הייתי שם במצרים - חלק י - מכת צפרדע - הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לע"נ מרדכי בן סאלם וג'ימה - מנוחתו עדן, אמן! 

'אני הייתי במצרים'! פרק י' ואנחנו מגיעים למכת 'צפרדע'. 

- 'אני צריך נופש!' זעק עבדול כרים: 'חייב לנוח מהמוראות הנוראות שחוויתי, לשכוח מכישוף המים הנורא, אני לא יודע אם אני ישתקם מהזוועה הזו...!'

לא יום אחד (1) סבלו המצרים מהדם! לא יומַים (2), שבעה (7) ימים ארך הסיוט הנורא הזה!! השאיר את חותמו על מצרים כולה, מלבד הסכומים העצומים ששילמו ליהודים עבור אספקת מים, נפגעה כלכלת מצרים באופן חמור, העמוד המרכזי בכלכלה היה דגת היאור, הכל הוכחד! עד שהיאור עד שהיאור ישתקם ויחזור להשריץ דגים - מי יודע כמה... 

השדות – יבשו! עצי הפרי צומקו, הדשא המוריק הצהיב, נעלמו הפרחים, רק עצי דקל תמירים נותרו.

- 'נו, נו...' נאנח עבדול: 'כעת יש לשקם את הכל בחזרה, 'מוניוס' חשב שהוא יוכל להכניע אותנו ע"י הכישופים שלו... ['מוניוס' זה משה רבנו]. 'מענין! היכן רכש השכלתו הגבוהה בכישופים...? הוא הצליח יותר מחרטומי מצרים הנודעים בכל העולם! אבל הוא לא יוכל לנו!! כזו העזה הוא מפגין?! לבקש: 'שחרור עבדינו היהודים?! רכושנו החוקי מאז ומעולם!'

לפתע הבחין באהליאב מאזין לדבריו; 

- 'אַה! אהליאב, מה אתה אומר על מוניוס שלכם?'

- 'סלח לי עבדול! יש לך שתי (2) טעויות!!'

להזכירכם: אהליאב - ילד בן שש (6)! 

- 'דבר ראשון (1), אנחנו לא עבדיך החוקיים. 

- דבר שני (2): משה רבנו לא עושה כישופים, רק את רצון הא-לקים האמיתי והיחיד. ועכשיו הוא רק התחיל להראות לכם את כוחו! והוא ימשיך!! עד שתודו על זה בפה מלא...' 

חיסול 'ערעור' זה רק על התחלה 'ערעור ראשון' אח"כ אנחנו נראה מה יהיה...

עבדול חיפש את המגלב - אך אהליאב כבר הקדים להסתלק משם.

שלושה (3) שבועות הסתובב עבדול כרים סהרורי, לא יודע במה להתחיל, איך יחזיר את התוהו ובוהו בבית למה שהיה?! בסופו של דבר קיבל החלטה: 'קודם כל אשקם את הגינה היפה! מחר עם שחר אעיר את עבדַי היהודים ואאלץ אותם לטפל בגן היפה להחזירו כראשונה, אח"כ אטפל בתעלות ההשקיה ובבריכות המים, אוי לו ליהודי שיתרשל בעבודה...' ככה ניחם את עצמו עבדול והלך לישון.

עם שחר הוקם לקול מוזר, בהתחלה נשמעה מקהלה ערבה: 'אולי פרעה שלח נגנים לפצות אותו על עגמת הנפש במכת הדם?! מה זה? 'תזמורת מלכותית' בכבודה ובעצמה...! אַה! איזה כבוד!!' 

מאזין לקולות בריכוז, קולות המקהלה הלכו והתקרבו והתגברו מרגע לרגע. אך לא! זה לא ניגון ערֵב זה קולות צרודים מרגיזים! 

- 'מי מעז להשמיע קולות כאלה עם שחר?!' 

נכנס כעוס! זעמו גבר: 'למי הוא חושב להפריע החצוף שאִרגן את זה? לעבדול עזיז כרים אל רחמן?! מהיושבים ראשונה בחרטומי המלכות? לא די כל הסבל שעבר עלי עוד מישהו מעז להפריע לי את המנוחה בלילה...?! אני אתפוס את המפריעים האלה ואני אכלה בהם את חרון אפי!...'

בניתור עז קפץ מן המיטה! ותר אחרי האַלּה הכבדה: 'אני אשבור לו את הראש!' בחמת זעם ניגש לדלת פתח סדק קטן! - השפן...

החצוף הראשון... אַה! בניתור עליז חמק ונכנס מבעד לרגליו. 

החצוף הראשון ניתר וקפץ בניתור עליז מבעד לרגליו - עבדול נבהל בתחילה! אך התעשת: 'אַה... הצפרדע הזאת תשלם על כך ביוקר...!' נעל את הדלת נעמד מולה הניף את האלה ואמד את המרחק ובזינוק התנפל על היצור המרגיז.

אבל היא היתה זריזה ממנו, בניתור קליל הופ... קפצה הצידה, עבדול נחבט בקרקע המרוצפת, קם והתנשף: 'היו לא תהיה! צפרדע עזת פנים שכזאת' רץ אחריה סביב השולחן במעגלים מעייפים, אחרי שהקיפה את השולחן חמש (5) פעמים - נכנסה בין שתי (2) קירות צרים: 'אַה... מכאן היא לא תצא בחיים!' ברגליים פסוקות נעמד מולה, האלַּה הכבדה מונפת גבוה, בהנאה אכזרית הנחית על גב הצפרדע בכל כוחו מצפה לשמוע אותה מתנפצת... מזווית עינו הבחין בנתזים רבים שנתזו ממנה מחמת המכה, 'אַה!' הבעת קורת רוח הופיעה על פניו 'זהו! היא מתפרקת'.

אך לא! הצפרדע עמדה שמה אדישה לחלוטין, מסתכלת עליו בעינים שלוות, ממשיכה בקרקור מרגיז כקוראת עליו תגר! ומשום מה, הגוף נראה שלם?! 

הוא נפנה לבחון את הנתזים - וחשכו עיניו! לא חלקי צפרדע היום שם - מאות צפרדעונים קטנים נתזו מגופה!! ופצחו בקרקור משלהן וחוללו בדירה מחול עליז...

 בחורון אף היכה בצפרדע שוב ושוב מכות מוות... - אבל כל פעם נתזו מגופה שש מאות (600) צפרדעים נוספים! אַיי... איי... איי... איי... 

- 'לפחות שתמותי את!' זעק באימים... 

אבל היא לא התרשמה מהאיומים ונועצת בו עינים צפרדעיות בשלוות נפש ממש איימה להוציא אותו מדעתו!

עבדול כרים נעל את הבית היטב והזהיר את כל באי ביתו: 'לא לפתוח את הדלתות!' אטם את החריצים בקירות, מספיק מאות הצפרדעים שכבר נמצאות שם, הוא חשב: 'איך יתגבר עליהם? טוב שרצפת הבית עשויה שיש עבה! לפחות כאן אני בטוח...' חשב בשכלו. 

לפיכך, השתומם! כי עוד ועוד צפרדעים מתאזרחות בביתו והוא מחפש: מאיפה מקור הכניסה? לחרדתו גילה במהירות מקור הדליפה הבלתי פוסקת! הרצפה, רצפת השיש המיוחדת שעשרות עבדים יהודים עמלו להתקין אותה!

 - נבקעו אל מול עיניו התמהות ללא שום סיבה טבעית ומן האדמה זלגו פנימה גדודים-גדודים... של צפרדעים מינים ממינים שונים ומגוונים מקפצים מנתרים כה וכה שַׂמים פעמיהם פנימה תוך הבית דרך הפרוזדור הארוך... וכשהגיעו להסתעפות החדרים התפצלו למיניהם, כמו פקודות; כולם, אחד הולך לחדר זה ואחד הולך לחדר זה כמו חיילים שפורצים למתחם בפלישה מתואמת! 

ממש 'חותרים למגע!'... 

כל מין בחר לעצמו את היעד; אם לחדרי שינה, למטבח או לסלון.

עבדול הביט בהם בזעם! רוקע ברגליו רותח על האורחים הזרים בביתו, לא מבין: מי פיקד על הגדודים האלה? מי נתן הוראה להתפצל? לפי מיניהם! לפי שימוש החדרים; יש צפרדעי מטבח, יש צפרדעי חדר שינה... אך נראה שהצפרדעים לא מתרגשות מזעם המארח, עמדו מולו בשלווה מסתכלות לעבר פניו במעין חיוך לעגני פורצות בריקוד צפרדעי עליז מקרקרות בקול עצום...!

והענין היה אמור להזכיר לו: את התעללות ביהודים בעת שהוא דרש מהם: 'לצוד לו כל מיני שרצים...!' סתם ככה! כדי להתעלל בעבדים!! היתה לו לראות בהנאה את היהודים מתאמצים להתגבר על הגועל הטבעי מפני שרצים כאלה. 

כעת לטשו הצפרדעים את משכנו כאומרות: 'הֵא לך! רצית מן היצורים האלה? הנה קח ותשבע נפשך...!' הצפרדעים פזזו בדירתו בעליצות קפצו על הארונות על השולחנות חדרו לכל מקום בבית וַואיי! להקות שלמות איוּו להן למשכן קבוע בזיכֵי השמן המקובעים בנברשות הקריסטל היוקרתיות מונעות כל אפשרות להעלות אור בבית החשוך.

עבדול כרים מתרוצץ סביב עצמו כשיכור! לא מצליח לסלק אפילו צפרדע אחד (1) בודד מתוך ביתו, אבל אחת (1) צדה את עינו, אי אפשר לא להתיַּחס אליה! היא בחרה לקיים מסע דילוגים מרהיב הלוך ושוב דרך הפרוזדור הארוך, 

- זאת שייכת לאולימפיאדה...

המראה הזה הכעיס אותו: 'חצופה! צאי מביתי!!' צרח בקול היסטרי, בהתקפת טירוף מיהר לדלוק אחריה תוך כדי נפנוף בלתי פוסק במגלב הרצחני, הרגלַים תופפו במהירות אחר היצור הנמלט כמעט שהשיגוהו - אלא שאז חדרה צפרדע אחרת גדולת ממדים אל מסלול ריצתו היא השתרבבה בין רגליו וגרמה לו למעוד ארצה כשאפו נמחץ ברצפת השיש הקשַׁה...!

במאמץ ניכר התיַשב על הקרקע משמש את האף הדואב זב הדם, זעק לעזרה! איש לא שומע!! הצפרדעים הקולניות החרישו כל קול שנשמע באזור. 

הרי משה רבנו מהצעקות של הצפרדעים היה צריך לצאת ממצרים בשביל להתפלל לה', הוא לא יכול היה לשמוע את עצמו.

לאחר שהתאושש מעט יצא החוצה לרחוב ורגליו בוססו ברפש סרוח! כל אדמת מצרים הפכה לעיסה דביקה עשויה תערובת, עפר, בשר שרצים ממוסמס - גועל עצום!! - לא היה מנוס. 

עבדול כרים עמד והתבונן סביבו, הצפרדעים התמקמו ברבבותיהם בכל מקום וצווחים בקול רם... הרעש היה איום!! בלתי נסבל! מאיים להוציא אדם מדעתו, אי אפשר לחשוב על ארוחת צהרים, או שנת לילה. 

זה נועד להזכיר למי שרצה: את שאגות המצרים כשהעירו את היהודים עם שחר לעבודה, 'מידה כנגד מידה!'. 

הצפרדעים הרעישו בעוצמה כה גבוה עד שלא היה אפשר לדבר עם איש לא היתה הפסקה גם לא בשעות הלילה, הרעש הלם באוזנַים ללא רחמים, קולות הקרקורים הרבים גרמה לתמותה בקרב הקטנים ובני הנוער שלא יכלו לשאת את הרעש הנורא שהיכה באוזניהם ללא הרף. 

מחמת השאון הנורא - לא יכל עבדול כרים לדב עם חבריו, ככל שרצה להגיד משהו נאלץ לפתוח את פיו כדי לצעוק והצפרדעים חיכו לרגע הזה!! בזינוק מהיר נכנסו לתוך הפה שלו! בטרם הספיק להבין מה קרה - כבר התמקמו בתוך הבטן כמקהלה קולנית וצווחים: 'קוקי קוקי...' 

הראש שלו כאב! קרקור הצפרדעים הלם באזניו כהלומות פטישים! ניסה לאטום אוזניו עם בלאי של סמרטוטים תחב את הזרת ואת הזה... ואת כל האצבעות והוציא אותם משם בחלחלה! כי מחצה שם איזה יְצור רך שנכנס לבפנים... גם הרעש בבטנו איים להרוג אותו, הכרס העגלגלה קפצצה לקצב ריקודן של אורחי בטנו, הדבר הציק לו מאוד, ברוב יאוש קמץ אגרופים והלם בבטן בחוזקה מעוצמת המכה התקבל לשנים (2) והצפרדעים שכפלו את עצמם בפנים!! כי כל פעם שהורגים אחת (1) - מביאה שש מאות (600) בפנים והמשיכו בקרקור העליז...! 

יא בא בי... עבדול! לא מצאת עם להתעסק!? 

מתוך יאוש ותסכול חיפש מקום שיוכל למלט נפשו מהיצורים המרגיזים לתת מעט מנוחה לגופו העייף שעומד לקרוס מחמת חוסר שינה. נצנץ בו רעיון מקורי: בור המים הגדול שהוא רוקן אותו מתכולה לאחר מכת הדם זה המקום הבטוח!

בתוך מעבה האדמה אטום מכל מיני זוחלי עפר לשם הצפרדעים וודאי לא יגיעו 'צפרדעים לא אוהבות בטן של אדמה חשוכה!' ככה הוא סבר בהיגיון, נטל עמו מזרון ונשתלשל עמו לתוך הבור העמוק והאפל מקפיד לסגור מעליו את המכסה האטום השליך את המזרון לקרקעית הבור חלץ נעליים וגרביים ונשכב באנחת רווחה: 'אַה...! כמה טוב שיש מקום שצפרדעים לא אוהבות' לא הספיק לישון הרבה זמן ויצורים לחים בעלי רגלַים תופפו עליו והזדחלו מתחת לבגדים מפרישות על גופו ריר צפרדעי עבה... 

עבדול כרים נבעת מתוך השינה! והתחיל לזעוק בקולי קולות, אבל קריאות מאות הצפרדעים שגדשו את הבור - החרישו את זעקותיו, מרוב יאוש החליט: לנעול את הנעליים ולצאת החוצה אולי שמה יתאוורר קצת? אבל קודם: לגרוב את הגרביים, החזיק בראש הגרב והביט בעינים בועתות: כל הגרב מקפצת באוויר! הפך את הגרב מנסה לשפוך ביאוש את התכולה הירקרקה החוצה אומנם כולם יצאו משם אך זה היה כדי להיכנס מהצד השני... איי...! איי...!! 

סוף-סוף יצא לרחוב חשב: ללכת לארמון לפגוש חברים חרטומים לבקש: 'שיסלקו את היצורים הנוראים! שיעשו סדר בעולם!!' 

בדרך פגש אותם חוזרים מן הארמון בראש מורד מחזיקים בבטן המקפצצת, סדרת קולות עמומים בוקעים משם ברצף, ביקש מהם הסבר: 'איך? איך הגיעה המכה הזו?' 

הבושה היתה גדולה! 

הם סיפרו לו כשהם חוסמים את הפה כדי שלא יפלשו לתוכם צפרדעים: 'פרעה ישב על כיסאו המלכותי לבוש הוד והדר, זימן אליו את כל גדולי המלכות פתאום פלשו לארמון להקות של צפרדעים! ונכנסו מבעד לרגליו אל החלוק משם חדרו אל תוככי גופו ויצאו בחזרה מלמעלה דרך הפה שלו, 

צפרדע אחת (1) החלה צועקת מתוך הבטן של פרעה וכל הצפרדעים שהיו בבטן - ממש ענו לה במקהלה!! 

- 'מי עשה את זה אתה יודע? מוניוס! משה עשה את זה בציווי הא-לקים!' 

איי... איי... איי...!

'שמענו את הצפרדעים שואלים: 'מתי נצא מכאן'? 

והחברות אמרו: 'עד שיבוא בן עמרם ויתפלל עלינו'. 

למרבית הפלא! התנפלו הצפרדעים בראשונה על המלך, פיצוי על מכת הדם שלא לקה בה ורק אח"כ עלו והציפו את כל מצרים. 

יודעי דבר סיפרו: שבעצם רק צפרדע אחת (1) עלתה מן היאור, כשבאו להכות ולהשמיד אותה - נתזו ממנה מאות צפרדעים מכל מכה! כל הגדודים האלו נעמדו על גדת הנילוס וזעקו בקול מחריש אוזניים, 

לעומדים מרחוק היה נדמה: ששומעים את זעקתן של הנשים העבריות בשעה שהבנים שלהם הושלכו למים!! 

איש לא הבין: כיצד זה עלו רבבות צפרדעים מנהר הנילוס? שמעולם לא קיננו בו צפרדעים לפני כן! 

למרבה הפלא הצפרדעים האלה היו נשכניות ותוקפניות במיוחד, המוני מצרים נזקקו לטיפול רפואי עקב התנפלויות אלה. התופעה היותר שכיחה היתה בבתי הכסא, איך שנכנסו לעשות גדולים - טז... נכנסו להם משמה יא חביבי מה שהם עשו להם... 

במקביל הסתמנה תופעת נחשים ארסיים שהציפו באלפים את הארץ ותרמו את חלקם להמתה ההמונית. 

זה מה שאמר פרעה: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה"! (שמות י, יז) יא בא בי...

הנורא מכל! חיות ים טורפות יצאו מהנילוס גם הם ואכלו בתושבים! אשה מצרית רצה מהבית מאוד מבוהלת לא מסוגלת לדור בכפיפה אחת עם אלפי השרצים, מחזי האימים של אלפי צפרדעים מקפצים בתוך הבית שלה ועושים כבשלהם הימם אותה!! היא ברחה אחוזת בהלה כל עוד רוחה בה, תוך מנוסה הבחינה בצפרדע גדולת ממדים הקרבה לפניה, נעצרה כמשותקת העינים בתדהמה! זו לא היתה צפרדע רגילה זה היה קרוקודיל!! תנין ענק שצעד לעברה באיטיות מחרידה פוער את לועו הענק חושף טורי שינַים מחודדות כמסור. 

פיה נפער בהלם! צווחת אימים נפלטה ממנה, הצווחה האחרונה עלי אדמות... - חותמת לסדרת הצווחות על בנות ישראל שהיו משועבדות תחת ידה! ולא פעם נפחו נשמתם לקול צחוקה האכזרי של המרשעת הזאת... 

כפועל יוצא, מכל האנדרלמוסיה הנוראה הזאת נוצרה תופעת רעב כבדה, מלבד התכונה המוזרה של הצפרדעים להשחית תבואת השדה ותמותת בהמות רבות מחמת הצפרדעים שחדרו לקיבתם, הרי שגם מי שכבר הצליח להשיג דבר מה - התקשה לאכול, אי אפשר היה להדליק את התנור! אי אפשר לאפות, אי אפשר לבשל, עם הכנת העיסה זינקו עליה גדודי צפרדעים שזללו ממנה בכל פה, המצרי ההמום חטף מהר משאריות הבצק להכניס אותם לתנור הבוער: 'לפחות יהיה לפיתה, לכאן הם לא יכנסו!' הוא אמר... 

באופן מוזר ביותר הצפרדעים הבורחות תמיד מכל מקור חום - נכנסו לתנור! השְׂתרעו בגופן הלח על גבי הגחלים הבוערות וגרמו לכיבוי, ריח הצפרדעים הנשרפות עורר בחילה קשה והתפזר בכל העיר והותיר הרגשה נוראה, הגועל היה עצום! העיסה נאכלה כבצק בלתי אפוי שהיו בו שאריות נוראות...! לא היתה ברירה, המצרים נאלצו לאכול בצק מגועל ממש... כמו שגרמו ליהודים לאכול לחם צר - בידיים מגואלות בטיט...!

אז בזה לא היה די! מיד לאחר הארוחה העלובה, התעוררו לתחיַּה הצפרדעים הצפונות בכיכר הלחם בצעקות וניתורים בכל עוז, נהנים מכל רגע בבטן של המצרים שהוא נאלץ לקפץ בריקוד משונה בתקווה להרגיע את הכרס המשתוללת, ההפרשות של הצפרדעים גרמו לעיפוש המאכלים, כתוצאה מכך לקו המצרים במחלות זיהומיות קשות, פצעים צורבים פרחו בבשרם, גופם הקודח נזקק לשתיה מרובה, אבל אי אפשר לשתות מים! מיכלי המים הרבים גדושים בצפרדעים השׂוחות בהן להנאתן, לעיתים קרובות התבקעו בתוכן מפרישים שובל נוזלי שהאדים את המים, מי האור הצלולים הפכו צמיגיים כמו ג'ל סמיך עקב התמוססות השרצים במים.

המצרים נאנחו מרה: 'אַה! הצימאון הנורא הזה! לא מספיק היה לנו במכת דם...?! מה נשתה?' 

כל מאגרי המים הכדים כוסות השתיה - הכל מלא צפרדעים! קטנים-קטנים גדולים-גדולים המים עצמם הפכו להיות צפרדעים. 

אנשים רצים ברחובות עוברי תזזית לחפש מחסה מהיצורים המבחילים והצפרדעים נכנסים לתוך בגדיהם מהנדסים בחדוות גיל ממש יצורים עליזים! 

- 'איך נכנסו לבגדים? הבגדים אטומים!' צועק מצרי שמן. 

מנסה לנער מעליו אלפי יצורים שעמדו את מצעו השומני למקום מרגוע המוני, מסתכל במפלי שומנו נוטפי הזיעה טיפות הזיעה הפכו מיד לצפרדעים מפזזות... 

- 'אני ירוץ להתקלח!' אמר השמן. 

אכול עקיצות הגיע למקלחת בזרועות חסונות הניף את חבית המים הענקית מעל ראשו, מקווה שהנוזל יחטא אותו מהשרצים ומתוך החבית זרמו אלפי צפרדעים חדורי תזזית, אוי... אוי... אוי...! 

הצפרדעים הפכו להיות שיחת היום: 'מאיפה צצו כל המיליונים מיליונים?'. 

יודעי דבר סיפרו בחשאי: 'שהצפרדעים יצאו מהנילוס, לא יאומן! איך מהנילוס?! מעולם לא היה שם צפרדעים...!' 

ושוב נכחו: כמה אפס אפסים האליל שלהם הנילוס - והוא מוכה פעם שנִיַּה (2). 

מקום לשבת - לא נותר! הכל ירוק מקפץ וקולני, חודרים מבעת לסבכות הרשת הצפופות, מחסומי שרצים שהוצבו ברחבי הארמון למנוע חדירתם הצפויה - שמו ללעג! את המשחות ואת התכשירים המגוונים שדוחים שרצים שנמרחו על כל הגופות בארמון המלך, רחובות העיר מלאו רפש מפִּגרי השרצים נימוחו מחמת שלהי הקיץ הקשים, רק על המיטות הם לא עלו משום מה... משאירים את העונש המר הזה - למלך באופן בלעדי!!

המראות היו קשים מאוד לכל המצרים, גם עבדול קרים לא הופלה לטובה בענין אך את האפיקורוס הזה ואת יתר חבריו לא ענְיֵן שום דבר! מלבד להתקומם בצורה בלתי מתפשרת מהרעיון להאמין במשה רבנו; 

- 'לא! משה הוא המכשף! אנחנו לא מאמינים בכח עליון! אז מה אם הוא הביא צפרדעים!? גם התינוקות שלנו יודעים להביא צפרדעים...'

כך דרכם של רשעים מאז ומעולם: 'יודעים רשעים שדרכם למיתה אלא שיש להם חלב על כסלם'. 

אחרי שבעה (7) ימי אימים, נשברה העקשנות של פרעה! משה ואהרן התיצבו לפניו ע"פ בקשתו. המלך לחוץ מאוד! הצפרדעים בבטנו השתוללו במרץ ולא נתנו לו מנוח, הוא נורא חושש: שמא יתפגרו השרצים האלה במעמקי הכרס. 

- 'אַשׁלח את היהודים! בתנאי; שתוציאו את הצפרדעים מבטני ומבטן בני עמי שלא ימותו שם!!' 

ככה הוא דורש ומתחנן. 

פרעה משמיט בכוונה בקשה על השרים - נוח לו שהצפרדעים יפזזו בבטנם כדי שהוא יהיה עליון על גביהם. 

- 'יודע אני שצריך לזה זכות גדולה!' ממשיך פרעה בתחנונים: 'אנא! התפללו שניכם (2); גם אתה וגם אהרן יחד - שתסור המכה הנוראה הזאת...!'

- 'אין צורך בכך!' משיב לו משה רבינו: 'ה' שומע תפילת כל פה! די שאחד (1) מאתנו יתפלל ו: "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהלים קמה, יט) ואנחנו נבקש גם על בטן השרים!' מוסיף משה הערה רבת משמעות. 

- 'ותגיד לי בבקשה מר פרעה! מתי אתה רוצה שיסורו הצפרדעים?' 

גביני פרעה מתכווצות! הוא לא רגיל שמדברים איתו פשוט וישר, 'דוגרי' מה שאומרים הערבים, השיטה של אנשי הרשע מאז ומעולם זה לחשוד בכל אדם שמא רמאי הוא כמוהם! 

פרעה חושב בליבו: 'כנראה שכח הכישוף של המכה עומד לפוג היום! לכן הוא שואל אותי: 'מתי ברצוני שתסור המכה...?' הוא בטוח: 'שאני אגיד לו: 'עכשיו!' ואז הוא יאמר: 'שהוא מסיר אותה' ככה הוא טווה את מסקנותיו. אני יערים עליו! 

- 'ברצוני שתתפלל היום - שהמכה תסור מחר!' אומר בבטחון עצמי ומשלח מבט ערמומי לבחון את משה רבנו בטוח שהוא הצליח להביך אותו. 

ותשובת משה - מותירה אותו המום! 'נַיְיחַא, כדברך יהיה, כבר היום אתפלל עליך: 'שהצפרדעים יסורו ממך רק מחר!'

המלך נרעד! עוד יום שלם יפזזו היצורים האלה בבטני?! יא בא בא בא בי... 

מה קרה אחרי המכה...?

למחרת בבוקר יצא עבדול כרים לאמוד את הנזקים בחצר... 

אבל ההמשך - יהיה מחר. 

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים... 'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"'.