הייתי שם במצרים - חלקים ח-ט - פרעה ביאור ומכת דם | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: בשקט... חזרה בתשובה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף ויזכה לחזור בתשובה ולהחזיר בתשובה רבים - אמן. אמן!

'הייתי שם במצרים' פרק ח' וט': פרעה ביאור.

'בכל עת שהיה פרעה מתקרב אל היאור - התרחש פלא עצום! מי היאור הזורמים כדרכן באפיק הנחל - גאו ועלו לקראתו, פרעה אהב שאנשים רואים זאת והם התפעלו כל כך מהנס והבינו: 'שהיאור חולק כבוד לאלוה פרעה... !' רק מעטים זכרו: שהפלא הזה התרחש בעקבות הברכה של יעקב אבינו שברך אותו במתנה זו והקב"ה עונה לתפילת צדיקים ועושה רצונם - קיבל בקשתו.

כמובן שפרעה לא סיפר זאת לשום אדם! נח היה לו לקבל את הכבוד המדומה והמרומה הזה מכל מאמיניו. 

'סדר היום' של פרעה היה בהשכמת הבוקר, הוא היה אוהב לקום בעלות השחר בעת ערפילי הלילה שולטים עדין, חום היום עדין לא גבר, יוצא היה מארמונו למסע הבוקר לכיוון היאור. ובדרך כלל כשאדם קם בבוקר - צריך להתפנות, פרעה החזיק את עצמו 'אלוה' הוא לא נזקק לזוטות של בני אדם, לכן היה חייב להסתיר את העובדה הזאת מעבדיו! לפיכך היה פוסע מעדנות כל יום בבוקר אל היאור כביכול לעבוד אותו עם שחר, כי לדעת המצרים: 'גם היאור היה אלוה! ומן הראוי שיחלוק פרעה האלוהי כבוד לעמיתו האלוה השני... '

במרחק בטוח היה עוצר את הפמליה, מכאן ואילך אין רשות להתקרב אליו! כי יש לו דברי סתר עם היאור... לבני תמותה שהם רגילים - אסור להאזין לשיחה בין האלוהות... אם היו יודעים המצרים את הדו שיח שנערך ביניהם - וַואי וואי וואי... לאיטו היה נכנס אל תוך המים בחביון העכור עשה את צרכיו באין מפריע, מובטח מעינים בולשות צופיות מרחוק.

גם בבוקר... גם בבוקר הזה, התכונן לטיול היומי המוקדם, חושב: 'כמה יעניק לו יוקרה הטיול על הבוקר!' אבל הפעם - נכונה לו אכזבה נוראה!!

מולו, ללא התראה מוקדמת, ניצב אדם גבהּ קומה בעל מראה א-לקי נשגב למעלה מחמש (5+) מטר, מסתכל עליו כמו 'אולסי והנמלה'... 

ואומר לו: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ט, א)... 

אין לו ברירה לפרעה! המעיים משדרים מצוקה: 'הנח לי כעת! תבוא יותר מאוחר... ' 

משה עומד בעוז ותובע: 'למה לא כעת?'

אין עצה לפרעה אלא להתוודות לפני משה ולומר לו את ההונאה הגדולה בתולדות מצרים: 'תניח לי! אני צריך להתפנות... '

משה מתמיה על הדברים: 'אתה לא אמרת שאתה אלוה? אז איך אתה צריך להתפנות?!' 

- 'אוי! הלחץ בבטן גובר... עוד רגע הכל יפרוץ החוצה לעיני כולם... אני מודה: אני לא אלוה... ! זה אחיזת עינים לפני האנשים הסכלים האלה... תרפה ממני! תן לי רגע ל... ..' 

ומשה מניח אותו ע"פ ציווי ה'. 

ופרעה ממשיך לאחוז עינים כלפי בני עמו. 

במדרש כתוב: 'שהוא עשה במכנסים'. 

אתם צריכים להבין: גמד כזה שעושה משהו - אני לא צריך לצייר את זה... כן, אתם תעשו את זה לבד, מה קורה אתו. 

בכל אופן, פרעה ממשיך לאחוז עינים כלפי עמו, שבכסילותם הרבה האמינו: 'שהאיש בר מזל וזכה בכתר המלוכה והוא בן טיפוח של הכוכבים ומי שעובד אותו, את פרעה הגמד - יאוצל אליו מזל טוב מכוכבו הרם!' ככה מאמינים המצריִּם. 

עכשיו אנחנו עוברים למכת דם;

היה זה בשיא הקיץ! תחילת חודש אב, החמה יקדה בחוץ, היובש שלט ברמה, המצרים יצאו בהמוניהם לנהר הגדול להשתכשך במימיו הזכים ולשאוב מים צלולים, הנילוס זרם במלוא עוזו מפיג את הרגשת היובש והמחנק, שקשוק מימיו נסכו תחושת חיות ושמחה, כל היאורים - התעלות היוצאות מן היאור התמלאו במים חיים והמצרים הנבערים שרים שירי תהילה לאלוהיהם הזורם למרגולתם.

פרעה גם הוא התייצב על שפת הנהר, אחרי שהוא סיים את ההתבודדות בנילוס ואת צרכיו, הצטרף לפמליה ונעמד שם מתכונן להשתעשע בצל עופות מיוחדים ובינתיים יוכלו לראות איך הנילוס עולה לקראתו. 

אך חזר משה רבנו והתייצב מולו וללא חת! הזהיר את פרעה מה צפוי לו אם יסרב לשלח את העם... 

"ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (שמות ז, טז-יח)

הלב של פרעה כמה שהוא קטן - כבד מאוד! לא מעונין להבין, 

מתייעץ עם החרטומים, עוד פעם 'קבינט קטן' קטן, מורחב... באים האצטגנינים 

כולם כאחד אומרים: 'מזלה של מצרים - גבוה מאוד... ואדרבא! יתחזק עתה יותר גם מערכת הכוכבים מורה על עתיד וורוד מאוד למצרים...' 

לא 'וורוד' – 'אדום'!! אבל הם ראו וורוד... 

- 'ואילו כלפי היהודים - היא מורה: 'כי יִשארו בעבדותם! ולא תהיה להם תקומה לעולם'. 

לפיכך, נשאר פרעה בשלו עם הקונספציה שהיתה קיימת, כל, אצל כל הדרג המדיני הבכיר... 

והעז את פניו לעומת משה: 'לא! זה לא נראה לי, אני לא מפחד וגם עבדַי יודעים להפוך את המים לדם'. 

אהרן הכהן קרב אל היאור, הניף את מטהו הִכה ביאור לעיני פרעה ועבדיו - ולתדהמתם לא היה גבול! 

האליל! היאור!! האלוהים!!! נכנע למכה והחליף את צבעו והאדים למלוא אורכו ובמקביל גם שאר מימי מצרים הפכו לדם. לא היה זה צבע, לא אחיזת עינים, דם ממש! ולכן מתה כל הדגה אֲשֶׁר בַּיְאֹר. 

העוצמה הכלכלית של מצרים הוכתה ברגע - אנושות! היאור הנערץ גאוות מצרים - כולם תלו בו כוחות אלוהיים נשגבים... - העלה צחנה נוראה מהדגים המתים! אפסיותו של האליל הוכחה לעיני כולם, לא די שלא הגן על הדגים החיים - אלא גם על עצמו לא יכול היה להגן. 

המסקנה: הנילוס נהר פשוט זורם ברצונו של הקב"ה. 

אבל כמובן, רשעים לא מוכנים להודות: 'זה מעשה להטים!... ' קבעו פרעה וחכמיו: 'כישוף פשוט זה! מה בכך? גם חרטומַי יכולים לעשות זאת... '

עבדול קארים קרב אל פרעה, נוטל ספל מים בידו, לוחש את לחשו - והנה המים אדומים כדם! 

- 'ראיתם? לא עשיתם שום דבר מיוחד!' אמרו אנשי פרעה... 

איש לא טרח לענות על השאלה: 'אם זה כישוף, כיצד יתכן שכישוף יכול להשפיע על היאור? הוא לא יודע להגן על עצמו מפני כישופים?!... '

חום השמש הגובר הבאיש את היאור יותר ויותר, רבבות תולעים התחילו לצוף על פני הנהר כיסו את פניו, תרמו ליאור מנה נוספת של בואש! 

ריח הסירחון נדף למרחוק והצחין את הסביבה עד שעלה ריח ריח-ריח נבלה!! 

זה הזכיר למצרים את רשעותם הרבה ששעבדו את היהודים בדַיִג מפרך, בזריקת רשתות ענק והעלאת מכמורות כבדות עמוסות דגים. 

בעוד המצרים מתענגים על צלי של דג משובח וטרי - השליכו ליהודים הרעבים מספר דגיגי רקק מאוסים שהבאישו במחסני הספינה. 

אך הנס הגדול לא הסתכם בכך, למראה הפלא! החל היאור האדום להעלות עשן ללא כל סיבה טבעית, הדם שזרם באפיק הנחל תסס ורתח כאילו עיסה של לבה זורמת ללא הר געש. העשבייה הצומחת סביב היאור - עלתה באש, עשן סמיך הִתמר מעל גדות הנהר ועטף את המדינה בערפיח משניק... 

ככה אומר הריטב"א: "וּבְמוֹפְתִים" (דברים ד, לד) – 'זה הדם; לפי שהיו בענינם מופתים רבים!'. 

במדרש של רבי שמעון כתוב: 'שהיו נעשים כאש שורף! ומתמלא כל מצרים עשן מהם שנאמר: "דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן" (יואל ג, ג). 

היה זה נס גלוי ומופת ברור! 

אך פרעה ופמלייתו מסרבים להגיע למסקנה המתבקשת, מפנים גבם לנס, מטפסים למרכבות וחוזרים הביתה.

עבדול קארים הדהיר את הסוס הביתה, השמש העולה הגבירה בו את הצימאון, נעץ את דורבנותיו בצלעי הסוס לזרזו להגיע מהר יותר, 

- 'אוֹ הוֹ!' חושב לעצמו: 'אבוא הביתה ואשתה מים זכים וצלולים מבאר המים אשר בחצרי... ' 

רוח חרישית נשבה מן המדבר מייבשת כל אשר בדרכה, האבק המדברי חדר לפיו של עבדול קארים וגרונו נשנק! 

- 'מהר! יא סוס יא סוס... ' 

מדרבן את הסוס, הבהמה מבינה לנפש אדוניה מגבירה את המהירות, ושעטת הסוס הפכה לדהרה מטורפת כאילו מרחף על פני האדמה! 'גלוב שתים-שתַים, גם הסוס חש בצימאון נורא עליו לשתות כמה דלַיִם - אחרת יִפח את נפשו!

סוף-סוף מגיע עבדול קארים לקרבת ביתו, מרחוק הוא רואה את הדקלים המעטרים את גינתו ומספקים צל ומסתור מהחמה היוקדת, מגדלים פירות מתוקים משמחים את הלב.

הגננים היהודים טפחו לו את עצי הגן באופן מרהיב! הדשא הירוק שנפרש בינות לעצים הוסיף ריענון מיוחד, מקנה שלוה ורוגע לשוהים שם. 

עבדול אהב מאוד את גן ביתו, השקיע שמה - ע"י היהודים - דם, יזע ודמעות! עבדו עליו בעבודת פרך!! תחת קרני השמש היוקדת הוטל עליהם לחפור תעלות ארוכות לספק זרימת ימים רציפה מן הנילוס המרוחק, עד לגינות ולשדות של האדונים! כל התעלות האלה נקראו: 'יאורים'. 

עבדול וחבריו לא הסתפקו במעט הם דרשו: 'תעלה מיוחדת לכל חלקת שדה!' 

לא מזאת לזאת לזאת בטור כמו בחשמל, לא! כל אחד קו ותעלה לבד... 

רשת תעלות צפופה נכרתה בעמל יום יומי מפרך ע"י מאוד עבדים ריצוצי גֵו, לספק את מאוויי הרשעים האלה! אוֹ! כמה הם אהבו להתענג על מראה המים הצלולים הזורמים התעלות ללא הפוגה. 

עבדול הצמא הגיע עם הסוס... 

בצלאל - זוכרים אותו? - זינק לקראתו, זה הסייס היהודי. והצצה אחת בפניו של האדון הבהירה לו את התמונה, ראה את הפה היבש, הלשון נמשכת החוצה, הפנים כוויות מעידות על התייבשות חזקה! 

'מידה כנגד מידה!' חשב לעצמו, סימנים אלה מוכרים לו היטב!! הוא ראה אותם לא אחת על הפנים של היהודים שעבדו בשמש הקופחת תחת לחץ נוראי שלא הותיר פנאי ללגום מעט מים! 

בצלאל מיהר להסתלק, יודע הוא את הצפוי, מה יקרה עכשיו... אהליאב עדכן אותו בבוקר השכם ואמש הוא שמע מאביו את מה שאמור להיות. 

מה אמר לו? 

'א-לקי ישראל יכה תחילה את אלוהי מצרים - את הנילוס! את הגאווה של המצרים הוא ישבור, את המצרים - עדין לא, אך ליהודים שעדין מסופקים - תהיה הוכחה ניצחת: על אפסותם של אלוהי מצרים בכלל והנילוס בפרט!' 

עבדול קארים נכנס לבית, מדמיין איך יגיר אל גרונו ליטרים של מים קרים הַיְשר מן הכד הגדול הניצב בירכתי ביתו המלא במי באר צלולים וקרירים.

הרב שליט"א: אני פעם שתיתי מים בסביבות ירושלים היה באר והיו ממלאים מהבאר מים בכלי חרס - וזה היה מים טעימים! מצוננים כמו שכתוב פה, תוך כלי חרס, כשאתה שותה משם - פיששששש... לא מברזים, מחלודה... זה משהו... !

זה מה שהוא חשב לשתות, עבדול... 

בימים כתוֹקנם, היה נותן צרחה רמה - ועשרות עבדים אצים רצים למלא משאלות ליבו, אך היום, הוא לא יכול לצרוח! אפילו לא לדבר, הגרון ניחר! הפה יבש פולט דם במקום רוק! 

- 'לא נורא!' הוא חושב לעצמו: 'קודם אשתה לרוויה אח"כ אשתכשך בבריכה הפרטית... אַח! כמה טוב שעבדַי היהודים בנו לי אותה, הרי כולי עכשיו נוטף זיעה נוראה, אבל קודם עלי לשתות'. 

בצעדים מהירים ניגש אל הכד הגדול בירכתי החדר הניף בזרועותיו החסונות, עצם את העינים בהנאה, החזיק את הכד עוד שניּה באוויר - ומנסה למצות את הרגשת העונג העומדת לנזול מכדי... 

אחרי שפער את הפה במלוא גודלו, היטה את הכד בחדווה גדולה עצם עינים וליטרים של דם אדום מלוח מצחין ישר לפה הפעור! 

'פֶּההההה!!' צווחת אימים השתלחה: 'מי עשה זאת?! מי החליף לי את המים הצלולים בדם?! אין ספק! אני אתפוס את זה שעשה את התעלול - יעלה לו בחייו... ! קודם אני יְיַסר אותו ביִּסורי תופת על החוצפה!'

בצעדים מהירים, השמש יוקדת, אובך מדברי תופחים על פניו, ענני עשן מתמרים מכל עבר שונקים את נשמתו, עיניו דמעו מן העשן המסמא... אבל הוא נחוש בדעתו: לתפוס את התעלולן הזה ויהי מה. 

זועם מסתובב סביב הבית, זעה ניגרה ממנו כנהר, כל גופו הפך עיסה צמיגית, בתימהון הכניס את ידו למשש את הזעה להבין: מדוע היא כל כך דביקה? מוציא החוצה - דם! כל הזעה דם! 

- 'מה זה? נפצעתי?! לא! נראה לי: שדעתי השתבשה מחמת החום... אני ארוץ לבריכה ואשטוף את הזיעה לצנן את הגוף הלוהט, אשתה קצת מהמים הזכים.' 

רץ כאחוז טירוף! השמש והאבק מאיימים לחנוק אותו, הלהבות שפשטו בשדות המשיכו להעלות עשן משניק, בקושי רב התקדם מגיע לשפת הבריכה, העינים כבר לא רואות כלום, רק שחור בעינים המיובשות! 'אך לא נורא! הגעתי, עוד שניה... עוד שניה... ' וקופץ בזינוק עז מחכה לרגע שגופו יחוש את מגע המים הקרים וישחררו אותו מההרגשה הכבדה, גם את הפה השאיר פתוח לרווחה כרוצה לגמוע מימי הבריכה.

הגוף נחבט בבריכה 'אַה!' רטט של עונג, בסוף סוף... אבל שניה אחרי זה – דם! דם! דם!... והחום הכבד וַואי וואי וואי... הפה הפעור ספג כמויות של דם חמצמץ ומבחיל.

בשארית כוחותיו טיפס ויצא מן הבריכה ראשו סחרחר ודואג, ניסה לגייס את כל כוחותיו המאגיים לכשף את הדם בחזרה להיות מים, שום דבר לא הצליח - דם נשאר דם! ומים לא הגיעו. 

לאט-לאט חדרה למוחו המרושע ההבנה: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל) 

חסר אונים נשכב על שפת הבריכה קרוב לעילפון, בדרך איבד את ההכרה! וקלט למזלו צעדים מתקרבות, 

'הֵי, הי! אהליאב, בא הנה... בא הנה...!' 

אהליאב התקרב אליו תמה לראות את נקמת ה' במשעבד. 

- 'תביא לי מים!...' 

אהליאב הסתכל בבריכה האדומה ובתעלות המים המרובות המזרימות דם רותח ישר מהנילוס העשן, הרים את ידיו לאות אין אונים, 

עבדול קארים הבין את המסר אבל הוא לא יוותר!

'אני אשלם לך מאה (100) דינרים – אם תשיג לי כוס מים!' 

- 'אַההה...!' אהליאב חייך לעצמו: 'הנה! התחיל הפסוק: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד) אשרי מי שלא איבד אמונתו! 

לאהליאב - היה קל להשיג מים! כי בכד הפרטי שלו נשתמרו מים צלולים זכים, מזג כוס לעבדול הגיש אותו לפה - גמע את המים בלגימה אחת ועיניו אורו, הסתכל בעבדו מהסס אם להודות לו... לבסוף הכריעה הגאווה החרטומית קם ממקומו בלי לומר דבר ופנה אל האורווה, הבהמה עמדה מתנשמת בכבדות, דהרת הבוקר לא הטיבה עמה הצימאון שלה היה עצום! והאדון התעלם מכך, בקפיצה חדה התיישב על האוכף משך במוסרות, הסוס הנאמן הבין שהמטרה זה מציאת מים - נענה לאתגר.

יצאו מתחום הבית הגיעו לרחוב ונוכחו לדעת: שהם לא היחידים! המוני מצרים גדשו את הרחובות, נושאים על שכמם; חביות, כדים, סירים הפנים מועדות אל הנילוס והפה מלא תהילות לאליל... שלפי דעתם הנבערה הוא שולט על המים, על הפרנסה בקולותיהם הצרודים והניחרים ניסו ללא הצלחה להתגבר על המיַתם הנוראה של בעלי החיים הצמאים המשוטטים ללא תכלית בכל מקומות קריה בניסיון נואש לאתר מעט מים!

מצרים הגדולה על חמוריה נוערים במרה, על פרותיה הגועות בתוגה, על הסוסים הרוקעים בפרסות בעצבנות מלוּוַה בצניפות אימים נשמעה כבִּיבַר בהמות, כמו גן חיות! מחרישות אוזניים, זועמות שנמנעת מהם השתיה... 

- כמו בעזה... 

החרחורים הנוגים הצטרפו כהשלמה הומוגנית למראות המדכאים של המוני הגופות, נבלות של בהמות שרועות על הארץ לאלפיהם! פגריהם מרקיבים בחום שמש היוקדת מעלים בעשן נוראי גורמת לצחנת קבס, להפצת מחלות זיהומיות! הכל מתפתח חיש מהר למגפות המוניות המפילות חללים לרוב.

- היתה להם "בעיה" לא היה להם ביבי עם חיסונים...

העשן הסמיך שעלה מכל עבר - תרם אף הוא את חלקו להכבדת החיים! החניק את האוויר והשרה אווירה מדכאה.

ומצב נורא כזה - הכניס ללבבות מימד עצום של חרדה וחדלות אונים. 

זה היה אמור להביא את המצרים להכרה בלתי נמנעת: 'יש מנהיג לעולם! שמשיב לרשעים - כגמולם הרע!! היו אמורים לזכור היטב: איך מתחת למגלב המרושע שלהם שצלף ללא רחמים על גבות דואבים, איך הם מנעו מאלפי אלפי אלפי יהודים שעבדו ללא הפוגה עבודות פרך, חשופים לשמש היוקדת – לא נתנו להם לגמוע מים!'. 

את אטימות הלב של המצרים - אַיי איי איי...! לא הצליחו להסיק את המסקנה הפשוטה. וכעת נראו מנהלי עבודה אכזריים - גוועים לאיטם בתוך רשות הרבים! באותה מיתה שהם בחרו לתת לעבדיהם, לעיני אותה שמש בשלהי הקיץ הלוהט: 'מידה כנגד מידה!'.

גם הנוגשִׂים האכזריים שתמיד עמדו על המשמר והשגיחו באדיקות רבה: 'שלא יעז מי מיהודים להפסיק ולו לרגע אחד! מן העבודה הכפויה והרצחנית בכריעת תעלות השקיה רבות, חציבת בורות המים האין סופיים בכל פינת רחוב, 

- ממש כמו התעלות בעזה מתחת לחונג'רי...

אותם חסרי לב שנהגו לנפנף ללא הרף במגלבם הדוקרני להצליף ללא רחמים על גֵו מרוצץ לתוך הפנים מבוקעות היובש מחורצות המהלומות להגיר מהם דם - גם עליהם עכשיו עוברת כוס המרה: 'מידה כנגד מידה!' כאומרת: ביקשתם לראות דם? - הֵא לכם דם לרוב!

כעת נצפו הם בהשפלתם לעיני כל! כורעים בעליבות על בִּרכיהם, מנסים באופן נואש לחפור בשארית כוחים באר שהיא... אולי ימצאו? שמא תניב קורטוב של מים. 

הידיים החשופות נוברות באדמה נפצעות שוב ושוב, הזרועות הגאוותניות שהונפו על היהודים תמיד, צוּפּוּ במעין עיסה שחורה בלולה בדם מטפטף, זיעה ניגרת עפר בוצי שדמו להפליא למראה נתיניהם בעבר.

תוך כדי חפירה נואשת, חשו בנוזל זורם בין אצבעותיהם, 

- 'אוֹ! מצאנו מים!...' 

שאבו מלוא חופניהם מהנוזל - וזה היה כדי לספוג דאבון לב אדיר! גם הנוזל הזה שעבדו עליו בטירוף - היה דם!! האכזבה הנוראה גרמה לאיבוד כל תקוה, מיואשים ומרירים נפחו את נשמתם. 

פרצי דם קולחים מגרונם השנוק מכתימות את פניהם באודם בוצי. ההמונים שעברו על פניהם בדרכם את הנילוס, ממשיכים לשיר לאליל! כן... - נתקפו חלחלה! אוֹי אוי! למיתת צמא ומיהרו לעבר הנהר הנכסף.

- 'אין מה להפסיד!' חשב עבדול: 'אני אנסה את מזלי בנילוס אולי השתנה המצב...? אולי יחד עם חברַי החרטומים נצליח להסיר את הכישוף בנהר ונצליח להחזיר את מימיו הזכים..!' 

בין ההמונים נצפו גם אנשי מעמד האצולה מריצים סוסים אבירים מפלסים דרך בין הבריות לחוצים להגיע אל מקור החיות החיוני ביותר של האדם – המים! 

- כמו שהחמאס רץ על המשאיות שהביאו הומאניטארית...

כאילו מתוך אות הדהירו אלפי פרשים את סוסיהם במהירות שיא נחפזים להגיע אל מים, הסוסים הצמאים שהכירו את הדרך שתפו פעולה מעל המצופה, דהרו דהרה מסחררת כאילו פורחים באוויר וגומעים את המרחק במהירות עצומה!

לפתע! הפחיתו את המהירות בהדרגה עד מצב עמידה ורחרחו בנחיריהם את האוויר, לסוסים - יש חוש ריח מפותח! הם קלטו משהו לא כשורה, הנילוס לא מספק היום ריח של מים טוב ורגיל... ריח זר ודוחה חדר לאפם הרגיש. אך הפרשים עדין לא חשו בכך, נועצים בהם את הדורבנות בצלעות הסוסים ומאלצים אותם להתקדם, הסוסים רצו בלית ברירה ואז הלמו גם בנחיריהם של המצרים הריחות הנוראיים!! ועכשיו התחוור להם פשר רתיעתם של הסוסים. 

מרחוק ראו גופות של דגים של נילוס גדולים צפות על פני הנהר המהודר! צחנה נוראה, תערובת ריחות דם חמוץ עם באשת דגים בלולים בעשן וריח סמיך האליל הגדול של מצרים - אכזב בצורה נוראה! 

- 'זה לא אלוה!' התחוור להם פתאום, עמדו מבועתים נבוכים עובדי עצות.

רחש נשמע מעורפם, הסיטו מבט לאחור ביראת כבוד, קבוצת חרטומים מלווה בכמרים רבים הגיעה לזירת האירוע, 

- המפכ"ל, כולם הגיעו...

אנחת רווחה נפלטה מפיות הנוכחים, הנה האנשים הנכונים במקום! עכשיו יהיה פתרון! הקהל קד לפני מעלת המכובדים שקרבים ובאים, תקווה נצנצה בלבבות, מבטי הערצה על הכמרים והחרטומים: 'הם ודאי יכולים לעשות זאת, רוחות ושדים עומדים לשירותם כישופים ותעתועי דמיון מנת חלקם, הם ינסו להחזיר לנילוס את הצבע האמתי...' 

החרטומים התקרבו ככה באיטיות גאוותנית, מנסים לשוות ארשת של בג"ץ... וזה עמד בניגוד משווע למדים המוכתמים בזיעה אדומה! הניגרת מהם בלי הרף ולצחנת הדם המבאיש הדבוק בהם... 

בגבהות לב התייצבו מול הנהר האדום נפנפו בידיים המצורעות נפנופים מוזרים, מלמלו כל מיני מילים מסתוריות, לפי הכללים - זה היה אמור להצליח! 

אבל לא עתה! יש מושל בבריאה, המים נשארו אדומים.

מנגד, על רכסי ההרים הרמים נצפו בכירי המכשפים מטפסים במשעולים המתפתלים, מתנשמים בכבדות תוך כדי יזע אדום נוטף גוררים מספר בעלי חיים אומללים שיהיו קרבן לשדים, בשארית הכוחות הגיעו לפסגה חפרו גומות באדמה יצקו לתוכם דם קורבן, פתחו בריקוד מוזר, רצוף צרחות רמות בדקירות עד זוב דם...!

- כמו שהפלסטינים עושים... 

בטוחים שבזכות כל זאת יואיל מישהו ליַעץ להסביר את הנדרש לעשות מאלה השדים. אך לשווא! שום בריה לא התפעלה מהטקס, שום שד לא בא להשתתף.

כשהם נואשו מעזרת השדים, פנו עם גרירת רגליים עייפות לפסגת הר אחר ושמה נצבו בפני אילן 'אֵלַה' - עבודה זרה, עמוס עלים מלבלבים, נו, בכיר המכשפים שלף מצקלונו גרזן חד, מלמולים והנדוסים מוזרים, קיצץ מענפי העץ חיתוכים עם צורות שונות חברים שלו נושאים למרומי העץ את העינים בולשים בצפיַּה איזה שד תורן יגיע עם שערות ראש מדובללות אולי יפצח במחול עיזים על צמרת האילן... אולי? אולי?? אולי יעלה ארוכה לנהר המוכה. אחרי תוחלת ממושכה הבינו: כי השדים לא אהבלים כמוהם והם לא מוכנים לשתף פעולה. 

גם הכימאים הרבים שהתגודדו לאורך הנהר ניסו לרפא את המים בתכשירים ובתרופות שונות - העלו חרס בידם! שום דבר לא צלח!!

היו צריכים לפנות לרחובות... יש שמה 'מכון מדעי' לא?... ע"ש 'ויצמן' הידוע... 

וגם הם העלו חרס.

כשנוכח עבדול קארים: שפסה התקוה לשתות מים מן היאור קפץ על הסוס ביאוש והפנה אותו לרחוב, כמוהו עשו כולם חזרו לעיּרה בדהרה, לא כולם הצליחו להגיע למחוז חפצם, בדרך התמוטטו רבים ומתו! פשוט מתו ונוספו לאלפי הגופות השרועות בשבילי השדות ברחובות העיר עזה... - שם במצרים. 

גרועים מהם היו אותן שסברו: כי בהעדר משקה אחר, לא יהיה זה רע לשתות את הדם עצמו! אין ברירה! נשתה את הדם...!' והתוצאה היתה גרועה - הם מתו!! נחנקו ומתו. 

כל הגוויות נותרו תחת כיפת השמים חשופות לשמש היוקדת לא היה מי שיטפל. כולם עסוקים בחיפוש אחר מקורות מים.

עונש שמימי: 'מידה כנגד מידה!!' לא נתתם ליהודים לשתות מספיק, לא נתתם להם להתרחץ, לא נתתם להם לטבול – 'מידה כנגד מידה!'. 

עבדול קארים נכנס בשערי הבירה המחזה שנתגלה לפניו - היה נורא! הדם ניגר מכל מקור מים אפילו מי פירות הפכו דם, הדם שלט בכל!

בראש מורד רכב על סוסו השרוי בערפילי עילפון אט-אט הרפו ידיו מאחיזת המושכות, הוא כבר לא שַׂם לבו לאן מוליך אותו הסוס, הסוס חש שהוא משוחרר מהנהגת האדון גם הוא פסע לאטו הרים את ראשו כלפי מעלה רִחְרֵחַ את האוויר וחוש הריח המפותח קלט מים צלולים בתוך החום המחניק! 

מיד החיש את הפסיעות לכיוון הריח בטוח שהחוש אינו מטעה! והגיע למשכנות היהודים, קולות צהלת הילדים היהודים הקפיצו את עבדול מעלפונו הוא הסתכל עליהם בענין רב נועץ עליהם בעינים חמדניות ומלאות זעם ולא לחינם! הוא החרטום המפואר מיועצי המלך המכובדים משוטט חצי מת להשיג טיפת מים וכאן עומדים ילדי היהודים משחקים במשחק המים! ממש כך, לא פחות! אחד שופך על חברו כד מים זכים וצלולים והלה צווח צווחת עונג מרגיש את הצונן מלטף את גופו מרגיע אותו מהחום הלוהט ושופך עליו 'מנה אפַיִם' דלי כנגד דלי.

- 'בא אלי יהודון!' 

צווח עבדול בזעם, הנערים פסקו בבת אחת איש אחד לא ההין להסתכסך עם מצרי רם דרג כעבדול, גם מדי החרטומים המטונפים שלו שמעוררים סלידה - עדין פחדו ממנו, נעמדו במרחק בטוח נכונים לברוח לכל עבר. 

והוא המשיך בזעם! ובמאמץ ניכר שינה את נימת קולו ודיבר בקול רך: 'מדוע את משחיתים את המים? לא חבל על המים?!...' 

- נהיה תל אביבי... 

הנערים לא הבינו! או שלא רצו להבין: 'מה פירוש 'לא חבל על המים?!' וכי חסר מים?!' 

כעת היה תורו של עבדול להיות מופתע! 'מה פירוש וכי חסר מים...?! מאיפה יש לכם הרבה מים?' 

אמרו לו: 'מן הבאר...'

- 'מה? המים שם לבנים?!' 

- 'לא לבנים, שקופים!'

- 'מה? שקופים לא לבנים העיקר לא אדומים!' אמר

שאלו אותו: 'למה שיהיו אדומים?'

עבדול הבין: שהשיחה עקרה! וזה הוציא אותו מדעתו!! הצימאון-הצימאון...!! הוא לא ידע אם הם שטים בו או שהם באמת אומרים באמת,

הוא אומר: 'תנו לי מעט מים!'

- 'בבקשה!' הגישו לו כד מים מלא עד שפתו 

- 'אַה!!' 

עיני עבדול אורו! 

- 'שפוך נא את המים לגרוני!' ביקש. 

כמו עשו... 

הנער הרים את הכד היטה לעבר פיו - אך הפעם הוא היה לימוד ניסיון עבדול מהפעמים הקודמות מסתכל על המים הניגרים לפני כן, רק כשהיה בטוח שהוא רואה מים צלולים שזבים מן הכד עצם עיניו באושר פער את פיו - כבר לא זוכר איזה גודל... ומן הכד זרמו מים צלולים זכים, אבל לפני שנכנסו לפה של עבדול - חזרו להיות דם עכור העושה דרכו ישר אל הגרון...!!

עבדול הרגיש מושפל! ועדין צריך לעכל את העובדה: 'שא-לקי ישראל פועל את זה כל הזמן!' ככה נראה טיפש במיטבו. 

בעיניו ראה: שהמים אצל היהודים מים ממש! ורק שמגיעים אל פיו המורשע הרשע הופכות לדם...!! אבל זאת דרכם של רשעים מאז ומעולם: הם לא מסיקים מסכנות המחייבות אמונה, מעדיפים להישאר בטיפשותם ורשעותם ולא להגיע לאמת! 

עבדול פנה עם הסוס ויצא ממשכנות היהודים... 

- טמבל! תקנה בכסף עוד פעם... 

מהרהר בכוס המים היחידה ששתה היום שעדין הוא חי בזכותה! 

אז הוא תמה: 'למה המים של אהליאב לא הפכו לדם?!' 

הגיע לבית המוקף ירק אחוז שרעפים, אהליאב התייצב לפניו, 

- 'אהליאב! הבא לי מים'

הביא לו כד מים: 'בבקשה!'. 

לקח עבדול את הכוס - הפכו המים לדם! 

- 'לא מבין! הגד לי אהליאב, למה בבוקר נשארו המים שהבאת לי מים ולא הפכו לדם?' 

- 'אֶה...!' הביט בו במבט משועשע: 'נו, נו, תחשוב אתה: מה ההבדל?' 

- 'מה? בגלל ששילמתי לך?' 

- 'כן, למה שלא תשלם...?!'

- 'מה פירוש למה? אתה עבדי!' 

- 'מי קבע שאני עבדך? אתה השתלטת עלי בכח הזרוע!'

- 'מי קבע?' חזר עבדול...: 'האלוהים שלנו קבע זאת!'

- 'אז תלך לאלוהים שלך שיתן לך מים...'

- 'כבר הלכתי אליו!' אַיי איי... איי! הוא הבין את הטעות כשהוא אמר את זה.

אהליאב חייך חיוך רב משמעות! 

- 'כעת מבין אתה מה שאמרתי לך תמיד: שרק א-לקי ישראל הוא הא-לקים! וכל השאר – כזב!! הנה העובדות: הא-לקים שלי - נותן לי מים! והאלוהים שלך הנילוס הגדול שהערצת וסגדת לו - בכבודו ובעצמו הפך להיות לדם סרוח!'. 

- 'אתה רוצה שאני יאמר לך מה שמעתי מכמה מצרים שהיו בנילוס היום?'

- 'מה שמעת שאמרו?'

- 'הם אמרו:' מעולם לא ראינו אלוהים מסריח...!'

עבדול הרגיש מגוחך מאוד! ילד יהודי בן שש (6) מתווכח אתו בעניני פילוסופיה ומנצח אותו!! את עבדול קארים החרטום המהולל הבקי במדעי הכישוף הקסם והאוב יועץ למלך הנורא ביותר בעולם המלך של גבירת הממלכות... 

הזעם גאה עד להשחית! והוא חפץ לכלות את כעסו על אהליאב אלא שהוא נמלט מבעוד מועד.

עבדול הרגיש: רעב! נכנס למאפיה חשב 'לקנות לחם', במקום ריח מוכר של פיתות טריות - ריח חמצמץ ומבחיל! האופה עמד מתוסכל, היה זה לאחר שניסה ללוש את העיסה במים וגילה: שחבית המים הפכה להיות דם! לא ידע מה לעשות וחיכה עד שיצאו כל האנשים, כשהיה בטוח שאין איש רואהו, שפך את התכולה של החבית מלאת הדם לתוך העיסה!

- 'אין דבר!' הרהר בליבו: 'איש לא ירגיש! וגם אם כן, מה נעשה? הכל ממילא דם...' 

אחרי שהוא לש את העיסה והיתה מוכנה הצבע האדם לא הפריע לאופה, הוא קיווה: שגם לקונים לא, 'אולי יחשבו ששמתי תבלין' 

איך קוראים לתבלין האדום הזה? – פפריקה... 

הסיק את התנור בגזרי עצים יבשים והכניס את הכיכרות של הבצק, פֶּרץ עשן מחניק יצא מהתנור...! עצי ההסקה פלטו דם רב שחנק את האש... התנור כבה, העצים עִישְׁנו עשן לבן סמיך ועיגולי העיסה נשארו שם חסרי תכלית. לא רק שאין מה לשתות אין גם מה לאכול... 

עבדול היה מאוכזב!

והמחזה הזה חזר בכל בתי המצרים, תחושת הרעב התווספה לתחושת הצמא ולגועל הנורא!!

אנחנו מדברים רק על היום הראשון! כן, זה היה שבעה (7) ימים...!

כשנואשו המצרים מהאליל הגדול, החליטו לנסות את המזל באלילים הפרטיים בבית, הפסלים הוצאו מהכספות - שלא יִגַנבו! כן? הם לא יודעים לשמור על עצמם! והוצבו בסלון של הבית, כל המשפחה המצרית התכנסה לסגוד לאלילים ולבקש: 'שיצילו אותם מהצימאון הנורא!'. 

למראה הפלא! - גם האלילים נטפו דם רב כאילו גוויות מדוקרות...

כעת הוברר לכולם: אין מה לצפות כלום... אפילו האלילים לא יכולים להציל. המצרים תשושי הכח נפלו על המיטות חסרי אונים מקווים להדחיק את הצימאון בשינה שתשכיח את הצער, אבל גם זה לא נתן להם מנוח, הדם זב גם מן המיטות.

- 'אין ברירה!' אמר המצרי לחברו: 'אני נאלץ לישון על גבי כיסא', 

השני אמר: 'אבל לי אין כיסא,' 

אז הוא אומר: 'אני ישען על הקיר לחטוף תנומה קצרה', 

ניסו את מזלם ותוך דקה! – חשו: שנוזל מצחין מבצבץ מהכיסא ומהקיר חודר לבגדים הרטובים! 

גם בעצים היה דם, גם בכלי האבן היה דם, הכל היה מלא דם.

לא היה מנוס, המצרים הרגישו כעת מעט ממה שהם עוללו ליהודים שלא נתנו להם לשתות ולהתרחץ. 

ככל שנקפו הימים - החריף המחסור במים! המצרים נואשו מהניסיונות הבלתי פוסקים לאתר מקורות מים, הניסיון ליַבא מים גם ממדינות סמוכות - גם הוא לא הצליח! אומנם מי הים נשארו מים מלוחים - נותרו בעיניו. ומצרים לא מעטים שתו מימיהם מלֹא לוגמם, אך זה גרם להם להגברת הצימאון והיובש! 

העשירים - הרשו לעצמם לקנות מים מן היהודים בכסף רב, אך מחיר הנוזל גאה מיום ליום...!! גם כאשר הצליח המצרי לשכנע את היהודי לספק לו מים במחיר זול - העלה חרס בידו, באופן זה המים חזרו להיות דם. מחיר לא הגון ליהודי? הפך את המים לדם. לא היה לאיש שליטה כל כך, עלות המים נקבעה בשמים בהתאם לביקוש הגובר והולך, לא נותר למצרים ברירה אלא להוסיף על המקח עוד ועוד ועוד דינרים עד שנכחו: שהמים נשארו בצבען ובטעמן המקורי. 

נתן מאה (100) דינר - דם, מאתַיִם (200) דינר - דם, שלוש מאות (300) דינר - דם, שלוש מאות עשרים (320) - מים! לפי התשלום זה הופך להיות מים, כסף רב שולם על כוס מים! כל מצרי צרך כמויות עצומות של מים; לו, לנשים, לילדים, לבהמות הרבות, בלי להביא בחשבון את המים שצריך לכיבוס, לרחצה...

ככה התחילה ההשגחה העליונה להתחיל לשלם את החוב המצרי עבור השעבוד של היהודים.

עוד מעט זה יהיה ככה עוד פעם! 

כתוב: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) עוד מעט יהיו יותר מעשרת (10) המכות! תכף על כל אומות העולם!! תכף כמו עוד קצת עוד קצת... תהיו מאמינים כמו אהליאב לא כמו בצלאל עם הדוד שלו מתל אביב... (48:03)

האזרחים הצמאים נמנעו מלצאת לרחוב, השמש הקופחת איּמה ליבש לחלוחית אחרונה בגוף באין מים לשתות היציאה לרחוב סכנה מוחשית, חיי מסחר השוקקים דעכו לחלוטין, שכונות המצרים דַמו לערי רפאים אין יוצא ואין בא! 

בניגוד לשיממון בערי מצרים, בגושן - תנועה ערה מסביב משכנות היהודים! 

- רחוב רבי עקיבא בני ברק... 

שם המסחר במים הפך לדבר שבשגרה, מצרים ניסו להחליף רכוש תמורת מים, במקום שיהודים ילכו לקנות אצל הערבים כמו היום - הערבים באו לקנות אצל היהודים.

בפאתי החצרות נפנף מצרי מול יהודי עם פסלון זהב: 'קח אותו - תמורת חבית מים...!'

- 'לא!' היהודי אומר לו: 'לא', 

- 'אני יודע למה!' השיב המצרי אַיי איי... איי: 'אני ראיתי שכשאני עובר עם הפסלון אתה מתרחק ארבע (4) אמות, אני מבין! אני מבין שאתה לא רוצה אלילים... אבל הפסל הזה - הוא כבר לא אליל! אנחנו יודעים: שהוא לא אליל! פיטרתי אותו כבר מהמשרה, הוא בגד בי!! הוא כבר לא אליל, הוא אכזב אותי קשות, אז תקח אותו הוא שווה כסף זה מזהב... זה לא אליל'. 

היהודי נעץ בו מבט וההסבר לא אחר לבוא: 'אַיי איי... איי...' המצרי אומר דברים שמעולם לא נמצאו במצרים! אוי ואבוי! 

- כמו העזתים שיוצאים נגד סינואר...

- 'מיניתי את ההדיוט הזה להיות אלוהי המים, נתתי לו הכל! שידאג לזרימה השוטפת ואני במצוקת מים קשה והכסיל הזה לא עושה שום דבר!!' המצרי רותח על האליל וכדי להראות שהוא באמת כועס - הוא אומר לו בכעס מופגן: 'טאך! אתה רואה? הנה, מה אני עושה לאליל! עכשיו אתה מוכן ליטול אותו?'

היהודים אומרים לו: 'זה לא אומר כלום!'

- 'למה? למה?!' הוא זועק המצרי: 'למה?...'

אומר: 'משום שברור לי שכך עשית לו כמה פעמים וכל פעם חזרת כמו טיפש לנשק אותו ולבקש ממנו: 'סליחה!' אני יודע....'

- 'איך אתה יודע את זה?'

- 'אני יוכיח לך את זה'. 

חבטה עזה באלתו הכבדה - פחסה את פרצוף האליל והכניסה את הפנים שלו לתוך חלל הראש.

- 'מה אתה אומר כעת?' תלה ביהודי עינים שואלות.

אומר לו: 'לא! עדין רואים את הפרצוף, לא קטעת לו אצבע אחת (1), אם היית מוריד לו אצבע אחת - זה היה מועיל יותר!'. 

- 'אין בעיה!' אמר המצרי, הגרזן מונף וגדם את האליל. 

ולבסוף הסכים היהודי להחליף את זה תמורת חבית מים. 

השכן של היהודי צפה במתרחש, אמש הוא החליף חבית מים תמורת אליל זהב, הוא אמנם התכונן להתיך אותו אבל מדברי רעהו המלומד הוא השיג: שגם כך הדבר אסור! 'לא ידעתי שאפשר לקחת אלילים כתמורה, כעת אני מבין: צריך לבטל אותו קודם! איך אני אעשה זאת?' שאל.

אמר לו: 'צר לי ידידי! אך דע לך, אחרי שזכית בו - אין מה לעשות, עבודה זרה שביד ישראל - אין לה ביטול לעולם!! השמד וזרוק אותה למקום שאיש לא יְהנה ממנה! זה הדין.' 

מצרים רבים הגיעו לשם מוקפים בעדרי צאן, בקר, גמלים, חמורים תשושים! עומדים למות מצימאון: 'תקנו את הבהמות בחצי (1/2) מחיר!' מתחנן המצרי. 

- 'אין לי מה לעשות בכל כך הרבה בעלי חיים!' התנגד היהודי: 'מה אני אעשה עם כל החיות האלה?' 

- 'אז קח אותם את כולם תמורת דלי מים אחד (1) למשפחה!'

- 'האם אתה בטוח בדברך?'

- 'כן-כן! ממילא אצלי הם ימותו תוך מספר שעות...!'

עדרי המקנה החליפו בעלים במהירות רבה! אבל רק מצרים מעטים הבינו מסקנה פשוטה: שבעצם הם מתחילים לשלם ליהודים על כל שנות הסבל שהעבידו אותם בכפיה ללא שכר!!'. 

הדכדוך היה רב, אך מצרי אחד (1) נשאר שווה נפש בכל זאת, איך קראו לו? פרעה! האיש היה צריך לדאוג לרווחת הנתינים, התעלם מהם בזדון לב! אותו לא הטרידה מכת הדם, בביתו נשארו המים צלולים כתמיד ולא הפכו לדם, ברשעותו הוא מינף זאת להאדרת אישיותו ולפולחן אלוהותו העצמי. 

אם היה מתבונן ואז היה מבין: שהמים שבביתו - הם תמורה לכך שגידל את משה בילדותו!'.

ה' השאיר לו; גם שיטעה וגם תשלום 'הקב"ה לא מקפח שכר שום בריה!' אז לכן בזכות שהוא גידל את משה רבנו בביתו השאירו לו את המים, אז הוא בכלל לא חש! מה אכפת לו מה שקורה אתם?!

- מה אכפת לסינוואר מה שקורה? כמה מתים שמה בשבילו...! זה לא מענין אותו. 

זה אותם חבר'ה, ההיסטוריה חוזרת! רק עם שמות אחרי, הם קונספציות, הם סיטואציות, הכל אותו דבר רק תלבישו זה על זה ותראו: שהכל עובד אותו דבר.

אז זה רק להבין פעם ראשונה: מה זה 'מכת דם' וזה רק קצת כאילו רק להסביר את היִּסורים והצרות! וזה היה שבוע (7) וזה היה שבוע!! ואח"כ כשלא מבינים באה מכה נוספת קוראים לה: 'צפרדע' אבל זה כבר מחר. כבר מחר...

היום אנחנו יום שלישי 'פעמַים (2) "כי טוב..."!'

יהי רצון: שיהיה ככה על כל אויבי ישראל מהרה - אמן ואמן, אמן!

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים... 'רבי חנניא בן עקשיא אומר...'