"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", אומר רש"י מה ת"ל, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, אומר משל, משל לחולה שנכנס אצלו רופא ואמר לו אל תשכח בטחב ואל תאכל צונן בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון, לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן". 

אז רש"י אומר שרבי אלעזר בן עזריה היה מושל משל, רופא נכנס אל שני חולים, לאחד אמר לו אזהרה אל תאכל זה ואל תשתה זה, ולשני אמר אל תאכל זה ואל תשתה זה שלא תמות כמו שמת ההוא, אז הוא זרז את מי? את זה שאמר לו שלא תמות כמו ההוא, זרז אותו יותר מהאשון שלא אמר לו את זה. לכן נאמר כאן, "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" אז אחרי זה הוא בא להגיד שלא ימות כמו שמתו הם. 

רואים מכאן שאפילו את אהרן שהיה קדוש עליון ושקול כמשה רבינו, בכל אופן היה צריך להזהירו ולזרזו, שלא יקרה לו כמקרה בניו. קל וחומר שצריך שנזהר ונזדרז למצוות, ונעשה גדרים וסייגים שלא נחטא, כי אע"פ שאנחנו מוחזקים בעיני עצמנו לגדולים, הלא גם הגדולים באמת, כמו אהרן הכהן, צריכים זירוז, וזוהי הסיבה שצריכים ללמוד מוסר כדי לעורר את הלב שיזדרז בעשיית המצוות ויזהר מעבירות. מה מועיל המוסר? לזרז אותנו לא להפסיד את הזמן ולקנות מצוות ושכר אדיר בעקבותן ולהזהר ולהמנע מן העבירות. 

זו הסיבה שלומדים מוסר, ואין די בכך שבשכל אנחנו יודעים שיש איסורים, כי כל זמן שלא הגיעו הדברים אל הלב אין בהם ממש למעשה, כל זמן שהדברים לא התיישבו על ליבו של אדם, בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך, אין בזה ממש, כי בלי קיום כל הלימוד לא שווה שום דבר, זה כמו שאדם קורא ספר, סתם קורא ספר. 

הסבא מקלם זצ"ל היה אומר שכשם שאין די בידיעתו של ראובן כדי שיעשה שמעון, כך אין בידיעת השכל כדי שיעשה הלב, כי המרחק בין השכל והלב הוא כמו בין שני אנשים נפרדים. הסבא מקלם אומר, אם ראובן יודע משהו זה מחייב את שמעון לעשות? שני אנשים שונים, מה שאתה יודע לא מחייב את השני לעשות, אומר אותו דבר, השכל שלך והלב שלך זה כמו שני אנשים שונים, השכל קוראים לו ראובן לצורך הענין והלב שמעון, אם השכל יודע משהו זה מחייב את הלב לעשות? כמו שני אנשים, ז"א בן אדם שלא יודע לחבר בין לבין זה שני אנשים. אז ז"א, אומר הסבא מקלם שוב, כשם שאין ידיעתו של ראובן כדי שיעשה ש מעון, כך אין בידיעת השכל כדי שיעשה הלב, כי המרחק בין השכל והלב הוא כמו בין שתי אנשים נפרדים. על כן צריכים לעמול ולהחדיר את הדברים ללב, צריך לעמול ולהחדיר את הדברים ללב, זה כמו לקחת קונגו ולחדור ולהכניס את הכל לתוך הלב, יש ערלת הלב לא נותנת להכניס, כן שמעתי כן כן כן, כן הבנתי הבנתי הנבתי, לא צריך לחזור פעמיים, אני מבין, כן, אבל לא רואים בפועל שאתה עושה, אז מה הקשקוש אני מבין אני מבין אני יודע אני יודע, מה, צריך שזה יעשה.

צריכים לעמול להחדיר את הדברים ללב, ועל ידי לימוד המוסר חוזרים וחוזרים ומזרזים את עצמנו עד שיכנסו הדברים אל הלב, ולכן נצטוינו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, לא די בכך שנדע את המצוות של אהבת הבורא, "ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", לא די בכך שנדע את המצוות של תפילין וציצית, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך מצות ציצית וכו', וראיתם אותם וכו', לא מספיק, צריך לחזור על הדברים פעמים הרבה עד שיקבעו הדברים בלב. 

בהפטרת שבת הגדול נאמר "ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". הגמרא מבארת, עובד אלהים זה מי ששונה פרקו מאה ואחד פעמים, זה נקרא עובד אלהים, ואשר לא עבדו, זה מי ששנה פרקו רק מאה פעמים, רק. כמה אנחנו שונים את הפרק? אפילו לא פעמיים, ואע"פ שאין זה מוסיף כבר להבין את הגמרא ללמוד עוד פעם, זה לא מוסיף כי הוא כבר יודע ודאי במאה פעם הוא ודאי כבר יודע את הגמרא, כמו שמצינו בגמרא בכתובות, תנא מיני ארבעין זימנין והוי לי כמונח בקופסא, ז"א הוא לומד ממנו ארבעים פעם חוזר על הדבר ארבעים פעם אז זה כאילו כבר מונח בקופסא, מי שחוזר על הדבר ארבעים פעם אז זה אצלו כבר כמונח בקופסא, נכנס אצלו בראש כמו מונח בקופסא, תמיד תמצא את זה אצלו בקופסא. לכן גם אומרים שזה מה יש לך בקופסא. אז רואים שבארבעים זה כבר מוח בכיס, אז מה מועיל ההפרש בין מאה למאה ואחד, עובד אלקים זה מאה ואחד, לא עובד אלקים זה מאה, מה זה מועיל? אם בארבעים זה כבר מונח בקופסא? 

נראה לפרש זה כי התורה אינה כשאר החכמות, תורת ה' בקדושתו ניתנה לנו, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו, קדושת התורה כשלומד האדם משפיעה על הנשמה. האדם מתקדש בכך שהוא לומד תורה ומתקן את עצמו ואת מידותיו, ואם על ידי התורה אין האדם מתקדש, אין זה תורת ה', אין זה תורת ה', כי תורת ה' מקדשת את האדם. לכן הלומד פרקו מאה פעמים ואחד הוסיף יותר קדושה בנשמתו ע"י הלימוד, וגבר על יצרו. הרי זה עובד ה'. 

משל לדבר, שני אנשים נפלו לים, שחו אל היבשה להנצל, לאחד היה כח להגיע ליבשה וניצל, לשני לא היה מספיק כח והגיע עד קרוב ליבשה, אבל שם סמוך לחוף לא היה בו עוד כח וטבע. אע"פ ששניהם ידעו לשחות במידה שווה, על כל פנים לאחד היה מעט יותר כח אז עמדו לו כוחותיו להנצל, לחברו היה חסר מעט כח והוא טבע. זה שהצליח מאה ואחד ניצל, זה ששחה מאה - טבע. זה נקרא עבדו זה נקרא לא עבדו. 

כן הדבר לענינינו, לימוד התורה הוא מזון רוחני לנשמה ולחכמה, ולפיכך זה שלומד תורה מאה ואחד פעמים, יש בו יותר מקדושת התורה, ולכן יוכל להתמודד בעולם הזה שהוא יום גועש בסערות היצר, ולחברו שלמד רק מאה פעמים אע"פ שידיעת הפרק שווה לשניהם, מכל מקום אין לו קדושת התורה כמו לחבירו, לפיכך לא יכול להנצל מיצר הרע, ויטבע בים העולם הזה, ולכן נקרא אשר לא עבדו. ז"א מה מדברים פה, מדברים פה על העקרון הזה, אחד שעשה מאה ואחד התגבר על יצרו, אחד שלא עשה מאה ואחד לא התגבר על יצרו, מה פירוש? זה אמר אין לי כח יותר ללמוד, אין לי די יותר אני במאה מפסיק, זהו. בד"כ כשסוגרים מספר לא מתחילים כאילו דבר חדש, כאילו אתה צריך להתחיל עכשיו עוד מאה חדשים, אז בד"כ לא ממשיכים, אנשים אוהבים להגיע למספר עגול, או להתחיל מיום ראשון, או מראש חודש, כל מיני דברים כאלה, היצר לא נותן לבן אדם לעשות עוד קצת. בא בן אדם גמר אומר עוד אחד, זה מראה שהקדושה שלו גדולה והוא מסוגל להתגבר על היצר שאומר די, עשית מאה חלאס, השני הגיע למאה לא אמר עוד אחד, לא יכול לעשות עוד אחד, טבע. זה נקרא לא עבדו, למה הוא אמר יש גבול, עד מאה אני זהו מפסיק. ז"א מדובר בשניים שהיו יכולים כביכול להגיע לזה, אבל זה לא היה לו כח זה כן היה לו כח, זה התגבר עליו יצרו זה לא התגבר עליו יצרו, וזה ההבדל בין מי שניצל למי שטבע. שניהם שחיינים, אחד נגמר לו הכח, נגמר לו הכח, מה קורה? אז מה אומרים לו תשמע, זה לא יפה, הוא כבר כמעט הגיע, אז מה אתה חושב שהים יגיד לו יאלה ניתן לך שני גלים ונדחוף אותך החוצה? הים לא מתערב, אתה לא הגעת אתה טרנק בפנים. 

אז ז"א מפה רואים שקדושת התורה כמה שאדם לומד היא נותנת לו יותר כח להתמודד, אבל כשהוא לומד על מנת לקיים, כשהוא לומד על מנת לעשות, כשהוא מבין מה הערך של התורה. הנה מספרים על שלשה, שלשה תלמידים היו לרבי ישראל סלנטר זצ"ל, גאוני עולם, אחד היה הסבא מקלם, אחד קראו לו רבי נפתלי אמסטרדם, ואחד רבי איצלה פטרבורגר זצ"ל, הרש"ז מקלם היה מפורסם בלימוד המוסר שלו, רבי נפתלי אמסטרדם היה מפורסם בשקידתו עד שהיה לו קביעות מיוחדת ללימוד בעת שהלך לשתות מים, כשהוא הלך לשתות מים יש לו סדר מיוחד, לא קשור לסדרים הרגילים שלו, אז תאר לך שלא היה מבזבז זמן אפילו בדרך כשהולכים לשתות מים היה לו סדר מיוחד. סתם נגיד הוא היה גומר את כל המשנה ברורה דרך זה, בדרך למים. רבי איצלה פטרבורגר היה ידוע בגאונותו בתורה. ופעם אחת בליל שבת מלילי החורף הארוכים, ישבו שלשתם ולמדו עד שכבה להם הנר שהאיר לפניהם. מספר רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל בזה הלשון, אני הבטלן הלכתי לישון, זה היה גאון בשקידה, רבי איצלה פטרבורגר ישב ולמד את הסוגיה בבבא בתרא יש מעילה בגידולין עם רש"י תוס' בעיון, זה הגאון, והרש"ז מקלם בעל המוסר נעמד על יד הסטנדר וחזר לעצמו על מה שלמד וכל הלילה עד אור הבוקר, את הפסוק, פסוק אחד, "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה, אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" והיה מפרש לעצמו כך, פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו - זה השער לה' צדיקים יבואו בו. אודך כי עניתני, וכששמח האדם ביסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זה השער לה' לעלות במעלות עליונות. פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה - ומן השמים עונים לו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני - כשאדם שמח על יסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה', לעלות במעלות עליונות. פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני, כששמח אדם ביסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' לעלות במעלות עליונות. פתחו לי שערי צדק, אדם מבקש פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו, מה עונים לו, אתה רוצה שיפתחו לך שערי צדק? מן השמים עונים לו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. איזה שער? "אודך כי עניתני" מה זה עניתני? כששמח האדם על יסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' לעלות במעלות העליונות. פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, מן השמים עונים לו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני, כששמח אדם ביסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' לעלות במעלות העליונות. פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערות כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני - כששמח האדם על יסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' כדי לעלות במעלות העליונות. 

ועל זה חזר הרש"ז מקלם כל הלילה, פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו, מה עונים לו - זה השער לה' צדיקים יבואו בו אודך כי עניתי, כששמח האדם על יסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' לעלות במעלות עליונות. על זה חזר הרש"ז מקלם כל הלילה, כך סיפר רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל, זה היסוד של לימוד מוסר, שצריכים לחזור עוד ועוד ועוד ועוד עד שיכנסו הדברים אל הלב, כי אדם צריך לעורר את עצמו ע"י לימוד המוסר, להתעורר, להתעורר מהמוסר, להתעורר, וזה הלימוד מהפסוק שאפילו אהרן הכהן צריך לזרזו ולומר לו אחרי מות שני בניו, צריך להגיד לו, כמו המשל שלמדנו מרבי אלעזר בן עזריה, שהרופא אמר לזה אל תשכב בטחב ואל תאכל בצונן ולשני אמר שלא תהיה כמו זה שמת, זה זרזו יותר מן הראשון, אז ז"א גם את אהרן הכהן היו צריכים לזרז קל וחומר לנו, שאנחנו צריכים לזרז את עצמנו בלימוד המוסר שוב ושוב.

לכן פתחו לי שערי צדק, רק מבקש האדם שיפתחו לו שערים כדי לעלות במעלות עליונות, אודה יה, ומן השמים עונים לו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, איך? אודך כי עניתני, כששמח אדם ביסורים שבאים עליו כדי לכפר על חטאיו, זהו השער לה' לעלות במעלות העליונות. אמן.