טבריה - על כמה איסורים עובר המבזה את חברו?

- - - אין זה התמלול, אלא רק עיקרי הדברים ע"פ הספר 'נפשי תידום' באדיבות המחבר הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א - ישר כוחו! - - - 

פרק ט': כללי איסור אונאת דברים

דיני איסור אונאת דברים, להבדיל מדינים שימושיים אחרים, מפוזרים בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך, בראשונים ובאחרונים. כתוצאה מכך, רבים אינם מודעים הן לחומרת האיסור והן לפרטי האיסור. לכן, ראינו צורך דחוף לרכז את הדינים, הלכה למעשה, בנסיון לסתום את פירצת האונאת דברים, גרועה בפני עצמה והגורמת לקלקולים נוספים כמו מחלוקת, שנאה, פירוק משפחות, אבדן פרנסות, מחלות בגוף ובנפש, והארכת הגלות רח"ל. ההלכות מובאות בלשון קלה כדי לזכות את הרבים ולהקל על הלומדים. 

כל המְעַיֵן בקונטרם זה יווכח לדעת שלא ניתן לקיים כמה מצוות חשובות כגון כיבוד אב ואם, כיבוד רבו, חינוך הבנים, משא ומתן באמונה, ואהבת לרעך כמוך מבלי ללמוד את ההלכות האלו. 

מי שיזכה להפנים ולקיים את הכתוב בקונטרם זה, וישכיל להיזהר מאיסור אונאת דברים מחד, ולכבד את הזולת מאידך, יגרום נחת רוח לקב"ה, יאיץ את הגאולה, ובוודאי יזכה לברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, לבריאות בגוף ובנפש, לשפע ברוחניות ובגשמיות, לאושר ועושר ואורך ימים טובים בזה ובבא, אמן.

לוח סימנים

סימן א': אונאת דברים אסורה מדאורייתא

סימן ב': מיני אונאת דברים שבהם חלים איסור על איסור

סימן ג': פרטי דינים, אונאת דברים הגורמים צער

סימן ד': דיני איסור לעג וליצנות

סימן ה': דיני מתבזה

סימן א': אונאת דברים אסורה מדאורייתא

א.  כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא כה, יז), זוהי אונאת דברים . 

ב. גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו, והרי נאמר באונאת דברים ויראת מאלהיך, לפי שהדבר מסור ללב, וכל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך", וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד שנאמר כי אני ה' .

ג.  צריך להיזהר מאוד בכבוד כל יהודי השומר תורה ומצוות , ויש להחמיר ולכבד אפילו שאינו שומר תורה ומצוות, כל עוד שלא מוחזק כ"יוצא מכלל עמיתך". 

ד. למרות שלא חייבים בכבודו של ה"יוצא מכלל עמיתך", אין לבזות שום אדם , שהכל מעשה ידיו של השי"ת.

ה. המבזה את ישראל כאילו מבזה את השכינה . לכן, התורה אסרה לצער, כל שכן לבייש או לבזות את הזולת, בין בדיבור בין ברמז (כגון תנועת גוף מגונה), שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז). ויש אומרים שאיסור ביוש הוא ב"ייהרג ובל יעבור" . 

ו. אונאת דברים הינה בכלל איסור לשון הרע, לכן חלות עליה כל הלכות לשון הרע, הגבלותיהן, אזהרותיהן, ועונשיהן .

ז. אף על פי שהמגנה, מבייש, מבזה, מקניט, מבהיל או מצער את חבירו אומר אמת, אין זה יוצא מכלל אונאת דברים . 

ח. אף שאונאת דברים אסורה מן התורה, הינה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, רשות בית דין לנדות מי שמבייש את הזולת . במקום שהמבייש לא נענש בבית דין, ייענש בידי שמים .

ט. כל המקניט את חבירו, צריך לפייס אותו .

י. באיסור אונאת דברים, אין חילוק בין מתכוון לאינו מתכוון, כל שגורם צער או בושה לזולת, עובר על איסור וצריך לפייסו .

סימן ב': מיני אונאת דברים שבהם חלים איסור על איסור

א. ביזוי הזולת ביחידות. המבזה את הזולת סתם, ללא נקימה וללא מחלוקת , עובר בכל מצב על שש מצוות מדאורייתא : משום לאו ד-לא תונו (ויקרא כה, יז), וגם משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), משום שמעמיד את המתבזה בנסיון ביטול עשה של "ואהבת", ולאוין של שנאה, מחלוקת, נטירה, ונקימה. בנוסף, המבזה עובר על לאו שלישי של השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח, יא), וגם על שלש עשין של ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג), והלכת בדרכיו (דברים כח, ט). 

ב. ביזוי הזולת ברבים. נוסף לאמור בסעיף א, עובר בלאו של ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז). ואם הלבין את פניו ברבים, כבר כרתוהו חז"ל מעולם הבא . וכל זה למרות שהמבזה דובר אמת. אך אם דבר הגנאי של המבזה הוא שקר, חייב גם משום הוצאת שם רע . ואם ביזה איש בפני אשתו, או אשה בפני בעלה, או אדם בפני חבריו, והבזיון גורם למחלוקת או למריבה, אז עובר המבזה על השמר בנגע צרעת (דברים כד, ח). 

ג. ביזוי בעל מקצוע או סוחר ברבים. בנוסף לאמור בסעיף א ו-ב, המבייש בעל מקצוע או סוחר בפני אנשים אחרים, אם על ידי כך נפגעת פרנסתו, עובר המבזה בעשה נוסף של וחי אחיך עמך  (ויקרא כה, לו). 

ד. ביזוי האשה. צריך להיזהר באופן מיוחד שלא לצער את אשתו בדברים, כי מתוך שממהרת לבכות, אונאתה מצויה . וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז . לכן, כל המבזה את אשתו עובר על תקנת חכמים, בנוסף לאמור לעיל בסעיף א.

ה. ביזוי הבעל. וכן ציוו חכמים על האישה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, ומרחקת כל שישנא . לכן, אשה המבזה את בעלה עוברת על תקנת חכמים, בנוסף לאמור לעיל בסעיף א.

ו. ביזוי הורים. בנוסף לאמור לעיל בסעיף א, עובר בעשה של כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב). ואם קילל הורה, עובר ב-ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז), ואז הוא מנודה לשמים , וחייב מכת מרדות בבית דין .

ז. ביזוי אשת אביו או בעל אמו. בנוסף לאמור לעיל בסעיף א, עובר בעשה של כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב) .

ח. ביזוי אח גדול. בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו, ואפילו הקטן הוא תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מאחיו הגדול, בנוסף לאמור לעיל בסעיף א, עובר בדרבנן .

ט. ביזוי חמיו וחמותו. בנוסף לאמור לעיל בסעיף א, עובר על עשה של והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב) .

י. ביזוי ילדיו. אמרו חז"ל (שמחות, פרק שני), "מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו  ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור... מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקיהו מיד או ישתוק". נמצא שבנוסף לאמור לעיל בסעיף א, ההורה המבזה עובר על מכשול בפני עוור, שעלול להכשיל את ילדיו בכמה וכמה מכשולים כגון ביטול כיבוד, שנאה, מקלה אביו ואמו, ואם מחמת הבזיון נחלשת דעתו של הילד וממעט בלימוד תורה, אזי ההורה המבזה עובר על ושננתם לבניך (דברים ו, ז), ועלול במקרה קיצוני להביאו לידי אבדן עצמו לדעת ח"ו. 

יא. ביזוי אדם מבוגר אפילו עם הארץ, או תלמיד חכם אפילו צעיר, כל שכן תלמיד חכם מבוגר . בנוסף לאמור לעיל בסעיף א, עובר על עשה של והדרת פני זקן. ועל איש חשוב עובר גם על ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב), משום שגורם לחילול השם .

יב. המבזה רבו המובהק, או צדיק, או מופלג שבדור. נוסף לכל האמור בסעיף יא, כאילו חולק על השכינה , ועונשו כבד מנשוא, ואין לו חלק לעולם הבא , וחייב נידוי, ובית דין מנדין אותו ברבים . וגם, דלתות תשובה ננעלות בפניו.  

יג. ביזוי דיין. נוסף לכל האמור לעיל בסעיף יב, אם קילל את הדיין, עובר בלאו של אלהים לא תקלל (שמות כב, כז). 

יד. המבזה אדם בבית כנסת או בבית מדרש. בנוסף לכל האמור לעיל בסעיף א, עובר על עשה ומקדשי תיראו (ויקרא כו, ב) . 

טו. המבזה גר. בנוסף לכל האמור בסעיף א, עובר על וגר לא תונה (שמות כב, כ) .

סז. המבזה אלמנה או יתום. בנוסף לכל האמור בסעיף א, עובר על כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב, כא). 

סימן ג': פרטי דינים, אונאת דברים הגורמים צער 

א. אסור להעליב, להקניט, לבייש, לצער או להפחיד את הזולת, בין בפני ברבים בין ביחידות .

ב. אסור להזכיר לאדם את חולשותיו או את חסרונותיו, בין ברוחניות ובין בגשמיות .

ג. אסור להזכיר לאדם מעשיו הלא-נעימים או הלא-מוצלחים מן העבר, בפרט אם הוא בעל תשובה .

ד. וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומים להם כדי להזכירו מה עשה .

ה. גר צדק, בן גרים, או בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר או בעל תשובה ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות עכשיו בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה .

ו. אם היו יסורין או חלאים באין עליו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך (איוב ד, ו) . 

ז. אסור להפיח באדם תקוות שווא, כגון לשאול אותו למחיר סחורה או שירות בזמן שאין לשואל כוונה לקנות או לשכור או שאין לו כסף . 

ח. המחליט שלא לקבל הצעה לשידוך או הצעת עיסקה חייב להשיב מיד או מתוך פרק זמן המוסכם מראש, כדי לא להפיח תקוות שווא וגם לא לגרום עינוי לצד השני .

ט. צריך להקפיד לגשת להצעות שידוכים באימה ובכובד ראש, ולא להפגיש בין בני הצדדים עד להשלמת הבירורים וההסכמים בין הצדדים, משום שסירוב לאחר מפגש גובל על איסור אונאת דברים, כי הצד הנדחה סובל בושה חמורה.  

י. החוזר בו משידוך, גורם בושה גדולה לצד שני, אז כדאי לו לשלם את הקנס שהסכימו עליו בעת התנאים, ואפילו יותר מזה.  אם לא הסכימו על קנס מראש, עדיין נשאר חיוב גמור על החוזר בו לפייס את הצד השני. 

יא. כל החוזר מעסקה או מהסכם, בין בכתב ובין בעל פה, ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו , ומשום גרימת צער לצד שני חייב משום אונאת דברים, אלא אם כן יוכל להוכיח מקח טעות בבית דין או בפני בורר מוסכם .

יב. אסור להטריח אדם לריק, כגון לשלוח חמרין לפלוני כדי להשיג תבואה, כאשר ידוע לו שאין לפלוני תבואה למכור. 

יג. אסור לבייש אדם ולשאול אותו שאלות שקרוב לודאי שלא יוכל לענות עליהם. 

יד. אסור לקרוא לאדם לפי שם כינוי מגונה, אפילו הוא רגיל אליו. 

טו. אסור לאיים על הזולת ולומר לזולת דברים אשר יגרמו לו צער, דאגה, או פחד.

טז. אסור להראות לזולת פנים זועפות וכעס מופלג.

יז. חינוך ילדים: ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולת הנחוץ שיקבלו מוסר. המיקל שלא לצער את ילדיו בענינים אלה - ימצא חיים, ברכה וכבוד .

יח. אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין עון גדול הוא, ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח, וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא .

סימן ד': דיני איסור לעג וליצנות

א. אסור ללעוג או להתלוצץ על אדם בדרך ישירה או עקיפה, בין ביחיד בין ברבים. 

ב. אסור לדבר עם אדם או לקרוא לו בדרך זלזול, כגון לומר למבוגר כינוי ההולם לילד וכדומה .

ג. אסור להתייחס לאדם לפי סימנים חיצונים או עדתיים, כגון "שמן", "כושי", "יקע" וכדומה, שמא ייגרם לו מבוכה .

ד. אסור ללעוג לאיש בישראל משום השתייכותו לזרם מסוים בכלל ישראל , כל שכן להתלוצץ או ללעוג על עדה קדושה בישראל.  כמו כן, אסור ללעוג על מנהגי הזולת, כגון ניב ואופן תפילתו או צורת מלבושו, כל שכן כשהם אופייניים לעדה או לקבוצה אשר בה הוא משתייך. 

ה. אסור ללעוג אף ע"י תנועה גופנית, כגון תנועת ביטול ביד, הוצאת לשון או עקימת שפתיים, או קריצת עין. 

ו. אסור לזלזל בדעתו של הזולת. 

ז.  כל הסעיפים הנ"ל אסורים אפילו בדרך צחוק או משחק. 

סימן ה': דיני מתבזה

א. על פי דין תורה, אדם אינו חייב לשתוק לנוכח המבזה, שמא שתיקתו תתפרש כהודעה. אבל, מן התורה אין להתקוטט עם המבזה וגם לא להשיב דברי חירופין .

ב. דרך הטובים שבבני אדם, אם יכריחו המבזה להשיב על דבריו, לענות בנעימות ולהציל את עצמו מכעס, כי "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט).  

ג. יש כת שחסידותם כל כך, שלא ירצו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין זה יותר מדי, ועליהם אמרו חז"ל (שבת פח, ע"ב): "הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין - עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא), ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" .

ד. לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך . ועל כל פנים לא יתקוטט עמם מפני שמידת העזות מגונה מאד ואין ראוי להשתמש ממנה, כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום מצוה. 

ה. אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה', קודם כל יפתח בשלום וינסה לשכנע בדרכי נועם. לא נשמעו דבריו, מצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל. 

ו.  המתבזה ושותק אשרי לו ואשרי חלקו , ונחשב לו כאילו הקריב קרבן להשם יתברך. 

ז.  המתבזה על דבר מצוה כאילו מסר את נפשו על קידוש השם. 

ח. תלמיד חכם המוחל על כבודו, כבודו מחול, אבל מוחל על בזיונו, אין בזיונו מחול .

ט. אב ו/או אם המוחלים על כבודם, כבודם מחול , אבל מוחלים על בזיונם, אין בזיונם מחול .

י. המתבזה המוחל בלב שלם, ואינו משיב למבזה כגמולו, מובטח לו מחילה גמורה על כל פשעיו, קל וחומרן מחילה על כל חטאיו ועל כל עוונותיו , שנאמר, "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" .