שכרן ועונשן של המידות | הרב אמנון יצחק שליט"א

"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה", "ויהיו בני יעקב שנים עשר" ובחכמים ז"ל, ללמדך שכולם שווים, כולם צדיקים, שלא חטא ראובן, רש"י, וזה שכתוב "ויהיו בני יעקב שנים עשר" משווה את כולם בצדיקותם, ושלא חטא ראובן. ז"א אחרי מעשה בלהה נאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר". ואפילו שמפורש שלא חטא כלל ראובן, מכל מקום ראינו בפרשה, שכל אחד קיבל חלק אחד מחברו, ראובן הפסיד את הכהונה והמלכות ויהודה זכה למלכות, שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכיון שהיה חוט השערה, לכן חלקם היה שונה. וגזר הדין היה חמור כל כך, שאיבד ראובן את חלקיו שהגיעו לו בדין, ופסק דינו של יעקב אבינו ע"ה היה בפרהסיא. 

ואיתא במדרש, שבשעה ששמע ראובן גזר דינו של ראובן התחיל נסוג לאחוריו שמא יוכיחו על מעשה תמר, פחד שיעקב אבינו יוכיח אותו על מעשה תמר. אז רואים שאע"פ שלא חטא ראובן, בעצם המעשה הוא לא חטא, אבל פחז כמים אל תותר, היה בו מידה של בהילות, של חפזון, לא של ישוב הדעת שראוי למלכות, בשביל זה הוא הפסיד את המלוכה, לא בגלל המעשה, בגלל המידה שהביאה למעשה. אז רואים שדנים את הבן אדם על המידות שלו, אפילו אם המעשים לכאורה אין בהם בעיה. 

ויהודה לכאורה עשה מעשה שהוא בעצמו נסוג ופחד שיוכיח אותו על מעשה תמר, ורואים שדן אותו לפי המידה שלו, מידת האמת, ושילם לו לפי מידתו, האחריות שהוא קיבל, האמת שהוא אמר זכה למלכות, אפילו שהוא בעצמו פחד מהמעשה שעשה. 

"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אמך", ואיתא במדרש, לאחר שנסוג יהודה לאחוריו קראו יעקב ואמר לו דברי ריצוי, אתה לא כמותם, וזכה יהודה יתר משאר אחים. 

והנה משפט האחים עם יוסף היה כדין, האחים שדנו את יוסף דינם היה כדין, כמו שכתב הספורנו ז"ל, ואף יהודה עצמו סבר שמגיע ליוסף עונש, שהרי הסכים עם האחים במכירה. הוא רק לא הסכים עם אחיו לדון אותו למיתה, וסבר שיש להסתפק במכירתו לישמעאלים, ועבור הבדל זה בינו לבין האחים שהם סברו מיתה והוא סבר מכירה, עבור ההבדל הזה זכה יהודה למעלה נוספת יותר משאר השבטים. לכאורה מה ההבדל בין מיתה למכירה? 

עוד שם ברש"י, וכן בהריגת תמר שאמר צדקה ממני, לפיכך שכב כרע כארי, ז"א הוא אמר "הוציאוה ותשרף", בסוף הוא חזור בו ואומר "צדקה ממני". 

במדרש, אמר רבי תנחום בן חנילאי, מיד קראו ופייסו, "יהודה אתה יודוך אחיך", זה שאומר הכתוב "זובח תודה יכבדני", שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העולם הבא. כל המודה במעשיו, מודה ועוזב ירוחם, כל המודה, זובח תודה, מודה על האמת, זה כמו זבח, זה קרבן שאדם מודה על האמת, זה הכבוד שמכבד אותי, אומר הקב"ה, שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העולם הבא. וכן אתה מוצא ביהודה, שהודה במעשה תמר. אמר לו הקב"ה, אתה הצלת תמר ושני בניה מן השריפה, הרי אם הוא לא היה מודה והיה מעלים את הענין, היו הורגים שלש נפשות - היא והתאומים. חייך שאני מציל בניך, תמורת השלשה אני אציל שלשה, ותמורת יוסף שהצלת מן הבור אני אציל לך גם אחד, היינו שנמצא ביהודה מידת האמת ועבור זה הוא זכה.

מידת האמת נמצאת אפיל ואצל שאר השבטים, מידת האמת נמצאת אפילו אצל שאר השבטים, מה, הם היו שקרנים חס ושלום? כמו שראינו שהכתוב אומר "ולא יכלו דברו לשלום", אתם שומעים? מידת האמת לא נתנה להם לדבר איתו לשלום. למה? הם לא מדברים אחת בפה ואחת בלב. יש אנשים, אה אתה יודע, בשביל ככה לא נעים וזה וזה, כן משחקים אותה כן כן, אפילו מסכימים עם דברים שהשני אומר שלא מסכימים בכלל, אבל אתה יודע, מה אני אגיד לו שהוא לא זה, או שנמצאים בחבורה, אז הוא שומע דברי שקר או דברי נאצה והוא לא מוחה, אין לו מידת האמת, למה הוא רוצה ככה אתה יודע להעביר אותה עם החבר'ה, לא להיות קיצוני. אבל הם לא יכלו דברו לשלום כי הפנימיות שלהם לא הסכימה לדבר עם 'רודף', עם 'מוסר', לפי מה שהם הבינו, לפי משפטם הם הבינו שהוא מוסר ורודף, אז אפשר לחייך לו? אפשר לדבר איתו לשלום? 

מידת האמת נמצאה גם אצל שאר השבטים, "ולא יכלו דברו לשלום", רש"י אומר מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דיברו אחת בפה ואחת בלב. זה מחמת מידת האמת שהיתה בהם שהיסוד שלה - פיו וליבו שוים, איזה כיף שאתה מדבר עם מישהו אתה יודע שמה שהוא אומר זה מה שהוא מתכוון, אין כמעט אנשים כאלו היום, אין כמעט אנשים שתמצא אותם שפיו וליבו שווים. וזה מחמת מידת האמת שהיתה בהם שיסודה "פיו וליבו שווים". והיא אותה המידה שנמצאת אצל יהודה במעשה תמר, אם כן מדוע ההבדל הגדול בין יהודה לשאר השבטים? 

אלא שבמעשה תמר היה בהודאתו על האמת בזיון גדול, ומידת האמת שבו גברה על הבזיון, והודה על האמת, ז"א להודות על האמת ולהגיד אמת זה נבחן מתי שאתה יכול להפסיד הכל, לא מתי שזה דוקא משתלם זה מראה שאתה גיבור ואתה אומר את מה שיש לך להגיד ואתה לא מפחד מאף אחד, לא, לא, לא שמה, שמה זה לא חכמה, אנחנו לא יודעים אם זה מחמת האמת, אולי מחמת הגאוה? אולי מחמת הכבוד? אולי מחמת השנאה שלך כלפי מישהו ואתה רוצה להגיד את הדברים האלו דווקא? מתי שאתה הולך להפסיד את הכל, את הכל הכל הכל הכל, שמה נראה אם תגיד את האמת, אם תעמוד על האמת, אם לא תסטה ממנה, עבור זה זכה יהודה למלכות. בזה הוא היה שונה מהאחים, גם הם היו אמת, אבל הוא עמד במבחן שאף אחד מהם לא עמד, והוא עמד בו. אמר לו הקב"ה אתה הצלת את תמר ואת יוסף מן הבור, חייך שאני מציל מבניך ארבעה, דניאל מן הבור כנגד יוסף, חנניה מישאל ועזריה מן האש כנגד זרח פרץ ותמר, יוסף הצלת מן הבור - דניאל ינצל מגוב האריות. תמר ושני בניה זרח ופרץ ניצלו משריפה - אף חנניה מישאל ועזריה שהם מזרעך ינצלו משריפה, יצאו מכבשן האש חיים.

ש. ...כשלקחו את יוסף הוא שיקר את אבא שלו, אמר לו הכר נא, אז פה יש קונפליקט, ראובן בתוך העובי של הסיפור ראובן עשה תשובה על הקטע הזה שהוא הזיז את המיטות, עשה תשובה, עכשיו, התשובה שלו התקבלה כי הוא הראשון שעשה תשובה, עכשיו הוא כן מראה בזה מלכות, הוא עשה תשובה כי הוא הבין שבעצם המעשה לא שהוא לא היה נכון, כמו שאמרת, מעשה שהוא לא היה לטובת האמא

הרב: הדרשה שלך יכולה להדרש טוב, אבל לא יכול היה יהודה לגלות לאביו, ואין בזה שקר משום שהקב"ה בעצמו נכנס בחרם שלו לגלות, והוא לא אמר כלום, הבין יעקב אבינו, הוא אמר הכר נא, ומה שהבין יעקב הבין מעצמו.

ש. לא שומעים

הרב: זה על המעשה עצמו ועל הטעות שהם עשו, שזה נבע מקנאה פנימית בלתי נרגשת. על המידות, שימו לב, כל הפרשה הזאת משלמים על המידות, לטובה ולשלילה. ראו עומק הדין עד היכן הוא, הלא הענין הזה לא היה בו מעלה גדולה כל כך, וכי בשביל בזיון יניח יהודה להוציא לשריפה אשה ושני בניה? מה, וכי יעלה על הדעת שיהיה בן אדם שבשביל שהוא לא יתבזה הוא יראה במו עיניו ויוציא פסק דין שישרפו שלשה אנשים באש, ישרפו אותם, בשביל שהוא לא יתבזה, הרי זה רשעות שאין כדוגמתה. מזה המעשה מתפעלת התורה והקב"ה, ואומר אתה הצלת אותם מהשריפה אני אציל שלשה מבניך, זה צריך להגיע למידת האמת? הרי זה שפל שבשפלים יהיה מי שיעשה כזה דבר. מכל מקום גלה לנו התורה שלפי כוחותיו של אדם קשה מאד להודות ולהתבזות אפילו בציור כזה שיכולים להשרף אנשים. אוה, בדור הזה ראינו כמה שרפו אנשים, כמה שורפים וכמה עוד ישרפו, בשביל שישיגו איזה שררה, איזה תפקיד, לא יודו על האמת, ישב מישהו במקומם בכלא, ימסרו אנשים, מה לא, מה לא, מה לא, מה לא בדור פרוץ זה, מה לא. מה לא, מה זה לשרוף שלשה אנשים, יכולים לשרוף את כל הבעלי תשובה, מה זה שלשה אנשים, את כל העולם התשובה יכולים לשרוף, בשביל אגו מנופח. ויהודה התגבר והודה על האמת, ועבור גילוי נוסף של מידת האמת שהיתה בו יותר מאשר מצינו באחיו, זכה יהודה למלכות וזכה שניצלו ארבעה מזרעו מן הבור והשריפה, לא סתם ארבעה, גדולי הגדולים. 

וכן מצינו בשאול המלך, בעת שהוכיחו שמואל הנביא במעשה עמלק, לא הודה מיד על חטאו, ורק אח"כ כשהוכיחו הודה ואמר "חטאתי". התנא דבי אליהו מביא שעבור זה איבד את המלוכה. היית מקדים לומר את ה'חטאתי' כמה דקות קודם - היית נשאר מלך, אחרת, הייתי צריך להגיד לך פעמיים עד שאתה תגיד 'חטאתי', איבדת את המלוכה, אין בך את מידת האמת, מידת האמת לא קיימת - אין מלוכה.

ש. האדם הראשון גם לא הודה על האמת,

הרב: כן. כפר בטובה אדם הראשון, האשה אשר נתת עמדי, איזה מתנה נתת לי? איזה מתנה נתת לי? תראה מה היא עשתה.

ש. התשובה שלו היתה ואכלת, מה אכלתי

הרב: "ואוכל" אני עוד אמשיך לאכול. 

לו היה שאול מודה מיד לא היה מאבד את מלכותו, היינו מה שכתב הרמח"ל, לא רק בדברים החמורים נצרכת זהירות, אלא אפילו בדברים הקלים כשיחה קלה בין איש לאשתו, יבבי, יש ציטוטים, הציטוטים האלה מותרים, מצטטים לנו לשיחות, לא רק בטלפון, הכל מתועד, ושמה זה יהיה בפול ווליום, מרימים את הווליום וכולם שומעים. יבבי. יבבי. למה, כיון שעומק הדין חמור כל כך שעבור חסרון מועט של מידת הבהילות שהיתה בראובן, חסרון מועט, הבהילות, הפחיזות, המהירות שהיתה בראובן לבלבל את יצועי אביו, או עבור מעלה ופרט נוסף של אמירת מה בצע כי נהרגנו, מה הוא אמר יותר מהאחים, מה בצע, אמר רק מילה אחת - זכה למלכות. במשפט, משהו קטן שונה - כבר משנה את מצבך, את מעלתך, את דרגתך, את שכרך או את ענשך. אם כן ודאי שהזהירות היא הכרחית בכל דבר קטן. שקול מילים אומרים, שקול מילים, שקול מילים שלא ישקלו לך שיניים. 

אמנם יש לשאול, והרי ה' יתברך רב חסד ומרבה להיטיב, מדוע הדקדוק כל כך גדול כחוט השערה? אלא זה גופא מחסדי ה' יתברך, זה גופא מחסדי ה' יתברך. איתא במדרש, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה תנה לו בטהרה, כתוב בפרשת משפטים בזוהר הקדוש, לא תצא כצאת העבדים, שהנשמה לא תצא כצאת העבדים, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, יש לפעמים באים על אדם משפטים וצרות ומחלות ויסורים שלפי מצבו לא ניכר שהוא ראוי לקבל אותם, כמו איוב שה' מעיד עליו שאין כמוהו בכל הארץ, אז איך זה מסתדר? אומר הזוהר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, זה על הגלגולים הקודמים שלהם. אז כבר הביאו אותך בגלגול, לא תצא כצאת העבדים, אל תחזור מטונף ומלוכלך בעבירות, אלא כמו שנתנה לך בטהרה תשיב לו אותה בטהרה. 

משל למלך שחילק בגדי מלכות לעבדיו, אתם שומעים, מלך מחלק לעבדיו, לא סרבלי עבודה, בגדי מלכות, פקחים שבהם נטלום והניחום בקופסא, טיפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו, תחזירו לי את הבגדים, פקחים שבהם החזירו לו כשהם מגוהצים, טיפשים שבהם החזירו לו כשהם מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טיפשים. נתנו לנו בגד מלכות, נשמה, חלק אלוקה ממעל, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", אתה לא יודע מתי יקראו לך לסעודה, אז אתה צריך להיות מוכן, אם יגידו עכשיו, אם טנפת את הבגדים, את הנשמה, אתה עולה מטונף. והקב"ה לא ישמח מזה, ואז ישלחו אותך לניקוי יבש, ניקוי רטוב, ניקוי חם, ניקוי קר, יש הרבה ניקויים שמה. 

דברי המדרש הללו הם ביאור לכל חובת האדם בעולמו. ניתנה לאדם נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ניתנה לו בפקדון כדוגמת בגדי מלכות שניתנו לעבדי המלך, חובתנו להחזיר את הפקדון בטהרה כפי שניתנה לנו, ואף שניתנה הנשמה בתוך הגוף, הקופסא לא כל כך נקיה, חייב לשמור אותה שלא תפגם כלל, אז תשים אותה בנילון, אפילו שהקופסא לא כל כך. ומכיון שעבודתו להביא את הנשמה בטהרה, לכן כאשר נמצא פגימה קלה אף דקה מן הדקה, שוב לא מילא את תפקידו שהרי הנפש לא שבה בטהרה. משום כך דקדוק הדין גדול כל כך כדי לתקן את הפגימה הקלה כדי שתוכל לשוב הנפש בטהרה. 

יוצא, למה יש דקדוק הדין כל כך עמוק, אם ה' רב חסד, למה הדקדוק כל כך עמוק? כי צריך להחזיר את הנפש בטהרה, אז אם הוא לא ינקה כל דבר אז היא לא תחזור בטהרה, ואז תצטרך להתייסר שם והיסורים שמה הם איומים, אז ה' מדקדק עם חסידיו בפרט, כי חסידיו לא רוצים לבוא ולהתראות לפניו בלכלוך, ויש דברים שהם לא שמו לב, לא היו מודעים שהם חטאו, ראובן ידע שהוא חוטא? הוא התכוון לחטוא? הוא לא ידע דבר כזה. אף אחד מהצדיקים לא התכוון לחטוא, שאול התכוון לחטוא במה שהוא אמר "לא חטאתי"? לא, אף אחד לא התכוון, אבל בשמים זה חטא. חטא שלא נרגש, ואם לא יתקנו אותו פה - יסבלו שם, אז זה חסד שמנקים אותך כאן. אחד לבש חליפה רוצה לצאת לחתונה, אשתו מעירה לו, יש לך פה כתם, יש לך פה אבק, שם יש לך נוצה, אוף, אי אפשר לצאת, כל רגע הערות, אין בעיה, פעם אחת לא העירה לו, הלך לחתונה, איך שהוא נכנס אחד אומר לו יש לך כתם, ועוד כמה שמעו, כולם מסתכלים על הכתם, אחד מגיש לו ממחטה השני עושה ככה אומר לו זה, לא לא בסדר תודה, עובר, יש עליך נוצה, ההוא מעיר לו ההוא מעיר לו, מה היה יותר טוב, שאשתו תעיר לו ויגמור את הסיפור בבית, או שכל האולם ידע שיש לו חלמון, יש לו חלבון, יש לו כתם, יש לו נוצה, יש לו אבק, וכולם ידברו על זה, מה יותר טוב? אז הקב"ה מנקה אותך פה, מדקדק שהחליפה תחזור בסדר, הנשמה בטהרה וזהו, לטובתך, אתה לא רוצה - אין בעיה, תגיע למעלה שמה יש פקחים, יכניסו אותך לרנטגן, סי טי, אם אר אי, יבחנו אותך, אוה, יעשו לך צילום גרעיני, ויבדקו כל פיפס, ועל כל דבר כזה ישלחו אותך למחלקה המתאימה להתנקות, נו, בשביל מה לך? 

לכן אפילו חטא קל שאנחנו לא מבינים כלל שהוא חטא, כמו שמצינו באברהם אבינו, מה עשה אברהם אבינו? אמר ארבע מילים עלו לו ארבע מאות שנה, "במה אדע כי אירשנה", מישהו יכול להבין שיש פה חטא? שואל שאלה, במה יזכו בני, איך אני בטוח שהם לא יעשו איזה משהו שאנחנו נפסיד אח"כ את ההבטחה, מה הוא אמר? 'במה אדע' אמר לו ידוע תדע, אה, אתה שואל במה אדע, ידוע תדע, בכפולות הביא לו. על כל אות מאה שנה עונש, יבבי, אז מה יש בעולם האמת? על כל מילה שלא במקום, על מה שאמר "מה בצע כי נהרגנו", זכה למלוכה, והיום למדנו שרבי מאיר אומר, בוצע ברך ניאץ ה', כל מי שמברך את יהודה שהציל את יוסף מן הבור הרי זה מנאץ ה', למה הוא אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, היית יכול להגיד לכו ונחזירנו לאביו, חסכת את המילה הזאת במקום זאת, מי שיברך אותך - ראוי לנאצה. במילה של "מה בצע" שורה לפני, מגיע לו מלכות, ויקראו כולם יהודים על שמו, וכל המעלות - עולם הזה ועולם הבא, אבל עוד מילה אח"כ שאתה לא אמרת כהוגן - פה אתה כבר ראוי לנאצה. אשאדה, מה ככה, כל משפט יפתחו לנו אותו ו, יבבי, יבבי, שקול מילים שלא ישקלו לך שיניים. "אשמרה לפי מחסום אלם תדברון", מה יעשה אדם אומנותו - אילם, עדיף לא לדבר. מרבה דברים מביא חטא, מוות וחיים ביד הלשון, אל תתן את פיך להחטיא את בשריך, יבבי, כל מילה ומילה בונה או הורסת, מעלה או מורידה, מוות וחיים ביד הלשון - באותה לשון משפט אחד חיים משפט אחד מוות, וכן הלאה. נו, נו, אתם מבינים עד איפה עומק הדין? לכו ונמכרנו - לכו ונחזירנו, זה כמה אותיות, ונ- ונ-, ונמכרנו או ונחזירנו, פששששששש עיקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה, "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" עיקם הכתוב, התורה שוקלת אותיות. יש כללים בדיבור, מה לעשות, הרמב"ם אומר יש חמישה סוגי דיבור, תראו בפירוש למשנה. 

איתא בגמרא, איתא בגמרא, איתא בגמרא, אז אברהם אבינו אמר במה אדע כיון שהוא נכשל בזה, במה שאנחנו לא מבינים, יש הסברים, כן, אבל זה נקרא שאנחנו לא מבינים, זה נחשב אצל הקב"ה חטא שהנשמה כבר לא יכולה לחזור בטהרה, אז חייבים לעשות את העונש פה בעולם הזה כדי לצאת מפה נקי. 

איתא בגמרא, אדם לעמל יולד, אתה אומר לעמל תורה או אינו אלא לעמל מלאכה? כשהוא אומר כל עמל האדם לפיהו - הרי זה אומר לעמל תורה. כל עמל אדם לפיהו זה עמל תורה. והדברים תמוהים, וכי יתכן שכל מה שיתחייב האדם בעולמו זה רק לעסוק במלאכה ולא לעסוק בדברי תורה, על זה בא להודיע הפסוק? אלא אולי יתכן לומר שזה גופא מגלה לנו הכתוב, שהדרך להשיב את הנשמה בטהרה חייבת להיות בדרך העמל בתורה ובמצוות. שכל עמל אדם לפיהו, כל מה שיעמול אדם בעולם הזה להחזיר את נפשו בטהרה לפני אביו שבשמים זה יהיה בעמלה של התורה ובמצוותיה, רק ככה יוכל האדם להחזיר את הנשמה שלו לאביו שבשמים בטהרה. אז זאת העבודה, זאת העובדה.

אז צריכים לעבוד רבותי ולדעת שמילים קובעות גורלות, מילה פה מילה שם, הודאה, הכחשה, אמת, אי אמת, פיו וליבו שוים, נקודות שצריך לעבוד עליהם, אם עובדים עליהם זוכים למלכות. ולמדנו כבר שמלך זה לא על עם, כי מלך על עם תלוי בעם, אז היום הוא מלך מחר מוציאים אותו להורג בככר העיר, מלך זה מלך על עצמו, שאדם יהיה מולך על עצמו, מושל ברוחו הוא גדול מלוכד עיר, ללכוד עיר זה לא צריך לתת לנו להתפעל, יש אנשים אוהבים לראות סרטי מתח, אוהבים לראות סרטים שיש בהם כוחניות, אוהבים תחרויות שיש בהם שבירת עצמות, מזה מתפעלים, מכח, כח פיזי, אבל אם הם רואים אדם כזה קטן, שדוף, לא כל כך זה, מה יש בו? והגיבור הזה שולט בכוחותיו לאין שיעור. לאין שיעור. לאין שיעור. רבי צדוק, ארבעים שנה היה אוכל רק קטניות, וצם ארבעים שנה, לא תענית ארבעים, ארבעים שנה, שלא יהיה החורבן, עד שהגוף שלו היה שקוף, שקוף, לא צריך צילומים, אתה רואה הכל איפה הולך הכל, שקוף. אם היה עוד אחד כזה בישראל שום אומה ולשון לא היו שולטים בהם. בן אדם אחד שהתגבר על יצרו, עינה את יצרו, עינה את יצרו, יצר הרע מענה אותנו - הוא עינה את יצרו, לא נתן לו לאכול אפילו, שום הנאות בעולם הזה, איזה גיבור, זה צריך להתפעל. מתפעלים, בן אדם אכל ארבעים תבניות, שיא גינס, שלש מאות קרמבו, שיא גינס, גינס - לשון ג'יני, לשון רבים גינס ג'יני ג'יניס - הרבה ג'ינים, כל השיאים של אלמג'אנים, זה מתפעלים העולם, כותבים את זה בספר השיאים של המפגרים. עבודה אישית פנימית כלפי עצמו - זה מלכות, לא חיצוניות, חליפות, מגבעות, זה נעלים גבוהות, זה, זה קטנות, המבחן הוא בפנימיות של הבן אדם, מילה פה מילה שם. שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד, גם מה שהוא אומר במילותיו שנראות מילות חולין צריך לימוד, למה אמר ככה ולא אמר ככה, למה הקדים ככה, למה התעלם מזה, למה לא ענה על זה, הכל צריך לימוד, זה לא סתם, כי מי שתלמיד חכם הוא חושב כתלמיד חכם, הוא מדבר כתלמיד חכם, אני מדבר תמיד על אמיתי, גם אם אני לא מזכיר את המילה אמיתי אני מדבר רק על אמיתיים, כן, יש הרבה כאלה שנראים או נשמעים, אבל זה לא אמיתי. אתם רואים שאפילו שבטי יה שנשארו שבטי יה, אבל התורה מגלה את המגרעות שלהם שהם נענשו עליהם, איזה עונשים - הרי גורל, לקחת את הכהונה, את המלכות, את הבכורה מראובן, פחז כמים אל תותר, לא הותירו לו כלום, מה זה? ככה משפטי התורה? כן, אפילו שהוא לא חטא. כן. אבל המידה, המידה, המידות זה המבחן, המידה, שמה מסתכלים מי זה הבן אדם, מאין זה נובע. אז יכול להיראות מעשה איום ונורא, כמו למשל מעשה תמר שבעיני העולם לא יסולח אם היה כותרות היום מהדבר הזה ווי ווי ווי ווי, כמה דתיים היו נשארים? חכמים אומרים, קידוש ה' בפרהסיא, ויעקב על זה נותן לו את הברכות, ואומר לו אתה מלך. הוא באמת לא חטא כי הוא היה חייב לייבם אותה, ומלאך כפה אותו ואנס אותו למקרה, ממי מלכים יוצאים, וכן הלאה דיברנו בזה רבות, אבל כלפי העולם מה העולם מבין? מפה מבינים שהעולם לא מבין. ואין ללמוד מן העולם, ולא אם אומרים הרבה אז זה נכון, כי השבטים היו הרבה והם טעו, והמרגלים היו הרבה והם טעו, וכלל ישראל האמינו למרגלים והם טעו, ולכן הם מתו. ולא תמיד מה שהרבים אומרים זה נכון, אדרבא, כתוב שההמון טועה, ודעת בעלי בתים היפך מתלמידי חכמים, האמיתיים כמובן, וכן על זה הדרך ולא לעכשיו.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....