החיצוניות לא קובעת!
- - - לא מוגה! - - -
מה קורה כשאדם מת?
מה יוצא?
האדם יוצא. מי זה האדם? הנשמה.
הנשמה יוצאת, היא רוחנית.
זה אתה!
כשהיית בגוף,
השתמשת בפה, הנה אתה מדבר, שמעת דרך האוזניים,
ראית דרך העיניים, תפסת דרך הידיים, הלכת ברגליים,
זה לא האדם.
זה החיצוני, זה בכלל לא האדם. תוציא לו את הרוח חיים,
טרח שק של פטטות.
הוא מרגיש, לא, שאין רוח חיים, אין כלום.
אז מה מחזיק את האדם?
רוח,
רוחניות,
כוח רוחני, הצלם אלוקים.
מצווה אחת, אם אדם זכה לעשות בשלמות,
מכל ימי חייו,
בין העולם הבא.
יכול להיות שזה שיקולים שבין רגע אתה אומר, אתה יודע מה? כדאי לי, לא כדאי לי.
מה יוצא לי מזה?
לא עזב, לא עכשיו.
אין לי כוח בשביל זה.
כל מיני דיבורים כאלה שואפים לך בראש כל רגע,
שאתה משקלל אם כן לעשות, לא לעשות.
ולפעמים האינטרס הקליל, אפילו האינטרס שכדאי שאני אתן לו פעם, פעם, פעם, הוא יחזיר לי את זה, כל מיני שיקולים.
אבל אם מתערבבים שיקולים זרים,
בתוך המצווה, היא כבר לא לשמה.
היא אינטרסנטיות שלך.
רק אם היא תהיה נקייה, 100% שלך, אין שום טובת הנאה ממנה.
לא כבוד, לא חשש,
לא שתקבל בתמורה, לא שמור לי ואשמור לך.
לא שום סיבה, אלא נטו, נטו,
נטו למען השם יתברך.
זה נקרא מצווה לשמה.
זה מה שהקדוש ברוך הוא בודק, מה הטיב של המעשים.
אז לכן בן אדם צריך להבין, החיצוניות של המעשים לא קובעת.
הפוזה לא קובעת. מה שקובע זה הפנימיות,
ובשמיים מסתכלים על הלב.
איזה לב יש לבן אדם.
זה מה שקובע.