השמירה משוגג | הרב אמנון יצחק
את פרשת הקורבנות פותחת התורה בדיני עולה.
על מה עולה מכפרת? על אי קיום מצות עשה. כמו שאומר רש"י, ויקרא פרק א', פסוק ד'.
ועל מה עוד מכפרת העולה? על הרהור הלב. רמב"ן שם והמקור זה מהמדרש ויקרא רבא ז', ג'.
כמו שמצינו שאיוב הביא עולות בתום המשתה, שמה בשכרותם הרהרו בניו שלא כהוגן. ככתוב באיוב פרק א', פסוק ה'.
וכתב: והטעם לפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', כי זה בהרהור. לפי כך כולה כליל לשם. אז העולה עולה כליל לה'.
קורבן חטאת לעמת זאת, בא על חטאים חמורים בשוגג.
נסכם: פרשת הקורבנות מתחילה קודם עם עולה, והעולה מכפרת ונרצה לו על אי קיום מצות עשה ועל הרהור הלב. כמוש מצינו באיוב מחשש שהרהרו בניו שלא כהוגן במשתה שמא בשכרותם הרהרו דברים שלא כהוגן, הביא עבורם עולות. ומה הטעם? לפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה'. לפי כך כולה כליל לה'. וקורבן חטאת, לעומת זאת בא על חטאים חמורים בשוגג.
ונשאלת השאלה: הרמב"ן כתב עצמו: וטעם הקורבן כדי שיחשוב אדם כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן הזה שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. והרב יעקב גלינסקי זכרונו לחיי עולם הבא שואל: "האומנם מי שהתרשל בקיום מצות עשה או הרהר הרהור אסור, ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו והוא נזקק לחסד מיוחד שיוכל לפדות את נפשו בהבאת הקורבן? ומי שטעה ושגג וחילל שבת בלא כוונה, חייב מיתה? וצריך שיחשוב בהבאת הקורבן שהיה ראוי שכל הנעשה בקורבן יעשה בו? איך יובן הדבר?
נתבונן ונראה כמה עמקו דברי התורה הקדושה שענתה מראש על השאלה החמורה בפתיחת דבריה. במילה אחת: אדם כי יקריב קורבן, אדם. אין לנו מושג מה שגבה מעלתו, מה גדולים כוחותיו ומה עצומים יכולותיו של אדם. שהרי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בראיותיו.
וכמו שאנחנו בעצמנו אמרנו "נעשה ונשמע". לא שאלנו מה כתוב בה. למה? כי סמכנו עליו, על הקב"ה, שלא יטעיננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו. פשוט! מה הוא יבקש מאיתנו דבר שאין אנחנו יכולים לעמוד?
ואם הורנו וציוונו "ולא תתרו אחרי לבבכם", שזה מיניות, "ואחרי עינכם" שזו זנות, הרי שיש ביכולת האדם לכבוש את ההרהורים ולהסיר אותם מלבו. כגון שיחשוב במחשבה אחרת. כיוון שאי אפשר לאדם להיות דעתו לשני דברים בבת אחת. אז אם הוא חושב בדבר מסוים, לא יכולה להכנס מחשבה אחרת. אז אם אתה רוצה לסלק מחשבה זרה, סלק אותה במחשבה אחרת.
כללו של דבר: אין אדם יכול לכוון דעתו לשני דברים כאחד, ולכן, מי שמהרהר בעבירה ואינו יכול למנוע הרהורים מלבו, ידבר שאר דברים עם בני אדם. תפוס בן אדם תתחיל לדבר איתו. ממילא אתה לא לחשוב בעבירה, כי שאתה מדבר אתה חושב על מה שאת המדבר, ועם מי שאתה מדבר ואיך הוא מגיב וכן הלאה. אז אתה מעסיק את עצמך והמחשבה שלך עכשיו מרותקת למה שאתה עושה. ממילא אתה בורח מהמחשבה הרעה.
וכן כתב בליקוטי מהורן: אי אפשר בשום אופן שבעולם שיהיו שתי מחשבות ביחד בפעם אחת. על כן בקל יכולים לגרש מחשבות רעות, שחושב מחשבות אחרת בתורה או עבודה או אפילו משא ומתן. וע"י זה ממילא מסתלק. או שהוא ינקה תבלינים. זאת אומרת, כל שמעסיק את עצמו במשהו, הוא לא יכול להתעסק בדברים אחרים.
ובעניין ההקפדה על עבירה בשוגג, נזכור מה שאמרו במשנה בבבא קמא כו: שאדם מועד לעולם בין ושגג בין מזיד, בין ער בין ישן. והראיה: שבן נח נהרג על שוגג כמזיד. למה? אנחנו שאלנו מה ההקפדה על עבירה בשוגג? המשנה אומרת אדם מועד לעולם! בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן. זאת אומרת, אדם צריך להיות מפוקח, מאופס, מפוקס. הראייה: בן נח נהרג על שוגג כמזיד.
יתרה מזו, אמר הסבא מקלם, זצ"ל: ואם רק שוגג היה, אז תאמרו לי בבקשה: המטף חצר המלך האם תספיק לו התנצלות "אוי, סליחה", אני שוגג"? יספיק לו? אין רשאי להיות לפני המלך שוגג. ורק דתו להמיתו תכף ומיד. הראיה: משר האופים, שהוא נהרג על שגגתו לפני המלך. והוא לא עשה במזיד.
ואמרנו על זה משך להבין יותר: חזן בית כנסת מעיר גדולה בבית כנסת הגדול, אלפי מתפללים ובשמחת תורה מתחיל לשורר ניגון של תשעה באב. הלו יבוש כל ימי חייו. כל ימי חייו יזכירו לו את זה. רק יתחילו את הניגון כולם יזכרו בחזן. בשמחת תורה להגיד ניגון של תשעה באב. שוגג, שוגג, אבל מי ישכח את זה? איזה בושות יהיה לו! ואין זה חטא אם שכח והתחיל לשורר ניגון של תשעה באב בשמחת תורה, זה לא חטא כזה גדול, אבל אם כל זה יבוש כל ימי חייו. אז אחת על כמה וכמה אם יעשה חטא בשוגג, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. לא במזיד חלילה, שהוא רשע, אלא בשוגג אם יעשה. כמה בושה תהיה לו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. לפני פרעה היית נזהר, הא? לפני נובכדנצר בטח היית נזהר. שמה הוא עורף ראשים. ולפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים, הקב"ה, אתה לא נזהר? למה אתה לא נזהר?
ונבין מה שאמרו בירושלמי מכות פרק ב', הלכה ו': שאלו לחוכמה: חוטא, חוטא זה בשגגה, מה עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. איפה זה כתוב? במשלי. זה החוכמה שמה.
שאלו לנבואה ואמרה: הנפש החוטאת היא תמות. איפה זה כתוב? ביחזקאל יח. אצל הנביא זה כתוב? שאלו לנבואה מה עושה אדם שחטא מה העונש? אומרת הנבואה: הנפש החוטאת היא תמות.
שאלו לתורה, אמרה: יביא קורבן ויתכפר לו. והקורבן מכפר על השוגג. אבל מה אמרו על השוגג? אמרו עליו "חטאים תרדף רעה והנפש החוטאת היא תמות". למה? כי אתה אדם. אתה אדם! אתה אחראי למעשייך, אתה יכול לשלוט במחשבותיך, את היכול לשלוט במעשייך, שלא תבוא אפילו לביד שוגג.
כמה פעמים בבית ההורים מזהירים את הילד,,תזהר שלא תטפטף", "תזהר!", "תזהר שלא תפיל", "תזהר ש...,. כל הזמן שמירה. על חריט! והם מדקדקים, "תזהר שלא זה...תזהר, תזהר".
ומה איתך? אתה לא נזהר? אתה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואיך ההורים כועסים אחרי שהם אמרו לו תזהר והוא לא נזהר והוא שפך, "אמרתי לך!". ויש כאלה יצליפו לו. אתה עושה את משפט התורה, הא? בבית. מי ששוגג אצלך בבית.. מה קרה? אה, פתאום אתה מבין. אז זאת אומרת שוגג זה לא פשוט.
ולכן אדם יצייר אם הוא היה מביא קורבן, צריך לצייר שגם שלך כנגד הבהמה והנפש כנגד הנפש. וזה כפרה שהקב"ה מוכן לקבל. זה חסד גדול! זה חסד גדול! זה מדובר על חטא, על שגגה. לכן, צריך להישמר משגגות. ומה שלמדנו בשבת על שעבירה גורת עבריה, וזה הבעיה יותר חמורה שאם כבר התחלת בשגגה אחת, שהיא עבירה, היא כבר תגרור עוד אחת. אז כמה אתה צריך להתרחק, להתרחק מעבירה לפני, וכל שכן אם חלילה אחרי, שהרי אם לא, העברה מלפפתו. שלא תבוא לידי עבירה. לידי, יש לה ידיים של תמנון, והיא תופסת אותך ואם היא תצליח פעם לשנייה, היא כבר תהפוך לך את זה להיתר, אתה כבר לא תחזור בתשובה, כי מי שחוזר בתשובה על היתר?! אז ממילא את העלול להיות אבוד. אז כמה צריך להיזהר אפילו משגגה אחת.