ראשון לציון - מעלות הצדקה

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצוות דיליה' פרק 'נתינת צדקה' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א - ישר כוחו! (לכתבה על הספר - לחץ כאן). - - - 

נתינת צדקה 

תוכן ענינים: פתח דבר: / מקור חיובה / הרמב"ם זצ"ל: "הצדקה סימן לצדיק - זרע אברהם אבינו ע"ה"/ "פתוח תפתח" - אפילו מאה פעמים! / "ולאכול אינך עייף"?... / לשונו הזהב של החפץ חיים זצ"ל / גם כאשר יש עניים רבים - חייב לתת צדקה! / נתינה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב / מעשה נפלא עם האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל / חשיבות מצות הצדקה / גדולה צדקה... / העני נחשב "חפצא של מצוה" ואסור לבזותו! / "טוב מעט בכוונה" - בתפילה אבל לא בצדקה! / שכר מצות הצדקה / "כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה - ניצל מדינה של גיהנם" / "צדקה תציל ממות"! / מדוע ניצלו יהודי אמריקה? / ההזדמנות לתת צדקה - מתנה גדולה מן השמים! / עצות ודרכים להתגבר על המניעות מנתינת צדקה / פרנסה מן השמים! / מדוע אומרים פרשת המן? / לא להיות כמו אותו "שוטה" על שפת הנהר... / המדקדק אחר עני "מהודר" - גם הקב"ה מדקדק עמו / הנותן מכספו לעני - מרבה את ממונו / משלו הנפלא של המגיד מדובנא זצ"ל / "זורע צדקות - מצמיח ישועות" / "אשר יתן לכהן - לו יהיה"! / "ועזבו לאחרים - חילם" / כמה ציפורים נשארו על הגג?... / מה ששלו - לא שלו, ומה שלא שלו - שלו... / מעשה עם רבי שמואל הנגיד זצ"ל / אחוד לכם חידה... / " אני ראשון ואני אחרון"... / העצה נגד קמצנות - לתת לתת ולתת! / "פזר נתן לאביונים - צדקתו עומדת לעד" / "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעה"ב" / אם לא יוציא לצדקה - יוציא בעל כרחו לדברים אחרים... / הכסף אינו שלך, הוא רק מופקד ברשותך! / "כסף שלי" - מושג משובש! / "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה"! / האיכר הטיפש ש"גנב" את הפרוטות... / הנהגתם של גדולי ישראל / "זכינו להיות מלוה סלע לעני בשעת דוחקו". 

פתח דבר: 

הדברים הבאים יתייחדו בעזרת השי"ת לענין מצוה מן התורה - נתינת צדקה. 

נבאר מהו אופן הנתינה הראוי, נעסוק בחשיבות המצוה ושכרה, ונאריך בדברי חיזוק בנושא זה. ננסה גם להסביר מדוע כה קשה לנו לתת צדקה מכספנו, ונביא כמה דרכים כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע”המונע מאיתנו לקיים מצוה חשובה זו. 

מקור חיובה 

כתוב בתורה (ויקרא כה, לה-לו): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' וחי אחיך עמך" ובספר דברים כתוב (דברים טו, ז - ח): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-לקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון פתוח תפתח את ידך לו." 

ומכאן כתב הרמב”ם זצ”ל בספר המצוות (מצות עשה קצה): "שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצוה זו במילות מתחלפות. אמר יתעלה "פתוח תפתח את ידך" ואמר "והחזקת בו גר ותושב" ואמר "וחי אחיך עמך." 

והכונה באלו הלשונות כולם אחת היא והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים... ובאה הקבלה שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו - כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט." 

הרמב"ם זצ"ל: "הצדקה סימן לצדיק - זרע אברהם אבינו ע"ה" 

ובהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה) כתב הרמב”ם זצ”ל: "חייבים אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו." 

עוד כתב הרמב”ם זצ”ל שם (פרק ט' הלכה ג'): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה." 

ובספר החינוך (מצוה תעט) כתב בביאור מצוה זו: "לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר שניתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו." 

"פתוח תפתח" - אפילו מאה פעמים! 

ודרשו חז”ל (בבא מציעא לא.) על הפסוק (דברים טו, ח): "פתוח תפתח" - "אפילו כמה פעמים" וכמו כן כתוב גם בפרשת ראה (דברים טו, י): "נתון תתן לו" ופירש רש”י זצ”ל: "אפילו מאה פעמים" 

והדבר נוגע מאוד בהנהגתנו היום יומית. לעתים אנו נותנים צדקה לעני או למטרה מסוימת ולאחר זמן קצר המקבל בא ומבקש שוב, במצב כזה דרכו של אדם להשתמט מהנתינה בתואנה "נתתי לו כבר." 

אך חז”ל לימדו אותנו, שרצון הקב”ה הוא שיתן ויחזור ויתן אפילו עד מאה פעמים! 

"ולאכול אינך עייף"?... 

מסופר על עשיר אחד שהגיע בפני האדמו”ר מרדזימין זצ”ל ושח בפניו: 'רבי! - אני עייף ממתן צדקה, נותן וחוזר ונותן אני ואין לדבר סוף...'

חייך האדמו”ר זצ”ל והשיב לו: 'ולאכול אינך עייף? אתה אוכל, חוזר ואוכל וחוזר ואוכל, ואין לדבר סוף...' 

תמה העשיר: 'וכיצד יחיה האדם בלי אוכל?' 

החזיר לו האדמו”ר זצ”ל באותה מטבע: 'והיאך יחיה האדם בלא צדקה?!' 

זאת עלינו לזכור: בכל פעם שעני בא לבקש צדקה אף אם לא מדובר בפעם הראשונה, יש להיות בשמחה על שניתנה לו ההזדמנות לקיים מצוה חשובה ויקרה זו

 - "פתוח תפתח - אפילו מאה פעמים." 

לשונו הזהב של החפץ חיים זצ"ל והא לך לשונו הזהב של החפץ חיים זצ”ל בספרו אהבת חסד (חלק א פרק א, ז): 

"דע כי אין שיעור למצות גמילות חסדים, אפילו עד מאה פעמים. ולא ירע לבבך לחשוב כמה מטריח עלי איש זה תמיד בלקיחת המעות ובפרעון, כמי שאינך כועס על מי שבא תמיד לחנותך לקנות ממך וליתן לך ריווח." 

ממשיך החפץ חיים זצ”ל ואומר: "ותדע שאתה מקיים בכל פעם מצות עשה דאורייתא ותבוא עליך ברכה מאת ה' וכמו שאמר הכתוב "נתון תתן לו" - אפילו מאה פעמים. "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" עכ”ל. 

גם כאשר יש עניים רבים - חייב לתת צדקה! 

יתירה מזו: גם במצב בו יש עניים רבים עד מאוד שבאים זה אחר זה בלי הפסק כל היום כולו, אדם מחויב לתת לכל אחד מהם צדקה. 

ומקור הדברים ממה שכתוב בתורה (דברים טו, יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך". 

ומפרש הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל: גם כאשר "לא יחדל אביון מקרב הארץ" שיהיו אביונים רבים בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא" או אז יש לחשוש שאדם יתעייף מלתת ולפתוח את ידו שוב ושוב, "על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך ונתון תתן לו" - אפילו מאה פעמים "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך." 

נתינה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב 

נקודה חשובה מאוד בקיום מצוה זו: צריכים לתת לעני בשמחה ובסבר פנים יפות, וכמו שכתב בספר החינוך (מצוה תעט): "לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב." 

וכן כתב הרמב”ם זצ”ל בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ד): "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נותן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו... ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים." 

ומבואר מדבריו זצ”ל כי בכלל מצות צדקה לתת למקבל הרגשה טובה ושמחה בנתינה, ואין לתת בפנים זועפות או כבושות בקרקע. 

מעשה נפלא עם האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל 

יש בענין זה סיפור נפלא מאוד על האדמו”ר מסאטמאר זצ”ל, ומעשה שהיה כך היה: 

אדם אחד אב לבנות בוגרות, אירס את בתו אך לא מצאה ידו די כסף לתשלום הנדוניה. זמן החתונה קרב והמחותנים איימו בעזיבת השידוך. נכנס אותו יהודי מדוכדך ושבור לביתו של האדמו”ר זצ”ל ותינה לפניו צערו בדמעות שליש. כל השומעים נדו בראשיהם והשתתפו אף הם בצערו. 

שאלו האדמו”ר מסאטמאר זצ”ל: "כמה כסף חסר לך לדמי הנדוניה ולהוצאות החתונה בכבוד"? 

חישב האיש ונקב בסכום: 'שלושים אלף דולר...' 

האדמו”ר זצ”ל עליו נאמר "וצדיק חונן ונותן" מיהר ונתן בידו של האיש עשרים ותשע אלף דולר... כאשר ראה האיש כי "ישועת ה' כהרף עין" מיד שבו אליו עשתונותיו, ובקול מלא רגש עמד והודה לרבי ולטוב לבו. 

הוא אמר: 'חפץ הייתי בברכת הצדיק בלבד ובדקות מועטות כבר נושעתי'. 

מקורבי האדמו”ר זצ”ל התפלאו מאוד. אם כבר העניק האדמו”ר סכום אדיר שכזה לאלתר, מדוע לא השלים את הסכום במלואו? 

ומשאך יצא אותו יהודי מן הבית, שאלו את פי האדמו”ר זצ”ל לפשר הנהגתו. 

הוא השיב להם: 'יודע ומכיר אני את נפש האדם. לו הייתי ממלא כל משאלתו ונותן לו את מלוא מבוקשו, לא היה מסופק ושמח במתת היד שקיבל, אלא הוא היה מתחרט ומצטער על כך שלא ניצל את ההזדמנות לבקש יותר... ואני, המשיך האדמו”ר זצ”ל ואמר - רציתי בשמחתו השלימה!' 

נפלא! 

חשיבות מצות הצדקה 

כעת נשתדל לבאר את חשיבותה ומעלתה של מצוה זו. 

הנה רבינו הטור זצ”ל פתח את הלכות צדקה ביורה דעה (סימן רמז) בלשון הזה: "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו. ומאוד מאוד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה". 

וכעין זה כתב גם המאירי זצ”ל (בבא בתרא ט.): "מצות הצדקה גדולה עד למאוד, אין לך מצות עשה ראויה להזדרז בה יותר ממנה." 

ומצינו להגאון מוילנא זצ”ל במשלי (י, ב) שגם הוא התבטא בהפלגה על חשיבות מצות הצדקה, וזה לשונו: "הצדקה, לא די שהיא טובה בעצם אלא גם מועילה יותר מכל דבר שתציל אותו אף מהמוות, ואין דבר מועיל בעולם יותר מזה." 

וכן כתב הגאון בעל הבית הלוי זצ”ל (דרוש א'): זכות הצדקה הוא זכות הגדול שיש לו להאדם. 

גדולה צדקה... 

ומצינו במקומות רבים בדברי חז”ל במדרשים ובש”ס שהפליגו מאוד בחשיבות מצות הצדקה. 

בפסיקתא זוטרתא (וזאת הברכה סה:) איתא על הפסוק (דברים לג, כא): "צדקת ה' עשה" - מלמד שהצדקה קשורה תחת כסא הכבוד. 

ובתנא דבי אליהו (זוטא פרק א) מובא: "גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו, העולם עומד עליה." 

וכן מצינו עוד בחז”ל הפלגות גדולות שאין כדוגמתן בשום מקום, כגון; "גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה" ו: "שמאריכה ימיו ושנותיו של אדם" "שמעלה את הנשמה אל תחת כסא הכבוד" "שממהרת ימות בן דוד וימי הגאולה" (תנא דבי אליהו חלק א פרק ב). וכן "שמביאה את האדם לחיי העולם הבא" (ילקוט שמעוני וירא פרק יח) "שהיא גדולה יותר מכל הקורבנות" (סוכה מט:) "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (בבא בתרא ט.). 

נציין נקודה מעניינת: השו"ע ביורה דעה מקדיש סימן שלם (סימן רמז) בו הוא מביא ממאמרי חז”ל המתארים את גודל שכרה של מצוה זו ועוסקים בחשיבותה - מה שלא מצינו בשאר ההלכות בארבעת חלקי השולחן ערוך! 

העני נחשב "חפצא של מצוה" ואסור לבזותו! 

הגאון בעל הבית הלוי זצ”ל (פרשת תרומה) מחדש סברא נפלאה מדוע אין לזלזל בעני בשעת נתינת הצדקה, משום שהוא נחשב כ: "חפצא של מצוה" וזה תורף דבריו: 

"הנה בעת שנותנים צדקה להעני מקיים בהעני מצות צדקה ועוד כמה מצוות עשה כמו "והחזקת בו" ואז העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו, שבעת קיום המצוה חלה עליו קדושת המצוה ואסור בהנאה ובתשמיש של חול. וכן העני ממש, בעת שנותנים לו אסור ליתן לו בבזיון חלילה, וזהו איסור דאורייתא" עכ”ל." 

"טוב מעט בכוונה" - בתפילה אבל לא בצדקה! 

הגאון בעל התניא זצ”ל כתב חידוש נפלא המובא בספר איש לרעהו (פרשת תרומה): 

על אף שנפסק לגבי תפילה: "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה" אולם בצדקה אין הדבר כן, אלא אדרבה, מוטב להרבות בצדקה הרבה אף בלי כוונה, מאשר מעט בכוונה. וביאור הדברים משום שהעיקר של מצות הצדקה הוא מבחן התוצאה, קרי העזרה וההצלה שמקבל הזולת בפועל. 

שכר מצות הצדקה 

ומצינו רבות במדרשים ובש”ס וכן בספרי גדולי ישראל על השכר הגדול השמור למי שמקפיד על מצות הצדקה, ומלבד מה ששמור לו לעולם הבא יש לו גם שכר גדול בעולם הזה ובגדר "מתן שכרה בצידה". 

נצטט כמה דברים נבחרים בכדי לא להאריך יתר על המידה: 

ראשית כל נביא את לשונו הנפלא של מרן הרב חיד"א זצ”ל בספרו מדבר קדמות: "אמרו רז”ל שהצדקה במקום קרבן, ומכפרת על המזיד, ומצלת ממיתה, ומארכת ימים, ומהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ואין עבירה מכבה אותה כשאר מצוות. ומצות הצדקה מאירה לאדם בכל השבוע בסוד "וצדקתו עומדת לעד" ומקרבת הגאולה. 

וכל זה מפורש ברז”ל בש”ס ובמפרשים וכתבי האריז”ל, מלבד מעלות הכתובות בתורה ובנביאים ושאר מאמרי רז”ל וכהנה וכהנה, ויתייצבו כמו לבוש בספר "מעיל צדקה" להרב מהר"א הכהן זלה"ה" עכ”ל." 

"כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה - ניצל מדינה של גיהנם" (גיטין ז.) 

ישנה גמרא נפלאה, וזה לשונה: "תנא: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה, ניצל מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה". 

וראה בנתיבות עולם (נתיב הצדקה פרק ג) איך שביאר המהר"ל זצ”ל את דברי הגמרא: 

"כי הצמר הוא תוספת על הבהמה ואינו נחשב מגוף הבהמה, ומפני כך דבר זה נקרא משא על הבהמה עד שעל ידי משא הצמר שהוא דבר מת אינו יכול לעבור המים ונטבע, וכך מי שיש לו עושר ואינו משפיע לאחרים דבר זה הוא תוספת נחשב והוא דבר מת שהוא נושא. 

רק המשפיע מהונו ועושה ממנו צדקה ונותן חיות לעני בזה נחשב האדם כאלו אין בו דבר תוספת מת והכל נכנס בגדר החיות, ולכך אינו יורד לגיהנם כאשר כל אשר שייך אליו הכל בגדר חיות אף ממון שלו כי ממנו משפיע לעני חיותו." 

"צדקה תציל ממות"! 

לשונו של שלמה המלך ע"ה (משלי יא, ד) מפורסמת בפי כולם: "וצדקה תציל ממות" וביאור הדברים הוא כמו שכתב בזוהר הקדוש (פרשת עקב רעג:) שהוא מידה כנגד מידה, כי עני חשוב כמת והוא מחייה אותו באמצעות הצדקה, כך גם הקב”ה יחייה אותו. 

חז"ל טרחו לציין דוגמאות רבות הממחישות שהדברים הם כפשוטם ממש, וכמו שמסופר (שבת קנו:): לרבי עקיבא היתה בת. 

והחוזים בכוכבים אמרו לו: 'שביום כניסתה לחופה, ישכנה נחש ותמות', והיתה דואגת על כך רבות. באותו היום שנכנסה לחופה נטלה סיכה של זהב ותחבתה בכותל, הזדמן הדבר שנכנסה הסיכה בתוך עינו של נחש. בבוקר כשלקחה את הסיכה, נגרר הנחש אחריה. 

אמר לה אביה: 'מה עשית?' 

אמרה לו: 'בערב בא עני ודפק בדלת, והיו כולם טרודים בסעודה ולא שמעו אותו, עמדתי ולקחתי את המנה שלי ונתתי לו'. 

אמר לה: 'מצוה עשית!' 

יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" - ולא רק ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה! 

מדוע ניצלו יהודי אמריקה? 

וכמו בימים ההם כך גם בזמן הזה. 

כותב הגאון רבי שמשון פינקוס זצ”ל (תפארת שמשון פרשת עקב): ידוע שמצב היהדות באמריקה לפני כששים שנה היה בשפל המדרגה, ומכל מקום דוקא לשם לא הגיע”החורבן הגדול של המלחמה, ואמרו על כך גדולי ישראל כי היה זה בזכות מעשי הצדקה הרבים בהם יהודי אמריקה היו מצטיינים מאז ומעולם! 

ההזדמנות לתת צדקה - מתנה גדולה מן השמים! 

וכאשר יפנים האדם את כל המקורות הנ"ל, הלוא בשעה שהוא שומע דפיקות על דלת ביתו המלמדות על כך שעומדים לבקש ממנו צדקה - עליו לשמוח מאוד! כי זהו אות מן השמים שהוא זכאי למתנה מיוחדת ולכן הקב”ה מזמין לו עני על מנת שיוכל לקיים בו את מצות הצדקה. 

וכבר כותב הזוהר הקדוש (חלק א קד.): כאשר הקב”ה אוהב את האדם, הרי הוא יתברך שמו שולח לו מתנה. ומהי המתנה? עני! כדי שעל ידו יוכל לזכות למצוה זו. 

וזאת כוונת חז”ל במדרש רבה (רות פרק ה אות ט'): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" כי על ידי שהוא נותן לעני זוכה הוא לכל טוב הצפון בזה ובבא לנותני הצדקה. 

עצות ודרכים להתגבר על המניעות מנתינת צדקה 

לאחר שנתבאר החיוב לתת צדקה, גודל חשיבות מצוה זו והשכר הגדול המצפה למי שמוזיל מכספו לצרכי עניים, עלינו לבאר מדוע אם כן בכל זאת כל כך קשה עלינו לפתוח את היד והלב לנצרכים. מפני מה אין אנו נותנים צדקה בקלות? 

הלוא אין לך מי שאיננו יודע ומכיר את חשיבות המצוה ושכרה, ובכל זאת כל אחד יעיד על עצמו איזה ניסיון גדול יש בענין הענקה לעניים ולנצרכים. 

ומצינו כמה סיבות אשר גורמות ל: "קפיצת יד" ו: "אימוץ הלב" מהצדקה, ונשתדל לבארם אחת לאחת בעזרת השי"ת, וכאשר נכיר את ה: "אויב" נוכל להילחם בו כראוי ולסלק את המחשבות המוטעות הללו מקרבנו וכך נוכל לתת צדקה ביד רחבה, בשמחה ובטוב לבב. 

פרנסה מן השמים! 

ראשית כל ישנו יסוד אשר אותו עלינו לזכור ולשנן תמיד: פרנסה מן השמים היא! אם הקב”ה גזר שיהיה לי - יהיה לי! אם אדם מפזר את ממונו לצורכי צדקה - לא יחסר לו דבר. ומי שחושב שהדבר תלוי בו הוא מן המחוסרי אמנה! 

הלוא גם כשאדם עובד לפרנסתו - הקב”ה הוא המפרנסו ולעולם לא יבטח בעבודתו, כי אין העשירות או העניות באה מן העבודה אלא מאתו יתברך שמו. 

וכבר מובא בספר חובות הלבבות (שער הבטחון שער ד פרק ז) על אחד מן החסידים, שהיה לו שכן סופר מהיר אשר התפרנס משכר ספרותו. 

יום אחד אמר לו: 'היאך עניינך?' 

השיב לו: 'בטוב, בעוד ידי שלמה...' 

לערב של היום ההוא נגדעה ידו, ולא כתב בה שאר ימים. והיה זה ענשו מהקב”ה על אשר בטח על ידו. 

מדוע אומרים פרשת המן? 

וכבר כתב המשנה ברורה (סימן א ס"ק יג): מזה הטעם צריכים לומר פרשת המן בכל יום, על מנת להשריש בקרבנו את האמונה שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר" - להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל במאומה. ואיתא בירושלמי (הובא בשו"ת תשב"ץ סימן רנו): כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. 

עוד הביא שם: "ואין די באמירה, אלא יתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות השם." 

לא להיות כמו אותו "שוטה" על שפת הנהר... 

עוד סיבה ישנה לדבר, לעתים בני אדם אכן מודעים לחשיבות המצוה ומאמינים בשכר העצום שלה, ולמרות זאת הם מתקשים מאוד להוזיל מכספם לצדקה. הסיבה היא - מחשבה המנקרת בתוכם: "ומה יעזרו ויועילו כמה פרוטות? הלוא ישנם עניים לרוב והתרומה הפעוטה שלי לא תסייע להם כלל"?... 

אמנם מחשבה זו בטעות יסודה, וכבר המשיל בזה החפץ חיים זצ”ל: למה הדבר דומה? 

נהר עמוק חצה את מרכזה של עיירה אחת, ומעל הנהר היה גשר רעוע. ויהי היום, קבוצה גדולה של כשלושים איש עברה על הגשר, וכאשר הגיעה אל אמצעו, קרס הגשר בקול רעש גדול וכל האנשים נפלו אל מימי הנהר. 

שני אנשים אשר עמדו על שפת הנהר והבחינו במתרחש, קפצו מיד והחלו שוחים אל עבר הטובעים על מנת להצילם. 

עמד אדם נוסף מן הצד והביט בכל המתרחש, וכאשר ראה את שני המצילים קופצים אל הנהר הרים קולו וצעק: שוטים שכמותכם! 'מדוע אתם קופצים אל המים האם לא ראיתם כי הקבוצה מנתה שלושים איש? בין כה וכה לא תצליחו להציל את כולם, על כן מוטב לכם שתחזרו אל שפת הנהר...' 

כל בר דעת מבין שדברי שטות גמורים הם! שכן אף אם יצליחו השניים לבסוף להציל אפילו אדם אחד - הלוא כל המאמץ היה שווה! 

כן הוא הנמשל - אומר החפץ חיים זצ”ל: לעיתים פונים אל האדם בבקשת צדקה, ואילו הוא חושב לעצמו: 'מה אועיל אם אתן, והרי עדיין ישנם עניים רבים כל כך...' 

בדיוק כמו אותו "שוטה" על שפת הנהר... 

המדקדק אחר עני "מהודר" - גם הקב"ה מדקדק עמו 

סיבה נוספת המרפה את ידיו של האדם לתת מכספו לעניים: החשש המלווה את הנתינה - שמא אותו אדם העומד מולו הוא איננו בגדר "עני" ואינו ראוי לקבל צדקה. 

אמנם כדאי לזכור את דברי המגיד מדובנא זצ”ל בענין זה: 'אין להרהר אחרי העני האם הוא ראוי לקבל או לא, אלא יש לדונו לכף זכות ולתת לו, ומי שנוהג כן הקב”ה ינהג גם עמו מידה כנגד מידה ויתן לו ולא יבדוק אחריו האם מגיע לו, והאם הוא ראוי לקבל שפע וברכה. 

כי אם הקב”ה יבדוק וידקדק במידת הדין, הלוא מי יצדק לפניו...' 

ומסופר על אדמו”ר אחד שבשכנותו היה גר כפרי בור ותמים. הלה היה מביא מהמשק שלו מפעם לפעם גבינות וביצים לצרכי ביתו של האדמו”ר זצ”ל, והיה רואה ברכה במעשה ידיו. 

יום אחד הגיע לביתו של האדמו”ר ושאל: 'היכן הוא?', 

אמרו לו: "הוא נסע לרבו המגיד ממעזריטש..." 

- 'אה! יש צדיק גדול יותר אשר גם האדמו”ר עצמו נוסע אליו. אם כן' חשב הכפרי: 'גם אני אסע למעזריטש ואביא בפני הצדיק תקרובת...' 

ממחשבה למעשה: הוא הכין עגלה מלאה כל טוב, ונסע איתה אל המגיד ממעזריטש זצ”ל. ומאותו יום והלאה המשיך במנהגו להביא לבית המגיד זצ”ל ואת האדמו”ר שגר בשכנותו נטש. 

אבל אט אט הברכה החלה מתמעטת במשקו, והוא שם לב שהכנסותיו הולכות ופוחתות. 

הוא החליט לשאול את האדמו”ר עצמו, הוא פנה אליו בפליאה: 'כיצד יתכן שכל זמן שהבאתי את מנחתי אליך, חלה ברכה בעסקיי, וכשהתחלתי לשלוח למגיד הגדול ממעזריטש - נתמעטה הברכה?' 

אמר לו האדמו”ר זצ”ל: 'מדוע לא תבין? כל זמן שהיית מביא לי ולא חיפשת לך "צדיק גדול ומיוחס" גם הקב”ה השפיע עליך כל טוב מבלי לדקדק אחריך אם הנך ראוי לכך או לא, אולם ברגע שהחלטת לחפש "צדיק גדול ומיוחס" גם הקב”ה חיפש ומצא מיוחסים יותר ממך כדי להעניק להם את ברכתו'. 

וזאת עלינו לדעת: לא כדאי לבדוק ולפשפש אחר כל עני המזדמן לפנינו ולהשתדל שיהיה "מהודר" לקבל צדקה, אלא יש לתת לכל מי שמבקש, כי באותה מידה גם הקב”ה ייתן! 

הנותן מכספו לעני - מרבה את ממונו 

אחד הגורמים לאדם לקמוץ את ידו ולא לתת צדקה מממונו הוא - המחשבה שאם יעשה זאת יחסר לו מממונו. 

אבל טוב וראוי לדעת את האמת: לא רק שלא יחסר לו מאומה אלא על ידי שיתן מכספו לעניים יתרבה ממונו, והדברים ידועים אך נעלה אותם על הסדר הנכון: אדם שנמנע מנתינת צדקה מפני הרגשת החיסרון, יש לו בדרך כלל את אחת משתי הטעויות הבאות: 

א] הוא חושב שעל ידי הנתינה ממונו יתחסר. 

ב] אפילו אם הינו מאמין שלא יגיע לו בזה שום היזק וחסרון כי הקב”ה יפרע לו, אבל על כל פנים בטוח הוא כי הוא חסר משעת הנתינה ועד העת בה ישולם לו חסרונו. 

אבל הלוא כותבת התורה (דברים טו, י): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". ובספר גן רוה הביא על כך את דברי הטור (יורה דעה סימן רמז): "ואל יעלה על לב האדם לומר: 'איך אחסר ממוני ליתנו לעניים?... כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה יתווסף לו עושר וכבוד." 

ועל המחשבה הנוספת - שבינתיים חסר לו ממון אומרת התורה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" דהיינו; לא היא, ההיפך הוא הנכון! תשרה הברכה בכל מעשי ידיך בעת הנתינה, ולא תרגיש בחסרון כלל! 

משלו הנפלא של המגיד מדובנא זצ"ל 

וכבר המשיל בזה המגיד מדובנא זצ”ל, למה הדבר דומה? אדם צעד בשוק ואבד לו ארנק עם מאה דינרים, למחרת הלך באותו מקום ומצא ארנק אחר ובו מאתיים דינרים. 

האיש הזה הגם שיתנחם על אבדתו, עם כל זה אין לו תנחומים שלימים, כי יחשוב לעצמו: 'אילולי הייתי מאבד את מאה הדינרים הלא היו לי עתה שלוש מאות דינרים...' 

לעומת זאת: אדם הוליך תבואה ממקום למקום ועבר דרך שדה, ובדרכו שם שקו התחורר ונתפזרה תבואתו מעט מעט עד שהגיע ריקם לביתו... לאחר זמן מה עבר שוב באותו הדרך וראה כי צימחה האדמה מתבואתו - האיש הזה ישיג נחמה שלמה על אבדתו, ולא יאמר לעצמו: 'אילו לא איבדתי היה לי יותר, כי אם לא היה אובד לא היה לו עתה מאומה'. 

הנמשל, אומר המגיד מדובנא זצ”ל - "נתון תיתן לעני" "ואל ירע לבבך" כלומר: אל תחשוב שאילו לא היית נותן לעני היה ברשותך יותר, משום שכל העושר הבא לידך, בא לך רק בגלל "הדבר הזה" - הנתינה לעני! 

"זורע צדקות - מצמיח ישועות" 

ונראה שזה המכוון בנוסח ברכת יוצר אור אותה אנו אומרים בכל יום: "זורע צדקות מצמיח ישועות" – היינו; שהצדקה היא כמו זריעה, היא הגרעין ממנה נבטה וצמחה הישועה, ובלעדיה לא היתה ישועה כלל!

נמצא לפי דברינו, שכאשר אנו מפזרים ממעותינו לעניים, לא רק שלא יחסר לנו בשל כך, אלא אדרבה! דוקא בעקבות הנתינה נזכה בשפע רב יותר, ובלעדיה לא יהיה לנו כלום. 

ומי שיפנים זאת ויחיה מתוך הידיעה הנ"ל - יוכל להתגבר בקלות על מידת הקמצנות, כי הוא מבין את הנקודה היטב: אי הנתינה איננה גורמת לו לעושר, אלא להיפך - דוקא הנתינה היא הגורמת ברכה! 

ונראה שזוהי הלשון המדוקדקת בפסוק: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" הרי שהתורה הדגישה... - דוקא בגלל הנתינה באה הברכה. 

"אשר יתן לכהן - לו יהיה"! 

נקודה חשובה מאוד נוספת בענין זה: מה שהאדם נותן מכספו לצדקה ישאר לו לעולמי עד ולנצח נצחים, אבל מה שהאדם הוציא לצרכו הפרטי ולא על מנת לעבוד את הקב”ה, אין לזה שום תוחלת. ונבאר את הדברים בעזרת השי"ת. 

כתוב בתורה (במדבר ה, י): "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" ולכאורה תמוה, מדוע אומרת התורה שמה שיתן לכהן "לו יהיה" כלומר: של עצמו יהיה, הלוא לכאורה במה שהוא נתן לכהן כבר אין לו שום חלק? 

אמנם ההסבר לזה מבואר בדברי החפץ חיים זצ”ל, וזה לשונו: "רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. עניני קדושה בהם הוא מתעסק: תורה, מצוות, תפילה וכדומה - הם קניניו הנצחיים, הם ילווהו בחייו ובמותו. רק "קדשיו - לו יהיו" באמת. כל זולתם - קרי הפעולות והענינים הנעשים מכח היצר הרע ובני לוויתו - אינם מהווים קנין אמיתי. ידידי שקר הם, הנראים אמנם לאדם כאוהבים, אך כל התחברותם אליו אינה אלא זמנית בלבד ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו." 

נמצא אפוא כי כל ידידי האדם לרבות בני משפחתו, בעת פטירתו הם אומנם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר, אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו. "תורה ומעשים טובים בלבד" כלשון המשנה (אבות) - הם הממשיכים ללוות את האדם עד לפני כסא הכבוד. 

הפסוק "איש את קדשיו לו יהיו" בא להזכירנו וללמדנו מי הם ריעינו, אוהבינו ופרקליטינו, המוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני אדון כל. הם עמנו בקביעות - "לו יהיו"! חובתינו היא אפוא, לטפח ידידות זו - להרבות אוהבים כאלה במשך ימי חיינו, וליהנות מחברתם כל הימים. 

"ועזבו לאחרים - חילם" 

ועל דרך זה פירש הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל את הנאמר (תהלים מט, י): "ועזבו לאחרים חילם". 

הכוונה בזה היא שמה ש: ”יעזבו" לאחרים - היינו שיתנו ויחלקו לאחרים, זהו "חילם" - חלקם ורכושם שנותר להם מכל אשר להם. 

כמה ציפורים נשארו על הגג?... 

ידוע”הסיפור על אב שביקש לבחון את בנו בחשבון. 

הוא שאלו: "צייד ראה עשר ציפורים על הגג. הצייד ירה ופגע באחת מהן. כמה ציפורים נשארו?" 

ענה הבן: "אחת." 

תמה האב: "הכיצד אחת? הם היו עשר, רק אחת נפגעה, כמה נשארו?" 

והבן בשלו: "אחת" זאת שנפגעה, כי התשע פרחו בהישמע קול היריה... 

וכן הוא גם בעניינינו: באותו ממון ש: "פגעת" - שנתת לצדקה, ונדמה לך כאילו "הפסדת" אותו, תדע לך שהוא שלך לעד. והשאר, מי יודע... 

מה ששלו - לא שלו, ומה שלא שלו - שלו... 

ענין זה נלמד גם מהפסוק בפרשת ראה (דברים יד, כה): "וצרת הכסף בידך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-לקיך בו". 

בספר בית יצחק כתב כי רמז נאה טמון בפסוק הזה: הנה רגילים אנו לצאת מתוך נקודת הנחה כי הכסף אשר ברשות האדם זה מה ששייך לו, ואילו הכספים שהוציא לצדקה כבר אינם שלו. 

אך לאמיתם של דברים ההיפך הוא הנכון - הקב”ה מפקיד ביד האדם ממון על מנת שישתמש בו בתכלית הראויה. אם הוא מוציאו ומשתמש בו כפי רצונו יתברך - הוא מחלק לצדקה ומוציא הוצאות על תורה ומצוות, הרי זה אכן הכסף "שלו" אך מה שנשאר בידו על מנת להשביע את עצמו מחמת תאות הממון שבו - זה אינו שלו, אדרבה! הוא מעל בפיקדון שהופקד בידו. 

זה מרומז בפסוק, אם אדם מעוניין שכספו יהיה "צרור בידו" יעלהו אל המקום אשר בחר ה' וישתמש בו לצורך עבודתו יתברך. כי הרכוש שיש לאדם - מה ששלו - לא שלו, ומה שלא שלו - שלו... 

וכפי שהשיב עשיר אחד שנשאל: 'מהו גודל הונו?' - "ההון העצמי שלי הוא כל מה שנתתי לעניים, זהו זה ולא יותר!" 

מעשה עם רבי שמואל הנגיד זצ"ל 

יש סיפור ידוע על רבי שמואל הנגיד זצ”ל אשר היה שר האוצר בממלכת ספרד. 

משרתו הרמה היתה לצנינים בעיניהם של שונאי ישראל, והם לא חדלו מלהסית נגדו את המלך, כי מועל הוא בכספי הממלכה ומאדיר בהם את עושרו. אך המלך מיאן לקבל את דיבתם הרעה. 

כאשר ראו שדבריהם נופלים על אוזניים אטומות הציעו: 'אדרבה! יצוה המלך עליו למסור דין וחשבון על רכושו, והיה אם יתברר שלא דיווח עליו במלואו, יוודע”הדבר שמסתיר הוא מפניו עוד כהנה וכהנה'. 

הסכים המלך, והורה לרבי שמואל הנגיד זצ”ל לתת דין וחשבון על עושרו. כעבור ימים מספר הגיש את הדיווח: 'כך וכך רבבות מטבעות זהב'. 

זעם המלך וקרא: 'עתה ידעתי כי צדקו אויביך! הלא אני עצמי נתתי לך סכום כפול מזה! קחוהו מיד למאסר והעמידוהו למשפט, וכל רכושו יחרם!' 

להפתעתו, קיבל רבי שמואל הנגיד זצ”ל את הגזירה בשויון נפש. אך המלך הבין שמסתתר כאן דבר מה, 

אמר לו: 'הן חכם מופלג אתה, כיצד העזת להגיש לי דין וחשבון מסולף?' 

קם רבי שמואל הנגיד זצ”ל ואמר למלך: 'אילו היה המלך מצווני לומר: 'כמה כסף תחת ידי?' היה החשבון שונה לגמרי, הכנתי גם אותו והוא מונח עתה בכיסי. אבל המלך ביקש לדעת: 'כמה רכושי?'... - הכסף שתחת ידי אינו באמת רכושי! ולפני שעה קלה אף נוכחתי בזה כאשר החרימו המלך... רכושי האמיתי הוא רק מה שנתתי לצדקה ולחסד ולהחזקת התורה, וזה אף אחד לא יכול לקחת ממני, זהו בדיוק הסכום אותו הגשתי למלך...' 

אחוד לכם חידה... 

בענין זה מסופר עוד: רב העיר קריניק הגאון רבי חזקיהו יוסף משקובסקי זצ”ל, פנה פעם אל ילדי החיידר ואמר: 'אחוד לכם חידה: חמישה נרות היו דולקים, הלך אדם וכיבה שנים מהם, כמה נשארו? 

- "שלושה" ענו הילדים במקהלה. 

'טעיתם' אמר בנועם: 'נשארו שנים! כי השלושה דלקו ודלקו עד שכלו מן העולם, והשנים שכובו, הם אלו שניצלו ונשארו...' 

וכן הוא גם בעניינינו, אם יש לאדם סכום כסף והוא מפריש ממנו לצדקה, על פניו נראה כי הצדקה היא חסרון שהוא מתחסר בו, אבל בסופו של דבר הכסף יכלה, והצדקה עומדת לעד! 

יסוד זה גדול ועצום, ואם משננים אותו כדבעי עד שהדברים קונים להם שביתה בלב - אזי לאדם יהיה קל בהרבה להתגבר על מידת הקמצנות הטבועה בו, כי הלוא אין בה שום טעם והגיון אם יודע”הוא את האמת - כי רק הנתינה נשארת לו לעולם! 

"אני ראשון ואני אחרון"... 

ומורגל בפיהם של המגידים לפרש על דרך צחות את הפסוק (ישעיה מד, ו): "אני ראשון ואני אחרון" - כביכול הקב”ה קובל: "אני ראשון"! בעת שהאדם יורד קצת מנכסיו וסובל מהפסד במסחרו, את מי הוא מקפח בראשונה? איזה הוצאה הוא מנכה בראשונה? את הצדקה! היא ה: "קורבן." 

מאידך גיסא - "אני אחרון" - כאשר אדם מצליח ב”ה בעסקיו ומתעשר, ראשית כל דואג הוא לכל צרכיו הפרטיים לסדר את עצמו ובני משפחתו בכל מיני לוקסוס, ורק אחרי כל זה, אם נשארה עדיין מטבע בכיס אותה הוא מנדב לצדקה... 

העצה נגד קמצנות - לתת לתת ולתת! 

ולפעמים הסיבה לכך שאדם אינו מסוגל להעניק מכספו לצדקה היא מידת הקמצנות הטבועה בו מעצם טבעו, אמנם מצינו עצה כיצד לעקור מידה זו, ולהשריש בו את מידת הנדיבות, והוא יסוד גדול בעבודת השם. 

כותב החסיד יעב"ץ זצ”ל: "אם האדם בטבעו הוא קמצן - הדרך היחידה לשנות טבעו היא רק על ידי נתינה חוזרת ונשנית, עד שישוב לו ההרגל לטבע שני. ואמר שלמה המלך ע”ה (משלי יח, טז): "מתן אדם ירחיב לו" - על ידי שיתן הרבה פעמים ייעשה לרחב לב". 

וכך מבואר גם בפירוש המשניות להרמב”ם זצ”ל (פאה פרק ג משנה ט) על דברי חז”ל "הכל לפי רוב המעשה" - מוטב לתת מאה פרוטות למאה עניים מאשר מאה פרוטות לעני אחד, משום שבפעולות אלו הוא מזכך את מידותיו, ומרגיל את עצמו להיות נותן! 

"פזר נתן לאביונים - צדקתו עומדת לעד" 

והאמת היא כי ניתן לפרש בזה את ציווי התורה שהבאנו לעיל: "נתון תתן לו " ופירש רש”י זצ”ל: "אפילו מאה פעמים". 

והענין בזה כי "אחר הפעולות נמשכים הלבבות" ועל ידי שירגיל עצמו לתת ולתת למרות שיהיו אלו סכומים קטנים, אך בריבוי הפעולות הדבר יהפוך אצלו לטבע שני, וכבר לא יעמוד בפניו הניסיון הקשה של מידת הקמצנות. 

וסמך לדבר זה הביא החפץ חיים זצ”ל (ח"ח חייו ופעלו חלק ג) מהפסוק (תהלים קיב, ט): "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" היינו; אם מפזר צדקתו לאביונים הרבה, אזי מובטח הוא שצדקתו תעמוד לעד, ושלעולם יחזיק במידה הטובה של "נתון תתן" כי ההרגל נעשה לו לטבע. 

הוא הוא שאמרנו. 

"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעה"ב" 

דבר חשוב נוסף אותו יש לזכור ולשנן: כאשר נותן לעני, עושה עמו העני טובה גדולה יותר ממה שהוא עושה עם העני, וכמו שמובא במדרש רבה (רות פרק ה אות ט'): "תני בשם רבי יהושע: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית." 

וכן מבואר בגמרא (בבא בתרא י.): 

"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם א-לקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם?" 

ענה לו רבי עקיבא: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם." 

כלומר, מי שנותן צדקה לעני ניצול בזכותה מן המוות, וכמו שנאמר (משלי י, ב): "וצדקה תציל ממות" ואם כן הקב”ה העניק לנו חסד עליון בכך שנתן לנו את ההזדמנות לתת האחד לשני, ועל ידי כך נינצל מכל מיני מרעין בישין. 

החפץ חיים זצ”ל נהג לומר: 'אם מטרידים את הסוחר בחנותו בענייני צדקה וחסד, חלילה לו לראות בכך הטרדה אלא יש לו לראות זאת כזכות, ועליו לקבלם בסבר פנים יפות כמו שמקבל את הבאים לחנותו לקנות ממנו בריוח גדול!'. 

אם לא יוציא לצדקה - יוציא בעל כרחו לדברים אחרים... 

עוד עצה יעוצה לרוצה להרגיל עצמו לפזר את ממונו לצדקה: על פי המסופר בגמרא (בבא בתרא י.) אודות רבי יוחנן בן זכאי וקרוביו היתומים שהוטל עליהם מס, 

ואמר להם רבי יוחנן בן זכאי: 'שאילו נתנו לצדקה את כל המוטל עליהם היו נפטרים ממשא המיסים, וכל מה שהחסירו בצדקה שילמו במיסים!'. 

בספר אהל מועד מסיק ממעשה זה כי כך הוא סדר הדברים, מה שמוטל על אדם לתת לצדקה - לא ישתייר בידו בשום אופן, משום שכסף זה איננו מיועד לו כלל. ואם לא יתנו לצדקה, ישלח בעל הפקדון שלוחים ויטלו ממנו בחזרה את פיקדונו, ו: "הרבה שלוחים למקום!" 

לאדם נותרה רק הבחירה - אם מעדיף הוא לקיים מצוה של נתינת צדקה או שהכסף יאבד ממנו בכל מיני דרכים... 

מי שמתבונן בזה, בודאי יוכל להתחזק בדבר וכך להתרחק ממידת הקמצנות. 

הכסף אינו שלך, הוא רק מופקד ברשותך! 

יתירה מזו: על האדם להחדיר בלבו כי הכסף שברשותו אינו שלו כלל, והוא אינו אלא ממונה אשר הופקד על הממון על מנת שיעשה בו שימוש כרצון שמים. ואם כן ברור כי עליו לנצלו בתבונה, ולפתוח את ידו לכל דבר שבקדושה, שהרי לא משלו הוא נותן אלא ממה שהפקידו בידו, וזוהי המטרה לשמה הופקד הדבר בידו! 

הגאון רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ”ל אמר פעם: 'גביר עתיר ממון הנמנע מלתת כספו לצדקה, הוא מכונה בשמים: "גנב!" כי הכסף - למרות שהוא ברשותו הוא אינו שלו, וכל מה שהופקד בידו זה עבור מטרה אחת - להעבירו הלאה - להחזיק יד עני ואביון ולכלכל מוסדות תורה. 

וכי מפני שנעשית שליח להעבירו ממקום למקום הותר לך לעכבו ברשותך?! 

"כסף שלי" - מושג משובש! 

מסופר על רבינו החפץ חיים זצ”ל: היה זה כאשר נסע בחורף תרס"ט עם עוד גדולי ישראל לעיר מוהילוב לוועידת רבנים חשובה שהתקיימה שם. בדרכו מבית האכסניה אל מקום האסיפה, השתמש בשרות של עגלון בעל מזחלה, שכן השלג הכבד שנערם על הקרקע מנע כל אפשרות להתנייד בדרך אחרת. 

והנה, כאשר הכניס רבינו זצ”ל את ידו לכיסו כדי להוציא את סכום הכסף שהיה עליו לשלם לעגלון - נפלו מידו מספר מטבעות לתוך השלג הכבד. הנוכחים מיהרו להתכופף ולאסוף את המטבעות מתוך השלג בכדי להשיבן לבעליהן, ועמהם התכופף גם העגלון אשר מטרתו היתה שונה... הוא רצה לשלשלן אל הכיס שלו... 

אחד הנערים שהיה במקום הבחין במקרה במעשיו של העגלון, ומיהר לזעוק בכדי להסב את תשומת לבו של רבינו זצ”ל למתרחש. "רבי, העגלון לוקח את כספך"! - זעק הנער, 

אולם החפץ חיים זצ”ל הגיב בנחת והשיב: "לא, לא! אל תגיד כזאת בני, לא את כספי לוקח העגלון הוא איננו שלי, אלא את של ריבונו של עולם! ואם מן השמים מגלגלים את המטבעות אל כיסו של העגלון - הרי שמיועדות הן בעבורו ולא בעבורי, ואם כן, יהי לו את אשר לו..." 

למדנו מזה כי האמירה "כסף שלי" - הינה אמירה משובשת ומוטעה מיסודה. הכסף, לעולם אינו של בעליו, הכסף והזהב הם של הקב”ה, וכמו שכתוב (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב-אות" אלא שהם נמסרים כפקדון ביד האדם על מנת שישתמש בהם למטרות ראויות ורצויות ויעשה בהם רצונו של מקום, אולם אין האדם יכול להרגיש בעלים עליהם בשום פנים ואופן. 

"לעולם אין אדם מעני מן הצדקה"! 

ישנה נקודה חשובה נוספת הראויה להתבוננות. 

לפעמים מתגנבת בלב האדם מחשבה שאם "יחסוך" מכספו וישקיע את הכסף בעסקיו ולא יתנם לצדקה, ירוויח לכל הפחות סכום זה אם לא יותר. אמנם מחשבה זו היא משובשת כי ההיפך הוא הנכון! מי שחוסך מממונו ולא מחלקו לצדקה בזה הוא גורם הפסד לעצמו! 

ונבאר את הדברים בעזרת השי"ת. 

הרמב”ם זצ”ל כותב (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב) בענין זה דבר נפלא, וזה לשונו: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומאידך גיסא כתוב בגמרא (תענית ט.) להיפך: "עשר תעשר" ודרשו חז”ל: 'עשר בשביל שתתעשר'. 

מבואר מזה שמי שנותן צדקה זוכה לעשירות, ומובטח לו שלא יבוא לו שום נזק מכספי הצדקה אותם חילק. 

האיכר הטיפש ש"גנב" את הפרוטות... 

ולהמחיש את הרעיון נביא על כך משל נפלא מהחפץ חיים זצ”ל: 'למה הדבר דומה? 

איכר אחד הביא העירה עגלה טעונה תבואה למכירה, ומאחר ושמע ממסיתים אנטישמיים כי היהודים הינם נוכלים ורמאים - הגה האיכר רעיון מחוכם: 

אם עד עתה מקובל היה בעסקיו, לסמן על הקיר סימן כנגד כל מידת תבואה העוברת מרשותו לרשות הקונה, הרי שעתה החליט לבקש מהקונה להטיל לתוך כובעו מטבע של עשר פרוטות כנגד כל מידה, וזאת בכדי שהיהודי לא יוכל למחוק את אחד הסימנים שעל גבי הכותל כאשר האיכר יפנה את ראשו לאחור... 

הוסכם בין שני הצדדים, כי לאחר תום הספירה, ישלם היהודי לאיכר כנגד כל מטבע בת עשר פרוטות - רובל שלם - מחירה של מידת תבואה גדושה. אך הנה כאשר הסב היהודי את פניו לרגע, בעודו עוסק בסחורה הנרכשת - האיכר לא יכול היה להתגבר על טבעו, ועל כן שלח את ידו לחטוף כמה מן הפרוטות מתוך הכובע, ושלשלן בלאט אל כיסו... הוא לא הבין שכל מטבע גנובה מפחיתה למעשה את רווחיו ברובל שלם! 

הנמשל מובן: אלו הקופצים ידם מלהעניק צדקה לעניים או מלהקדיש מממונם למטרות של מצוה, הם סבורים כי גניבת המטבעות הספורות תגדיל את רווחיהם, ואינם מבינים כי בשל כך הם מפסידים לעצמם הפסד עצום. 

אין ספק שמי שיזכור זאת תמיד, הדבר יפחית ממנו את הקושי להתגבר על מידת הקמצנות, כי הלוא לא כדאי להיות קמצן... 

הנהגתם של גדולי ישראל 

לאחר כל הדברים שנתבארו עד כה אין כל פלא בעובדה שגדולי ישראל התנהגו בפזרון ממונם ביד פתוחה ורחבה, כי הם הבינו את מעלת הצדקה ואת הרעה הגדולה הנגרמת בשל הקמצנות. 

וכבר העיד הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט"א: גדולי הדורות - כפי גודלם בתורה כך היה גודלם בגמילות חסדים ללא גבול. 

נציין בקצרה כמה דוגמאות: הגר"ח מבריסק זצ”ל - ביתו וכל קנייניו היו מופקרים לכל מי שירצה, ומעולם לא אמר על דבר: "שלי הוא." 

הגאון רבי חיים מצאנז זצ”ל פיזר את נדוניית בתו לצרכי הכנסת כלה. 

הבעל שם טוב ממיכלשטאט זצ”ל מישכן פעמיים את אוצר הספרים שלו לצרכי הכנסת כלה ענייה. 

וכן מסופר על החתם סופר זצ”ל שכאשר בא אליו עני לבקש צדקה ולא היה לו מעות בכיסו, חתך מה "טלית הקטן" שלו כפתור כסף ונתן לעני שימכור אותו על מנת שיקבל חצי מדמיו. 

כמו כן מסופר על הסבא מנובהרדוק זצ”ל: בכל ערב שבת קודש בשובו מן המרחץ היה חסר את כותנתו, משום שהיה מעניקה לעניים הנצרכים. 

וזה מעט מזעיר ממה שידוע מגאוני עולם האמיתיים, אשר התורה שלמדו באה בד בבד עם גמילות חסדים ופזרנות מופלגת. 

"זכינו להיות מלוה סלע לעני בשעת דוחקו"... 

נסיים עם מעשה שאירע עם הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל: 

כאשר באו אליו לבקש צדקה, גם אם היה זה ערב שבת קודש, הוא היה נותן הכל אפילו את הפרוטה האחרונה שבבית, עד שלעצמו לא נשארה פרוטה לפורטה. 

פעם נכנסה אליו בתו, וביקש ממנה כי תמצא איזה סכום שיש בבית עבור אשה ענייה. אמרה לו בתו: "אבא - אלו הם הפרוטות האחרונות בבית, כיצד נקנה צרכי שבת? והרי אמרו חז”ל (בבא מציעא סב.) "חייך קודמים לחיי חברך?" 

אביה זצ”ל ענה לה בפשטות: 'לנו יתנו בחנות גם בהקפה, אבל לה אף אחד לא יתן, כיצד נוכל לשאת את המחשבה שהיא תיכנס לשבת קודש בעצב ובחוסר כל?' 

הוסיף הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל ואמר: "כעת יש לנו את ההזדמנות לקיים את הנאמר בגמרא (יבמות סג.) "המלוה סלע לעני בשעת דוחקו" דהיינו; כאשר אנחנו בעצמנו במצב דחוק וזקוקים נואשות לכסף." 

לדרגה כזו ניתן להגיע רק לאחר הבנה עמוקה של רעת הקמצנות, והכרת הרווחים העצומים שמצות הצדקה טומנת בחובה. 

הקב”ה יעזור לנו שנוכל להתחזק ולהתבונן בדברים הללו, והם יקנו שביתה בלבנו וברוחנו, ועל ידי זה נוכל לעקור מקרבנו מכל וכל את מידת הקמצנות ונדע להעריך נכונה את מצות הצדקה וחשיבותה. 

 - - - שאלות ותשובות - - -