חוכמת המעשים

- - - לא מוגה! - - - 

והצוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם וכל חטאותם

ונתן אותם על ראש הסעיר

ושילח מיד איש עיתי המדברה.

המדרש אומר, מגיד דבריו ליעקב

חוקיו ומשפטיו לישראל.

מגיד דבריו ליעקב

חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים.

לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.

מידת בשר ודם

מורה לאחרים לעשות

והוא אינו עושה.

והקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא כל מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמוח.

נחזור.

מגיד דבריו ליעקב

חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים

כפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.

שמידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה.

והקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא כל מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לשמור ולעשות, לעשות ולשמוח.

עשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם.

אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם.

בשר ודם גוזר גזרה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום.

והקדוש ברוך הוא אינו כן.

זאת הדרשה.

שמעתם איזה דרשה ארוכה?

אז הם דרשו כך.

אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם.

בשר ודם גוזר גזרה ואומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום.

הקדוש ברוך הוא אינו כן.

לשם מה מספרים לנו חכמים זכרונם ברכה שהלכו לרומי ודרשו שם?

לכאורה זה מיותר. מה מעניין אותנו, לאיפה הם הלכו לדרוש?

מעניין אותנו עצם הדרשה.

אם זה היה בבת ים,

אם זה היה בירושלים ציון,

אם זה היה ברומית.

מי זה מעניין?

מעניין מה אמרו.

אבל משמע שהחכמים זכרונם לך כיוונו בסיפור של המקום דווקא כוונה מיוחדת.

למה סיפרו שהם הלכו לרומי?

לספר לנו את אופן הדרשה והמקום שלה שהוא היה ברומי.

מה היה ברומי?

מקום שהחוכמה והמעשה אצלם כשני דברים נפרדים.

אין מעשיהם מתאימים לחוכמתם.

לכן באו לשם חבורה שלמה לדרוש לפניהם את מה שחסר להם.

לדרוש מהם את ההפך.

שהמעשים יהיו טועמים למאמרים שלהם ולחוכמות שלהם.

יש בדורנו אפילו פוסקי הלכות שלא מקיימים את הפסקים שהם כותבים לציבור.

אוי אוי אוי אוי אוי, נאה דורש, נאה מקיים.

הם באו וגילו את חוכמת ישראל.

חוכמת ישראל היא חלק מנפשם.

החוכמה היא המהות שלהם של ישראל.

הם והחוכמה, חד הוא.

ומי שהחוכמה נפרדת ממנו,

הרי הוא כחמור נושא ספרים.

ככה מביא חובת הלבבות בשער עבודת אלוקים, פרק ד'.

מאיך יוכל ללמד לאחרים חוכמה כשהוא עצמו אינו נשלט על ידי החוכמה.

כמו שאמרו החכמים, זיכרונו לברכה, אם על עצמו אינו מזריח אורה,

כיצד יזריח על אחרים?

כל מי שחוכמתו ממנו וחוצה

אינו שולט בחוכמתו

והוא נפרד מחוכמתו

ואינה עצם מעצמו,

הרי זה מדרכי האמורי.

כל מי שחוכמתו ממנו וחוצה הוא לא

אחוד

עם החוכמה,

הוא אינו שולט בחוכמתו והוא נפרד מחוכמתו והיא לא עצם מעצמו,

הרי זה מדרכי האמורי.

פרשס פורנו אמורי לראשו בעל אמירה

שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה לעתים.

זה הגדר של רשע,

אומר הרבה ועושה מעט.

צדדיקים אומרים מעט ועושים הרבה.

ומי שאינו עושה כחוכמתו, תוכחתו נופל על הלבבות

כאשר יפול הגשם על האבנים.

מי שאינו עושה כחוכמתו,

התוכחת שלו נופלת על הלבבות

כאשר יפול הגשם על האבנים.

אם אין יראה,

אין חוכמה.

ובאר החסיד, רבי יוסף יעבץ, זיכרונו לברכה,

כי יש חכם גדול בחוכמה,

ואינו חכם.

ויש שאינו יודע אפילו אות אחת, והוא חכם גדול.

חוכמת המעשים יש לו.

יש חכם גדול בחוכמה,

לא במעשים.

ואינו חכם, כי הוא לא עושה מעשים.

ויש שאינו יודע אפילו אות אחת, זאת אומרת הוא לא חכם ולא חכים כל כך,

אבל הוא חכם גדול.

כי תכלית,

חוכמה,

תשובה ומעשים טובים, מורגלי בפומדי רבה.

זאת אומרת, התכלית של התכלית של החוכמה זה תשובה ומעשים טובים, שיצא מזה מעשים.

עץ,

כי אדם עץ השדה.

עץ, שותלים אותו.

בשביל מה? שיביא פירות.

אבל אם הוא לא מביא פירות בסוף, מה תועלת בעץ?

האדם, עץ השדה, צריך שיהיה לו פירות.

שיביא תנובה.

אומר הרמב״ם,

שעיר המשתלח,

לפי שהוא כפרה על כל ישראל.

כהן גדול מתוודה עליו, על לשון כל ישראל.

אז הכהן הגדול מתוודה על כל ישראל בלשון של כל ישראל.

נאמר, ותוודה עליו

את כל עוונות בני ישראל.

וכן על הפרה הם מתוודה על בני ביתו ועל הכהנים.

והווידוי יכול להיות על כל ישראל, על ידי שליח.

אז הרמב״ם אומר שיכול הכהן הגדול להתוודות בשם כל ישראל על כל ישראל על ידי שליח.

והנה חזנן, ויכול להתוודות על ידי שליח.

ומשה רבנו עליו השלום היה שליח של כל ישראל.

ובספר מנחת חינוך מקשה ואומר,

אם כן יהיה מזה הרמב״ם קשה על המהריט,

שסובר שאינו יכול להקדיש האדם על ידי שליח.

האדם לא יכול להקדיש על ידי שליח.

דהווה מילא.

ומילא לא ממסרן לשליח.

מילים, דברים, אי אפשר למסור בשליח.

ולפי הרמב״ם, חזנן, די יכול לעשות שליח על מילא. כמו שראינו שהכהן הגדול מתוודא

על כלל ישראל.

ואולי יש לחלק. דיינו דומה שליחות להקדיש לשליחות של וידוי.

כי בשליחות להקדיש אין השליח שום שייכות עם השליחות ועם המשלח.

אין לו שום קשר לעניין.

הוא עושה את פעולת המשלח אם לא קשר לעצמו ולא קשור לשליחות.

השליח אינו מקדיש דבר משלו ולא כלום,

אלא הוא רק כפקיד שמבצע את מעשה המשלח.

והמשלח אינו עושה לו כלום, אלא רק מילים.

ואז אנחנו אומרים, לפי המהרית,

שאין מילים נמסרות לשליח.

אבל בשליחות של וידוי,

כגון כהן הגדול,

שהוא שלוחם של כל ישראל,

הרי גם הכהן הגדול עצמו שייך לעניין ומחויב בו.

הוא מחויב בווידוי.

הוא שליח אותו עניין עצמו שהוא עוסק בו ומחויב בו.

הוא עצמו עומד בתפילה. הוא נאנח בווידוי. בוכה, מתחרט, מתרגש,

מתעורר בתשובה בפה ובלב.

והרי הוא עומד באמצע הווידוי, והוא ממשיך גם וידוי לאחרים.

גם לכל ישראל.

הוא עובר מעניין לעניין

באותו עניין.

ואייבן עזרא, זכרונו לברכות.

אומר בפרחתת, נאמר,

מכפר בעדך ואחר כך תעשה קורבן העם, מכפר בעדם.

כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא.

אם כן, כיוון שהוא מחויב בדבר ועומד באותו עניין עצמו,

יכול הוא להיות שליח,

כי הוא רק ממשיך את עניין הווידוי ומשלים אותו דבר שהוא עושה מטעם המשליח,

והוא וידוי ארוך.

השליח והמשלח חד הוא,

כי גם השליח וגם המשלח,

העם והכהן הגדול,

שווים באותו הרגע לווידוי.

אין הפסק בין וידוי העם לווידוי הכהן הגדול.

הווידוי של שניהם עולה בקנה אחד,

והם מתערבים ברגע אחד זה בזה ומתאחדים כאחד ועולים למעלה כווידוי אחד.

שליח ציבור כזה שמנהיג

שליח ציבור כזה,

המנהיג

והשופט

שמצווה לאחרים,

והוא נמנה עימהם בביצוע אותו הדבר שהוא מצווה על אחרים,

הוא מקיים על עצמו את מה שחוכמתו הורתה.

הוא שופט צדק.

הוא יכול להורות לאחרים.

ועל אלו השופטים אנו מבקשים מהשם יתברך.

השיבה שופטינו כבראשונה,

כפי שמובטח לנו על ידי הנביא.

מה אנחנו אומרים? איזה שופטים אנחנו רוצים?

לא שופטים שאומרים והם לא מקיימים בעצמם.

שליח ציבור

צריך להיות המנהיג והשופט

שהוא מצווה לאחרים,

אבל הוא נמנה עימהם בביצוע אותו הדבר שהוא מצווה על האחרים.

הוא מקיים על עצמו את מה שחוכמתו הורתה.

הוא שופט צדק

ויכול להורות לאחרים.

על אלו השופטים אנו מבקשים מהשם יתברך.

השיבה שופטינו כבראשונה,

כפי שמובטח לנו דעת הנביא,

והשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה.

אחרי כן יקרא לך עיר הצדק,

קריה נאמנה.

אז אנחנו רואים מפה

שאין דרכנו כדרכי רומי.

שמה חכמי אתונה,

חכמים מפורסמים בעולם,

אנציקלופדיות שלמות כתוב עליהם,

אבל הם גורנישט מת גורנישט,

כי הם חוכמתם ומעשיהם

נפרדים.

חוכמה לחוד, מעשים לחוד.

איך אמר אליסטו הרשע?

אמר כעת, בשעת ביצוע העבירה, אני לא אריסטו.

יש הפסקה, עכשיו שותים תה.

עכשיו הוא יצא, לובשה, הפסקה,

עכשיו אני לא חכם.

אצל חכמי ישראל אין דבר כזה.

כל רגע ורגע מחיים החוכמה והמעשה מלווים ביחד.

אז לכן מספרת לנו הגמרא שהם הלכו, החבורה הקדושה הזאת

של החכמים,

רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לרומי, ודרשו שם.

מה הם דרשו?

אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם.

בשר ודם גוזר גזירה ואומר על האחרים לעשות, ואינו עושה כלום.

והקדוש ברוך הוא אינו עושה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להידבק בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, ברוך אומר ועושה.

ברוך גוזר ומקיים,

שכל דבריו, האמת והצדק.

זה נקרא.

ככה צריך להיות בן אדם.

אדם כזה ראוי להיות מנהיג עם ישראל.

שופט כזה ראוי לשפוט את עם ישראל,

שהוא בעצמו דואג לקיים והוא הדוגמה.

יש מעשה ברבי ינאי שבא אליו פעם אחת

ואמר לו שהעץ אצלו, הנופים שלו נוטים לרשות הרבים,

והאם הוא צריך לקצוץ אותו או לא לקצוץ אותו,

את הנופים שנוטים החוצה.

אז הוא אומר לו, תבוא מחר, אני אתן לך תשובה.

מעשה רבי ינאי, הלך, בבית שלו, גם היה לו בדיוק אותו סיפור. עץ כזה של נופים היו נוטים החוצה. הלך, קצץ אותו ולמחרת אמר לו,

הדין הוא שאתה צריך לקצוץ אותו. אומר לו, אז למה אצלך לא? אמר לו, לך תעשה כמו שאני עשיתי.

נאה דורש, נאה מקיים.

קשה את עצמך ואחר כך קשה את אחרים.

זאת אומרת, זו תורת ישראל.

אנחנו צריכים להתדבק בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

היה פה דרשן נפלא השבת,

שהוא דרש דברים שממש מדהימים,

כמה ידע יש לו, זה לא יאומן.

הוא מדבר דברים, אמרתי לו בסוף הדרשה,

כל מה שאמרת זה מדהים, נשאר לך רק לקיים הכול.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת

שצריכים לקיים את הדברים שלומדים.

אדם קם מהלימוד ומייד עושה.

ככה זה יהודי.

קיבלת עוד צרות.

מלמדים אותך חוכמה אלוקית, שקדוש ברוך הוא מדבר איתנו.

הרמב״ם מדבר איתנו. עכשיו דיבר איתנו רבי עקיבא ורבן גמליאל. כולם דיברו איתנו עכשיו.

אמרו לנו, איך צריך להתנהג?

אז מה אנחנו צריכים לעשות לקום ולהגיד שאנחנו יודעים מה הם אמרו?

אנחנו צריכים לעשות מה שהם אמרו.

כי הם עשו מה שהם אמרו, וגם אנחנו צריכים לעשות.

מי שמעשיו מרובים מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

מי שאין מעשה מרובי מחוכמתו,

אין חוכמתו מתקיימת.

ותזכרו את היעבץ הזה.

היעבץ אומר כי יש חכם גדול בחוכמה

ואינו חכם,

ויש שאינו יודע אפילו אות אחת

והוא חכם גדול.

מה מודד?

המעשים.

והכל על פי רוב המעשה.

פעם אחת בא אחד מהאנשים שדיבר עימי,

שהוא עלה אצל הרב הצדיק, הרב שפירא, זכר צדיק ברכה,

והוא דיבר איתו על איזה מישהו שמדברים עליו, שהוא ככה וככה וככה. הוא אמר שאסור לדבר עליו כי הוא בעל מייסים.

בעל מייסים אסור לדבר עליו.

למה? כי הכל הולך לפי רוב המעשה.

איך נמדד אדם בעולם האמס?

לא לפי חוכמתו,

לפי מעשיו. כי הכל הולך על פי רוב המעשה.

רבי חנניהו ברגשי אומר