מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? | הרב אמנון יצחק שליט"א

11-3-13
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? רבי חמא בר חנינא ורבי יששכר בכפר מנדו, כל אחד אומר, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם. רבי חמא בר חנינא אמר, אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור, כמה דתימר, "ויקר אלהים אל בלעם", אבל נביאי ישראל בדיבור שלם, שנאמר "ויקרא אל משה", אז רבי חמא בר חנינא אומר, שלאומות העולם הקב"ה נגלה בחצי דיבור שנאמר "ויקר ה' אל בלעם" ולנביאי ישראל בדיבור שלם שנאמר "ויקרא" לא ויקרא לשון מקרה אלא ויקרא לשון מלא אל משה, דיבור מלא. 
ורבי יששכר דכפר מנדו אמר, כך יהא שכרן, אין לשון ויקר אלא לשון טומאה, מלשון קרי, אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון טהרה, בלשון ברור, בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו לקב"ה. כמו דתימר "וקרא זה אל זה ואמר", אז קריאה מלאה ברורה טהורה וכו'. עד כאן דברי המדרש שמביא את רבי חמא בר חנינא ורבי יששכר דכפר מנדו.
בבעל הטורים אומר, א' דויקרא זעירא, דהיינו מוקטנת, גם בתורה כתוב ויקרא בא' קטנה, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר, כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה, תכתוב גם את הא', וכתב אותה קטנה. לבעל המגלה עמוקות יש אלף פירושים בספרו הקטן על א' זעירא. 
ובספרי פרשת ברכה, ההבדל שבין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואתו של בלעם, מה ההבדל? משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו. משה לא יודע מי מדבר עמו, ובלעם כן יודע? נוסחה אחרינא, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, בלעם היה יודע מה מדבר עמו. אז לכאורה מזה יוצא, מה זה, נבואה של משה הוא לא יודע מי מדבר מה מדבר, ובלעם יודע מי מדבר מה מדבר, מה זה? 
וסוד להבין פשר חידת המאמר הנ"ל, לכן אמרתי לכם שזה דרשה פצצה. הענין של חצי דיבור ודיבור שלם מה משמעו?
ובכן נבאר את המאמר הנחות ויסודות נאמנים. "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך, קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצוונו" אמר לפניו רבונו של עולם, יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי? אמר לו הקב"ה עשה לו כדרך שהוא עושה לך, אז משה רבינו אומר לקב"ה, משה יקח את המלכות שלי ואני אהיה חי, אמר לו הקב"ה עשה לו כדרך שהוא עושה לך, מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע, ז"א כמו שיהושע היה משמש אותו בחייו הולך אליו לקחת אותו וללוות אותו, נתיירא יהושע ואמר משה רבי בא אצלי? יצאו להלך משה הלך לשמאלו של יהושע, בד"כ הגדול הולך מצד ימין, והוא הלך מצד שמאל, הענווה של משה הולך מצד שמאל של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם, משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר לו, מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? כאילו מה אומר, לפי זה, שואל אותו מה, אתה רוצה שאני אגלה לך מה שאתה לא גילת לי? כשאתה היה נגלה עליך הדיבור הייתי יודע מה מדבר עמך, כאילו מה אתה רוצה שאני אגלה לך עכשיו? פששש איזה דבר זה. זה לא הלבנת פנים? מה זה? חיצפה, חיצפה. 
אז נחזור ונאמר, שמשה כשאמר לו קרבו ימיך למות אז הוא אמר רבונו של עולם, יטול יהושע את המלכות שלי ואני אהיה חי, תשארי אותי חי, אמר לו אין בעיה, עשה לו כדרך שהוא עושה לך, מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע, נתיירא מהושע ואמר, משה רבי בא אצלי? יצאו להלוך משה הולך לשמאלו של יהושע, נכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם, וכשנתסלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע אמר לו מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? פצצה אמרתי לכם, אפילו איש בינוני והפשוט ביותר לא יכאיב את לב חברו בשעה שהלה נמצא בדכאון נפשי, וכל שכן בשעה שהוא קיבל פעם טובת הנאה מחברו. עוד פעם, המושכל הראשון פה, שאיש הבינוני אפילו והפשוט ביותר לא יכאיב את לב חברו בשעה שהלה נמצא בדכאון נפשי, וכל שכן בשעה שהוא קיבל פעם טובת הנאה מחברו. מעניין, ש"ס לא מכירים את זה. ועל אחת כמה וכמה שלא יהין שום תלמיד הגון לעשות דברים לרבו, כל שכן שלא יהין שום תלמיד הגון לעשות דברים כאלו לרבו המחכמו ומגדלו בתורה, אז השאלה גם על הבעלי תשובה שחזרו, יבבי. ואיך נתאר לעצמנו תשובת יהושע למשה רבו, תלמיד נאמן שלא מש מתוך אהלו, באשר משה סמך ידיו עליו ומסר לו את ההנהגה ואת החכמה בלב שופע אהבה ורחמים, כמו שכתוב "ויהושע מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו", מכח מה הוא מלא רוח חכמה? כי סמך משה ידיו עליו, לא ידע אחת, שתי ידיים. ופירש המהרש"א ז"ל, בסנהדרין ק"ה, שהקב"ה ציוה לו למשה למסור ליהושע רק חלק ההנהגה, אבל לא את חלק החכמה, רק את ההנהגה ולא את החכמה, ומשה רבו סמך בשתי ידיו, בשני חלקיו, גם מידת החכמה וגם ההנהגה, אע"פ שלא נצטווה על כך. ז"א איזה נדיבות לב, איזה רוחב לב, איזה אהבה. 
אלא בודאי שתשובת יהושע לרבו צריך צילותא ועיון רב בכדי לדלות המרגלית החבויה תותי. כן. אז צריכים עכשיו אנחנו לעיין בדברים, וצריך צלילות הדעת להתבונן, לדלות את המרגלית, האבן טובה שחבויה מתחת, כל הסיפור הזה יש פה איזה אבן טובה כמו שאמרנו פצצה. 
ואכן, שהארה גדולה נפלאה ועמוקה רמוזה לנו בתשובתו של יהושע למשה רבינו ע"ה, ענין הדיבור שהקב"ה מתדבר עם הנביאים הוא בשתי דרכים, האחת זה דרך מסירת השליחות לנביא, שהנביא ימסור את השליחות ליחיד או שימסור אותה לרבים, שימסור לישראל או ימסור לאומות העולם, ותוכן הנבואה יכול להיות ציווי שהוא צריך למסור ליחיד או לרבים לישראל או לאומות העולם ציווי, או דין, או הארה לעתיד, תוכחה הוא צריך למסור אולי, או בשורה שצריך פרסום. ועל הנביא למסור את שליחותו כפי שנאמר לו מפי הגבורה, אבל תוך כדי הדיבור עם הקב"ה לשם קבלת השליחות, מתרחש ומתהווה ענין שמימי נעלה ומרומם למשימת השליחות והוא הדבקות. הדבקות. ז"א עד שהנביא מקבל את הציווי או את הדין או את השליחות או את ההארה מתרחש מצב של דבקות שזה ענין שמימי נעלה ומרומם למשיחה זו של השליחות. היינו, שלמשך זמן הידבר הנביא עם הקב"ה נהפך לאיש אחר, חושיו החומריים מתפשטים ומתבטלים, והוא מתדבק בבורא ומשתעשע עם השכינה והוא מטייל בהיכלות העליונים ונהנה מזיו השכינה עד שאי אפשר לו להפרד מאוירא דקדושתא זו, ואין בכח הפה לטהר ולמסור הרגשת דקות הרזים וזמרות יה העוטפים את הנביא בשעת דבקותו בה' יתברך. שם במרומם העילאיים, שולטת דומית יה דקה מן הדקה, הדיבור מגיע אמנם לאזניו ולליבו של הנביא, אבל רחשי הדבקות המלוים את הנביא בשעה זו אינם ניתנים לביטוי גשמי כלשהו, כי שם למעלה אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, ואחר הדיבור המכוון והמצומצם שנמסר לנביא לשם שליחות, עוד ממשיכה נפשו של הנביא להיות מבושמת מהדבקות והכוסף העילאי האין סופי. הנאה מופשטת ומטהורת זו המוענקת לנביא אגב קבלת שליחותו, זהו סוד הדיבור של הנביא. הנאה מופשטת ומטוהרת זו המוענקת לנביא אגב קבלת שליחותו, זה נקרא סוד הדיבור של הנביא. סוד שהוא נשאר קנינו הפרטי כביכול, אלה הם צחצוחי זיקוקי דינור המתנוצצים לרגלי משימת הנביא ושליחותו. נשארים תוך גרונו וסתרי ליבו של הנביא השליח, ואי אפשר להפריד בין הדבקים, בין הדיבור ובין השגת הדבקות המלווה לדיבור, ושניהם כאחד מהווים ענין הנבואה השלמה. ואפילו שהדיבור נמסר מטעם הנביא לתעודתו בגלוי, והוא אומר מה נאמר לו, מה הציווי, מה השליחות, מה המסר, מה האזהרה, מה, חלק הדבקות של הנביא נשאר חבוי על לוח ליבו של הנביא דוקא ואין למסור את זה אפילו לגדול ממנו. אז את השליחות הוא מעביר בגלוי למי שנאמר ליחיד או לרבים לישראל או לאומות, אבל את החלק של הדבקות, כל התהליך של היווצרות הנבואה שהיה איתו, זה אפילו לגדול ממנו הוא לא יכול למסור, וזה נשאר רק על לוח ליבו גלוי ונסתר שם.
והר"ן, רבינו ניסים פירש, שמדרך הנבואה שגם בכלות הדיבור לא יעלה האור תיכף, אז הנה הר"ן בדבריו המצומצמים גילה לנו את הסוד שיש משהו חוץ מהדיבור, מה זה חוץ מהדיבור? שהאור לא עולה תיכף, ז"א ממשיך הנביא להיות באוירה של האור העליון, מדרך הנבואה שגם בכלות הדיבור לא יעלה האור תיכף, היינו שנוסף על הדיבור המכוון מאיתו יתברך שמו אל הנביא, יתהווה גם אור נמשך ומשפיע ומצחצח את עצמותו של הנביא, עצמו של הנביא מצטחצח מהנבואה עצמה. 
עכשיו יואר לנו ההבדל של בין וידבר אליו לבין וידבר איתו, הדיבור אליו משמעו מסירת השליחות אל הנביא בענין דין הלכה, לעשות או שלא לעשות, תוכחה או בשורה שצריך פרסום והשמעה בקול, זה נקרא "וידבר אליו", והדיבור איתו מציין את צד ההתלהטות והדבקות המתהווה בנפשו של הנביא בעת קבלת הנבואה, זה רק איתו, זה לא אליו למסור לאחרים, זה איתו. וכן משמע מחכמים ז"ל על הפסוק, "ויהי ככלותו לדבר איתו" אמר רבי שמעון בן לוי, מהו ככלותו? משל לתלמיד שלימדו רבו תורה, עד שלא לימדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו, משלימדו, אחרי שכבר לימד אותו, אמר לו רבו בא ונאמר אני ואתה, כך השיטה של התימנים כשהם לומדים ברבים, הרב אומר אח"כ כולם חוזרים על מה שהוא אמר, לומדים ומפרקים את הענין ואחרי זה כולם אומרים ביחד. 
כך כשעלה משה למרום, התחיל לומד התורה אחר בוראו, שלמדה, כבר למד, אמר לו בא ונאמרה אני ואתה, הוי לדבר איתו, זה כבר הוא אומר איתו, בהתחלה וידבר אליו, ה' אומר והוא עונה, ואח"כ זה לדבר איתו ששניהם כבר אומרים את מה שלמד. 
הרי משמע שהדיבור איתו מציין את נבואת הנביא למדרגה יותר קרובה ומעולה, אז דיבור איתו זה מראה שהנבואה שהיתה עם הנביא היא במדרגה יותר קרובה ומעולה. וכן ראיתי בפירוש המלבי"ם על התורה, על הפסוק "וירא ה' אל אברהם" וירא הוא מדרגה גדולה בנבואה יותר מהקודמות, שאמר "ויאמר ה' אל אברהם", וירא הוא נבואה גמורה, עד כאן לשונו. היינו, ההופעה ושפעת האור העליון החודרת אל נפשו של הנביא, היא מדרגה גדולה בנבואה מזו של "ויאמר", עוד פעם שימו לב, ההופעה ושפעת האור העליון החודרת אל נפשו של הנביא היא מדרגה גדולה בנבואה מזו של ויאמר, ויאמר - זוהי מסירת השליחות הרשמית, וירא זוהי ההזדווגות הרוחנית השמימית והעילאית ביותר שנעשית מנת חלקו של נפש הנביא. ז"א פה יש כבר בלשון הזאת זיווג רוחני שמימי ועילאי שנעשה מנת חלקו של נפש הנביא, זה כאילו ראיה אליו בלבד, לא ויאמר להעביר לאחרים אלא זה בשבילו. וזה נעשה מנת חלקו של הנפש של הנביא.
כעת יובן לנו טוב ההבדל שהתוו לנו חכמים ז"ל, שאלנו בהתחלה, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, ואמרנו שיש רעיון של חצי דיבור ודיבור שלם. עכשיו זה מתאים להסבר שלנו, כיון שנבואה מורכבת משני חלקים, הציווי וההוראה זה חלק אחד, ומתנת ה' של הדבקות המוענת לנביא להתענג באור הנצחי של ה' יתברך זה השני, ולכן הגדירו לנו חכמים ז"ל את טיב הדיבור של ה' יתברך לבני ישראל שהוא דיבור שלם, הראויים מצד צחות וזוהר נפשם להמשיך בדבקות הטמירה והעילאית שזה נמשך איתם, זה נקרא דיבור שלם, שזה גם המסר שנותנים לנביא וגם הדבקות, זה דיבור שלם, מה שאין כן בנביאי אומות העולם כגון בלעם וכל סיעתו שעליהם בא רק חצי הדיבור, דהיינו רק המסירה למסור משהו ולהם לא נשארו שום דבר מזה. היינו שיש להם הכרח למסור לאומתם איזו שליחות של ציווי והוראה או התראה המיועדת להם, ונביאי אומות העולם מצד כיעור נפשם אינם מסוגלים למחצית הדיבור השני של הדבקות הממושכה והטהורה, כי כל הנבואה הנמסרת לאומות העולם היא לא מפאת כשרם לקבל נבואה לשם העלאתם הרוחנית, אלא זה לרגלי איזה מאורע או מקרה שצריך לפרסם אותו ברבים, לכן "ויקר ה' אל בלעם" מאיזה טעם? מצד איזו סיבה או אמתלה צדדית, זה בדרך מקרה, לא בגלל שהוא ראוי אלא בדרך מקרה, אז הוא מקבל חצי דיבור, הוא לא מקבל דיבור שלם, כי אין שום ענין להתעסק איתו בכלל. ולכן זה גם בלשון קרי, כי יש טומאה של הנביאים שלהם. 
וכן מצינו שכל גדולתו של בלעם לא באה אלא כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, אילו העמדת גם עלינו מוכיח ומושל כמו משה איש האלקים היינו מתנהגים גם אנו בדרך ישרה, אז כדי לסתום את הפה שלא יהיה מקום לטעון טענה כזאת נתן להם הקב"ה נביא. או מטעם אחר, שבעל כרחו יבוא ויברך את ישראל, שהוא מתכוון לקלל וזה נהפך הכל לברכות, ומה הוא בירך את ישראל? "מי מנה עפר יעקב" "מה טובו אהליך יעקב", "כי לא נחש ביעקב" "דרך כוכב מיעקב", ועם גמר נבואתם שהם גורמים הנביאים של האומות גמר נבואתם של חצי דיבור, הם נופלים מיד, ואין המשך לאותו הר השמימי, ולכן רצה משה לכתוב ויקר בלי א', למה התעקש משה לכתוב ויקר כמו אצל בלעם? רצה משה בענוותנותו להקטין לעיני העולם את מדרגת נבואתו. וכאילו אומר שהוא בעל חצי דיבור, שאינו ראוי לדבקות השכינה, ככה רצה, לא רצה משה לפרסם את עצמו. 
כעת יובן לנו טוב ההבדל שבין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו. אמרנו מה ההבדל בין נבואת משה לנבואת בלעם? משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו. ובנוסחה אחרינא משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו. ואנחנו התפלאנו איך יכול להיות, יוצא שבלעם יותר גדול בנבואתו ממשה. אבל לפי יסוד מאמרנו שהדיבור והשמיעה הן שתי חוויות מיוחדות, האחת זה מסירת השליחות לשליח שימסור את שליחותו לתעודתה המסויימת, והשנית זה הקדושה השמימית הנדלקת בנפשו של הנביא לישראל אגב קבלת השליחות, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר, ככה מביא הרמב"ם ביסודי התורה בפרק ז'. 
לפי הסבר זה תובן לנו הגדרת חכמים ז"ל, שמשה לא היה יודע מה מדבר עמו, היינו שנפשו של משה רבינו ע"ה אגב קבלת השליחות כמעט כולה יצאה מכבלי הגוף, ובכנפי געגועיה התנשאה, התרוממה עד זרועות אלהי עולם, לרגע קט התפשטה כמעט כליל מהגופניות ונתדבקה באור האין סוף, וכאילו ניטלה ממנה לרגע קט הידיעה של מה. היינו לשם איזו מגמה היא נעורה ממרומים, למה נעור עליה ממרומים האור השופע הגדול, שזה מסירות של השליחות לתעודתה. לרגע של ההתפשטות כמעט נדחתה השליחות והחצי של הדיבור המעשי, כי הוא עכשיו נמצא בדבקות, וגילוי אורות ה' יתברך כמעט שטפו עברו את כל הווייתו של משה עד כדי התאחדות מוחלטת גמורה. אז לכן עליו נאמר, לא יודע מה מדבר עמו, כי בזמן ההתפשטות הוא מנותק לגמרי, ואז ממילא הוא דבוק באור העליון, והבחינה של מה מדבר עמו לא מורגשת באותו רגע. לא, זה בא להגיד ולציין את מעלתו מה שהוא לא יודע מה מדבר עמו, לא חסרונו. 
לא כן בלעם, שרחוק מכליותיו אור ה', ובשום פנים לא תתכן אצלו הדבקות העילאית הטהורה, והדיבור נמסר לו ללא שום התרוממות שמימות, וממילא כיון שאין לו דבקות בדיבור, קל לו להתרכז ולהיות יודע מה מדבר עמו, כי הלא הוא נשאר עומד מבחוץ מחוץ לפלטינו של מלך, ואין האור העליון מקיפו כלל וכלל, וכל שליחותו מצטמצמת לחצי דיבור, שליחות מבלי התקרבות ודבקות. 
וחכמים ז"ל המשילו את זה למצורע שרצה לדבר עם המלך, אמר המלך אל יכנס לפלטרין שלי, שלא יטמא אותי, אני אלך לקראתו עד איפה שאני יכול, כשבא אוהבו מכניסו בחדרי חדרים ומראה לו גנזין, ככה מביאים דעת זקנים מבעלי התוספות בבלק כ"ג.
כעת תובן לנו שפיר תשובתו של יהושע למשה רבו, תלמידו הנאמן ענה לו מעדנות ודקות, רבי ומורי, אמנם שאלת לשום עלי את שתי ידיך לברכני ולהעניק לי כל דיני התורה והציוויים והאזהרות, ובכל זאת את טעימת העונג שבהשגת הנבואה, את החצי דיבור השני נמנעת מלמסור לי, היות והשגה זו היא מן הנמנעות, אתה לא יכול למסור את זה, לא גדול לקטן ממנו ואף קטן לגדול ממנו לא יכול למסור, וטעימה זו נשארת סגולתו המיוחדת והמסוימת לו לטועם בלבד, מבלי הבדל מדרגה ומעלה בנבואה שהוא מגיע אליה, ז"א גם אם יהושע פחות ממשה בנבואה, גם קטן לא יכול להעביר את רשומי ההתדבקות שהיתה לו גם למי שגדול ממנו.
כן גם אנכי תלמידך הנאמן לא אוכל למסור לך את סוד טעמי חיצי דיבור השני, כי אי אפשר למסור בשום אופן בעל פה את טעימת טעם הדיבור שבאותו רגע ששלוחו של מקום מתקשר ומתדבק לאור השכינה אז, ואין שום לשון לימודים למסור טעם ועונג הטיול והשעשוע עם השכינה, לא גדול לקטן ולא קטן לגדול. 
ומה שאמרו ז"ל בסנהדרין צ"ח, כשנגלה נבואה לנביא גם שאר הנביאים יודעים, באותה שעה, איך יודעים שנביא הוא נביא אמת? כי בשעה שהוא מתנבא מנבאים גם את הנביאים האחרונים, רק לו ניתנה הרשות לנבא ולא להם, אבל מודיעים אותם גם את הנבואה מה שהוא יודע כדי שידעו שהוא נביא אמת והוא אומר אמת.
עכשיו, כשנותנים באופן כזה שנגלה הנביא נבואה לנביא גם שאר הנביאים יודעים, היינו דוקא מה הם יודעים - את החצי דיבור של צד השליחות, בענין ההוראה המעשית לכלל או לפרט, אבל בענין השגת הדבקות אין לאחרים חלק, ואפילו לשאר הנביאים חבריו. ז"א החצי השני לעולם נשאר רק אצל הנביא עצמו בין קטן בין גדול. 
וההסבר הזה ימשך לנו אור יקרות גדול ורב ערך לדעת ולהבין בנסיבותינו ובתנאינו הבינוניים אנו בלימוד התורה ובהגות דרכי המוסר, שגם לנו יש דיבור שלם וחצי דיבור. נבין אנא למישרין, שבלי האור הפנימי, בלי השגת נעימות מחזות יה הגנוזים בכל לימוד תורה לכל מקצועותיה, בלי שנצליח לסגל לנו את טעימת הטעם הפנימי של כל משנה ומאמר של הלכה ודרש לא נגיע להיכל ה', ותמיד נשאר מבחוץ ונהיה בבחינת משיגי מחצית הדיבור. ז"א, אדם שלומד בלי התפעלות ולא מפנים את הדברים והם לא פועלים עליו כלום, הוא נקרא חצי דיבור, ז"א הוא יודע את מה שכתוב כמו מסירת הודעה וזהו. אדם שמתפעל מן הדברים וחווה את הכתוב ומרגיש אותו וקם מן הלימוד ומקים אותו, אז רישומי הכתוב נמצאים בו זה דיבור שלם. ולכן מי שלא עושה כן הוא נקרא במדרגת חצי דיבור, תמיד נשאר מבחוץ משולל מכל טעם הצפון בכל אותו תג שבתורתנו הקדושה, ועל טעימה זאת דוקא של חצי הדיבור של הדבקות, דוקא על החצי דיבור של הדבקות נאמר "טועמיה חיים זכו", ובמילים וידיעות גרידא, אף שנצליח להמחיש ולצבור ידיעות רבות של חכמה וקבלה ומוסר, לא נצליח לעליה האמיתית. בנרות שאין השלהבת דלוקה בפתיליהם לא נמצאת הדרך להיכלו של ה' יתברך, אם אתה לא מתלהט ומתלהב אהבה יוצאת ממך, מהלימוד אם אתה לא מגיע לדבר כזה בלי התלהבות וצחצוח הרעיון ע"י התרגשות לימוד המוסר עד כדי להריח בנועם הדבקות האמיתית, כל התורה והיראה והמוסר שלנו מחוסרת טעם ויסוד ועדיין אנו מגששים באפילה, ז"א אדם יכול לקום בחצי דיבור ואין לו כלום חוץ מידיעות, כמו קרא כתבה וזהו. אבלך אם הוא התפעל והפנים והתלהב והכל יש לו דיבור שלם וזה ילווה אותו תמיד. זה כמו נר דלוק או נר כבוי. 
ואף אם יעסוק המבקש והשואף לעליה רוחנית וחכמת המוסר, אפילו אם יעסוק המבקש והשואף לעליה רוחנית, אבל אם לא ילמד מוסר בהתפעלות להלהיב הנפש ביראת ה' ולקרב אותה אל החוש עדיין ישאר מבחוץ, מחוץ להיכל היראה החושית. וכבר אמר הגאון החכם רבן של כל בני הגולה רבי ישראל סלנטר זצ"ל במכתביו, שכל ענין המוסר הוא כדי לקרב אל החוש את כל עניני היראה, שזה יהיה חושי אצלו, שהיראה תהיה בחוש, ורק אז ע"י הלימוד הזה ישיג את החכמה והיראה כקנין גופני בל ימוט לעולם, ואז תבין יראת אלקים.
פרי התועלת מלימוד המוסר הוא לשני פנים, אחד זה הידיעה וההשכלה בחכמת היראה לדעת את דרך ה', להבין ולהשכיל בדרכי עבודתו כי זו חכמה רבה ועמוקה, כמו שכתוב "הן יראת ה' היא חכמה" ואמרו חכמים ז"ל בשבת ל"א הן זה אחת, ז"א חכמה ויראה זה אחת. ודבר שני, שהתועלת בלימוד המוסר זה ההתעוררות שע"י הלימוד בספרי מוסר יחם לבבו ויתפעל נפשו ויכנע רוחו ויתעורר בקרבו יראת ה' יתברך ותו לא. שום דבר בעולם לא יתפעל ממנו כמו מיראת ה' ומיראי ה'.
והנה לשלמות הידיעה, אין הבדל באיזה אופן בענין שילמוד וגם העיון לבד טוב, בשביל לדעת בשלמות הידיעה אתה יכול לקרוא איך שתקרא ותבין איך שתבין וזה העיון לבד, אבל לתכלית ק נית היראה, אם אתה רוצה שתהיה לך יראה קנויה, להתעורר ע"י הלימוד ליראת שמים, הנה בסגנון הלימוד כנזכר לעיל עדיין רחוקה הישועה להביא ליראת ה' ולקרובו. אם הוא יקרא את זה יבש ולא יבין ולא יפנים ולא יתפעל מכל מה שנאמר, זה לא יעשה רושם בלבבו, כי בידיעה בלבד לא יבשר האדם, ע"י ידיעה לא יבשר הדברים. כי כלל הדברים היא ביראת ה' ופחד ענשו יתברך לא נעלם ממנו ידיעה גם קודם הלימוד, ובכל זאת יראת ה' רחוק מכליותיו. ז"א גם אנשים יודעים שיש שכר ויש עונש עוד לפני שישבו ללמוד, אבל זה לא משפיע עליהם בכלל. זה לא משפיע עליהם בכלל. לא נעלה מהם הידיעה גם קודם הלימוד, אבל יראת ה' רחוקה מכליותיהם, למה? כי במוסר יש גם את הצד השני, לא רק לדעת אלא גם להפנים ולהתפעל ולהתלהב ושזה יהיה קנוי לך, את זה לא קנית אז אין לך כלום, אין לך שום דבר, אז אתה ידען, אתה יודע דברים וזהו, שום דבר אחר, כלום, אין לך יראת שמים ולא כלום.
ולזאת לתכלית קנית היראה נחוץ שתהיה בסגנון ללימוד לספרי מוסר בהתפעלות הנפש, בלב נכון, בקול עצב, בשפתיים דולקים להרחיב הרעיון בציורים חושיים, אז כל אדם צריך ללמוד את זה באופן כזה שזה יתאים לו, יש אחד שקורא את זה בניגון עצוב, יש אחד קורא את זה בשמחה, לכן יש לכל עדה ועדה מנגינות כשהם לומדים, שהמנגינות האלה מחברות אותם ומביאות אותם להתפעלות יותר, אם הוא קורא את זה יבש אז זה יבש, ואם הוא קורא את זה ככה אז הוא נכנס לאוירה שהיא מתאימה ונוחה לו כדי להתפעל.
אז לכן כח הציור מועיל מאד למוסר, לכן צריך לצייר את זה בחושים, ולהביא דוגמאות וציורים מן החיים, ובזה אפשר להמחיש לאנשים את הדברים ולקרב אותם אל הלב, ולעורר את הנפש ברגשת האיברים, למשוך בקרבה דברים הנודעים מענשי הגויה והנפש, כאשר אנחנו רואים בכח כלי שיר וקול זמרה שמתפעל נפש האדם ומתעורר רוחו הן לשמחה והן לעצב, כי מוזיקה יכולה לגרום לשמחה או לעצב, כן כאשר קורא האדם מאמרי חז"ל וספרי מוסר שהם מלהיבים את הלבבות ביראת ה' יתברך שמו, בקול תוגה ועצב והתפעלות הנפש, אז יחם לבבו בקרבו ויסתער ויתרגש נפשו ויתפעלו כל חושיו עד אשר הדברים יכו שורש בתוך לבבו פנימה להביא את יראת ה' לקרבו. ומה גם אם לפעמים תביאהו לימוד המוסר בהתפעלות אל הבכי ועיניו ירדו כפלגי מים, ויתן דמעיו כטל חרמון, אז רוח חדשה יותן בקרבו. כמו שכתוב תמיד בתנאים והאמוראים שהיה מגיע רבי יוחנן לפסוק זה הוה בכי, ישר היה בוכה, זהו, הוא מושפע רק רואה מה כתוב, פשששש הציור, הציור של הכתוב זהו, מפעיל אותו, הוא לא יכול, לא יכול לשלוט בעצמו, זהו, ממיס אותו. ככה היו גאוני ישראל בכל הדורות. ותבוא יראת ה' כמים בלבבו וכשמן בעצמותיו. אם כן כמו שאמרתי, המאמר הזה הוא פצצה. למה? משום שאם בן אדם מבין עכשיו מה שאנחנו אמרנו, הוא יכול להתהפך לאיש אחר. איש אחר לגמרי. ז"א נתנו לו פה את הנוסחה איך הוא לא יהיה בלעם ויהיה משה, איך זה לא יהיה חצי דיבור אלא דיבור שלם, ז"א הוא צריך להגיע למצב של התפשטות חושים בשעה שהוא לומד והרצון והשאיפה להדבק בה' יתברך, ולא ידיעות לקרוא ידיעות ולהבין אותם וכו' וכו'.
אז לכן נאמר "ויקר" לשון מקרה לשון קרי, "ויקרא" זה לשון טהור, לשון ברור, כמו "וקרא זה אל זה ואמר" ז"א יש שתי בחינות, אז כל אחד מאיתנו איך נראה לכם, הוא חצי דיבור או דיבור שלם? אז הדברים ברורים, נכון? ז"א המאמר שלם שמגלה מי חצי דיבור ומי דיבור שלם. 
אז מהיום יש את ההזדמנות להתחיל להפנים את הדברים ולהביא אותם לכלל מעשה, אז אדם לוקח מאמר ויושב עכשיו בבית ומתחיל לעורר את נפשו להתבונן בדברים ולעשות חשבון עצמו איפה הוא ואיפה מה שכתוב, ותוך כדי זה ככה להפנים ולראות איזה קבלות הוא מקבל לעצמו עד שזה נהפך להיות הוא, שהוא לא יכול אחרת. כמו שתגיד ליהודי, אני אתן לך אלף דולר, אלפיים, חמשת אלפים, אל תניח היום תפילין, יצחק עליך, זה כבר חלק ממנו זה לא יכול, תגיד לבן אדם קח מיליון דולר תחלל שבת אחת בשבילי, צוחק עליך, זה ההוויה שלו, נגמר, הוא מחכה לשבת כמו מחכה לחיים, אתה יכול לקחת ממנו את זה? ז"א זה נהפך אצלו לחתיכה ממנו, זה הוא. ככה צריך שהמוסר יהפך להיות האדם עצמו, זה נקרא דיבור שלם, אם לא - זה בחינה של בלעם, "ויקר" מלשון מקרה ובלשון קרי. 
ה' יזכנו להיות בבחינה ויקרא, "וקרא זה אל זה ואמר" רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....