---

"ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמר" וכתוב וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים", בתנא דבי אליהו, דרך זו דרך ארץ, לשמור את דרך עץ החיים דרך זאת דרך ארץ, עץ החיים זו התורה, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, דהיינו דרך ארץ קדמה לתורה, ואין עץ אלא תורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואמרו במדרש, 26 דורות קדמה דרך ארץ לתורה, שנאמר "לשמור את דרך עץ החיים" דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו התורה, והרי שהתורה שהיתה לבני אדם 26 דורות קודם שניתנה תורה לישראל היתה תורת דרך ארץ.
היוצא לנו מהפסוק הזה, "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים", אז אמרנו צריך לשמור את דרך זה דרך ארץ ועץ החיים זה אח"כ ו-26 דורות קדמה דרך ארץ לתורה.
ומהו דרך ארץ? אומר המדרש, מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר, דהיינו מצויין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם, היה סבור רבי ינאי שהוא תלמיד חכם. אתם רואים אדם רואה בעיניים, וזה משפיע עליו, רואה אדם בעל צורה ככה נראה ככה ככה, עם מעיל עם כפתורים עם זה, אז הוא אומר זה תלמיד חכם. הכניסו לביתו, תלמיד חכם להכניס לביתו, יהי ביתך בית ועד לחכמים, הכניסו לביתו, האכילו והשקהו, בדקו במקרא ולא מצאו, התחיל לדבר איתו פרשת השבוע זה לא יודע כלום, במשנה באגדה בתלמוד, לא מצאו שום דבר, מדבר לקיר, אמר לו עכשיו בריך, טוב בבקשה כבודו יברך ברכת המזון, אמר לו יברך ינאי בביתו, כבודו יברך, אמר לו, רבי ינאי אומר לו, אמר לו אמור מה דאנא אומר לך, תגיד מה שאני אומר לך עכשיו, אמר לו אמור, אכל כלבא, אכל הכלב מהלחם של ינאי, המשופע הזה קם, תפס את רבי ינאי ואמר לו, ירותאי גבך דאת מונע לי, מה זה הירושה שלי נמצאת אצלך שאתה מונע ממני? אמר לו מה ירותתך גבאי? איזה ירושה יש לך אצלי? אמר לו פעם אחת חד זמן הוה נעבר קמי בית ספרא ושמעית כלהון כדמקיא, אמרי תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה קהילת ינאי אין כתוב כאן אלא קהילת יעקב, מה זה של אבא שלך כאילו התורה? זה אותו תורה, זה מורשה לכל קהילת יעקב, לא לקהילת ינאי. אמר לו, תגיד לי את האמת, למה זכית לאכול את הלחם שלי? איך, איך התגלגל לך זכות כזאת שאתה יושב לאכול אצלי בשולחן? למה זכית למיכל על תוריא, אמר ליה, מימי לא שמעית מילא בישה וחזרתי למרה, בחיים שלי, בחיים שלי לא שמעתי לשון הרע, איזה דבר רע, דהיינו לא סיפרתי אף פעם לשון הרע ואם היה משהו אני מחלתי על עלבוני ולא החזרתי, אם שמעתי לשון הרע עלי לא חזרתי, לא החזרתי לו. ולא חמי תרין דמתקדשין דין עם דין ולא עביד שלמא מינהון, אין דבר כזה שאני ראיתי שני אנשים רבים זה עם זה ולא נתתי שלום ביניהם. אמר לו רבי ינאי, כל הא דהדי דרך ארץ גבך וקריתא כלבא, ווי ווי ווי, יש לך כל כך דרך ארץ ואני קראתי לך כלב? יבבי, קרא עליו את הפסוק, "ושם דרך אראנו בישע אלהים", אל תקרי שם דרך אלא שם דרך, דשא יהיה אורחי סגי שייווי, מי ששם אורחותיו רב ערכו, ז"א הערך שלך הוא גדול מאד מאד מאד, כי אתה שם את אורחותיך.
מה פירוש? הפסוק מדבר שם, כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר "ושם דרך" אל תקרי ושם מלשון שימה - לשים, אלא ושם דרך - דהיינו שומה, חישוב לחשבן, כל מי שמחשב את דרכיו, אז אראנו בישע אלהים, זוכה לראות בישועת אלקים. זה נקרא מחשב דרכיו, דהיינו האדם הזה זה מקיים מצות דרך ארץ, וזה ערכו גדול מאד, עד שהתחרט רבי ינאי מה שקרא לו כלב. ולמה קרא לו כלב? מה ההבדל בינך לבין כלב, זה לא יודע לברך אתה לא יודע לברך, זה לא יודע מקרא גם אתה לא יודע, מה ההבדל מבעל חי אליך? הפוך, יותר גרוע, אדם שלא יודע כלום הוא פחות מבהמה, כי בהמה ממלאה את הפונקנציות שלה, אבל אתה אפילו את הפונקציה של האדם לא ממלא.
טוב, זה דוגמא אחת להבין מה זה דרך ארץ, כן? אז הוא שומע לשון הרע ולא מחזיר, או לא שומע בכלל לשון הרע, ורואה שניים מריבים זה עם זה ומשכין שלום ביניהם, זה דרך ארץ.
עוד מעשה מרבי ינאי, רבי ינאי הוה לו תלמידא דכולא שתא הוה מקשי ליה ובשבתא דלרגיל לא מקשי לה, היה לו תלמיד חאד שכל השנה כשהיו לומדים בבית המדרש הוא היה מקשה קושיות מה שלומדים מקשה קושיות, אבל בשבת של הרגל דהיינו בחג לא היה מקשה לו, לא מקשה, כי בחג באים עוד הרבה אנשים חוץ מהתלמידים הרגילים וכו' וכו', אז שמה דוקא הוא לא היה מקשה לו קושיות. ועליו הוא קרא את הפסוק "ושם דרך אראנו בישע אלקים" אל תקרא ושם אלא ושם דרך, מי ששם - מחשב את הדרכים שלו בעבודת הבורא איך להתנהג עם הבריות וכו', זוכה ורואה בישועת אלקים. מפורש מדברי רבותינו ז"ל שדרך ארץ זה מידות טובות, כמו שאדם יש לו דיבור נקי, דיבור נקי מלשון הרע, דיבור נאה מכובד, זהירות בכבוד חברו, אפילו שחברו עולב אותו, והזהירות הנשגבה בכבוד רבו, הזהירות הנשגבה בכבוד רבו, כמו הזהירות הזאת שהיה לתלמיד הזה בכבוד רבו, למה שלא יקשה לו קושיה פתאום באמצע ויש פה הרבה מאד אנשים והוא יתקע אותו נגיד עם איזה קושיה, עכשיו הוא יתקע בתוך הדרשה בתוך הדיבור ופה ושם, ואנשים שלא מכירים לא יודעים יסתכלו ואולי יהיה קצת זילותא קצת כלפי הרב אם הוא לא עונה בדיוק מה שצריך או בזמן או מחפש איך מה מו מי, אז הוא לא רצה כאילו, השאיר אותו מה שהוא מדבר, אחרים כן שאלו שאלות, הוא לא, דוקא זה תלמיד, דוקא זה היה תלמיד שהיה לו דרך ארץ לרב, כמו שאומרים לא מקשים על הדרשן, הדרשן בא נותן דרשה פה ושם, לא מקשים על הדרשן.
ומפורש בדברי רבותינו ז"ל שדרך ארץ היינו מידות טובות, כמו דיבור נקי מלשון הרע ונקי וזהירות בכבוד חבירו אפילו שהוא עולבו והזהירות הנשגבה בכבוד רבו. נו, ויש לשאול, בישלמא מה שרבי ינאי קרא עליו אורח שאכל בביתו, ושם דרך, דהיינו שהוא רק בעל דרך ארץ, זה משום שהוא בדק אותו במקרא במשנה באגדה בתלמוד ולא מצאו, לא מצא שום דבר, אז שמה מה נשאר להגיד עליו? אז הוא חזר בו ממה שאמר עליו כלב אבל הוא אמר שיש לו מידות דרך ארץ, אין לו יותר שום דבר. אבל נשאלת השאלה, איך הוא קרא לתלמיד שלו ושם דרך, והיינו שהוא בעל דרך ארץ, והרי הוא תלמידו בתורה והוא יושב ולומד, אז הוא יודע תורה, אז למה הוא קורא לו רק ושם דרך, כמו שאמר על ההוא המשופע? והוא גם מצווה על כבוד רבו מן התורה, וגם קיים כמצווה, ומה ענינו לדרך ארץ?
ואנחנו לומדים מכאן שדרך ארץ לא אך שקדמה לתורה בזמן 26 דורות קודם נתינתה, ואחר שניתנה תורה שוב אין ענין מיוחד של דרך ארץ, אלא שגם אחר מתן תורה יש ענין לדרך ארץ. והיינו, מידות טובות כגון אלו שאינן נכללות בחיובי התורה, אלא שיסודן הוא בדרך ארץ שקדמה לתורה, שהרי הנהגת התלמיד עם רבי ינאי, דכולא שתא הוה מקשה, כל השנה היה מקשה, ובשבתא לא הוה מקשה, ובשבת של הרגל לא היה מקשה עליו, אין זה ענין כלל למצות כיבוד רבו, כי ממצות כבוד רבו היה יכול להקשות גם בשבת של הרגל, ואין בזה אפילו משום מידת חסידות, שהרי משמע שכל תלמידי רבי ינאי מלבד התלמיד הזה היו מקשים לו גם בשבת של הרגל, והרי ודאי שחסידים היו, ומכל מקום לא נהגו כן אפילו משום חסידות, ומה שנהג כן התלמיד הזה על כרחך לא היה משום מצות כבוד רבו אלא משום הלכות דרך ארץ, ולפיכך קרא עליו רבי ינאי ושם דרך, כלומר שיש בו מידות של דרך ארץ, איזה דרך ארץ - שקדמה לתורה.
ז"א, 26 דורות לפני מתן תורה מה היה קודם? דרך ארץ קדמה לתורה, כמה היא קדמה? 26 דורות, ניתנה תורה עכשיו תורה יש והלכת בדרכיו, זה אלי ואנווהו, להתדמות לקונו. אבל עדיין לא נפסקה ההלכה של דרך ארץ שקדמה לתורה, ומה השוני בין דרך ארץ שלפני התורה לדרך ארץ של התורה? הרי התורה כולה זה דרך ארץ, אז מה ההבדל בין זה לזה? במה שאמר רבי ינאי עליו על התלמיד הזה, שמעבר למה שהוא תלמיד חכם ולומד וזה והכל בסדר, יש לו עוד מעלה של דרך ארץ, שאת המעלה הזאת הוא מצא רק בההוא המשופע, הוא מצא בו רק את זה, בתלמיד הזה הוא מצא את זה בתוספת למה שיש לו, זה לא סתם ושם דרך, אלא ושם דרך שאנחנו דורשים את זה במקום שם שם, פירושו שהוא זוכה ורואה בישועת ה', ז"א מי שמחשב את דרכיו הוא זוכה לראות ישועת ה'.
ולא רק בתלמיד של רבי ינאי מצינו כן, אלא גם במשה רבינו, רבן של כל ישראל, אמרו חכמים ז"ל שאלמלא המתין משה עד שקראו הקב"ה, אלא היה נכנס מעצמו למשכן היה נחשב כאין בו דעה, שאף הוא הקימו, אפילו שהוא הקים אותו, מן המסד ועד הטפחות והיה יודע משה רבינו שכל עיקרו של המשכן אינו אלא שידבר ה' עמו מבין שני הכרובים, כל האהל והמשכן מיועד שה' ידבר איתו מבין הכרובים, שכך אמר לוה קב"ה, מכל מקום אם היה מזדרז לשמוע את קול ה' ומקדים עצמו לבוא למשכן טרם שיקרא לו, היה נחשב כי אין בו דעה. אם אתה נכנס לפני שה' הזמין אותך אפילו שאתה יודע שהכל מיועד אליך וכו' וכו', זה נקרא חסר דעה, ומי שאין בו דעה גם נבלה טובה ממנו. ז"א, תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו, מה זה אין בו דעה? אין בו דרך ארץ.
וכלל זה כלל גמור הוא, שלא נאמר בו חוץ, וגם משה רבינו בכלל, ונשאלת השאלה מה עבירה היתה בביאתו זו אם היה בא נגיד ונכנס טרם שקרא אותו ה', כמו שכתוב בתחילת הפרשה, "ויקרא ה' אל משה" מה עבירה היתה בביאתו זו? הלא אין כאן שום סרך של עבירה, ואין זו אלא עבירה על דרך ארץ בלבד. הרי שכל כך חמורה היא הלכה זו שאפילו המקיים הלכות אלו והוא שם דרך, גדולה מעלתו כל כך עד שזוכה בשבילה לישועת ה'. כמו שקרא רבי ינאי לתלמידו, ושם דרך הראנו בישע אלהים, מכל מקום אם לא יעמוד על המעלה העליונה בזה, וייגרע ממנה אפילו כל שהוא, לא רק שחסרה לו המעלה שאין אורח חייו למעלה למשכיל, אלא שהוא סר לשאול מטה, עד כדי כך שגם נבלה טובה הימנו, ונמצא שדרך ארץ לא אך שקדמה לתורה ומשנתנה תורה כבר עברה תעודתה שנמסר הכל לתורה, לא לא לא, אלא שגם אחרי שניתנה תורה הניחה התורה מקום להתגדר גם לדעה ולשכל, וכמו שמתחילת יצירתו נתחייב האדם בהלכות דרך ארץ, אפילו קודם התורה, מפני שמקורנו בסגולת הצורה האנושית שנבראה בצלם האלהים, כן גם לאחר מתן תורה עדיין מלכות השכל במקומה ועול מלכות זה משעבד את האדם להלכות דרך ארץ.
ז"א, שאדם לא יחשוב שמרגע שניתנה תורה אז נמסרו כל הלכות דרך ארץ לתורה וממילא עכשיו אנחנו פועלים רק לפי התורה ונגמר, אומר לא, עדיין ניתן שלטון לשכל ולדעה כמו שהיה לפני מתן תורה, שאין אדם היה יודע מה צריך לעשות? על פי שכלו, כי אדם נברא בצלם אלקים, ומכיון שהוא נברא בצלם אלקים יש בו את השכל האלקי, וכל הראשונים על פי השכל הם עבדו, והשכל שלהם היה מכריח, השכל היה כל כך חזק שהיה מכריח את הלב ואת המצפון, ואת הרצונות, זה היה הכח של הראשונים והיה להם בעלי שכל, שהיו מתבוננים בכל הבריאה ויודעים מה צריכים לעשות, וזה נמצא בכל אדם בצורה האלקית שהוא ברא אותו בצלם אלקים. וזה לא נגנז ממנו גם אחרי התורה, וזה השכל והדעה שאדם צריך לדעת שהוא צריך עדיין להשתמש גם בשכל, איך אנחנו אומרים לאדם שמתנהג שלא כראוי, תגיד יש לך שכל בכלל, אתה מה אין לך שכל, מה אתה חסר דעה, מה אתה נורמלי? זה הטענות שלנו, לא אומרים לו מה אתה לא מלומד, מה אתה לא חכם, מה אתה לא מנומס, מה אתה לא, אומרים לו שכל, הפגם הוא בשכל, איך השכל שלך לא קולט שככה צריך להתנהג, ככה מתנהגים? אז אנחנו מורגלים להגיד בלי להגיד למה אנחנו אומרים, אבל שכל מחייב גם חוץ מהתורה, כל מה שהתורה מחייבת מצויין, ואחרי זה נגמר? לא, עדיין השכל מחייב. מה שהשכל מחייב אתה מחוייב, ואם לא נבלה טובה הימנו, אפילו אם אתה תלמיד חכם, או אפילו אתה יודע את כל הש"ס, אתה יודע את כל ההלכות, הכל, אין לך דרך ארץ, אתה נבלה טובה הימנו. על מי נאמר ככה? על משה רבינו, שאם היה נכנס, מקדים דקה לפני שה' יקרא לו והוא נכנס והרי זה ברור שכל המשכן כדי שהוא יפגש כמו שאומרים עם הקב"ה, ידבר איתו, היה מקדים דקה בלי, זה כמו יש אנשים שהוא דופק בדלת ונכנס תוך כדי, יש פה מישהו, הוא כבר בסלון, יש פה מישהו, זה דרך ארץ? אז בשביל מה דפקת, כנס וגמרנו. תמיד צריך לדפוק אז מה אתה נכנס, תמתין, זה חסר שכל.
היה לי פעם צלם שישבתי פעם בחדר ואני יושב עם מישהו והדלת פתוחה, אז הוא עמד והוא רואה שאני לא מתייחס אליו, אני מדבר, והוא עומד, עצם זה שהוא עומד לך מול הפרצוף זה לא מנומס, זה לא דרך ארץ, קודם כל מה אתה עומד, דבר שני מה אתה מקשיב, ואם אתה רואה שלא מתייחסים אליך אז תזיז את עצמך ויאלה, עשה סיבוב ותחזור. הבן אדם רואה שאני לא מתייחס, נכנס לי לחדר, הרמתי את הראש, אמרתי לו סליחה כן, מה אתה רוצה? לא רציתי, אבל אתה רואה שאני מדבר עם מישהו, לא? לא, ראיתי שפתוח הדלת אז נכנסתי, אמרתי לו ואם הארנק שלי פתוח אז אתה יכול לקחת לי את הכסף? אז מה אם פתוח, אסור לי להתאוורר? על זה נאמר 'נבלה טובה הימנו'. אתם שומעים משפטי התורה? זהו, זה הלכות דרך ארץ.

ש. למה זה עד כדי כך

הרב: מה זה כי אין לך שכל

ש. אז איך הוא יודע את כל התורה?

הרב: מי זה יודע

ש. לא, אם אין לו שכל כתוב תלמיד חכם

הרב: אז הוא מבין כנראה שתלמיד חכם זה טוב, זה יפה, זה מכובד, זה נותן מעמד, זה טוב לדעת, זה יפה, זה צריך לקיים, יהיה שכר, יהיה עולם הבא, אבל הפוך, אם הוא תלמיד חכם אז הוא צריך להיות זהיר יותר בכבוד חברו ועוד יותר כי התורה לימדה אותו חינכה וכו' וכו', ואם זה לא הביא אותו לידי זה, סימן שהוא חושב שהוא בעל צורה ומשופע כמו שאומרים, והוא בכלל גאווה כי הוא אתה מבין מאן דאמר, והוא לא מתייחס לקטנות אתה מבין אנשים וזה קשקוש בשבילו, זה מראה שאין לו שכל, כי במקום שהתורה תבנה אותו אתה מבין, הוא משתמש איתה לרעה. ז"א, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, באותה תורה, אחד הפוך מתעדן מהתורה, ואחד הפוך, מתקשה מן התורה והופך להיות קשה כלפי הבריות, מחשיב את עצמו, אתה מבין, לא סופר אף אחד וכו' וכו'.
אז ז"א, עדיין הצלם אלקים גם אחר מתן תורה עדיין מלכות השכל במקומה ועול מלכות זה משעבד את הבן אדם להלכות דרך ארץ. ואם תאמר, למה באמת לא תמלא התורה את מקום השכל גם בזה, דהיינו שהיא תכתוב את כל הדינים של של דרך ארץ, כמו שהיא ממלאת בכל הענינים הרוחניים. עוד שאלה, יותר עמוקה, סוף סוף הלא גם חובת השכל היא סמוכה על חובת ההתדמות האדם לקונו, אנחנו צריכים להיות דומים לקב"ה, וההתדמות הזו הלא היא מיסודות התורה וראשי חיוביה, כמו שכתוב זה אלי ואנווהו, זה אלי ואני הוא, הוי דומה לו, מה הוא אף אתה, וגם נצטוינו במצוה מיוחדת על ההליכה בדרכיו, "והלכת בדרכיו" של הקב"ה, וכיון שגם הלכות דרך ארץ הם מיסוד ההתדמות להיות דומה לקב"ה, איך יתכן שתהיה ההלכה הגדולה הזו מחוץ לציוויי התורה, שרק השכל הוא יהיה המושל והמצוה, עד שגם משה רבינו רבן של ישראל נמדדה מידתו אם יש לו או אין לו דעה בהלכות דרך ארץ. ואם אין לו, עם כל מה שהוא והוריד את התורה נבלה טובה ממנו, יבבי, איזה משפט זה, יבבי.
אמנם, אף כי הלכות דרך ארץ מקורן עליון ומשל גבוה הן, שהרי הן מפני שבצלם אלקים עשה את האדם, אז כיון שנבראת בצלם אלקים מונח בך כל מה שיש כביכול במה שהקב"ה רוצה שיצא ממך, מכל מקום, לא הרי מצות הליכה בדרכיו או מצות ההתדמות כמו שנצטוינו הוי דומה לו כהלכות דרך ארץ. למה? למה זה לא דומה בדיוק להליכה בדרכיו, והלכות דרך ארץ זה שונה? כי בהליכה בדרכיו נצטוינו במידות ודעות תקשיבו, קבועות, שמתגלות לנו ע"י גילויי מידותיו ודרכיו של הקב"ה, ועלינו להתדמות לקונינו וללכת בדרכיו דווקא, והלכת בדרכיו דוקא. וכמו שלימדו אותנו חז"ל מהן הדרכים ומהן המידות, והם אמרו, מה הוא רחום אף אתה הוי רחום, מה הוא חנון אף אתה הוי חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה הוי גומל חסדים וכן הלאה, ואם יבוא האדם לשקול בדעתו בדרכים ובמידות האלה וללכת בהם כפי דעתו ושכלו, יהיה כפונה מאחרי אלהיו. לא, פה אתה צריך ללכת בדיוק כמו הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה מה הוא חנון מה הוא גומל חסדים, בדיוק כמו שהוא.
ואילו בהלכות דרך ארץ זה לא כך, שבזה אין חוקים קבועים אלא השכל מחוקקם, אבל לא בשכל האנושי בלבד, אלא בשכל הצורה האנושית, שזה הצלם אלקים, ומתוך העמקה ביצירה ובכבודה שאתה מסתכל ביצירה ובכבודה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ז"א אתה מסתכל מתוך העמקה ביצירה ובכבודה. כשאתה יוצא נגד מישהו מבני ישראל שלא מסיבת התורה, נגיד התורה אוסרת לדבר סתם על בן אדם, אבל היא מתירה לדבר על אדם שעבר ככה וככה וככה ועשה ככה וככה וככה, אבל אם אתה מדבר סתם על בן אדם אז רגע, תחשוב מה אתה עושה, תחשוב, תסתכל ביצירה ובכבודה, מי זה הבן אדם? זה יציר כפיו של הקב"ה, או שזה הבן של הקב"ה, ואז אם אתה יוצא נגדו את מי אתה מעליב? את אבא שלו, אז אתה חושב שאתה פוגע בו ואתה פוגע באבא שלו, אם אתה אומר לאחד ימטומטם, אז אתה פוגע באבא שלו, כמו שכתוב בגמרא שאחד התנאים בנו של רבי שמעון ראה אדם מכוער ועלב בו, הוא ראה שהוא חכם והכל, אמר לו איך ניתנה החכמה בכלי מכוער כזה? אז הוא אמר לו תשאל את הבורא זה שיצר אותי, אם יש לך תלונות על היצירה אז תשאל את ה, אז מיד תפס את עצמו, ז"א אדם צריך להתבונן בכבוד היצירה עצמה, ומזה הוא יבין, תחשוב מה ההשלכות של מה שאתה עושה.
אז לכן השכל מחוקק את הלכות דרך ארץ אבל לא השכל האנושי בלבד, אלא שכל הצורה האנושית שהוא צלם אלקים, מתוך העמקה ביצירה ובכבודה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
לפיכך מצינו שחז"ל אמרו בכל מקום בלשון הזה, לימדה תורה דרך ארץ, ככה אנחנו מוצאים את הלשון הזה תמיד, לימדה תורה דרך ארץ. ולכאורה אם לימדה תורה הרי זה תורה ולא דרך ארץ, למה אתה אומר לימדה תורה דרך ארץ, תגיד לימדה תורה - תורה. אלא כשהתורה מלמדת דרך ארץ היא איננה מצוה או מזהירה, זה לא חוק קבוע, אלא מגלה לנו מידת הדרך ארץ שאדם בשכלו צריך לעמוד על זה לבד, וגם אחרי שהתורה מלמדת העיקר והיסוד של הלימוד הזה שהיא לימדה אותך זה דרך ארץ, כלומר זה חוקי השכל שהם נחקקים ויוצאים משיקול דעתו של אדם המכיר את מידת קונו. ועל בעלי דרך ארץ כגון אלו מצינו לחז"ל שאמרו, מידת קונך יש בך, פששש איזה לשון, מידת קונה, קונה זה הבורא, מידת קונך יש בך, לא מה שהתורה ציוותה, אתה יש בך משהו מ יוחד, מידת קונך יש בך, כלומר עמדת בדעתך מעצמך על ה מידה שהיא מידת קונך. אי אפשר גם להגיד הלכות דרך ארץ, כי זה משתנה לפי המצב לפי האדם לפי הסיטואציה, זה אין סוף לדבר הזה, וזה צריך שאדם ידע בכל מצב ומצב איך לפעול, זה מידות דרך ארץ שהשכל הקנוי באדם מעצם היצירה שלו בצלם אלקים צריך לחוש ולהרגיש את זה. ואם הוא לא מרגיש במקום שצריך להרגיש, נבלה טובה הימנו, בבבי.
ולכן, גם משה רבינו שקיבל תורה מסיני, והכל בכלל הקבלה, קיבל את הכל, גם הוא עודנו בשיקול דעתו בהלכות דרך ארץ, גם הוא צריך לשקלל כל דבר בהלכות דרך ארץ, ואך בזאת הוא ייבחן, אם יש בו דעה או אין בו דעה, כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו. איזה דעה? דעה בהלכות דרך ארץ. ואך בזאת יבחן אם יש בו דעה או אין בו דעה, ולא עוד, אלא שגם אחרי שניתנה התורה מצינו לחכמים ז"ל בגמרא בעירובין ק', אמרו שאפילו בגופי עבירות החמורות ביותר, אלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, כלומר שגם בעבירות חמורות אלו לפי חוקי התורה יש בהם גם כן מהלכות דרך ארץ שהם חוקי השכל. צניעות מחתול, חתול עושה מה שעושה אח"כ מכסה. מצניע.

ש. איך הוא עושה את זה?

הרב: טבע, ניתן בו טבע. גזל מנמלה, מה פתאום שהיא תגע במשהו של חברתה, היא מריחה רואה שזה לא שלה - הולכת, חברתה כבר נגעה בזה, אז זהו היא לא נוגעת, זהו. ועריות מיונה, שהיא לא נזקקת לאחר, אז ז"א נאמנות יש פה. כלומר גם בעבירות חמורות האלה שזה גזל ועריות וצניעות וכו', גם בעבירות חמורות אלו לפי חוקי התורה יש בהם גם מהלכות דרך ארץ שהם חוקי השכל, השכל מחייב גם אם לא היתה ניתנת תורה, השכל היה מחייב לא לגזול ולא לבגוד ולהיות צנוע, הרי אמרו חכמים שמי שרק בפני חבירו אין לו חלק לעולם הבא, מי שרק - יורק בפני חבירו, והדבר נמאס בעיניו, אין לו חלק לעולם הבא. ז"א הוא כל כך מזלזל בחבירו שהוא יכול לירוק בפניו, צי'ק על הרצפה, זה בן אדם שהוא לא מחשיב בני אדם בכלל רק את עצמו. אז ז"א זה צריך שכל, אתה היית רוצה שירקו לך בפרצוף ככה, או אחד אפצ'י על האנשים כולם מרסס אותם, אפצ'י, אשאדה, תסתובב לכיוון השני שאין אף אחד, תשפיל את המבט שלך תשים את הידיים תעשה משהו, תעשה ככה, תעשה משהו, אפצ'י ועוד אחד ואפצ'י ולא עושה כלום. מה זה? זה ריסוס. זה עף ארבע מטר שש מטר, החידקים עפים והוא מדביק אנשים משפע אותם, זה כמו המושפע ההוא שדיברנו עליו.
אז אמרו חכמים שאפילו בעבירות החמורות ביותר אלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, כלומר גם בעבירות החמורות האלה לפי חוקי התורה יש בהם גם מהלכות דרך ארץ שהם חוקי השכל, והם טבועים גם בטבעי הברואים וגילויי החכמה בהם. אז אתה רואה שהקב"ה הטביע בטבע של הברואים של החיות, של הרמשים, של הזה הנהגות מצוינות שגם אם אתה לא קיבלת תורה מההסתכלות בטבע תוכל להבין שהשכל מחייב התנהגות כזאת. וזה מוסיף עליהם חומר, עוד יותר חמור, שיש בהם צד חומר שהוא עוד עולה על חומר התורה, ז"א זה יותר חמור מן התורה, כי השכל מחייב, כאילו בתור בן אדם עוד בלי תורה זה מחייב אותך, אז אם אתה עובר על מצוה שכתובה בתורה ועוד השכל גם מחייב אותה בלי שהתורה תגיד, אז זה עוד יותר חמור, כי עברת גם על עבירה על השכל, ואין בך טובה אז אתה נבלה טובה הימנו. מפני שעבירות על חוקי השכל הן חמורות יותר, והעוברים עליהם קרובים לעונש יותר מאלה שעוברים על חוקי התורה בלבד. אז עוד פעם, העוברים על חוקי דרך ארץ שהם פתוחים כמו שאומרים, לא מוגדרים, העוברים עליהם קרובים לעונש יותר מאלה שעוברים על חוקי התורה בלבד.
וכמו שאמר רבינו ניסים גאון בהקדמתו לפירושו על הש"ס, והרמב"ן ז"ל כתב שלפיכך נתבעו ונענשו האומות עליהם, כי בחוקי דרך ארץ שהם חוקי השכל הכל מצווים ועומדים. וגם ישראל שנצטוו עליהם בתורה גם הם עומדים בציוויו של השכל, והם גם קרובים להענש עליהם מפני ה חומרה הזאת העולה על חומר התורה.
כתוב שמשפחת מצרים אם היא לא תעלה בסוף להר הבית בחג הסוכות הם יגופו במגיפה ויהיה להם נמק והם ימותו, מה פתאום משפחת מצרים חייבת לעלות בחג הסוכות להר הבית, יש שכינה שמה וצריכים לעלות, איפה יש להם חוק כזה בזה, כתוב להם? לא כתוב להם, מה פתאום הם צריכים, ואם לא הם יענשו עד כדי מגיפה? כי השכל מחייב, אם אתה רואה שיש התגלות האלוקות בעם ישראל, ועם ישראל זכה לבית שלישי, והעולם כולו יודע והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים ואתה לא מצטרף, אתה עומד כאילו מן הצד, כאילו זה לא נוגע אליך, מגיפה, נמק, כי השכל מחייב להתחבר לטוב, להתחבר לאמת, השכל מחייב. אז אפילו אם אין לך ציווי מפורש, השכל שלך מחייב, ואם לא תעשה כמצות השכל - נבלה טובה הימנו. מתוך מבט זה תסתכלו על כל הסוגיות האחרונות שעברנו, ותבינו מה השכל מחייב. אבל כנראה שיש הרבה חסרי שכל, מה לעשות. מה לעשות. שכל זה מתנה, זה כלי אלוקי הכי גדול שיש, אין דבר יותר גדול מהשכל, עם זה משיגים הכל. אבל גם אם יהיה אדם גאון ויהיה איינשטיין ויהיה אריסטו, יהיה מי שלא יהיה, אם הוא לא ישתמש בשכל כמו שצריך, נבלה טובה הימנו.
הרמב"ן יוצא נגד אריסטו חזק חזק, פששששש, אריסטו היה בעל שכל גדול, פילוסוף גדול, קרוב לנבואה בשכל שלו, בהשגת שכלו, אבל הוא היה בהמה מהסוג הכי נחות, וכשתפסו אותו עושה עבירה מהסוג הגרוע שאלו אותו מה זה? פילוסוף הגדול אריסטו שמדבר באלוקות, מדבר בזה מדבר בזה עושה מעשים כאלה? אמר להם עכשיו אני לא אריסטו, יש הפסקה, הפסקה עשה, אריסטו מחה.
אצל חכמי ישראל אין רגע אחד, רגע אחד פנוי מחוקי התורה ומהשכל. הנה, אם משה רבינו אחרי כל מה שהוא משה רבינו 120 שנה איש האלקים, פעם אחת היה נכנס דופק בדלת ונכנס תוך כדי יש פה מישהו? היו אומרים לו נבלה טובה הימנו. יבבי.
אדם עולה במדרגות שומע את השכנים ככה מרימים את הקול, אם הוא מטה אוזן נבלה טובה הימנו. הם רוצים שאתה תקשיב? אדם רואה חלון פתוח אצל השכנים מסתכל לבפנים, נבלה טובה הימנו. מה אתה נכנס להם לתוך הבית? מה פתאום, אני פה אצלי, כן אבל איפה העיניים שלך - בתוך הבית, נבלה טובה הימנו. דברים לכאורה פשוטים, לא?
אז תשימו לב להשתמש בשכל מעבר לחוקי ה תורה ולהתבונן שאם אדם עובר על חוקי דרך ארץ אז כבר אמרנו את זה מספיק פעמים וההמשך ידוע.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את...