חוכמת המעשים
תאריך פרסום: 14.04.2013, שעה: 07:20
http://live.shofar-tv.com/videos/2855
14-4-13
"והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם וכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש איתי המדבר". המדרש אומר, "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מגידי דבריו ליעקב חוקים ומשפטיו לישראל" - אלו המשפטים, לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה, והקב"ה אינו כן, אלא כל מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמוע.
נחזור, "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" אלו המשפטים לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, שמידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה, והקב"ה אינו כן, אלא כל מה שהוא עושה אומר לישראל לשמור ולעשות לעשות ולשמור.
מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם, אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, בשר ודם גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן. זאת הדרשה. שמעתם איזה דרשה ארוכה? אז הם דרשו כך, אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, בשר ודם גוזר גזירה ואומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן. לשם מה מספרים לנו חכמים ז"ל שהלכו לרומי ודרשו שם, לכאורה זה מיותר, מה מעניין אותנו לאיפה הם הלכו לדרוש? מעניין אותנו עצם הדרשה, אם זה היה בבת ים, אם זה היה בראשון לציון, אם זה היה ברומי, את מי זה מעניין? מעניין מה אמרו.
אבל משמע שהחכמים ז"ל כוונו בסיפור של המקום דווקא כוונה מיוחדת, למה סיפרו שהם הולכים לרומי? לספר לנו את אופן הדרשה והמקום שלה שהוא היה ברומי. מה היה ברומי? מקום שהחכמה והמעשה אצלם כשני דברים נפרדים, אין מעשיהם מתאימים לחכמתם. לכן באו לשם בחבורה שלמה לדרוש לפניהם את מה שחסר להם, לדרוש מהם את ההיפך, שהמעשים יהיו תואמים למאמרים שלהם ולחכמות שלהם.
יש בדורנו אפילו פוסקי הלכות שלא מקיימים את הפסקים שהם כותבים לציבור. אויויויו. נאה דורש נאה מקיים. הם באו וגילו את חכמת ישראל. חכמת ישראל היא חלק מנפשם, החכמה היא המהות שלהם של ישראל, הם והחכמה חד הוא, ומי שהחכמה נפרדת ממנו הרי הוא כחמור נושא ספרים. ככה מביא חובת הלבבות בשער עבודת האלקים פרק ד'. ואיך יוכל ללמד לאחרים חכמה כשהוא עצמו אינו נשלט ע"י החכמה? כמו שאמרו חכמים ז"ל, אם על עצמו אינו מזריח אורה כיצד יזריח על אחרים? כל מי שחכמתו ממנו וחוצה אינו שולט בחכמתו והוא נפרד מחכמתו ואינה עצם מעצמו, הרי זה מדרכי האמורי. כל מי שחכמתו ממנו וחוצה, הוא לא אחוד עם החכמה, הוא אינו שולט בחכמתו והוא נפרד מחכמתו והיא לא עצם מעצמו הרי זה מדרכי האמורי. פירש הספורנו, אמורי פירושו בעל אמירה, שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב. זה הגדר של רשע, אומר הרבה ועושה מעט. צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ומי שאינו עושה כחכמתו תוכחתו נופל על הלבבות כאשר יפול הגשם על האבנים, מי שאינו עושה כחכמתו התוכחת שלו נופלת על הלבבות כאשר יפול הגשם על האבנים. אם אין יראה אין חכמה.
וביאר החסיד רבי יוסף יעבץ ז"ל, כי יש חכם גדול בחכמה ואינו חכם, ויש שאינו יודע אפילו אות אחת והוא חכם גדול. חכמת המעשים יש לו. יש חכם גדול בחכמה, לא במעשים, ואינו חכם כי הוא לא עושה מעשים, ויש שאינו יודע אפילו אות אחת, ז"א הוא לא חכם ולא החכים כל כך, אבל הוא חכם גדול, כי תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, מורגלא בפומא דרבה. ז"א התכלית של התכלית של החכמה זה תשובה ומעשים טובים, שיצא מזה מעשים.
עץ, כי אדם עץ השדה, עץ שותלים אותו בשביל מה? שיביא פירות, אבל אם הוא לא מביא פירות בסוף מה התועלת בעץ? האדם עץ השדה, צריך שיהיה לו פירות, שיביא תנובה.
אומר הרמב"ם, שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל. אז הכהן הגדול מתוודה על כל ישראל בלשון של כל ישראל, שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל", וכן על הפר היה מתוודה, על בני ביתו ועל הכהנים, דהוידוי יכול להיות על כל ישראל ע"י שליח, אז הרמב"ם אומר שיכול הכהן הגדול להתוודות בשם כל ישראל על כל ישראל ע"י שליח. והנה חזינן דיכול להתוודות ע"י שליח, ומשה רבינו ע"ה היה שליח של כל ישראל.
ובספר מנחת חינוך מקשה ואומר, אם כן יהיה מזה הרמב"ם קשה על המהרי"ט, שסובר שאינו יכול להקדיש האדם ע"י שליח, האדם לא יכול להקדיש ע"י שליח, דהוי מילי, ומילי לא מוסרים לשליח, מלים דברים אי אפשר למסור לשליח, ולפי הרמב"ם חזינא דיכול לעשות שליח למילי, כמו שראינו שהכהן הגדול מתוודה על כלל ישראל.
ואולי יש לחלק, דאינו דומה שליחות להקדיש לשליחות של וידוי, כי בשליחות להקדיש אין לשליח שום שייכות עם השליח והמשלח, אין לו שום קשר לענין, הוא עושה את פעולת השליח בלא קשר לעצמו, אין לו קשר לשליחות, השליח לא מקדיש דבר משלו ולא כלום אלא הוא רק כפקיד שמבצע את מעשה השליח. והמשלח אינו מוסר לו כלום אלא רק מילים, ואז אנחנו אומרים לפי המהרי"ט שאין מילים נמסרות לשליח, אבל בשליחות של וידוי, כגון כהן הגדול שהוא שלוחם של כל ישראל, הרי גם הכהן הגדול עצמו שייך לענין ומחוייב בו, הוא מחוייב בוידוי, הוא שליח אותו ענין עצמו שהוא עוסק בו ומחוייב בו, הוא עצמו עומד בתפילה, הוא נאנח בוידוי, בוכה, מתחרט, מתרגש, מתעורר בתשובה בפה ובלב, והרי עומד באמצע הוידוי וממשיך גם וידוי לאחרים, גם לכל ישראל, הוא עובר מענין לענין באותו ענין.
והאבן עזרא ז"ל אומר, בפר החטאת נאמר כפר בעדך ואח"כ תעשה קרבן העם וכפר בעדם. כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא, אם כן כיון שהוא מחויב בדבר ועומד באותו ענין עצמו יכול הוא להיות שליח כי הוא רק ממשיך את ענין הוידוי ומשלים אותו דבר שהוא עושה מטעם המשלח, והוא וידוי ארוך, השליח והמשלח חד הוא, כי גם השליח וגם המשלח, העם והכהן הגדול שוים באותו הרגע לוידוי, אין הפסק בין וידוי העם ווידוי הכהן הגדול, הוידוי של שניהם עולה בקנה אחד והם מתערבים ברגע אחד זה בזה ומתאחדים כאחד ועולים למעלה כוידוי אחד. שליח ציבור כזה המנהיג והשופט שמצוה לאחרים והוא נמנה עמהם בביצוע אותו דבר שהוא מצווה על האחרים, והוא מקיים על עצמו מה שחכמתו הורתה, הוא שופט צדק, הוא יכול להורות לאחרים, ועל אלו השופטים אנו מבקשים מה' יתברך, "השיבה שופטנו כבראשונה" כפי שמובטח לנו ע"י הנביא, מה אנחנו אומרים, איזה שופטים אנחנו רוצים, לא שופטים שאומרים והם לא מקיימים בעצמם, שליח ציבור צריך להיות המנהיג והשופט שהוא מצוה לאחרים, אבל הוא נמנה עמהם בביצוע אותו הדבר שהוא מצווה על האחרים, הוא מקיים על עצמו את מה שחכמתו הורתה, הוא שופט צדק ויכול להורות לאחרים. על אלו השופטים אנו מבקשים מה' יתברך, "השיבה שופטנו כבראשונה" כפי שמובטח לנו ע"י הנביא, והשיבה שופטנו כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
אז אנחנו רואים מפה שאין דרכנו כדרכי רומי, שמה חכמי אתונה חכמים מפורסמים בעולם, באנציקלופדיות שלמות כתוב עליהם, אבל הם גורנישט מיט גורנישט, כי הם חכמתם ומעשיהם נפרדים, חכמה לחוד מעשים לחוד, איך אמר אריסטו הרשע, אמר כעת בשעת ביצוע העבירה אני לא אריסטו, יש הפסקה עכשיו שותים תה, עכשיו הוא יצא לחופשה הפסקה, עכשיו אני לא חכם. אצל חכמי ישראל אין דבר כזה, כל רגע ורגע מחייב והחכמה והמעשה מלווים ביחד. אז לכן מספרת לנו הגמרא שהם הלכו החבורה הקדושה הזאת של החכמים, רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לרומי ודרשו שם. מה הם דרשו? אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, בשר ודם גוזר גזירה ואומר לאחרים לעשות והוא לא עושה כלום, והקב"ה אינו כן. ז"א אנחנו צריכים להדבק בדרכיו של הקב"ה, "ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים" שכל דבריו האמת והצדק, זה נקרא, ככה צריך להיות בן אדם, אדם כזה ראוי להיות מנהיג על ישראל, שופט כזה ראוי לשפוט את עם ישראל, שהוא בעצמו דואג לקיים והוא הדוגמא.
יש מעשה ברבי ינאי שבא אליו פעם אחת ואמר לו שהעץ אצלו הנופים שלו נוטים לרשות הרבים, והאם הוא צריך לקצוץ אותו או לא לקצוץ אותו, את ה נופים שנוטים החוצה, אז הוא אמר לו תבוא מחר ואני אתן לך תשובה. מה עשה רבי ינאי? הלך, בבית שלו גם היה לו בדיוק אותו סיפור, עץ כזה שהנופים היו נוטים החוצה, הלך קצץ אותו, למחרת אמר לו, הדין הוא שאתה צריך לקצוץ אותו, אומר לו אז למה אצלך לא? אמר לו לך תעשה מה שאני עשיתי. נאה דורש נאה מקיים, קשוט עצמך ואח"כ קשט אחרים. ז"א זה תורת ישראל, אנחנו צריכים להדבק בדרכיו של הקב"ה. היה פה דרשן נפלא השבת שהוא דרש דברים שממש מדהימים, כמה ידע יש לו זה לא יאומן, והוא מדבר דברים, אמרתי לו בסוף הדרשה, כל מה שאמרת זה מדהים, נשאר לך רק לקיים הכל.
ז"א אדם צריך לדעת שצריכים לקיים את הדברים שלומדים, אדם קם מהלימוד ומיד עושה, ככה צריך, ככה זה יהודי. קיבלת אוצרות, מלמדים אותך חכמה אלוקית, הקב"ה מדבר איתנו, הרמב"ם מדבר איתנו, עכשיו דיבר איתנו רבי עקיבא ורבן גמליאל, כולם דיברו איתנו עכשיו, אמרו לנו איך צריכים להתנהג, אז מה אנחנו צריכים לעשות לקום ולהגיד שאנחנו יודעים מה הם אמרו? אנחנו צריכים לעשות מה שהם אמרו, כי הם עשו מה שהם אמרו וגם אנחנו צריכים לעשות.
מי שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, מי שאין מעשיו מרובים מחכמתו אין חכמתו מתקיימת, ותזכרו את היעבץ הזה, היעבץ אומר, כי יש חכם גדול בחכמה ואינו חכם, ויש שאינו יודע אפילו אות אחת והוא חכם גדול. מה המודד? המעשים, והכל על פי רוב המעשה. פעם אחד בא, אחד מהאנשים שדיבר עימי, כשהוא היה אצל הרב הצדיק רבי שפירא זצ"ל, והוא דיבר איתו על איזה מישהו שמדברים עליו שככה וככה וככה, הוא אמר שאסור לדבר עליו כי הוא בעל מעשים, ובעל מעשים אסור לדבר עליו, למה? כי הכל הולך לפי רוב המעשה, איך נמדד אדם בעולם האמת? לא לפי חכמתו, לפי מעשיו, כי הכל הולך על פי רוב המעשה.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....