גדרה - כוחו של דיבור

 

 

- - - תמלול חלק הדרשה בלבד! בלי חלק השו"ת - - -

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב הוא לגאולה ברחמים, חזרה בתשובה שלמה לכל עם ישראל וה' יאיר את עינינו לתקן את מעשנו הרעים, 

בלחש: ... אמן, אמן! 

לע"נ: רבי מחליאל בן מלכה ומִלכה בת יוכבד ולע"נ הורי - מנוחתם עדן.

היום נלמד על דבר חשוב שיש לכולם ואם נשתמש בזה כמו שצריך - כל היוצא מפינו הוא יתקיים!

'מעלת קדושת הדיבור'!!

בשמונת (8) הבגדים של הכהן הגדול ובארבעה (4) בגדי הכהן ההדיוט, לימדו אותנו רבותינו הקדושים: 'כל בגד של כהן גדול היה מיועד לכפר על ישראל בעוון מסוים;

על מה היה מכפר המעיל של הכהן הגדול? - על עוון לשון הרע! "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב" (שמות כח, לא-לג)

מה קשור כל הפרטים האלה של המעיל לתיקון עוון הפה והלשון? 

רבותינו מפרשים בכמה אופנים; הכלי יקר אומר: 'כי דברי הכתוב "וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז על שתי (2) חומות; השפתיים והשניים שהן מקיפות את הלשון והן מונעות דיבורים אסורים. פי הראש של הלשון צריך להיות טמון בְּתוֹכוֹ בתוך הפה מעֵבר לחומה הפנימית חומת השיניים ומעבר לחומה זו - חומת השפתיים "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" וכך לֹא יִקָּרֵעַ, אדם יוכל לשמור את לשונו בפיו בקדושה ולא לקרוע את מבצריהם.

גם הפעמונים של המעיל שהיו מנגנים ומשמיעים קולם בלכתו של הכהן הגדול מרמזים על הלשון, כיוון שהיא מקשקשת בתוך פיו של האדם כמו זג הנתון בענבל. 

לא רק שמירת הפה מדיבור אסור נרמזת במעיל של הכהן, אלא גם השימוש הנכון והנדרש בקדושה ובטהרה! וכך מסיים הכתוב: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יָמוּת" (שמות כח, לה) כלומר: קולו של האדם צריך להישמע בדברי קדושה, בתפילה, דברי תורה שהם התכלית של החיים "וְלֹא יָמוּת".

ואילו האלשיך הקדוש מדקדק: "וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב" (שמות כח, לג) הפעמונים והרימונים היו תלויים לסירוגים; "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן" (שמות כח, לד) אז למה מדגישה התורה: "וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב"? כלומר שהפעמונים היו בין הרימונים, הלא באותה מידה היו גם הרימונים בין הפעמונים!

אלא, מתרץ האלשיך: זה בא לרמוז שאין יותר טוב מן השתיקה, הפעמונים מרמזים על הדיבור, כאשר הזוג מקשקש בתוך הענבל, זה דומה ללשון שלנו הממללת בתוך הפה. לעומת זאת הרימונים היו עשויים בד ולא משמיעים קול ומרמזים על השתיקה. 

ובא הכתוב ללמד: אל לנו לחשוב שעל האדם לשתוק ולדבר במידה שווה, - לא! על האדם להרבות בשתיקה כפליים (2) מאשר הוא מדבר! וע"ז נאמר: "וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב" הפעמון שמדבר מסביב לו יש את הרימונים שהם רימוני השתיקה מבד, ללמד: שהשתיקה תהיה כפליים מן הדיבור! 

כמו שאומרת הגמרא (מגילה יח): 'מִלָּה בְּסֶלַע שְׁתִיקָה בִּתְרֵין' זאת אומרת אם על דיבור משלמים לך סלע (1) - אז על שתיקה – שני (2) סלעים, פי שתיים! 

ולמה מעיל? מלשון: 'מעילה' שהאדם מועל בלשונו אומר דברים שלא ראוי. לא קיבלנו פה בשביל ללכלך אותו, לטמא אותו, וכו'. ותיכף נבין את הדברים יותר בביאור. אז התחלנו מהפסוקים.

עכשיו בואו נראה דבר מדהים! עד כמה קדושת הדיבור - היא עצומה ונוראה! 

ולומדים את זה מההנהגה של יעקב אבינו ע"ה בשעה שנטל את הברכות מיצחק אביו בציווי אמו. 

אומר הכתוב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז, יב) 

איך אני יכול להיכנס?! הרי אם אבא שלי יגע בי הוא יראה (ירגיש): שאני חלק! ועשו שעיר, הוא יראה (יבין) שאני משקר כאילו מתעתע בו והוא יביא במקום ברכה קְלָלָה.

כתוב: "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו" (בראשית כז, טו-טז) 

"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ" - בדיוק כמו שהוא חשש! "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ" (בראשית כז, כב-כג).

הדבר טעון ביאור! 

אם ביקש יעקב להעמיד פנים שהוא עשו והסכים לעטות על עצמו לצורך כך את עורות גְּדָיֵי הָעִזִּים, למה לא שינה את קולו כקול עשו אחיו? למה דיבר בקולו הוא? והסתכן בהבאת קללה על עצמו! כמו שהוא חשש? זאת קושיה עצומה!! 

אבל גדולי המוסר בארו תירוץ הולם!

יעקב מוכן היה במצוות אמו - שהיתה נביאה! לעשות ככל אשר תבקש. להסתכן בהבאת קללה על ראשו, לנקוט במעשה מרמה שלא הולם את אופיו התמים והישר "אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז) וגם היה מוכן לעטות על עצמו לשם כך עורות גְּדָיֵי עיזים להתדמות לעשו לשעה קלה - שהיה אחיו הרשע! 

אבל, דבר אחד (1) הוא לא היה מסוגל בשום פנים ואופן! לשנות את הנעימה של הקול ולדבר בקול גס, בסגנון בלתי הולם כסגנונו של עשו: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ" (בראשית כז, לא). 

דיבור שכזה - פוגם בנשמה ומזהם אותה! יעקב לא היה מוכן לכך ויהי מה! מוטב היה לו שאביו יזהה את התרמית וימנע מלברך אותו ובלבד שלא יאלץ לשנות את דיבורו הטהור ולפגום בפיו ובלשונו.

שמעתם דבר כזה?

לא... לא להשמיע אפילו את הסגנון של הדיבור של אחיו, לא קללות, לא נבלות הפה, לא דברים אסורים, רק הסגנון! ולשנות, לעבות קצת את הקול כמו אחיו ולעבור את זה בהצלחה... - לא! עד כאן. זה הוא כבר לא מוכן.

עד כמה גדול כח הדיבור ועד מה עצומה היא קדושתו, יכולים אנחנו ללמוד מדברי התרגום אונקלוס על בריאת האדם: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) אומר התרגום: 'לְרוּחַ מְמַלְּלָא'. 

במה אנחנו אדם? - שיש לנו רוח מדברת! שיש לנו כח הדיבור לדבר, שום בהמה אין לה את הכח הזה, שום ברוא בעולם אין לו את כח הדיבור שיש לאדם. הנפש החיה של האדם, איפה היא משתקפת? מי אתה? מה אתה שווה? איך בודקים? - לפי הדיבור שלך! 

"מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (משלי כז, כא) איך הפה שלך מדבר - ככה יודעים כמה אתה שווה. 

אופן הדיבור הוא לא רק מראַה חיצונית לפנימיות של האדם. דיבור נקי וטהור - מעיד על פנימיות זכה וקדושה! דיבור פגום בלתי ראוי - מעיד על נשמה קלוקלת ופגומה. 

וזה לומדים ממעשה שמובא (מסכת פסחים ג'): פעם ישבו שני (2) תלמידים לפני הלל הזקן ואחד מהם היה רבי יוחנן בן זכאי; 

פתח אחד (1) ואמר: 'מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִים בְּטָהֳרָה?' מדוע בבצירת יין יש להקפיד על כלים טהורים בעוד שבמסיקת הזיתים אין צורך בכך? זה אמר תלמיד אחד. 

השני (2) אמר לשון שונה: 'מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְמוֹסְקִים בְּטֻמְאָה?' 

מה ההבדל בין שניהם? 

הראשון אמר: 'מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה' השני מה אמר? 'מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה' עד כאן שניהם אמרו אותו דבר. 

הראשון אמר בזהירות! הוא לא רוצה להוציא את המילה: 'טומאה' אז הוא אמר: 'וְאֵין מוֹסְקִים בְּטָהֳרָה' בעוד שהשני צמצם, במקום שלוש (3) מילים אמר שתים (2), "חסך" מילה אבל אמר: 'וְמוֹסְקִים בְּטֻמְאָה'.

הגמרא מספרת: 'כאשר שמע הלל את דברי תלמידיו - אמר על הראשון, שזה היה רבן יוחנן בן זכאי: 'מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁיֵּצֶא מוֹרֵה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל!' זה יהיה אחד מגדולי הפוסקים!! 'לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל'. 

זה דבר נורא ומעורר ביותר! הלל הזקן לא ניבא את העתיד של התלמידים לפי היקף הידיעות בהלכה, לפי עומק העיון, חריפות הפלפול, לפי מה? הוא קבע: לפי קדושת הדיבור!

תראו את ההבדל; שלוש (3) מילים או שתים (2), אחת מאריכה ואחת מקצרת, אבל פה נאמר באריכות: 'טהרה' ופה בקיצור נאמר: 'טומאה', יכולת להשתמש בדיבור נקי! ולא השתמשת - זה לא יהיה מורה הוראות!

שני התלמידים עסקו בלימוד תורה לפניו, דנו בגופי הלכה, למדו ענינים של טומאה וטהרה, בכל זאת התלמיד שהשתמש בקלות במילה: 'טומאה' - הלל הזקן פסק: שהוא לא יהיה מורה הוראה! 

והתלמיד השני שהאריך קצת ואמר: 'שלא בְּטָהֳרָה' – אמר: 'שעליו יהיה עתיד זוהר מורה הוראות! בביטחון מלא: 'מֻבְטָח אֲנִי' הוא אמר: 'שֶׁיֵּצֶא מוֹרֵה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל!'.

מצינו ברבותינו גם מעשה; (מובא בשערי תשובה שער ג' אות ריז'): חכם אחד הִלך עם תלמידו בשוק, ראו נבלה מושלכת על הארץ. 

אמר התלמיד: 'אִיף! כמה סרוחה הנבלה הזאת!!' 

הרב שלו תיקן אותו ואמר: 'אַה! כמה לבנות שיניה!!'. 

שמעתם? 

ההוא סיפר את המציאות: באמת זה נבלה מסריחה! אף אחד לא חולק גם הרב לא אמר שהיא לא מסריחה, אבל למה אתה מוציא מהפה דבר כזה?! בשעה שאתה יכול להגיד: 'שהשיניים לבנות...' 

אותו חכם ידע והכיר: כמה צריך להאדיר את קדושת הפה, עד שביטוי על נבלה המושלכת בארץ ראוי לא להוציא מן הפה. 

החזון איש זצ"ל...

[כשמזכירים: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) צריך לקיים מצוות 'אהבת התלמידי חכמים ויראת התלמידי החכמים']

 היה ידוע כאיסטניס מופלג, בעניני נקיות הגוף! אבל לא רק אבל גם בעניני נקיות הפה והלשון. כשהיה שומע שנים (2) מתווכחים 'בריתחא דאורייתא' בלימוד ואחד מטיח בחברו: 'שקר דברך!' 

היה מתקן ב: "תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה): 'לא כך בני, אל תאמר לחברך ששקר הוא דובר, אמור לו: 'דברך אינן אמת!'. 

נחזור ליעקב ועשו; 

כשם שהדיבור של יעקב אבינו היה קדוש וטהור, כמו הפנימיות שלו שהיתה תמימה וטהורה. כך היה אצל עשו הדיבור שיקף את מצב הרוחניות שלו הגרועה. 

עשו הרשע היה מדקדק מאוד בכיבוד אב ואם! אבל בכל זאת הסגנון שלו: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ" (בראשית כז, לא) – 'בלשון של קנטור!' כמו שמכנה זאת רש"י הקדוש. 

מדוע? אם הוא כל כך זהיר במצוות כיבוד אב ואם, למה לא חִנֵּן את קולו לפני אביו? אתה בא, 

- 'אבא! (בעדינות!) אתה מוכן לקום לאכול?' 

תחנן בקולך! מה זה הלשון הזה: "יָקֻם אָבִי"? 

אלא לפי היסוד האמור, הכל מובן, הדיבור הוא לא מראה חיצונית לפנימיות האדם בלבד. עשו נשמתו פגומה ומלוכלכת בעוונות, גם אם הוא חפץ - הוא לא יכול לחנֵּן ולעדן את קולו כשהוא עומד לפני אביו. 

זה כמו שאנחנו מכנים אנשים: 'זה אדם גס רוח!' יש אדם עדין, הגסות מאיפה היא נובעת? מהפנימיות המקולקלת, זה לא שהאדם יכול להשתלט על זה ופתאום הוא יכול לשחק - הוא לא יכול, זה הבן אדם והפה משמיע בדיוק מה יש בפנים, זה לא רק התוכן, זה גם הטון, זה הניואנסים...

עשו שהתאמץ עד מאוד! זה היה מאמץ לכבד את אביו גם בדיבור... כי הוא פנה אל אבא שלו, הוא לא אמר לו: 'קום אבי'! אלא, הוא אמר: "יָקֻם" בלשון נסתר זה יותר מכובד! בכל אופן לא הצליח לנקוט בלשון מעודנת ולהוסיף נגיד את השתי (2) אותיות: 'יקום נא' יקום נא, יקום נא אבי, תגיד: 'נא!' = בבקשה... גם שתי אותיות האלה הוא לא יכול, כי זה יותר מידי עדין והנפש שלו גסה, הוא לא יכול להגיד: 'נא' להגיד בבקשה?! מה פתאום להגיד: 'בבקשה' הכל פקודות! ציוויים. 

זה משקף את הנשמה והיא אינה ניתנת לשינוי חיצוני, רק אם יש שינוי פנימי - אז תשתנה גם הלשון. 

עכשיו יש קושיה יְפֵה פִיָּה! 

במדרש, במחלוקת קורח ועדתו על משה ואהרן לומדים על קדושת הדיבור. 

אמרנו: לא בלבד שהדיבור משקף מצב רוחני של יהודי, אלא רב כוחו להשפיע עליו! כך שאם האדם משתדל בכל עוז ותעצומות לטהר ולזכך את הדיבור - אז זה ישפיע על נשמתו והיא תתקדש והיא תטהר בעקבות זאת. 

וגם חלילה להיפך: אם אדם לא מקפיד על אופן הדיבור - זה גם משפיע על הנשמה לרעה. זה הולך החוצה ופנימה. 

אמר לו קורח למשה: 'תגיד לי, בית מלא ספרים מהו שיהיה פטור מן המזוזה?' אם יש לי בית ספרים אני צריך מזוזה?!' 

אמר לו: 'חייב במזוזה!'. 

אמר לו: 'כל התורה כולה מאתים שבעים וחמש (275) פרשיות - אינה פוטרת את הבית! פרשה אחת (1) שבמזוזה - פוטרת את הבית?!' 

קושיה יפה... זה דברי לעג אומנם של קורח.

והחתם סופר אומר: 'הלוא לכאורה הטענה של קורח חזקה! מה השיב לו משה רבינו? 

'כן!', 

גם אם הבית מלא בספרי תורה ובכל אחד מהם כתובה הפרשה שמופיעה בה המזוזה ועוד פרשיות נוספות רבות, למה צריך?! למה צריך מזוזה עם פרשה אחת שתהיה בדלת... אם כל הפרשיות בתוך בבית לא פוטרות ולא מגינות על הבית, איך פרשה אחת בדלת תפטור? 

וע"ז תרץ החתם סופר הוא אומר: 'המזוזה שׁשׂמים אותה בפתח - יש בה רמז גדול! זה רומז ככה: אם תוך האדם יהיה מקודש כמו מלאך, הפנימיות של האדם, לא יועיל לו אם לא יקדש את פתחי פיו. 

וההיפך: שמירת הפה גדולה שגם אם יהיה בית מלא ספרים. פרוש: שהוא יהיה מלא בתורה, ביראת שמים - אם רק פתחי הפה שמורים, אפילו שהוא בפנים אין לו מלא תורה – "קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ!" (ישעיה ד, ג) 

אבל, לא בית של עצים ותבן - אלה בתים שפטורים ממזוזה! 'מעשה בהמה' - זה רשעים גמורים.

עיקר הכל תלוי בפתח הפה. לכן הכל תלוי בזה ולכן בית שיהיה מלא ספרים עדין זקוק למזוזה בפתח דוקא! לרמוז: כמו שכל הגוף שלנו הוא כמו בית וזה (הפה) הפתח, אם פה יש מזוזה - זה שומר על כל הבנין הזה! אם לא - "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא) הכל תלוי בפתח: "מזוזה" – זה: זז מות. "מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים יא, כ) - זז מות, מפה! פה זה תלוי.

זאת אומרת כל המצב הרוחני של האדם תלוי בקדושת הדיבור, אם תראו תלמיד חכם גדול מלא תורה ומצוות הכל והפה שלו מלוכלך - הוא טמא!!

ואם תראו אחד שהוא שומר את הפה שלו והוא לא כל כך חכם ולא כל כך זה... - קדוש!!

הגאון רבי אליהו משקובסקי זצוק"ל חשף פעם סוד הצלחתו ברוחניות! ואמר פעם למי שישב לידו: 'תדע לך! כל קניין רוחני שקניתי בעצמי - קניתי בכח השתיקה!! וכל הפסד רוחני שחוויתי - היה מדיבור יתר שהוצאתי מפי!'.

אדם שאינו שומר את הפה בקדושה, מה התוצאות וההשלכות? 

התפילות שלו, התורה שלו – טמאים! "פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" (ישעיה ט, טז) הוא מטמא את כל התפילות והתפילה שלו. 

כמו שכותב השל"ה הקדוש (שער האותיות ש'): 'עוד ידוע תדע, המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור - כל דברי תורה ותפילותיו כולם נטמאו ומחוץ למחנה מושבם. ואדרבא! עוד יקבל עונש עליהם; על התפילות ועל התורה הוא יקבל עונש!

למה? 

הוא כמביא דורון חשוב למלך בתוך כלי מלא קיא וצואה! איך לא יתקצף עליו הא-לקים בכפליים?' 

'סיר לילה' של ילדים מגישים עם זה עוגת גבינה?! – לא! והפה שלו... איך אומרים האנשים: 'יש לו פה...' לא אגיד מה...

הפה - הוא מקום המוצא של דברי תפילה ודברי קדושה וטהרה, אם אדם לא מקדש את כלֵי הדיבור, אלא מטנף ומזהם בדיבורים אסורים או בלתי ראויים - מה הערך לתורתו ולתפילותיו?! זה להגיש דורון משובח ואיכותי בכלי מטונף ופגום בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה - ודאי שיעורר חמת המלך!

רבי יהושע אִבֵּן שְׁוִעִיבְּ, זה היה התלמיד של הרשב"א, חבר של הריטב"א, בדרשות שלו על התורה ממשיל זאת בדרך אחרת: 'כיוון שהלשון היא פתח הנשמה ובה האדם מדבר דברי תורה ותפילה, הרי שאם הוא יטנף פיו בדיבורים אסורים - הוא כמו מעביר סילון מים מלוכלכים בפתח בית המקדש!'. 

אם היינו רואים עכשיו בן אדם מדבר דרשה יפה-יפה! ופתאום זרם של דם יוצא מהפה שלו, וכולם היו נגעלים: 'וַואי ואיי... ואיי!' ועושים פרצופים נכון? זה לא טינופת זה לא מהשירותים יצא זה... אבל אומרים לנו פה: שאם אתה מוציא מהפה שלך דברים אסורים ולא מותרים ולא הגונים ולא ראויים - זה בדיוק כמו סילון של לכלוך וטינוף שיוצא לך באמצע ככה, זה כמו הפתח של בית המקדש.

בירושלמי כתוב (ברכות פרק א' הלכה ב'): 'שרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) אמר: 'אילו הייתי עומד על הר סיני הייתי מבקש מהקב"ה: 'שיעניק לי שני (2) פיות; אחד - למלל דברי תורה והשני - להשתמש בו לצרכים גשמיים'. 

ואח"כ הוא חזר בו ואמר: 'ומה בפה אחד - אין אדם יכול לעמוד בו מאיסורי דיבור, בשני פיות - על אחת כמה וכמה!'. 

תראו: כל האיברים שלנו שנים (2), שניים; עיניים, שניים: נחיריים. שניים: אוזניים. הפה – אחד. והפה משמש לשני (2) דברים: גם דיבור וגם אכילה. אז זאת אומרת כאילו האחד עוד צריך לחלק לשתיים; לחצי (1/2) ואם עם כל זה שרומזים לנו עד כמה... 

ועוד נשמע רמזים! 

עם כל זה והאדם מדבר דיבורים אסורים ולא מותרים ולא הגונים ולא ראויים... אם יהיה לו שתי פיות?! - וואי וואי וואי יהיה למכביר... אז חזר בו רבי שמעון בר יוחאי ואמר: 'הקב"ה יודע מה הוא עושה! פה אחד מספיק.' 

הזוהר הקדוש... 

תקשיבו דבר מדהים! מה הוא אומר (בתרגום בלשון הקודש) אומר החפץ חיים זצ"ל, שופך אור על דברי השל"ה הקדוש: 'שהתורה והתפילה היוצאים מפה טמא - מחוץ למחנה מושבם!' כבר אמרנו קודם. 

וכך הוא אומר: 'מאותה רוח רעה תלויים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור טינוף שהוציא אדם מפיו ואח"כ הוא מוציא מילים קדושות - אוי להם! אוי לחייהם!! אוי להם בעולם הזה! ואוי להם בעולם הבא!! מפני שאותם רוחות טומאה נוטלות את אותה מילה טמאה, כאשר מוציא האדם אח"כ מילים קדושות - מקדימות הרוחות של הטומאה, לוקחות דיבור הטומאה ומטמאים את דבר הקדושה ולא זוכה לה האדם ומחלישים את כח הקדושה!'. 

זאת אומרת בן אדם תדע: יש מלאכים, רוחות שהם ממתינים... זה כל התפקיד שלהם, הם מעוררי דינים, אם הם שומעים שאתה מוציא מילים לא הגונות, הם תופסים אותם, שומרים, כשתוציא בסוף דברים טובים קדושים והכל – הם יערבבו את זה ביחד ואז יקלקלו את כל הקדושה שיש בכל הדברים שלך. 

אבל לא נחשוב שרק פה שהוא גדוש בדיבורים אסורים משפיע לרעה על תורה ותפילה, יש גמרא! באביי ורב פפא, שרואים גם מסקנה הפוכה: כמה פה קדוש - יכול לפעול!!

מספרת הגמרא (שבת קיט'): 'כששמע רב פפא מפי ריש לקיש, בשם רבי יהודה הנשיא: 'שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן (תשב"ר)!' 

שאל את אביי: 'שלי ושלך מאי?' מה עם הדיבורים שלנו? למה העולם מתקיים בזכות הבל פה של התינוקות ומה עם שלי ושלך? מה עם התורה שלי ושלך העולם לא מתקיים בשבילם?!' 

מה השיב לו אביי? 

אמר לו: 'אינו דומה הבל פה שיש בו חטא - להבל פה שאין בו חטא!'. 

מדובר באמוראים קדושים! אין לנו מושג בכמה התמידו בקדושה בטהרה בלימוד התורה. ואביי מודיע לרב פפא: 'אבל לעיתים נופל איזה חיסרון ופגם בדיבור, בדיבור שאינו ראוי, לא קללות! ולא נבלות ולא שום דבר, אז אין להשוות את ערך התורה היוצאת מפה כזה, לערך התורה של תינוקות של בית רבן - שלא טעמו טעם חטא בהבל פה!' 

זאת אומרת כל ההתמדה, כל ההשגות, כל הדברי תורה הקדושים - מושפעים במידה אדירה מקדושת הפה! ואם יש פגם קלוש בכלי הדיבור - הרי שהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא - עולה עליהם עשרת מונים!!

תראו: כמה חשוב! שהפה יהיה נקי וטהור ואז ממילא; כל דבר תורה שלך - עולה למעלה, כל תפילה שלך, כל ברכה שלך, הכל כי זה פה טהור! מה שיוצא, כתוב בתורה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג) לא לחלל את הדיבור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" לא לשנות גם בדיבור, אמרת? - שיהיה דברי אמת.

אתם יודעים כמה הכח של הדיבור? - זה לא יאומן! יש פה נשים נשואות? יש? את נשואה? – ברוך ה'! את יודעת שבעלך יש לו כח גדול בפה? אבל את יודעת שהיה לו? מאיפה את יודעת? 

בקהל: אני חיה אתו

הרב: מה זה את חיה איתו הוא אוכל ג'חנון וקובנה מה את יודעת? מה הכח שלו בפה היה גדול? 

בקהל: בתורה

הרב: בתורה זה לא מספיק גדול, קראנו עכשיו זה לא מספיק גדול, במה היה הכח שלו גדול? שהוא קידש אותך! בזה שהוא אמר בפה שלו: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל' באותו רגע הוא אסר אותך על כל העולם! תראי איזה כח יש ליהודי בפה.

יהודי לוקח כבשׂ לבית המקדש ואומר עליו: 'הרי זה קרבן!' – זהו! הוא נהיה קדוש! הכבשׂ נהיה קדוש.

יהודי שיכתוב ספר תורה כמו משה רבינו! בקדושה!! בטהרה, במקוה הכל בכתב כמו דפוס - אין שום קדושה בספר! 

רק אם הוא יגיד לפנֵי: 'הריני כותב לשם קדושת ספר תורה!' אז הוא מוריד קדושה מן השמים על היריעות ואז נהיה ספר קדוש!! אם הוא לא אמר - לא.

תראי כמה כח יש ליהודי בפה - יכול לחולל מהפכות בעולם! זה כח שיש בפה. 

אבל יש אותו פה גם להרוס, להחריב. את רואה עכשיו עם הרפורמה שעושים? איזה איומים ומלחמת אחים והכל - זה מדיבורים מתחיל ובסוף יהיה רצח... (רח"ל!) ממה זה? מדיבורים. זה הכח של הדיבור!

אם עכשיו יפתחו את הפה על פוטין וירגיזו אותו - הוא יכול לשלוח עכשיו פצצות אטום. וכן הלאה... איך זה הולך? זה פותח את הפה זה... ממה נהיה רציחות? ממה נהיה סכסוכים, ממה זה? רק מהפה! 

אילמים - לא מסתבכים, הם לא עונים לאף אחד ולא אומרים שום דבר ואף אחד לא רב איתם. 

מעשה שהיה עם החפץ חיים זצ"ל; הוא היה במוסקבה אצל אחד מנדיבי עם והחתן שלו רבי צבי היה גם אתו והוא היה מנסח מברק דחוף! פעם היה מברקים, אתה רוצה לשלוח משהו מהיר? היה מברק וכל מילה במברק עולה הרבה כסף! לכן היו מחפשים לצמצם את המילים במברק שיעלה פחות...

בינתיים החפץ חיים מדבר עם הנדיב והחתן צבי מאמץ את הכישרונות איך לצמצם למינימום את מספר המילים במברק, תוך כדי דיבור הנדיב לא נזהר בלשונו והיה חשש איסור במה שהוא אמר. 

אז החפץ חיים לא גער בו ורק הפנה את תשומת לבו לחתן שמנסח את המברק בזהירות ואמר לו: 'כל מה שעלינו לעשות זה רק להתבונן מעט, תראה: הוא מדקדק עכשיו בניסוח המברק, כי לא רוצים לשלם לחינם על מילים שיכולים לחסוך! וכאן...' 

הרים את קולו קצת הסבא קדישא ואמר: 'ומה באשר למילים שאנחנו מוציאים מהפה, האם לא ניתן דין וחשבון על כל מילה ומילה...?! לא חבל לשלם חינם...?! על מילים מיותרות...!'

אז זאת אומרת אדם צריך לשים לב! להמעיט כמה שיותר בדיבור, למה? כי: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע" (משלי י, יט) כמה שאתה מרבה לדבר - יותר אפשרות שתיכשל בדברים אסורים.

עכשיו, רבי חיים מצאנז באר באור נפלא! על הגמרא (מסכת חולין פט) ע"פ מה שלמדנו מהשל"ה הקדוש: 'שמי שמגיש דורון בכלי מאוס למלך - העונש שלו בכפליים!'. 

הפסוק בתהילים אומר: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" (תהלים נח, ב) אומרת הגמרא: 'מָה אֹמַנותוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? – יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם'. 

'הַאֻמְנָם אֵלֶם' אומנם זה לשון: אומנות, להיות אֵלֶם - אילם.

שואלת הגמרא: 'יָכוֹל אף לְדִבְרֵי תּוֹרָה'? שהאדם יהיה אילם גם בדברי תורה לא ידבר? 

ממשיכה הגמרא את המשך הפסוק: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" – לא! "צֶדֶק" תורה זה צֶדֶק, "תְּדַבֵּרוּן" תדבר, להרבות. 'כל פטטיא בישין בר פטטיא דאורייתא' כל הדיבורים הם רעים חוץ מדברי תורה!

וצריך באור: מה... מה חשבה, איך חשבה הגמרא שיכול להיות שהאומנות להיות אילם זה גם בדברי תורה? הרי כתוב במפורש: "וְדִבַּרְתָּ בָּם"! (דברים ו, ז) וְדִבַּרְתָּ בָּם! זאת אומרת צריך לדבר אז איך מצד אחד יכולה לחשוב הגמרא בהווא אמינא לחשוב כזה דבר? 

אבל תמיד גם כשהגמרא מעלה סברא שאח"כ היא מורידה אותה - יש בזה מה ללמוד!

כאשר האדם לומד בפה משוקץ, אחרי שהוא דיבר דברי מיאוס, הרי הוא דומה למי שמכבד את המלך במעדני עולם על מגש מזוהם! וזה נחשב: שהוא מורד במלכות! 

הרי למדנו בשיעורים אחרונים: 'שאם אחד מגיש לאבא שלו 'פַּסְיוֹנֵי' - עוף שלו ממולא אבל בצורה מזלזלת - הוא יורש גיהנם!' הוא נותן לו אוכל מעדן, אבל בזלזול, אם היה עוד מביא לו את זה בקערה מטונפת — זה עוד יותר גרוע, גיהני גיהנם. 

אז אם אתה מגיש לקב"ה דברי תורה עם פה מלוכלך - זה כבר אמר השל"ה הקדוש: 'שזה נקרא שאתה חביבי... מגיע לך עונש בכפליים!'. 

אז השאלה היתה: מה יקרה אם בן אדם הפה שלו לא נקי והוא לומד דברי תורה, גם הוא צריך לסתום את הפה ולהיות אילם? כי אחרת מה? הוא מגיש לקב"ה את הדברי תורה עם טינופת. או כמו שאמרנו שיש מלאכים שלוקחים את המילים הלא טובות ויערבבו לו עם המילים... אז מה לעשות? אז אולי מוטב שלא יגיש מנחה בכלל לפני הבורא. 

על כך אומרת הגמרא: 'יכול אף בדברי תורה?' הרי למה אסרנו שיהיה אומנותו אילם? כי אדם מדבר-מדבר מוציא דברים לא הגונים ולא ראויים, אז אולי כבר דברי תורה אם הוא כבר הוציא... אז אולי שימשיך וידבר דברי תורה?

אומרת הגמרא: 'לא-לא לא! לא... "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" אדרבא! אדם שטימא את פיו עליו לעשות תשובה, לקבל על עצמו לנהוג בצַדקות ולשמור מעתה את פיו בקדושה ובטהרה, יהיה אילם רק בדיבורים אסורים, אבל ידבר דברי תורה ותפילה ודיבורים מותרים ואז יוכל שוב להגיש לפני הקב"ה את התורה בכלי מפואר. 

אבל אם אדם אינו נזהר מדברי הבל ודעות רוח ומטמא עצמו בדיבורים אסורים ואין מעצור - האם כדאי שיגיש לפני הבורא את דברי קודש בפה כזה?! הרי הוא מעורר קטרוג, כמגיש לפני מלכו מנחה בכלי מזוהם!

אז לכן טוב שאדם יעשה, יחזור בתשובה מכל הדברים האלה ומכאן והלאה יתחיל לדבר כראוי. 

עכשיו, סוד קדושת הדיבור, כל רבותינו גם ראשונים גם אחרונים דיברו בזה רבות. אחד הדברים המרכזיים נעוץ בשורש שאנחנו אומרים: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג, יט) מה זה: "אָיִן? במה אני מוֹתר? מוֹתר זה יש לי יתרון. במה יש לי יתרון על הבהמה? "אָיִן" אין זה ראשי תיבות; אמירה, ידיעה ונתינה. כשיש לי כח הנתינה לתת לשני כמו שאנחנו עושים; צדקה וחסד וכו'. 

אז דבר ראשון (1): זה אמירה - במה יש לי יתרון על הבהמה? שאני יש לי כח הדיבור. ויש לי גם (2) ידיעה - הידיעה של האדם היא לא כמו שום בעל חיים בעולם ו (3) נתינה. 

אז עכשיו, רבינו בחיי מאריך (כד הקמח ערך רשות) ואומר: 'לפי שהדיבור ההוא מצד הנפש ועמו יש לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, כיוון שכך אין ראוי להוציא אלא במשקל ולצורך גדול, שיהיה בו תועלת לגוף או תועלת לנפש'. 

זאת אומרת כמה שאדם ממעט יותר ושוקל 'שקול מילים'... תבדוק את עצמך מה אתה מוציא? ואם יש צורך בזה. 

אז הכח של הדיבור הוא כח המבדיל בין אדם לבין בהמה ועלינו להתייחס בכובד ראש! להשתמש בו למטרות נעלות ונשגבות. 

אמרנו: 'שרבי יהושע אבן שוועב מבאר לנו עוד באור! איך יש לנו יתרון בביטוי על יתר בעלי החיים דוקא בכח הדיבור? וככה הוא אומר: 'בכל חמשת (5) החושים יש יתרון ניכר לבעלי חיים; 

א] בראיה - הם יותר חזקים מאתנו. 

ב] בשמיעה - הם יותר חזקים מאתנו. 

ג] בריח - הם יותר חזקים מאתנו. 

ד] במישוש - הם יותר חזקים מאתנו. 

ה] רק בדיבור - אנחנו מתעלים על כולם!

אז לכן צריך להבין: כמה מוטל עלינו לדקדק ולשמור עליו בקדושה ובטהרה. 

בספר 'בינה לעיתים' גם הולך בדרכו של רבינו בחיי: שזה מבדיל אותנו מן הבהמות וחיות השדה ואומר: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (דברים כג, כד) למה מוטל עלינו לשמור את מוֹצָא פינו ולקיים נדרים ונדבות? 

כי כח הדיבור וביטוי השפתיים - זה לא דבר מובן מאליו, זה לא טבע שמוטבע באדם מרגע שהוא נברא כמו שאר הפעולות בנבראים, אלא הכח הזה הוא נדבה גמורה מאת ה' יתברך! וה' היה חפץ בטובו בחסדו ובנדיבותו להעניק לנו את כח הדיבור, מאחר שהקב"ה התחסד אתנו - האם זה לא יהיה דין שנשמור את פתחי פינו "כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן" (תהלים יז, ח) ונדקדק כל מה שיוצא מן הפה?...

ואז הוא מסביר לנו... 

תקשיבו דבר נפלא! 

התנא במסכת אבות אומר (פרק ה משנה ט): 'חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא'.

אם פתאום רואים חיות נכנסות ליישוב של בני אדם ותוקפות והורגות אז צריך לדעת: על מה זה בא? הרי זה לא מקומן. מה קרה שהם חדרו? כמו חזירי בר בחיפה וכל מיני ובאלעד למה הן חודרים? 'עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא'. 

והוא מסביר: 'הרי כל יתרון הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה זה בכח המופלא כח הדיבור. כשהאדם משחית את הפה בשבועת שָׁוְא, נשבע ולא מקיים, או נשבע ולא צריך להישבע! ומטמא את עצמו בדיבורים אסורים - הוא שווה בדיוק לחיות הרעות! אז למה שלא ישלטו בו החיות?! כמו שהן שולטות על שאר בעלי חיים!

במה יש לך יתרון? בדיבור, אבל אם אין לך את היתרון בדיבור - אז אתה בדיוק כמו הבהמה כי אין לך יתרון.

ועוד הוא כותב הבינה לעיתים: 'כשהאדם מטמא את פיו בשבועת שווא - הוא נעשה 'חַיָּה רָעָה!...' למה? כי מה מפריד בין אדם לבהמה? זה כח הדיבור המקודש.

מי שמטמא את פיו - הוא מתדרדר מדרגת אדם לדרגת 'חַיָּה רָעָה!' וזה נורא נוראות.

עוד אומר לנו רבי יהושע אִבֶּן שוועב, עוד נקודה שמאפיינת את כח הדיבור: 'בדיבור שלנו משתתף גם השֶׂכל, המח חושב והפה אומר, ממש באותה עת, מה שאתה רוצה להגיד אתה אומר באותו רגע. אז איך זה פועל? המח חושב והפה מדבר. זה מעיד על החשיבות האדירה של הלשון! 

זה שאנחנו לועסים עם הלשון, זה משני בלבד... העיקר: זה כח הדיבור.

הלשון הוא עבד הלב, הוא משרת את הנשמה! לכן צריך לשמור בקדושה ובטהרה.

והמהר"ל הקדוש אומר: 'זו הסיבה שהאדם נברא כשכל החושים שלו פעילים! מלבד כח הדיבור'. אנחנו לא צריכים להפעיל את האוזניים בשביל לשמוע, אין צורך בהפעלה זה פועל כל הזמן. אנחנו לא צריכים להפעיל את העיניים, את חוש הריח, זה מגיע אלינו כל הזמן, זה פועל ומופעל כל הזמן. הדבר היחידי שלא - זה הדיבור, אני צריך להפעיל אותו, מבפנים החוצה, זה לא פועל אוטומט.

זאת אומרת זה תלוי בשֶׂכל, אתה מחליט: מתי להשתמש? ומתי לא להשתמש. איך להשתמש? וכמה להשתמש. וזה מראה: אם יש לאדם שֶׂכל או אין לו שֶׂכל. 

על זה אמר שלמה בחוכמתו: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב" (משלי יז, כח) כל זמן שלא שומעים את הטיפשות - אתה יכול להֵחשב חָכָם, אפילו שאתה לא חָכָם. אבל אם אתה מַחֲרִישׁ אתה לא מגלה את הטיפשות. 

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אומר על הגמרא (מסכת סנהדרין) יש שמה תמיהה על אחד מחברי הגמרא שאומרים לו: 'פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה?!'

'פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה' מסביר רבי שלמה זלמן: 'היות והלשון היא הכלי של הביטוי של הדעת, הרי שהדיבור הוא האֵבר המקושר ביותר עם דעתו של האדם וכיוון שכך, אם אדם יקדש את פיו עד מאוד - גם דעתו תהיה מושפעת מכך! והמחשבות הן הגיון צרוף כמו כֶּסֶף מְזֻקָּק (דברי הימים-א כט, ד), אז יתכן שבדעתו של אדם שהפה שלו כה מקודש תעלה מחשבה שאינה הגיונית?! 'פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה?!'.

זאת אומרת הלשון והדעת מקושרות זה בזה ומשפיעות זו על זו; הדעת המקודשת מובילה ללשון מקודשת. לשון מקודשת מובילה למחשבה טהורה ומזוככת. 

עצם חַיּותינו - הדיבור מקושר לסוד החיים שלנו! 

תקשיבו...! אתם לא מאמינים!

'כָּל דִּבּוּר חֻלִּין מְיֻתָּר שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹצִיאִים מֵהַפֶּה – אֲנַחְנוּ מְחַסְּרִים מִתּוֹכֵנוּ מִשֶּׁהוּא קָדוֹשׁ וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁלָּנוּ מִתְמַעֶטֶת וְנֶחְסֶרֶת!'.

ידוע מאמר חכמים: 'שמספר מילותיו של האדם בחייו – ספורות!' אם הוא סיים אותם - הוא מת, זהו, נגמר מספר המילים שהיית יכול להוציא מפיך - מת. 

איפה זה כתוב? 

החיד"א הקדוש (ספר יוסף תהילות) על המזמור (תהילים צ') אומר: "כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה" איך אנחנו מכלים את השנים שלנו? ב: "הֶגֶה" כשאנחנו אומרים: 'מוציא הֶגֶה מפיו' כל הגה והגה שאתה מוציא מהפה - אתה מכלה מהשנים שלך, כל הגה. חוץ מדברי תורה! דברי תורה - מוסיפים חיים ('מַרְבֶּה תּוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים' אבות ב, ז). כל המילים האחרות שלא קשורות לתורה - מורידות מהסך של החיים. כמה שתגמור מהר - ביי ביי... 

אז זאת אומרת שנותיו של האדם הולכות וכלות נחסרות ומתמעטות בגין הוצאות של הגאים מיותרים לא לצורך. 

זה לא רק מילים אסורות, אלא כל דבר שהוא מיותר! למה? כי המילים הם החַיּות שלנו, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) מה זה נפש חַיָּה? החיות שלך 'רוּחַ מְמַלְּלָא' (תרגום אונקלוס) רוּחַ מְמַלְּלָא זה רוח המדברת, זה החיה שלך זה אתה חי מזה. ברגע שאתה מוציא את זה אתה ממעט בחיות שלך. אם אתה מַרְבֶּה בדברי תורה - אתה מוסיף חַיִּים 'כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ' פה אתה מוסיף! ואם לא - אתה ממעט.

שורש החיות של האדם אומר השפת אמת: 'הוא בהבל הפנימי בתוך הגוף! וזה ההבל היוצא מן הפה בעת הדיבור של האדם.

וחכמים אמרו (ערובין נד): "חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" (משלי ד, כב) – 'אַל תִּקְרָא לְמֹצָאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה!'.

הבל לימוד תורה - מקדש את מהות חייב של האדם! 

אז מי שמשמר הבל פיו בקדושה וטהרה - מקדש את חיותו והווייתו! ומי שחלילה אינו נזהר - מטמא את ישותו.

ועוד דבר מדהים שלא שמנו לב! 

יש 'ארבע (4) כיתות שאינם מקבלות שכינה! ראשי תיבות חשמ"ל; חנפים, שקרים (שקרנים) ליצנים ומספרי לשון הרע'. 

וכל אלה - נכשלים בלשון! חנפנים - זה בלשון. שקרנים - בלשון. מספרי לשון הרע - בלשון. ליצנים – בלשון: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא).

זאת אומרת אדם צריך להבין: כח הדיבור הוא או שמחיּה את האדם או ממית אותו, הן בעולם הזה והן לעולם הבא!

ואלה 'ארבע (4) אבות הטומאה!' ארבע כיתות האלה הן ארבע אבות הטומאה וגדול עוונם של; החנפנים, שקרנים, ליצנים, מספרי לשון הרע - ככופרים בעיקר! והם עובדי עבודה זרה והן יורדי גיהנם בר מינן "וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה" (ישעיה סו, כד). 

בספר קול מבשר מסביר את דברי יהושע בן לוי במדרש כתוב: 'חמש (5) 'תורות' כתובות במצורע; "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב) חמש פעמים מוזכר תורה אצל המצורע. ללמדך: 'כל האומר לשון הרע - זה המוציא שם רע - עובר על חמישה חומשי תורה!'. רוב עבודת ה' היא נעשית בפה של האדם, בתורה ובתפילה. משום כך גדול עד מאוד עוון הפגם שעושה האדם בפיו והרי הוא כעובר על חמשת חומשי תורה!

ועכשיו תשמעו סיפור - זה דיווח מעולם האמת!

ביום פטירתו של הגאון רבי יצחק בלאזר זצוק"ל גדולי ירושלים נועדו ביניהם בדחיפות לפני מסע הלוויה. מה היה? צוואה, שבה הורה במפורש המנוח: 'לא להספיד אותו!'.

פתחו את הצוואה, קראו בעיון והיתה מחלוקת; 

היו שטענו: 'לא מתחשבים בצוואתו של הגדול רבי יצחק בלאזר, חייבים להספיד אותו ולבכות ברבים! מאחר וכבוד התורה גובר! על הצוואה שלו, זה כבוד התורה'. 

והיו שטענו: 'מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת!' (תענית כא.) ואסור בשום פנים לעבור על הצוואה!'. 

דנו בכֹה ובכֹה - ובסוף הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל אמר: 'שמעו נא רבותַי! רבי יצחק ראוי שיספידוהו בפניו, אבל, תוכן הדברים לא יהיה בשבחו של הנפטר, אלא בחיסרון ובחלל העצום שנפער לאחר הסתלקותו של רבי יצחק!'. 

זאת אומרת לא לשבח אותו במישרים, אבל להגיד: 'כמה הוא חסר עכשיו וכמה אנחנו חסרנו מהסתלקותו'.

ומאיפה הוא לומד את זה? 

על אברהם אבינו נאמר, כשנפטרה שרה אמנו כשהוא בא לִסְפֹּד לה וְלִבְכֹּתָהּ כתוב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) 

והוא שואל: 'מה בין בכי להספד? הספד - זה דיבור בשבחו של הנפטר. בכי - זה קינה על החיסרון שנפער כתוצאה מהסתלקות הנפטר! אברהם אבינו דיבר בשבחהּ של שרה והספיד אותה וגם בכה שהעולם נותר חסר ומיותם בפטירתה של שרה. 

גם אנו לא נספיד את רבי יצחק בלאזר כפי שהורה בצוואה, אבל נבכה עלינו! על החיסרון העצום שאנו חשים בפטירתו.

נתנו עיניהם גדולי הדור ברבי חיים ברלין שהוא יקיים את ההספד באופן זה.

ואכן טרם מסע הלוויה, נעמד רבי חיים לפני המיטה של רבי יצחק וזעק מרה: "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו) 

והתחיל בדברי מוסר והתעוררות נוקבי תהומות ויורדי חדרי בטן, כמה יתום הדור עכשיו בחסרונו העצום ובהסתלקותו של הצדיק. שעתיים תמימות! וכל העם גועה בבכי נורא...!

הוא נפטר ביום שני. 

בליל שבת קודש הוא הופיע בחלום לרבי חיים ברלין שהספיד אותו. והפנים של רבי יצחק בלאזר היו מזהירות כְּזֹהַר הָרָקִיעַ! ו: כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד! 

וכך הוא אמר לו: 'יִשר כוחך! רבי חיים, על שנהגת כפי שנהגת, נחת רוח של ממש עשית לי!! שעוררת את העם בדברי מוסר ובד בבד קיימת את צוואתי!'. 

ואז פנה אליו רבי חיים: 'רבי איצל'ה! מה נעשה עמך בדין למעלה?' 

- 'אוֹי! אוי... אוי... קשה מאוד דין שמים! אתה רואה? מיום שני ועד עתה לא היה לי פנאי להתגלות לפניך!'. 

שאל אותו: 'מה הדין הקשה ביותר?' 

אמר לו: 'העיקר על דיבורים אסורים!'. 

ביקש רבי חיים לשאול עוד בעניני שמים - ונעלם לו רבי איצל'ה מן העין. 

כשהקיץ מהשינה באוזניו הדהדו המילים האחרונות: 'העיקר על דיבורים אסורים!...' 

- מפחיד! 

מדברים מדברים-מדברים... אני כבר לא מדבר על לשון ולא מוציא ולא מוציא שם רע ולא... דיבורים מיותרים, דיבורים שאינם נצרכים וואי וואי, וואי! הכל... הכי קשה? על דיבורים אסורים. 

יש חלוקה מענינת בין דיבורים בעולם הזה לדיבורים רוחניים ונעלים! ככה מחדש הבאר יוסף על הגמרא (כריתות ו). 

אומרת הגמרא: 'רִבִּי נָתַן אוֹמֵר: 'כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר: "הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק" מְסַיֵּעַ לֵהּ לֵר' יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: "כְּשֵׁם שֶׁהַדִּבּוּר רַע לַיַּיִן, כֵּן הַדִּבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים".

היין והבשמים - מבאר רבי יוסף צבי: הם מסמלים; יין - את עניני הגשמיות. ואת עניני הרוח - מסמלים הבשמים. היין - מסמל את הבלי העולם. והבשמים עם ריח טוב - מסמלים רוחניות טהורה! ריח זה דבר רוחני. 

'איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה? - הוי אומר זה הריח!'. זאת הסיבה שאנחנו מברכים על בשמים במוצאי שבת לנחם את הנשמה שנפרדה מן הנשמה היתרה. 

אז מה מרמזת לנו הגמרא? איפה הדיבור יפה ואיפה הוא רע;

הדיבור רע ליין - בדברים של גשמיות ויפה לבשמים - שזה רוחניות. טובה השתיקה לאדם בעניני העולם הזה ויפה ומשובחת בעניני רוחניות. 

עכשיו נבין מה שאמר רבי שמעון (מסכת אבות): 'כָּל יָמַי גוּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב משְׁתִיקָה'. 

בן אדם שלא שומר על הפה שלו, אומר שלמה המלך: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה) אדם מוציא מילה לא במקום - כל הגוף שלו יכול לסבול! או שיקבל מכות או מחלות או צרות או יתרחקו ממנו אנשים או... או... או הרבה! הרבה... "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ" תזהר! זה בידך, אתה יכול לשמור.

עכשיו, אפשר לרמוז את זה גם במה שכתוב... הגמרא מלמדת אותנו ש: 'חַמְרָא וְרֵיחָנִי פְּקָחִין' מה זה אומר? – 'חַמְרָא' זה יין בארמית, 'וְרֵיחָנִי' זה בשמים, שהם מפקחים את האדם! כשאדם מריח ריח טוב, או שותה יין טוב בכמות סבירה - זה מפקח אותו, מה פרוש? הוא מתבהר, מבין יותר! וכו'. 

אבל מזה אפשר ללמוד גם ש... אם אתה רוצה לדעת אם האדם שלפניך הוא פיקח או לא? - אז תבדוק אותו ב: 'חַמְרָא וְרֵיחָנִי'; אם הוא בחומר מדבר הרבה - הוא לא פיקח. אם ב: 'ריחני' ברוחניות הוא מדבר הרבה - הוא פיקח!! אם הוא ממעט בזה ומרבה בזה מה שצריך - זה מראה שהוא פיקח ואם לא... אחד שמרבה בדברי העולם הזה וכשמדברים דברי תורה הוא סותם כי אין לו מה לדבר - ע"ז נאמר: 'אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא' אם שׂמים מטבע בתוך פח ריק - אז היא מקשקשת כל הזמן! 'קִישׁ קִישׁ קָרְיָא' היא קוראת לנו 'קִישׁ קִישׁ' סימן: שהוא ריק! אין בו כלום, תמיד הוא חוזר על אותו דבר.

פעם היה איזה מלצר באיזה מלון שכל פעם היינו באים והוא רוצה להראות כמה הוא יודע הוא היה אומר: 'הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ...' (קידושין ב, א) אומר את כל המשנה במהירות וזה... וכל פעם על אותה משנה 'קִישׁ קִישׁ קָרְיָא'.

'יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים' ככה כתוב (פסחים צט): 'יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים קַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים!'.

כתוב: 'שִׁבְעָה דְּבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם' (אבות ה, ז) - כולם בעניני דיבור. כולם בדיבור! אז זאת אומרת איפה נבדק האדם אם הוא חכם או טיפש? בדיבור שלו! בדיבור. שומעים בן אדם מדבר - כבר יודעים חכם או טיפש. 

החפץ חיים (שמירת הלשון) אומר על הגמרא (מסכת חולין, שלמדנו קודם): "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" – מה תהיה אומנותו של האדם בעולם? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם'.

אז הוא אומר: 'יבוא אחד ויגיד: 'אתה יודע מה? אני לא יודע אם אני מדבר טוב לא טוב, אני אסתום את הפה לכל החיים! אני עושה 'תענית דיבור' עד היום אחרון – ביי...! - לא מדבר כלום עם אף אחד.' 

- זה לא טוב! 

למה זה לא טוב? 

הוא אומר: 'לא ולא, אדם צריך להיות אומן! זה מה שאמרו: תהיה אומנותו של האדם?' הוא צריך להיות אומן! לדעת מה לדבר מה לא לדבר, זה האומנות איפה להיות ואיפה לא. 

ועכשיו יש סיפור משעשע... משהו! אני מאמין שתאהבו את זה.

רוח קדושה ריחפה בבית הכנסת בשעת אחר הצהרים של יום שבת, הרב הנערץ של העיּרה עמד ודרש בקול להבים! ודיבר בשבח קדושת הפה והדיבור ותוך כדי דבריו עמד על המעלה של 'תענית דיבור'; 

- 'דעו לכם רבותי! כי סגולה עצומה נודעת לתענית דיבור, בספרים הקדושים מובא: 'כי מי שמשמר פיו בתענית דיבור במשך ארבעים (40) ימים רצופים - עתיד לזכות לגילוי אליהו!' 

הקול שלו הרעיד את השומעים! ובמיוחד יהודי אחד שישב בפינת בית הכנסת סמוך לתנור, היהודי הזה פשוט תמיד חפץ להגיע להשגות נעלות! ועכשיו, בדבריו האחרונים של הרב נראה לו: שהחלום קרוב להתגשם.

עזב את בית הכנסת בסיום הדרשה עם החלטה: 'מחר אני מתחיל תענית דיבור! ובעוד ארבעים יום אני נפגש עם אליהו הנביא'. 

אבל היתה לו בעיה! הוא לא ידע ללמוד כראוי, בקושי היה מסתדר עם התפילות היומיות ולכן הפה שלו עסק בעיקר בדברים בטלים, מעורב בדברים אסורים ומשימה של ארבעים יום לסתום את הפה - זה לא קל בכלל. כל הלילה היה מתהפך על משכבו וכשמאיר היום הוא אומר: 'אני אעשה את הארבעים יום בתוך הבית, אני לא אצא! וכך אני לא אכשל בדיבור עם הבריות'. 

ממחשבה למעשה, הסתגר בבית באפס מעשה ובשתיקה מוחלטת. רוב השעות יום ולילה במיטה תחת שמיכה, השעות המעטות מחוץ למיטה - רק לאכילה ושתיה והשאר.

יום רדף יום, הסבלנות עמדה לפקוע! מונה את הימים בדממה ולפעמים חש שהוא מוטרף בדעתו... הגיע יום הארבעים, לבש חג! לבש מחלצות ובערב הפציע אל הרחוב והלך לבית הכנסת בחשאי... לא מסתכל על אף אחד, נכנס לבית הכנסת ישב בפינה בעזרת נשים מחכה לאליהו הנביא...

בית הכנסת ריק מאדם! והוא זוכר את כל הסיפורים ששמע בחייו על אליהו הנביא - היה בטוח: 'תכף הוא נכנס! תכף הוא נכנס, תכף הוא נכנס, בטח הוא יכנס כמו 'בעל עגלה' מסתורי או כמו איזה עני כזה וזה...' שעה רודפת שעה, חצות לילה ועדין לא הגיע אף אחד, הבית הכנסת חשוך וקר! מצב הרוח שלו מתענה; היה בין אכזבה עמוקה לצפיּה קלושה, עלה הבוקר - חלומו נגוז. 

ופעפע בו כעס עצום! כעס על הרב שגרם לו להתענות ארבעים יום בבית! והוא ציפה לאליהו הנביא... 

פעם ראשונה שהוא מתפלל בבית הכנסת - בשביל להיפגש עם הרב בבוקר. ואז הוא ניגש אליו בזעם! 

- כבוד הרב ימחל לי...! אך יש בליבי עליו...' 

- 'על מה ולמה?' 

ואז הוא גולל בפניו את מסכת הייסורים בארבעים הימים האחרונים ספון בביתו ושרוע על מיטתו באפס מעש ובאלם קול – 'והכל בגלל ההבטחה שלך! הרב הבטיח לי: 'גילוי אליהו!' אם אני בתענית ארבעים יום! והתברר: שהכל עורבא פרח! לא נביא ולא אליהו! רק צער איום ארבעים יום!' 

הרב חייך חיוך רחב! קם, צעד אל החלון הרחב שמביט אל החצר הגדולה, 

אמר לו: 'גש נא אחא!' עמד לידו היהודי, הראה לו על האורווה בפינה 

ואמר לו: 'אתה רואה את הסוס השרוע שם על הקרקע?'

היהודי לא מבין! למה הוא מראה לו את הסוס?! אבל אמר לו: 'כן', 

אמר לו: 'הסוס הזה הוא - סגפן מופלג! מאז שהוא נולד ועד עתה לא הוציא מפיו מילה אחת (1) של דיבורים אסורים, לא אמר לשון הרע, אפילו שיחה בטלה אחת (1) לא שח מימיו ואם לא די בכך...' המתיק לו בסוד: 'הרי גם בשינה, במאכל ובמשתה - יש לו מעלה יתרה, הוא אוכל רק תבן ושותה מים ועל הארץ ישן ואפילו שק שמיכה וכרית אינו עוטה! והוא לא זכה מימיו לגילוי אליהו...' 

ולפתע הרים את קולו ואמר לו: 'אתה מבין רבי יהודי? כדי לזכות לגילוי אליהו - לא די בתענית דיבור ותו לא, מה עשית במשך ארבעים יום? התפלשת במיטה?! סגרת את עצמך בבית?! האם באמת אתה סבור כי דבר זה יוביל אותך לגילוי אליהו?! - לא ולא! לזכות לגילוי אליהו צריך להשתמש בפה בתבונה, לשתוק מדברי חולין, להחריש משיחה בטלה, להיזהר מלשון הרע ובאותו זמן להרבות שיחת תורה ותפילה! לעלות ולהתעלות להתקדש ולהיטהר! לא לבלות שעות ביממה חסרות תוחלת. 

עליך אמר הכתוב! "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהלים לב, ט) ומכיוון שאתה דומה לסוס - מה לך כי תלין: 'שלא זכית לגילוי אליהו' ?!...'

הקהל מוחא כפים... 

השפת אמת אומר ע"פ דברי הזוהר הקדוש, איך הקדושה של הפה שלנו מושפעת ישירות מקדושת השבת! 

יש לנו שישה (6) איברים בראש; שתי (2) עיניים, שתי (2) אוזניים שתי (2) נחיריים. ופה – יחידי (1), זה האבר השביעי (7) בדיוק מצאנו לגבי שבת; 'ששת ימי המעשה' הם זוגות; ראשון עם שני, שלישי עם רביעי, חמישי עם שישי ושבת נבראה יחידית! אין לה בן זוג.

המדרש מספר: 'שהשבת התלוננה אצל הקב"ה. 

ואז אמר לה הקב"ה: 'כנסת ישראל היא בן זוגך!' זאת אומרת עם ישראל בשבת הם ינוחו ולא יעסקו במלאכה ויעסקו בלימוד התורה הקדושה הם יהיו בן זוג שלך. 

ונצטווינו בשבת: "זָכוֹר" (שמות כ, ז) ו: "שָׁמוֹר" (דברים ה, י) מִצְוַת עֲשֵׂה וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה.

עכשיו נתבונן: קדושה נוראה של הפה - היא כנגד קדושה של השבת! זה שביעי וזה שביעי, כשם שתכלית השבת זה עסק התורה, כמו שאמרו רבותינו (ירושלמי שבת פרק טו' הלכה ג'): 'לֹא נִתְּנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה!'.

ככה התכלית של הפה, שהוא מכוון נגד השבת, זה עסק התורה. כשם שבשבת יש ציווי: עֲשֵׂה ולֹא תַּעֲשֶׂה, גם בפה של האדם; דברי קדושה - זה עשה. ודברי חול המיותרים - אל תעשה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה דִּבּוּרְךָ בְּשַׁבָּת כְּדִּבּוּרְךָ בְּחֹל' זה האומנות! לדעת: מתי לדבר מתי להחריש, מתי ומה ומי ולמי? וכו'. כל דבר צריך אומנות, הכל צריך להבין מה עֲשֵׂה ומה לֹא תַּעֲשֶׂה. 

כדי להמחיש זאת בשתיקה, בשתיקה רועמת כל הזמן - אין ערך רב! אמרנו: שצריך להיות אומן.

מסופר במדרש: 'שני (2) יועצים עמדו לפני אדריאנוס; אחד היה מלמד: שהדיבור יפה! אחד לימד: שהשתיקה היא יפה. 

אמר אחד למלך: 'אדוני המלך! אין טוב מן הדיבור בעולם'. 

אמר לו המלך: 'מדוע?' 

אמר לו: 'אילולא הדיבור לא היו ממליכים מלכים והמתים לא היו נגמלים חסד, לא היו מספידים אותם. והכלות לא מתקלסות! לא היו אומרים: 'זו כלה נאה וחסודה!' ולא היה משא ומתן בעולם, לא היו מדברים. וכן הלאה...' 

קיבל המלך את דבריו ואמר ליועץ השני שלימד שהשתיקה היא יפה, אמר לו: 'איך אתה מלמד שהשתיקה היא יפה?' 

רק רצה לפצות את הפה להשיב דבר - היועץ הראשון בא נתן לו סטירה ישר לפה! 

אמר לו המלך: 'למה סטרת לו?' 

אמר לו: 'מלכי הרם והנישא! אני לימדתי דברי זכות משלי על שלי; אמרתי שהדיבור יפה ועם הדיבור שכנעתי שהדיבור יפה. היועץ הזה רוצה ללמד: שזכות היא להיות שותק עם מה? עם כח הדיבור! איך זה יתכן?! שילמד על השתיקה בשתיקה אבל לא ע"י הדיבור!'

והמדרש מסיים: 'אמר שלמה: 'לא אמרתי שתעלם פיך ותהא שותק ויושב, אלא חשׂוך שפתיך מלהשיח בחברך. וכך אומר דוד מלכנו: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יד) רק מֵרָע - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ, לא מטוב. 

מלאכת הדיבור היא אומנות גדולה וצריך להתבונן היטב: מה מוציאים מהפה, כי תופסים את הבן אדם בדיבור; 'אתה אמרת! אתה... אתה מוקלט, מוקלט...!' צריך להיזהר כל זמן שלא יצא הדיבור - אתה מלך! ברגע שיצא הדיבור - אתה עבד!! עבד של הדיבור, נתפסת! זהו, צריך להיזהר. 

הגמרא (מסכת עבודה זרה יט) אומרת על הפסוק (תהילים א, ג): "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" 

אמר רב אחא בר אידא אמר רב: 'מנין שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד? שנאמר: "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל"!' 

אפילו עלה שלכאורה... לא פרי, הוא כאילו שומר על הפרי קצת ככה מכסה אותו מפני השמש מפני זה... אומר: שאפילו הדיבור הכי חולי של תלמיד חכם - צריך לימוד. כי הם לא יוציאו מהפה אפילו דברי חולין שאין להם מטרה נעלה וניתן ללמוד מהם וכמובן שזה בלשון נקיה. 

עוד מעשה נפלא! 

מסופר במדרש: 'כי פעם אחת ביקש רבן שמעון בן גמליאל מטבי עבדו: 'צא והבא לי סחורה טובה מן השוק!' - יצא אל השוק ושב כשבאמתחתו לשון בהמה. 

כעבור ימים פנה אליו שוב רבן שמעון בן גמליאל ואמר לו: 'צא והבא לי סחורה גרועה מן השוק!' - חזר שוב עם לשון בהמה.

תמה רבן שמעון ואמר לו: 'כשביקשתי 'סחורה טובה!' - הבאת לשון. 'סחורה גרועה!' - הבאת לשון, מה זה?' 

אמר לו: 'מורי ואדוני! הלשון היא טובה וגרועה כאחד; כשהיא טובה - אין טוב ממנה! כשהיא רעה - אין רע ממנה!!' 

והמדרש ממשיך, מביא עוד מעשה! 

'רבי עשה סעודה לתלמידיו, הגיש להם לשונות בהמה מבושלים; מהם רכים מהם קשים. והתלמידים בררו את הרכים והניחו את הקשים. 

אמר להם רבי לתלמידיו: 'תדעו מה אתם עושים! כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים - כך הלשון שלכם תהיה רכה אלו לאלו! ולא קשה "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה, טו, נ.ב. אומרים: תשבור) לָשׁוֹן רַכָּה תשבור אפילו עצם! יכולה לשבור.

שיעור מאלף העניק היהודי הקדוש מפשיסחא לתלמידו רבי בונם בענין קדושת הדיבור! 

אמר לו: קח מספר חסידים וצא עמהם למקום פלוני ותתאכסן בביתו של פלוני'. 

בלי שאלות עשה כמוטל עליו. 

הגיעו לבית ופנו לבעל הבית ושאלו אותו: 'יש לך מאכלי חלב?' 

כי הם הקפידו מאוד בענין מאכלות חששו מבשר!

- הם רק אוכלים מקפ"ז (קהילות פז)... 

ובעל הבית הבהיר להם: 'שבשום פנים לא יוכל להשיג עבורם מאכלי חלב!' 

אבל הוא אמר: 'יש לי כעת רק מאכלי בשר'. 

שמעו החסידים יצאו לבית במטבח, לבדוק את השוחט ואת הבודק ולראות את המליחה, כשחזרו שוחחו בקול על השוחט ועל הכשרות ועל... 

פתאום הם שמעו קול מאחורי התנור, הֵלך לבוש קרעים שהתארח שמה, אמר להם ככה: 'איי... איי! איי... חסידים, מדקדקים אתם וחוקרים היטב על כל מה שבא אל פיכם...! האם אתם מדקדקים גם במה שיוצא מפיכם...?' 

על המוצא פה שלכם - לא היה לכם שאלות כמו על השחיטה... והם נבהלו! והם הבינו למה הם נשלחו לפה? בשביל לשמוע את הדבר הזה. 'אז נחזור בחזרה, הבנו למה נשלחנו לכאן'. 

ולקראת סיום; 

נבאר מה שכתוב: "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה" (תהילים קכ, ג) הגמרא (ערכין טו): 'אמר לו הקב"ה ללשון: 'כל איבריו של אדם זקופים ואתה מוטל! כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים!! ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי (2) חומות; שיניים ובשר "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה" הקפתי אותך בשתי חומות ואתה פורץ אותם ומדבר לא כהוגן?!' 

הגאון רבי יוסף צבי סלאנט (ספר באר יוסף פרשת כי תישא) אומר: 'אז מה אם הלשון היא שוכבת מוטלת ולא זקופה כמו כל האיברים? אז מה אם היא מבפנים והיא לא מבחוץ? ואז מה אם יש לה שתי חומות סביב לה? הרי זה לא מונע באמת מהלשון לדבר בקלילות ולהשתלח באין מעצור...! אז מה, מה כח הטענה של הבורא כנגד הלשון? 

אם היה מאמץ, שבשביל להתחיל לדבר צריך להניע עמנואלה ואח"כ אתה יכול לדבר - אז בסדר, אז הקב"ה מנע ממנה לדבר! אבל כל מה שתיארנו לא מונע ממנה לדבר, אז מה, מה התירוץ? 

אומר רבי יוסף צבי מסלאנט: 'הלשון אינה מנועה מלדבר! אבל הטענה כנגדה היא כך: מאחר שהבורא ברא אותה בצורה כזאת; שהיא מוקפת חומות ומחסומים, מוטלת ולא זקופה, מבפנים ולא מבחוץ - זה בשביל שאתה תיתן לבך: למה נשתנתה הלשון מכל האיברים? לא לחינם היא נבראה שמה בפנים! עם הרבה חומות ומוטלת!! למה? ללמד אותך: תשמור על הפה שלך! 

והחפץ חיים הוסיף רמז על הצורך למעט בשיחה ודיבור הוא אומר: 'הפה הוא האבר היחיד בראש האדם שאין עמו בן זוג, יחיד! למה? להראות: כמה צריך להשתמש בו מעט'.

בדומה לזה מצינו (מסכת כתובות): 'תנא דבי רבי ישמעאל: 'מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה?' 

אתם רואים כל האוזן הזאת – קשה! קשיחה ופה יש לנו אליה רכה. למה הקב"ה ברא... השתמשתם פעם עם זה? לא השתמשתם, אתם יודעים למה זה? זה לא לעגילים... 

זה בשביל להכניס לבפנים - לא לשמוע! אבל מי משתמש עם זה? וזה גם לא סותם לגמרי, אבל זה בא ללמד אותנו: שראוי לסתום את האוזניים. לא צריך להשתמש דוקא אבל זה בא להראות לנו. 

אז אותו דבר: הלשון ששמו אותה בפנים ומיעטו אותה וכו' - זה לרמז לנו מה התפקיד. 

המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב הלשון ג') גם עומד על הנקודה הזאת, הוא ביאר: 'שכל האיברים שלנו הם מקבלים; העין - קולטת את המראות מבחוץ. האוזן - קולטת, האף - שואף ניחוחות, הלשון - פועלת בכוון הפוך; מבפנים החוצה, מהתוך אל החוץ, מכיוון שזו מהות הלשון אז יש לה נטייה לדבר דברים אסורים ולשׂוח גם היכן שיש לשתוק. 

לכן, נתן הקב"ה נגד הלשון כח; שוכבת - בשביל להזכיר לו: 'הלו, תשאיר אותה במנוחה שתשכב לנוח...!' שׂם אותה במקום מוסתר וצנוע, תצניע את הלשון לא למהר להוציא אותה. וגם חומות; שיניים ושפתיים וחניכיים - כדי למעט-למעט, תדע: תמעט. אז אם אתה מתבונן בבריאה הזאת - אתה מבין את הדבר. הגאון רבי יצחק בלאזר כשהגיע לארץ (לפני שהוא נפטר, כפי שסיפרנו קודם) היה כבר זקן מופלג! והוא רצה לעלות להיטמן בירושלים בקרב הישוב בארץ ישראל וכל העם ששמעו פה שהוא עומד להגיע לארץ המתינו לו בנמל יפו וכולם נרגשים!

וכשירדו מהאוניה, הוא לא התבלט, לא... לא שמו לב, הוא היה אז זקן מופלג והתחילו לחפש אותו: 'איפה הוא?...' ולא מוצאים. 

אחרי זמן, ראו שהוא יושב באיזה מקום בצד והוא לומד 

ואז בקשו ממנו: 'כבוד הרב! כבוד הרב, כל העם פה מחכים, רוצים: שכבודו יעלה לבימת הכבוד לדבר...' 

אז הוא אמר להם: 'מה, אני באתי לארץ ישראל בשביל לקבל כבוד?! אני באתי להשתקע בירושלים וכל מה שאני רואה כאן - זה משׂא כבד על כתפי ולעול על צווארי!' 

אבל בסוף, תחנוני ההמון גברו והוא עלה לבמה ואמר כך: 'מורי ורבותַי! הסכיתו ושמעו, רבונו של עולם ברא לאדם לשון מדברת, כנגדה הציב שני מחסומים ומעצורים; שיניים ושפתיים, מחסום אחד (1) מעצם ומחסום אחד (2) בשר...' 

כולם מקשיבים! לאן חותר הרב? 

ואז הוא הראה להם את הפה: 'אני כבר איבדתי מחסום אחד, אין לי שיניים - הם נשרו! לא נותר לי אלא רק מחסום אחד - השפתיים, אז קַבלו בהבנה את החשש שלי לישׂא דברים, כי בקושי רב עולה ביד אדם לעצור בלשונו עם שני מחסומים...! ואני, איך אני אוכל לסמוך על מחסום אחד לדבר כאוות נפשי?!' 

וירד מהבמה. 

מעלת תענית דיבור; 

נודעת עד מאוד בכתבי רבותינו הקדושים! המשנה הברורה (סימן תקעא'): 'ראיתי כתוב בספר אחד: 'כשאדם רוצה להתנדב 'תענית' - טוב יותר שיקבל תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה. כי מדיבור לא יהיה לו נזק, לא בגופו ולא בנשמתו ולא יֵחלש ע"י זה. כעין זה כתב הגאון באיגרתו: 'שצריך אדם ליּסר עצמו לא בתענית וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו!'. 

וזהו התשובה: 'רסן פיו' - זה לא לדבר דברים אסורים ולא ראויים. 'ובתאוותיו' - לא לאכול יותר מידי! לפלף... 

ואכן מסופר על הסטייפלר הקדוש! שהיה מפליג מאוד במעלת תענית הדיבור והיה אומר: 'מי שנפלו לו תפילין לארץ - לא יתענה תענית אוכל ומשתה אלא יתענה תענית דיבור!'.

כותב רבינו בחיי: 'שמעלת הדיבור מיוחסת לקב"ה!'.

בששת ימים הוא ברא את העולם נכון? במה? בדיבור, במאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ" (שם פסוק ו) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם" (שם פסוק ט) – ממה הוא שבת בשבת? - מדיבור. זהו, זה השביתה. והקב"ה משתבח במעלת הדיבור.

כתוב: שהקב"ה "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם" ככה אומר ישעיה הנביא (ישעיה נז, יט) ה' "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם" וכמו שאמר: "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיה מב, ה) אותה בריאה! 

אתם שומעים? 

לברוא שמים וארץ, זה באותו לשון: "בּוֹרֵא" ו: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם" אותו דבר. זאת אומרת מעלה של הדיבור – היא כמו בריאת שמים וארץ. ובאמת אדם בפיו יכול לברוא עולמות! כך כתוב: 'שהאדם בורא בפיו עולמות; כל מה שאתה מוציא דברי תורה והכל - אתה בורא עולמות. אם אתה אומר חידוש בשבת - נברא לך עולם!'. 

כח הדיבור נעלה ומופלא! עד שהקב"ה משתבח בדברי הנביא בבריאת כח הדיבור כמו בריאת שמים וארץ. 

ואז נאמר את דוד מלכנו: "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהילים יב, ז); אִמְרוֹת הקב"ה טְהֹרוֹת! ומזוקקות הן, כמו כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל! ואנחנו נצטווינו: 'לילך בדרכיו של הקב"ה!' 

כל מילה של הקב"ה בתורה - מתפצלת לאלפי אלפי דברים וענינים, זה כח הדיבור שהקב"ה הוציא. 

וכל מילה ומילה זה כמו גחלת, אתם רואים את האותיות שחורות? אבל כמו גחלת עמומה, כשאתה לומד לומד-לומד... אומר החיד"א: 'זה כמו שאתה מנפנף על המנגל ופתאום יוצאת להבה מהגחלת בצבעים שונים!' ככה התורה מתפרשת בשבעים (70) פנים שהם רק ראשים של עוד פירושים...! 

זה מאמרו של הקב"ה. ובמה ברא הקב"ה את העולם? "כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד) "בְּיָהּ" – ב: יו'ד ו: ה'א הקב"ה צר = יצר את העולמים; עולם הזה והעולם הבא. את העולם הזה הוא ברא ב: ה'א. והעולם הבא – ב: יו'ד. "בְּיָהּ" ב: יו'ד ו: ה'א. 

אתם שומעים? 

מה, זה קשה לעשות? האות הכי קלה לבטא זה: ה'א. ה'א... לא צריך להגיד אל'ף... בי'ת... גימ'ל... דל'ת... זה מעייף! ה'א – ב: ה'א ה' ברא את כל העולם הזה! ב: ה'א - עם כל מה שיש פה, ביליונים-ביליונים: דגים, עופות, בני אדם הכל, כל זה הוא ברא באות אחת שהוא אמר: ה'א: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) כתוב: 'בה'א בראם' באות ה'א בראם.

אתם יודעים מה אנחנו, כשאנחנו מוציאים מילים כמה אנחנו יכולים לבראות דברים טובים! או לא טובים... במה תלוי שלום בית? - במילים. אתה מפרגן? אתה מודה? אתה משבח? - יהיה לך שלום ושמחה! אתה אומר מילים לא במקום - הצלחות עפות... אמריקאים חושבים: 'שזה עב"מים...!' זה לא עב"מים (עצם בלתי מזוהה) זה צלחות! 

זאת אומרת בן אדם צריך להבין: הכל תלוי בפה!

אז מהיום בעזרת ה' נדבר דברים הגונים, דברים ראויים, דברי תורה, דברי תפילה, לא נטמא את הפה! לא נגיש לקב"ה דברים במגש מלוכלך ומטונף...! נשתדל לא להוציא מילים לא הגונות לא ראיות, מי יודע איך ישתנה גורלנו בימים הקרובים רק מעצם זה שנשנה. 

תזכרו: לא למהר להוציא מילים! אַל תִּהְיֶה 'נִבְהָל לְהָשִׁיב' (אבות ה, ז. מחסרון הגולם) אַל תִּהְיֶה 'נִבְהָל' - בהילות זה מהירות, זריזות יתרה, לא להיות 'נִבְהָל לְהָשִׁיב'. אלא לענות 'רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. לא לדבר בִּפְנֵי מִי שגדול...' (שם) צריך לדבר בכבוד! בתשומת לב. לא למהר לשחרר מילים - כי אז תהיה עבד להם! תהיה מלך - תשלוט. אתה שולט - אל תוציא מהפה דברים שתתחרט.

תראו, כל הפוליטיקאים אומרים בסוף: 'אני מתנצל! אני חוזר בי, לא הבנתם אותי, לא התכוונתי...' מחרט... 

- אתה מוקלט! מוסרט! מחזירים את זה בלופ כל הזמן, לא תימלט. 

אל תמהר לדבר, לאט-לאט, שקול מילים, לאט-לאט, אתה לא יודע לדבר? טוב - תקריא מהכתוב, שיהיה בטוח, שלא תוסיף שום דבר שלא חשבת עליו.

הכי טוב.

אני מודה לכם על ההקשבה!

(הקהל מוחא כפים...)

אם יש שאלות? בבקשה...!

- - - שאלות ותשובות - - - (1:45:55)