקנות כלי כסף {אם יש אמצעים} כל דבר כזה - מראה שאתה מחדש את השבת! מתבונן בה, לומד, וכל הדברים האלה ביחד מוסיף, שר, שמח, אומר דברי תורה מחודשים, מחדש דברים - כל זה מראה שאתה לא עושה את זה מְלֻמָּדָה (ישעיה כט, יג). זה מה שהשם רוצה מאתנו, שאנחנו לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת !! 

מיום ראשון אני כבר מסדר את השמן לכבוד שבת לנרות מיום ראשון, לפעמים מוצאי שבת! למה? א' בשבת ב' בשבת ג' בשבת, הכל לקראת שבת "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה" פירושו של דבר כל חיותינו היא מהשבת, לכן שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה מאליה. אתה לא צריך לעשות מלאכה השם עושה, אבל על ידי שמירת שבת שאתה שומר הוא דואג שהמלאכה שלך תֵּעָשֶׂה, יהי לך סייעתא דשמיא הכל יצליח, לא תהיה לך שום בעיה! הכל נעוץ בשבת. ואיך שאתה מקבל אותה איך שאתה מחדש אותה ואיך שאתה עושה אותה - ככה היא תשפיע עליך. 

"הצורך בקדושת השבת מתעוררת מחדש בכל ערב שבת. והוא מקדשה מידי שבוע, והוא עושה אותה כל פעם יצירה חדשה כאילו הוא ברא את השבת. בכל שבוע ושבוע מוסיפה השבת לאיש המעלה תוספת של הבנה! והעמקה בדברי תורה. והשבת החדשה של השבוע החדש מהווה שוב יצירה חדשה, מעוטפת מהודרת בכל קישוטי החן והתפארת. וכדוגמת שמירת שבת - שהיא המעיין והמקור להתחדשות והיא יצירה בלתי פוסקת, כך גם בנוגע לשאר המצוות. בהנחת תפילין - צריך האדם להרגיש: כאילו זה היום וזה עכשיו זכה להתעטר באלה הכתרים במעמד הר סיני!". 

איך 'בר מצווה' מתרגש לקראת הנחת התפילין פעם ראשונה וכו', למה אנחנו כבר לא מרגישים את זה בכל יום ויום כשמניחין תפילין? כי הפכנו את זה למִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. אבל צריך להרגיש את זה ממש כאילו זכינו עתה במעמד הר סיני. "בכל פעם טעם חדש! וגילוי חדש, והבנת ערך התפילין, טיבן, חובתן, וכן בשאר המצוות הקבועות והרגילות, צריך להתרגש צריך להתקדש מחדש צריך לשמוח במצווה על כל סעיפיה חובותיה דקדוקיה, כאילו הוא ברא אותה בעצמה!" כאילו זה רצונו, כאילו הוא יצר עכשיו מציאות חדשה מתוך הבנה ותכלית, וזה גורם לבן אדם כאילו היום! נצטווה במעמד הר סיני. 

"אחיתופל היה מתפלל שלוש תפילות חדשות בכל יום!" כך מובא בירושלמי בברכות, היינו התפילות שלנו אנחנו מחויבים בכל פעם לחדש ולהחיות את האותיות של כל תפילותינו יהיה ציביון וזוהר של חידוש ומקוריות, על ידי העמקה והבנה יתרה שמחובתנו לרכוש מידי יום ביומו בעבודת השם יתברך. 

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר לִי הוּא" (שמות יג, ב) למה נאמר? לפי שנאמר (דברים טו, יט): "כָּל הַבְּכוֹר... תַּקְדִּישׁ לַהשם אֱלֹהֶיךָ" יכול אם לא הקדישו אינו קדוש? תלמוד לומר לִי הוּא מכל מקום אז מה תלמוד לומר תַּקְדִּישׁ? 

"תקדישו" אמר השם כדי לקבל שכר. על דברים שהם מקודשים מרחם מלידה, וקדושתם קדושה צמית עולמית, קדושת המצוות והחוקים שחקק לנו הקב"ה כבר בראשית היצירה, גם על קדושה כזו - זיכה הקב"ה אותנו, שיאציל ממחשבתו עליהם, להקדיש את המצוות שכבר עומדות בקדושתן, ויהיו נחשבים כאילו הוא בעצמו הקדישם! וכאילו קדושתם נולדה זה עכשיו, על ידי ההתאמצות של זה האדם. 

וזה השכר של האדם שלא רק מכוחו להוסיף מחול אל הקודש, ולקדש את החולין שמעולם לא התקדשו מלפניו לעולם, אלא אפילו על דברים שקדושתם הוטבעה מראשית, אם הוא מכיר בקדושת הדברים, ומרענן אותם במחשבתו - הרי נחשב כאילו הוא היה הראשון לקדשם. לכן כתוב "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר לִי הוּא אומר השם, כל בכור הוא קדוש לי, אני החלטתי שזה קדוש. אז למה הוא אומר כָּל הַבְּכוֹר... תַּקְדִּישׁ לַהשם אֱלֹהֶיךָ? כדי ליתן לנו שכר! אפילו שזה קדוש כבר, אבל השם מבקש: תקדיש! אבל הוא קדוש? 

הוא אומר: 'אני רוצה לתת לכם שכר תכוונו, תכוונו אל תהיו מְלֻמָּדָה, תכוונו בכל דבר וכאילו אתם עשיתם את זה ובראתם את זה מההתחלה!'. 

"מובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה על הפסוק (אסתר ט, כח): "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" במגילת אסתר. אומר האר"י הקדוש: "שזוכר ומחייה את הימים והתקופות הראשונים! שמעביר בקו מחשבתו והרגשתו, את כל הקורות והמאורעות, ואז הם נַעֲשִׂים". הוא מחייה ומביא אותם לתחיה, כל העבר נעשה חי, ער ורענן כאילו התהווה זה היום. תוקף ועצם המחשבה - ממחישה ומלבישה עור וגידים ובשר לכל אותם המוראות שנבעו מתוך מחשבות של אז. 

אז לכן וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה - ימֵי הַפּוּרִים - נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים, עצם זה שאתה זוכר אותם - אתה כאילו עושה אותם עכשיו מחדש! איך עושים כזה דבר? אז אומר לנו האר"י הקדוש: אתה זוכר ומחייה את הימים והתקופות הראשונים, אתה מעביר בקו המחשבה ובהרגשה חווה! את כל הקורות והמאורעות ועל ידי זה הם נַעֲשִׂים. זה כאילו אתה נכנס לתמונה של ימי הפורים, ומה עבר על עם ישראל כשהם היו בתוך אותם הארצות, ואיזה פחד היה להם! ומה היתה הגזרה? ומה דיברו ברחוב, ומה עשו? פגשו את מרדכי מה שאלו אותו מה אמר להם? איך ישבו מה עשו איך למדו? 

הם התענו! איך היתה ההרגשה? ואיך היתה הישועה? ומה, ואתה צולל! בתוך ההיסטוריה ומעלה אותה ועושה אותה! כאילו היום נעשה הדבר, אתה חווה את זה, חי את זה, מחייה ומביא את אותם הימים לתחיה. "כל עבר נעשה חי! ער, רענן כאילו התהווה זה היום. תוקף ועוצם המחשבה - ממחישה ומלבישה עור וגידים ובשר לכל אותם המאורעות שנבעו מתוך המחשבות של אז. סוף דבר, צריך אדם לסגל לעצמו את כח היצירה של חידוש וריענון המחשבה עד כדי הפיכת כל הפעולות שלו למעשים חיים!". איך הקב"ה רוצה שנהיה שותפים, לא באים לדבר מוגמר - אנחנו מחדשים בעצמנו את הדברים כאילו אנחנו עושים אותם בכל רגע ורגע. 

טוב זה הקדמה, עכשיו. "שני מלאכים מלאכי השרת אחד טוב ואחד רע מלווין לו לאדם מבית הכנסת לביתו בליל שבת. מצא נר דולק ושולחן ערוך, 

מלאך טוב אומר: "יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה!", 

ומלאך רע בעל כורחו אומר: "אמן!". 

ואם לא, הוא לא מצא הכל מוכן - מלאך רע אומר: "יהי רצון שתהא כן לשבת הבאה כך!", 

ומלאך טוב עונה בעל כורחו: "אמן!". גמרא בשבת קיט'. 

"בעל העקדה" פרשת משפטים קמ"ג אומר: "במלאכי עליון אין בהם רעים בשום פנים, אבל המה שתי הכוחות הנמצאים לאדם תמיד". כשאומרים פה מלאכי השרת אז זה שתי כוחות שנמצאים לאדם תמיד! אומר "בעל העקדה": "אחד טוב והוא כח השכלי אשר מצד צורתו", כשאדם נברא עם כח שכלי - זה מלאך טוב "ואחד רע מהצד התאווני מצד החומר כח התאווה הוא מלאך רע. והם נקראים בלשון חכמים זכרונם לברכה "יצר טוב ויצר הרע". כאשר יכוון האדם לעבודת יוצרו, ויזכור את יום השבת - ששקולה כנגד כל המצוות! 

לקדש אותה לכבד אותה, הנה כבר התחיל לענות את יצר הרע שלו ולהרגיל אותו אל הרצון הטוב. והיצר הרע שמחיל לנפול לפניו לא יוכל לו כבר ואז יענה: "אמן!" וגם יסייע לו. אומנם כשיהיה חס ושלום בהיפוך, אז גם מלאך הטוב עונה: "אמן!" בעל כורחו למאמר חברו". אז הכל תלוי איך ההכנות שלך לקראת השבת כמו שאמרנו. 

האבן עזרא כותב: "שהמלאך בין אדם ובין אלוקיו - הוא שכלו!". בין אלוקים ובין האדם מי הוא המלאך השליח, מי זה המתווך מה הוא הכח המתווך בינינו לבין השם? זה השכל! המלאך בין אדם לבין אלוקיו הוא שכלו. "המלאך בלבוש השכל יכבוש ויפיל את הכח הרע לפניו, שלא יפריע לו לדרכו הטובה ולעליה גבוהה, ולא עוד אלא יעזור ויודה לו! הוא ישתמש בלהט היצר להפוך אותו לטובה! כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "שצריך לעבוד את השם בשני היצרים שלו; "בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) בשני יצרך. 

לכן מפרש רבי צדוק הכהן זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה בספרו "צדקת הצדיק" סימן מז': "כל הכוחות הנטועים בכל כוחות ישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות ההיפך. כי אין לך שום מידה שאין בה גם צד טוב". כמו שהסברנו הרבה פעמים; "קמצנות" זה מידה גרועה ביותר! אבל בשביל לקמץ בשביל הוללות – מצוין! "נדיבות" זה מעלה. אבל לפזר בשביל הוללות או דברים לא טובים - זה לא טוב. זאת אומרת בכל דבר שתי הקצוות, לחמול "חמלה" זה דבר טוב מאוד, רחמן, "אבינו אב הרחמן" זה טוב. אבל על הרשעים אסור לרחם ולחמול 

- "רוקנבי"... 

אז זאת אומרת לכל דבר יש צדדים לכאן ולכאן, מתי משתמשים בזה לכאן ולכאן. "רק צריך להשתמש לפי רצון השם יתברך! ואם אינו כפי רצון השם יתברך, ואם אינו כפי השם יתברך - גם המידות הטובות רעות הן!" אם לא משתמשים בזה נכון, "כל המרחם על האכזרי - סופו להיות אכזרי על מי שצריך לרחם עליו!", 

כמו רבני טבריה משס... 

"וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם" (רות ב, יד) אמר רבי אלעזר: "רמז רמז לה 'שעתידה בית מלכות לצאת ממך!'" הֲלֹם זה לשון מלכות. בועז הבחין במידותיה הטובות ובמעשיה הנאים של רות, והבין שיש גרעין טוב מקנן בקרבה, וממנה תצא מלכות בית דוד. סוד גדול נטמן בתוכה, 

אבל הוא הזהיר אותה: 'שתדע להעריך ולשמור על הסוד הזה שעתה זה רק רמז, זה עדיין גרעין שהוא נסתר ואינו נראה, אבל סופו של הסוד שיגדל ויתפתח לאילן גדול!' יצא ממנה מלכות בית דוד. אבל בתוך כדי דיבור הוא מבחין בדבר אחר שהחריד אותו 

ולכן אמר לה: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ" רמז לה בועז 'שעתיד לצאת ממנה בן שהמעשים שלו יהיו קשים כחומץ! ומי הוא? מנשה!' חֹמֶץ, 'חומץ בן יין', כשהיין מתקלקל נהיה בו חומץ. ולכאורה למה הועז מצער אותה ומוהל לה את התוגה בתוך השמחה? אלא הוא רואה צורך לגלות לה גם את צד החולשה שבה, שעליה לדעת כי יש עוד בקרבה עדיין שיריים מן העבר ומן התולדה הטבעית שבה". 

הרי היא היתה גויה שהתגיירה ויש לה שאריות מאביה עגלון מלך מואב! וזאת גם לאחר הגירות האמיתית והנפלאה שעשתה במסירות גדולה ומיוחדת!! עדיין נותרו בה אלה זיזים ועליה להיזהר מהם. לכן לא כדי לצער את רות בא בועז, אלא לשם זהירות אמר לה: 'שתגלה ערנות כלפי הכח הבלתי טהור שעדיין מקנן בה!'. ואומנם האזהרה שלו עזרו הועילו ועשו פרי. אם זה לא הועיל במאת האחוזים - עשה חצי. מנשה היה מלך רשע ביותר! לא היה כדוגמתו בישראל, אבל בסוף הוא עשה תשובה!! 

על האדם לכלכל דרכיו ומעשיו באופן שידע איך להתהלך עם שני הכוחות הנמצאים בו, ידע תמיד לפנות לצד ימין לשכל הטוב, ושגם צד השמאל הכח הרע יענה: "אמן!" וייסייע לו. 

שלח מישהו אתמול "שמאל" זה ה-ס.מ. יש מפלגות השמאל אתם יודעים ס.מ.? "איסלם" זה גם אותיות שמאל, לכן השמאל אוהב את האסלם... אז זה הולך ביחד מין במינו. אז זאת אומרת צריך להפוך שגם צד השמאל יענה "אמן!" בעל כורחו, זה עבודה קשה! אבל אתם שלפעמים מצליחים להחזיר יהודים בתשובה, מהצד הקיצוני ההפוך אל הצד הנכון. 

כתוב (בראשית ד, כ-כב): "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל". אומנות תּוּבַל קַיִן שונה ומנוגדת לאומנות של אחיו יָבָל ויוּבָל. האומנות שלהם נקיה ועדינה, יש בה סגולות טובות ורוחניות! יוּבָל היה רועה צאן במדבר הרחוק מחברת בני אדם, מקום שמרחיק מן הגזל, וגם מסוגל להתבודד במחשבתו השכלית. 

יוּבָל היה יוצר כלי נגינה שמשמחים את הנפש ומרוממים את רוח האדם, וזה סגולה להתרחק מחומריות ולהתקרב אל הרוחניות! אבל הבן השלישי, תּוּבַל קַיִן יצר את כלי המשחית שמשתקים את השירה! מטמטמים את הלב, מייבשים ומשחירים את רגשי הנפש היפים והנאצלים, ו'מעשה אבות יעשו הבנים'. כי לֶמֶךְ שהביא את החרב לעולם ואת הרציחה - הוא בנו של קין הרוצח הראשון! לכן תּוּבַל קַיִן הבן של לֶמֶךְ, היה לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל להכין כלים לרצחנים. 

כל שלושת הכוחות האלה היו טמונים אצל זקנם הסבא קין, היו בו שני הכוחות היפים והיה בו גם הכח הרע. קין היה הראשון שנדבה רוחו להקריב קורבן של הודאה לקב"ה, זו הוכחה שהיו בו הכוחות היפים הללו. כלי המחשבה כמו גם רגשות נעלים ועדינים, של זמרה ושירת הנשמה, והנשמה פורצת ורוצה להקריב קרבן הודאה להשם, וביופי נשמתו הוא עלה על הבל אחיו! 

עד שאומרים: למה נענש ונהרג הבל? מפני שלא היה הראשון להקריב קרבן. {דיברנו על זה באחת הדרשות האחרונות} 

אבל קרה לקין אסון! שבא הכח השלישי שהוא כח הרציחה ששוכן בקרבו והשתלט על הכוחות הטובים והשחית את כוחות היופי הנעלים, וההשחתה עלתה וכבשה ויד הרע היתה על העליונה!" אין אמרנו? בא מלאך והשני עונה בעל כורחו: "אמן!". תלוי מה אתה מתגבר על מה אתה עובד? "ולכן לא ידעו בניו ונכדיו של קין לשמור על אוצרות נפשם ועל היצירה ועל הרכוש הטוב שהיו אצורים בנפשם, ולא השכילו לינצור בצורה ראויה את השירה ואת הזמרה שהיו בטבעם ובתכונתם". 

{כמו הזמרים הפסולים שלוקחים את זה לכיוון שלילי רק לעשות הון עצמי על חשבון חילול השם!} 

"והם העבירו את זה את כל הכוחות האלה - יָבָל ויוּבָל לבנות בתים לעבודה זרה! ולשיר שירים ונגינות לעבודה זרה!". 

זאת אומרת אפשר לקחת את הזמרה והשירה שזה היכל גבוה קרוב להיכל התשובה, ולהחטיא את הרבים! במקום להשיב אותם בתשובה. הגאון אומר: "שהיכל המוסיקה הוא היכל עליון לא כל אחד זוכה, דוד מלכנו זכה למקום הגבוה הזה, אבל תכף נראה עד כמה יכול להיות ב'איפכא מסתברא!'

"מקרה שקרה, אחד רצח ילד רך! יקר להוריו ונחמד לכל רואיו, כשתפסו את הרוצח וכלאו אותו בבית האסורים, במהלך שבתו התברר שהוא צייר בעל כישרון! מצטיין באורח נדיר בקווי ציור עדינים ומופלאים, דבר שמוכיח כי בניגוד לכוח הרציחה שבו מסתתרים במחבואי נפשו גם כוחות אחרים סותרים ונוגדים אחד לשני. ואין זה אלא סוד הבריאה, שיצר הקב"ה שהטוב והרע נמצאים ביחד, ורק על ידי כח הבחירה - מסוגל אדם להפנות את הרע לצד הטוב, לזווג את שניהם ולבנות מהם ביחד מגדל אור בעולם!" 

יש הרבה רוצחים שנתפסים ואז אתה שומע בחדשות, שהשכנים לא מאמינים: 'הוא היה אדם כזה טוב! הוא עזר לזולת, לא יתכן, לא יכול להיות, אולי זה טעות, אולי משהו קרה...' 

ולא מבינים. יש כאלה שורפים את האמא ושמים את האחות במקרר ודברים השם ירחם! אתה לא מאמין מה אנשים מסוגלים לעשות. איך זה יכול להיות? כי יש שני כוחות בכל אדם! בכל אדם יש שתי קצוות. אתם זוכרים שאמרנו לכם פעם, שאלקפונה והחפץ חיים נמצאים בכל בן אדם!... 

"תנו רבנן: "בשעה שהפיל נבוכאדנצר את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, 

אמר לו הקב"ה ליחזקאל: "לך והחיה את המתים בבקעת דורא!" 

כיוון שהחיה אותם באו העצמות וטפחו לאותו רשע על פניו, 

אמר: "מה טיבן של אלו?" 

אמרו לו: "חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא!". 

זאת אומרת יחזקאל הוא חבר של חנניה מישאל ועזריה והוא עשה תחיית המתים. 

פתח ואמר נבוכאדנצר הרשע (דניאל ג, לג): "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר" 

אמר רבי יצחק: "יוצק זהב רותח! לתוך פיו של אותו רשע, שחיק טמיא, שחיק - עצמות. שאלמלא לא בא מלאך וסתר אותו על פיו - ביקש נבוכאדנצר לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים!". 

רש"י אומר: "שהיה משבחו שבחות נאות יותר מדוד!" משבח את הבורא בשבחות יותר מדוד, "ואילו אמרן - הקב"ה היה נוטה אחריהן! יותר מאחרי שירות שעשה דוד המלך". 

"איך מתקיימות שירה ורציחה בכפיפה אחת? איך יכול האיש המשורר העשיר ברגשות נאצלים, קולות נעימות מרוממות את הנפשות, מפיח רוח חיים בשבורי לב, ממתיק את החיים! איך יכול להיות ביחד? עם כח של רציחה ואכזריות כמו חיה טורפת!! רצח מיליונים מיליונים מיליונים. איך יתכן שמשורר נפלא שמנעים שבחות לקב"ה, עד שהוא עולה על המשורר האלוקי נעים זמירות ישראל דוד המלך, תהיה נפשו שסועה שישכנו בה כוחות של רציחה!!!??? 

אומנם כן, וזה לא מסתדר ביחד, בא המלאך וסותר על פיו, היינו הכוח הרע שבו עמד וכיבה את הכח הטוב! כח התאווה - החשיך את השכל והוא איבד את השליטה, התאוות והרציחות עשו כלה בנפשו, סתמו את רגשותיו טמטמו את לבו, ומלאך הטוב הוא הכוח הטוב שבו ענה: "אמן!" בעל כורחו! על כל משאלות ותאוות לבו וצורתו ודמותו הפכו להיות חיה טורפת!". 

לכן השם הפך אותו שבע שנים לחיה ביער... עד שהחזיר אותו בחזרה לאחר מכן. מה אתה בוחר לעשות בכוח הבחירה? 

זכיתי לחבר כמה שירים על "משה הרועה הנאמן" על נח, על יעקב אבינו, על 'יצחק עולה תמימה' - "דרש זמר" מי שזוכר. מפאת הזמרים הפסולים איני יכול להשמיעם. אבל גם עשיתי שירים של מחאה, כמו "רוקנבי רוקנבי" אז צריך להשתמש ביכולות - לעשות את רצון הבורא! לשבח ולהלל את אישי וגדולי ישראל, לא בשביל מועדונים וקשקושים, אלא ממש לקחת את המדרשים לקחת את הגמרא ולעשות מזה שירות ותשבחות לאותם אישים! 

מצד שני, אפשר עם שירה להחדיר את כח המחאה! להטמיע ולהטביע באנשים את המילות האומרות את המחאה תוך כדי שיר קצבי שיתנגן בלבותם של אנשים, ועל ידי זה המסר יועבר. כי אם תגיד דרשה ישכחו אותה אחרי כמה דקות. אבל שיר מתנגן, והניגון הזה חוזר על עצמו - וככה משרשים את הרע, ועצם זה שאדם שר שיר כזה של מחאה - זה מנקה אותו! זה כמו לפתוח סתימות אם יש בכיור, יש חומר מיוחד שפותח סתימות, ככה השיר בגלל שהוא משמח בקצב - הוא גורם לאדם לפתוח את הסתימה והאטימות נגד חילול השם הנעשה בטבריה על ידי "רוקנבי רוקנבי"...! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".