מעלת יום הפטירה | הרב אמנון יצחק שליט"א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
ויברכם ביום ההוא לאמור
בך יברך ישראל לאמור
נשאלת השאלה
מה זה ויברכם ביום ההוא דווקא?
מה אכפת לנו? באיזה יום זה היה? וברור שביום שהוא בירך, הוא בירך.
ומה צריך לציין ביום ההוא?
ולמה בכל המקומות כתוב לאמור חסר ו?
ופה כתוב ואברכם ביום ההוא לאמור עם ו,
א', מ', ו', ר'.
בזוהר הקדוש
כתוב ביום ההוא
הוא יום הפרידה של האדם לפני הסתלקותו לעולם הנצח.
ופרידת הנפש מהגוף
עושה רושם על כל העומדים מסביב הרואים זאת.
זאת אומרת יעקב בירך אותם ביום ההוא ביום פרידת נפשו מגופו.
ויום הפרידה של האדם לפני הסתלקותו לעולם הנצח.
זה עושה רושם על כל העומדים מסביב הרואים זאת.
הנה נפרד הגוף מן החיים היקרים עלי אדמות.
ממקום שאפשר לזכות בו במעשים טובים
ופעולות רוחניות נעלות.
מקום בו אפשר להשתמש בסגולת הבחירה.
והנפש נקרעת בין געגועים הסותרים אלו את אלו.
מצד אחד שואפת להמריא למרומים
ולשוב למכור מחצבתם.
מצד שני רוצה להישאר בעולם הזה.
ולהוסיף עוד מעשים טובים.
ושני געגועים אלו מתנגשים זה בזה.
אחד הפרידה והרצון להתחבר לאלוקים.
והשני להמשיך להוסיף פה בעולם הזה במעשים טובים.
כשאנשים נמצאים מסתובבים מסביב לנפטר
ומתבוננים בתמונה הזו זה עושה רושם גדול עליהם.
ונשמתם מתעוררת
ונתפסת לרגע הגדול של חיי הנצח
בהיאבקות של שני הרצונות ששניהם רוחניים.
אבל שואפים לשתי שאיפות מנוגדות.
ברגע הזה העומדים סביב
מתעלים אף הם למחשבה נצחית,
מפשפשים במעשיהם,
בזים לענייני החומר,
לועגים למושגים הקטנים,
מנעשים אזרקים ומסוגלים לקבל על עצמם עול מלכות שמיים
בלי שום תנאים והיסוסים.
העולם הזה מצחיק.
בשבוע שישבתי על פטירת הוריי
קיבלתי טלפון, צלצלו מקופת חולים.
אמרו בבקשה להודיע להורים שהגיעו ביום שלישי לבדיקות.
איזה עולם מצחיק.
כמה אדם מוטרד, יש לו בדיקות מחר,
בשבוע הבא יש לו ניתוח, ביום זה יש לו ככה.
מצלצלים, מבקשים, בטון כזה, אתם יודעים, אחראי של קופת חולים.
מבקשים להודיע לזוג, פלוני, אלמוני וזה,
להגיע לבדיקות.
הם כבר בעולם הטוב,
והם עוד עם הבדיקות.
פרידתו של יעקב
השפיעה גם על בניו שבטי יה.
הם ביטלו אז את עצמם לגמרי.
קיבלו את תוכחתו וגם את דבריו החריפים.
החכמים, זיכרונם לברכה, אמרו,
למה לא הוכיח יעקב את ראובן בחייו
שמא יניח את יעקב אביו וילך ויתדבק בעשיו?
אם היום הוכיח אותו בחייו,
היה בורח לו.
ורק קודם מיטתו,
באותו הרגע המלא רגשות של געגועים,
השפיע עליהם לקבל את העניינים הגבוהים.
רק אותו היום,
ביום ההוא,
מסוגל היה לקבל את כל העניינים הקשים שבימים רגילים לא היה יכול לקבלם בנקל.
ראובן הפסיד את הבכורה,
את הכהונה ואת המלוכה, זה דבר שאפשר לוותר?
אדם מורד בדרך כלל, אתם ראיתם
מה קרה עם דוראי.
רק העירו לו הערה, ברח, עזב הכול, אמר מתפטר, שלום, ביי.
פה ראובן מפסיד בכורה,
זה לא בהקלטה, זה בשידור ישיר.
אי אפשר להסביר אחרת.
מפסיד את הבכורה, את הכהונה והמלוכה.
והוא מקבל את הדברים
מכיוון שזה היה ביום ההוא, ביום הפטירה.
אם זה היה לפני כן,
לאחר מעשה בלהה,
היה חשש גדול שהוא יערוק
ויידבק בעשו.
אתם שומעים איזה חשש?
ממי?
מראובן הבכור.
ביום ההוא, ביום הפטירה, בירכה מיעקב אביהם
וגם ציווה אותם לעתיד להתברך בברכת אפרים ומנשה,
כמו הדרשה שנתנו אתמול בפסגת זאב.
ביום ההוא קיבל מנשה על עצמו ויתור גדול
שאחיו הצעיר יקדימנו.
באותם הרגעים הנרגשים,
הסתדר עניין הדגלים במדבר
לפי מעלות השבטים.
צבעיהם של הדגלים
היו שונים זה מזה.
כל מפה וצבע שלו, דהיינו כל דגל,
מורים על מעלת השבט.
כל אחד הוצא במקומו לפי מעלתו.
הוותרנות שלהם באה כתוצאה מאותו רגע של הפרידה של אביהם.
הרגע הזה גדול,
השפעתו מרובה מאוד,
והיא חודרת עמוק עמוק לנפש האדם.
מזעזעת אותו ומגביהה אותו למעלה מהרגשות החומריים,
לרגשות רוחניים נעלים.
כי בן יעקב לשעה הזו,
שהיא שקולה ומועילה יותר מאשר ימים ושנים רגינים.
הרבה מאוד חוכמה היא על יעקב אבינו.
להתאפק ולשמור את כל התוכחת, את כל הברכות,
את כל הציוויים, את הכול.
להשאיר את הכול ליום האחרון.
ליום פרידת הנשמה
זה דבר אדיר,
וזה הצליח בגדול.
חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים
כיוון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא,
הרי השעה שיעשו דגלים.
מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה,
עשה אותם דגלים לשמי,
כוונה מחנות-מחנות, כל אחד לפי,
על דגלו, באותות.
עמד משה והתחיל מצר,
אמר עכשיו עתידה מחלוקת להינתן בין השבטים.
אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח, הוא אומר לי אי אפשי, אלא בדרום.
וכן אחרים כיוצא בו, כל שבט ושבט.
אמר לו הקדוש ברוך הוא משה, הם אינם צריכים לך.
בדבר הזה אינם צריכים לך.
מעצמנו מכירים דירתן.
למה? שצוות אביהן בידם.
האח לשרות בדגלים.
כשם שהקיפו את מיתתו, כך יקיפו את המשכן.
מניין לומדים את זה? מה כתוב? איש על דגלו, כל אחד בא ישר על דגלו, יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות ואיפה להיות.
כי הרגע המרומם של פרידת יעקב מבניו היה כל כך מועיל בפעולתו,
עד שהשפעתו נמשכה לדורות ולשנים ולעתיד הרחוק.
הוא הועיל לסדר את העניינים אפילו במקומות היותר קשים,
שגם משה רבנו פחד לנגוע בהם, כמו שאמר לה' שהוא מצר,
שלא תיפול מחלוקת.
צוואת יעקב הועילה לסדר הכל בנקל,
וזוהי תוצאה מהיום ההוא, היום האחרון
שבו הוא פעל ישועות.
זיכרון יום המוות מכניע אפילו את אביר הלב,
אפילו את הרחוק.
אפילו אדם רחוק רחוק
נכנע
ביום זה.
הכנענים
נכנעו לפני השבטים במיטת יעקב אבינו
אף הכנענים עשו באבלו של יעקב
מה עשו?
רבי אליעזר אומר אזוריהם התירו
רבי שמעון בן לקיש אומר קשרי כתפיהם התירו
רבנן אמרה זקפו קומתם
זה גמרא בירושלמי סוטה
הכנענים באו מזוינים בנשק
כדי להרוג
את ישראל
ומיד נתרוקנו מכעסם והתנפלו לפני שבטי יעק, דהיינו נפלו לפניהם
הם הכינו את עצמם לאותה שעת כושר
כאשר השבטים מצויים באבלם
על מיטת אביהם
חשבו כי זו השעה הנכונה להתנפל עליהם ולכלותם לנצל את הלוויה ולהרוג את היהודים
אבל כיוון שהם ראו את תמונת הפרידה והמוות של אביר הרועים
את עומק הצער של הבנים שבטי יע ואת האווירה הרצינית ההיא
הושפעו מאווירה זו עד כדי כך שידיהם נתרשלו
רוחם אבדה להם ולבבם נתרכך
קרעו על ברכיהם והשתתפו עם האחים באבלם על מות אביהם
עד כדי כך גדול ומועיל היום ההוא
שמשפיע אפילו על רעלי לב
כמו הכנענים
למעט קומתם עדי ארץ ולשכך חמתם מכעסם
לכן נאמר כאן לאמור עמבם מלא
שזו אמירה מלאה לא חסרה מלאה
אמירה מועילה
רפואה בדוקה ומנוסה פועלת רושם רב
אמירה זו היא טובה ומלאה תועלת
וזה בא מטעם ביום ההוא ביום האחרון לחיים
כאשר אדם יזכור את היום ההוא
יום פטירתו
יזכה לכך שכל ימיו יהיו בתורה ומעשים טובים
כתוב בזוהר הקדוש ויקרבו ימי ישראל למות
לא כתוב יום
ויקרב יום ישראל למות, לא כתוב יום אלא ימי
מה זה ויקרבו ימי? כמה ימים מת אדם?
אדם מת ברגע ויוצא מן העולם
אלא כאשר מבקש הקדוש ברוך הוא להשיב אליו את רוח האדם
כל אותם הימים שנתקיים האדם בזה העולם נפקדים לפניו
מאשרי חלקו מי שימיו מתקרבים אצל המלך בלי בושה
ולא נדחה יום אחד
מהם בשביל עבירה
לפי כך כתוב בצדיקים קריבה ויקרבו
לפי שהם מתקרבים אותם ימים לפני המלך בלי בושה
אוי להם לרשעים
שאין בהם קריבה
איך יתקרבו לפני המלך?
כל ימיהם בחטא
ואיך יתקרבו לפני המלך?
ולכן משה רבנו למד מיעקב
ולא הוכיח את ישראל אלא סמוך למותו
וזה מבהיל
שמשה רבנו בכל השנים הרבות
גם בעת שהיו רגעים מוכשרים וזומנים היטב להטיף להם מוסר
נמנע מכך
מעשה זאת רק קודם מותו זהו הזמן היותר מוכשר
שבני ישראל ישמעו ויקבלו דברים קשים
רואים מפה עוד כמה נאמנה עצתם של חכמים
זיכרונם וברכה הקדושים
שאפשר לנצח את היצר הרע
על ידי שיזכיר לו יום המיתה
היא הנותנת חיים לכל החושבים בזה
מאשרי הגבר החושב ומתבונן ומעלה על ליבו את זיכרון העתיד הוודאי בעולם הנצח
ואת יום הפרידה שמגלה לו את הטוב הצפון
והרוצה שיחיה
ימית את עצמו
מי שרוצה שיחיה לחיי העולם הבא ימית את עצמו בחיי העולם הזה, מהבלי העולם הזה
מספרים הרבי משה ליב מסאסוב זכר צדיק ברכה
שהיה נוסע למרחקים לצורכי ציבור
אם זה להכנסת כלה או למצווה אחרת
פעם נתעכב בנסיעתו זמן רב
וכאשר חזר לביתו הקיפו אותו ילדיו מכל הצדדים בשאלה
אבא,
מה הבאת לנו?
השתמט מהם וניסה לדחותם בקש
אבל הם קפצו מסביבו וטבעו יותר ביתר שאת בצעקות ותחנונים אבא, מה הבאת לנו?
נתעלף פתאום
אשתו הקיצטתו ושאלה ממה נתרגשת עד כדי כך שנפלת והתעלבת?
ענה לה רבי משה לייב ואמר
לא מפני הבקשה שלהם
ולא מפני החרפה שלהם
אלא באותה שעה שהם ביקשו ממני אבא, מה הבאת? ציירתי לעצמי בדמיוני
מה יהיה
כשאבוא לעולם הבא לאחר דרך רחוקה וארוכה של העולם הזה וישאלו אותי
מה הבאת?
מה תורה ומצוות אתה נוסע ממך?
כמה בושה
שורפת את הפנים של האדם באותה שעה
כשהמטען יהיה דל וריק?
כך מספרים גם על החפץ חיים,
זכר צדיק וברכה שבעיר מולדתו זטל
הסמוכה לווילנה היה מטורף אחד
שהיה יום יום
מחטט רגליו מרחק של כמה פרסאות
מזטל לווילנה
כדי לקחת מגבאי בית המדרש
קמצוץ טבק להרחה.
והיה חוזר את כל הדרך בו ביום,
כל יום.
חפץ חיים היה ממשיל מעשה זה בשיחותיו על חשבון הנפש
ליומו האחרון של אדם שיגיע לעולם האמת וישאלו מה הבאת מדרך כה רחוקה?
שמרחק ההילוך
מהעולם העליון לפה ומפה לשם
מאות אלפי שנים.
והתברר לו
שלא הביא אלא קמצוץ של טבק.
זהו, זה מה שהוא עשה.
עוד מספרים
הרבי איצל פטרבורג בלאזר
שפגש את האדמו״ר רבי יוזל הורוביץ סבא מנובהרדוק
עוד בזמן שהוא היה צעיר לא היה סבא עוד.
לא היה גדול הדור.
בטרם שפירש להתבודד ביער
רבי יוזל הורוביץ סבא מנובהרדוק פרש ליערות ללמוד תורה שלא יהיה לו
שום קשר עם בני אדם.
אבל זה לא היה מיד.
שפגש רבי איצל פטרבורג בלאזר אותו
בטרם שפרש להתבודד ביער
עוד בשעה שהיה טרוד במסחר
לאחר שירד משולחן חותנו.
כשהיו מתחתנים אז החותן היה אומר שהוא לוקח על עצמו את החתן
חמש שנים מזונות עליו, שבע שנים, שלוש שנים לפי יכולתו
וזן אותו והוא עוסק בתורה.
ואחרי זה נגמר ההתחייבות.
עכשיו או שהוא ימשיך מעצמו
או שהוא יוצא למסחר.
ורבי יוזל הורוביץ יצא למסחר.
אז שאל אותו רבי איצל
למה עזבת את הלימוד?
במה אתה מתפרנס?
במה אתה חי?
אז הסבא השיב לו יש לי משפחה גדולה ואני צריך להתפרנס.
אחרת ממה יהיה להם לחיות?
השיב לו רבי איצל בשאלה.
במה אתה חי? שמעתי.
ובמה אתה מת?
מה פרנוס אל העולם הבא?
פרנוס אל העולם הזה יש לך עכשיו.
אתה עוסק במסחר וזהו.
ובמה אתה תמות?
ובמה אתה תהולך למות?
השאלה הזאת פגעה בו בלב כחץ.
סגר את הכל
ופרש ליער.
וזה גרם לעלייתו וזכינו לקבל את הסבא מנובהר דוק.
שאלה אחת הכריעה אותו.
במה אתה חי? שמעתי. במה אתה מת?
זהו. עם מה באים לעולם הבא?
עם קמצוץ טבק?
אבא, מה הבאת?
גורנישט.
נו,
אז מי שישים לנגד עיניו את היום האחרון תמיד, כמו שיעצו לנו חכמים זיכרונם לברכה, יזכור לו יום אמיתם,
יוכל להתעשת בטרם עת
ולנצל את הזמן עכשיו שהוא חי לפרנסת העולם הבא.
כי פרנסת העולם הזה מובטחת מכל וכול גם אם לא תעשה.
כי המזונות קצובים.
ואם גזרו עליך שתחיה שמונים שנה,
ודאי שאתה תאכל בשמונים שנה, אי אפשר לחיות שמונים שנה בלי לאכול.
אז מי שגזר עליך חיים, גוזר עליך גם מזון.
לזה אתה לא צריך להשתדל.
רק לפרנסה אחת צריך להשתדל, פרנסת עולם הבא.
נו,
מי שהבין את מה שאנחנו אמרנו,
ויתחיל להסתכל על הדברים, ויראה מה כוח היום ההוא של יעקב אבינו, כמה השריש טובות
לנצח, לדורות, ביום אחד מה הוא הספיק לעשות.
והצליח להוכיח את בניו,
וקיבלו את תוכחתו,
לברך אותם, כל אחד לפי מידתו,
לקבוע את סדרם בדגלים,
את סדרם בקורבנות.
הכל סידר ביום אחד.
כי היום הזה משאיר את הרושם הכי גדול על אלה שנשארים.
על כן אמרו חכמים על הפסוק, טוב ללכת אל בית אבל, מלכת אל בית משתה, באשר החי ייתן ליבו.
שבמקום של משתה שוכחים את העולם הבא.
במקום של אבלים, זוכרים את העולם הבא.
ואז החי ייתן ליבו. מישהו חי, אבל לא כולם חיים. מגיעים לבית אבנים גם מתים.
כי לא אחפוץ במות המת, רשעים קרויים מתים. הם לא יוצאים משם עם שום לקח ומוסר.
אבל חכם, שהוא נקרא חי,
כמו ותהי רוח יעקב אביהם,
יכול לצאת משם עם שלל גדול מאוד.
בריבי חנניהו בן הגשיוהו מארוסו, הקדוש ברוך הוא לזכות,
עד ישראל לפי כוח, רבו עולם תרום מסביבות שנה אמרו.