בס"ד - 14/07/2013 - ספר דברים –פרשת דברים - הוכח לחכם ויאהבך 

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" אמרו בספרי "אל כל ישראל" שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחות, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל - שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחות.

ובגמרא אמר רבי טרפון: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחה, אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמישה פעמים נתקנטר עלי רבי עקיבא לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובלני עליו והיה מקנטרו, ויודע אני בא שהיה מוסיף לי אהבה לקיים מה שנאמר: "הוכח לחכם ויאהבך", אז רבי יוחנן בן נורי מעיד שהיה אוהב את התוכחות ומוסיף אהבה על כל פעם שהיה מוכיח אותו ככתוב: הוכח לחכם ויאהבך.

עוד נמצא במדרש: "אלה הדברים" רבנן אמרין אמר הקב"ה למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן מנין? שנאמר: השם אלוקיכם הרבה אתכם וכו', ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה? שכן אמר רב עמרם: "לא חרבה ירושלים אלא משום הוכיחו זהב את זה", הרי לנו שכח ההוכחה הוא כה גדול עד כדי מניעת תוכחה שעלולה להביא לחורבן חס ושלום,

אם כן לחקור ולהתבונן בדרכיה כיצד קורה שלפעמים שאדם מוכן לקבל תוכחה ושמח עליה ולפעמים תוכחה מעוררת בו שנאה ורגשות נקם, כאילו ביקשו את רעתו ומפלתו. אז ראינו עד עכשיו מקבלי התוכחה ראויים לברכה, ומי שלא מקבלים יכול להיות חורבן, וראינו מי שמוכיחים אותו ומקבל את התוכחת הוא חכם, ופעמים אנו רואים שאנשים אוהבים התוכחה ומעריכים אותה ופעמים שונאים נקם וכו'. איך זה מסתדר?

אלא החלוקה היא ברורה: כשמוכיחים את הבן אדם על דבר שהוא גשמי, כשמוכיחים אותו על דבר שנוגע אליו בדברים החומריים לא משנה מי מוכיח אותו בין גדול בין קטן בין רב המעלה ובין שלא הוא מקבל את התוכחה בשמחה, לדוגמא; אם אומרים שהוא זכוכית במקום יהלום ועבדו עליו - הוא ודאי יודה לאדם מאוד מאוד על זה שהודיע לו את זה שבעצם עבדו עליו ולקחו את הכסף וכו', ולא יגער ולא יקניט את אותו אדם שהוכיח אותו על הדבר הזה. ואפילו אם ההוא יגיד לו: "טיפש! איך נפלת אצל בין אדם כזה ולא בדקת ולא לקחת אדם מומחה?"

הוא לא יכעס עליו, לא יכעס! יגיד לו: "אתה צודק! אתה צודק באמת לא שמתי לב" וכו' וכו'. ואם הוא עוד יכול להחזיר את הסחורה אותה ולהחליף ולקבל את כל המעות - יודה על כל התוכחה שנתן לו בראש! ויאהב אותו מאותו והלאה שהציל את ממונו.

אבל לעומת זאת בעניינים רוחניים, שמעיר לחברו אפילו בלשון רכה ובדרך כבוד ואפילו ברמז שהוא טועה במעשיו, יקפוץ כנגדו "טול קורה מבין עיניך" ולא ירצה לשמוע בכלל.

ונשאלת השאלה: מה עומד מאחורי החלוקה הברורה והחדה הזאת שפה הוא מוכן לשמוע ואפילו שיבזו אותו על זה ויאהב את הבן אדם ובמקרה השני לא.

מה ההבדל?

התשובה היא: בעניינים גשמיים יש לאדם תחושה וגם רצון, הוא מרגיש שזה חיותו כל הדברים החומריים זה חיותו, על כן כל מי שמסייע בידו בעניינים החומריים - הוא מוצא לנכון להציע בפניו את שביעות רצונו ואת טובתו  על כך.

אבל העניינים רוחניים כיוון שהוא מרגיש שאין זה חיוני עבורו, העניינים הרוחניים לא חיוניים כל כך, וכל מה שהוא עושה הוא כדי לצאת ידי חובה, לכן כל מה שהוא יכול לפתור את עצמו ולתרץ את עצמו הוא מסתפק בזה והוא לא מוכן לשמוע עוד "מה שאני עושה - זה בסדר! עזוב אותי, אל תבלבל לי את המוח..." הוא לא מסכים לשמוע שום ביקורת על מעשיו, וגם עצות הוא לא מקבל מאף אחד, כי הגשמיות חשובה ונערכת בעיניו מענייני הרוח והתורה, והגישה הזאת עלולה להביא עליו חורבן.

ועל דרך זה התברר המאמר בגמרא על השאלה: "על מה אבדה הארץ"? התשובה של הקב"ה: "על עוזבם את תורתי", והגמרא מפרשת, אמר רבי יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה בתחילה זו הכוונה עזבו את תורתי, למדו תורה למדו הכל למדו בעיון גם אבל לא ברכו בתורה תחילה. ורש"י מפרש: כיוון דלא מברכיה גליה דעתייהו שהמתנה אינה חשובה להם מזה שהם לא ברכו אז זה מגלה את דעתם שהמתנה הזאת לא חשובה להם. בסדר צריך ללמוד צריך לדעת צריך להבין צריך לדעת מצוות אבל זה לא חשוב עד כדי כך שראוי לברכה.

כלומר מכיוון דפשיטא הוא שאם אין התורה חשובה בעיניו דיו לא יהיה מוכן גם לקבל תוכחה בזה, אם כן מובן לאשורו שבהשקפה כזאת ולהנהגה כזאת עלולים לבוא לידי חורבן.

אבל אם נכון הוא לקבל תוכחה גם בעיסקי שמים מביא על עצמו את כל הברכות,

לכן אמרו שרבי עקיבא שהיתה התורה כל כך חשובה בעיניו עד שהיה דורש על כל תג ותג טילי טילים של הלכות, היה מוסיף אהבה על התוכחה כי הא בהא תליה, כמידת הערכתו את התורה בה במידה יאהב את התוכחה ויקבל אותה בלבו. כמו שהאדם שהוא חס על ממונו וכל מה שצער לו על הפסד ממון הוא יודה לך מאוד - כך אדם שמחשיב את רוחניות הוא יודה לך על כל הפסד קל שאתה מגלה לו שיש לו ברוחניות.

אז אלה שלא אוהבים את התוכחה מאי משמע? שהרוחניות לא חשובה להם גם ככה היא כבר מעיקה עליהם, אתה רוצה להוסיף עליו דקדוקים? הוא לא מעוניין, "סליחה אדוני! אל תעשה לי טובות, אל תסביר לי, ואל תגיד לי כלום, מה שאני עושה - זה די והותר! והלואי שכולם יהיו כמוני", זהו.

זה הסיבה והשורש למה אנשים בענייני חומר אף פעם לא יגידו לבן אדם שמעיר להם בענייני החומר שזה לטובתם - הערה או גערה. "נפל לך ארנק"

-      "מה אכפת לך? מה אכפת לך? מה אתה מעיר לי!?"

הוא ילך בעצבים וישאיר את הארנק, ראיתם פעם דבר כזה? אין דבר כזה!

"למה אתה מדבר בקדיש?"

-      "תשתוק אתה, אתה עכשיו מדבר בעצמך! מה אתה מבלבל את המח?! תסתכל על עצמך!"

מה אכפת לו בכלל מהקדיש, סך הכל מכבדים את הקב"ה, זה לא כבוד שמכבדים אותו

אבל אם מישהו יפסיק את השבח שאומרים עליו, נגיד משבחים אותו ומישהו נכנס באמצע הדברים והוא מפריע כזה, הוא יגיד לו: "שקט! אתה לא שומע מה אומרים פה!"

אבל אם רק מקדשים את השם ואומרים "קדוש קדוש קדוש" וכל הדברים הטובים, זה לא מפריע לו, מה..... זה הכבוד של הקב"ה נוגע לו? הכבוד שלו נוגע לו אבל הכבוד של הקב"ה? אז "אל תעיר לי בקדיש".

עם ישראל שקבלו את התוכחת ממשה רבינו היו בעלי תוכחות, הסכימו לקבל תוכחה אפילו שזה לא הם בכלל, הרי כל התוכחות שאמר להם משה רבינו זה הדור שנכנס והדור שעליו היו אמורות להיות התוכחות הם מתו, והם שמעו את התוכחות ושתקו ולא אמרו אף מילה, הם נקראים בעלי תוכחות והם ראויים לברכה

לכן אמר עליהם הקב"ה אמר למשה, ברך אותם, קיבלו את התוכחה ברך אותם, "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב", זאת אומרת הוכח לחכם ויאהבך, אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך, אה! להיות אחד שאוהב את התוכחות יש לו סיכוי להיות בעל תשובה, אחד מעשרים וארבעה דברים המונעים את התשובה היא - השונא את התוכחות. אדם שלא מקבל תוכחות לעולם לא יהיה בעל תשובה!

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.