דרכי ההשגחה אינן גלויות לנו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום תשובה שלמה אמיתית ורפואת הנפש והגוף

לאיברים והגידים

של אושרי וכן בני סיגלית

בלידה קלה כתרנגולת לירין בת זהבה מהרה, אמן ואמן.

ויאמר ישראל אל יוסף ראו פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוהים גם את זרעיך.

רשי אומר

לא מלאני ליבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד.

הרשב״ם

באיבן עזרא, זיכרונם לחיי העולם הבא, פירשו שהלשון פיללתי

הוא לשון דין,

כמו שכתוב ונתן בפלילים.

והפירוש יהיה

ראו פניך לא פיללתי, לא דנתי לחשוב כזאת,

שאני אראה את פניך.

ועוד את זרעיך,

לא דנתי לחשוב כזאת.

מה נורא ואיום

התמימות

והאמון של האבות הקדושים להשם יתברך?

וצידוק הדין על עצמם תמיד,

שהשם אמת ומשפטו אמת,

ואין מה להרהר אחריו.

כל בית ישראל היו צריכים להיבנות מרחל,

שהיא עקרת הבית.

כל התקווה הייתה

על יוסף הצדיק,

ככתוב, בית יוסף להווה.

אי אפשר להינצל מעשיו רק על ידי יוסף,

משיח בן יוסף.

כשנולד יוסף,

אמר אל לבן, שלחני ואליך אל מקומי בארצי.

המתין

יעקב אבינו על יוסף האהוב לו.

כל תורתו שלמד בבית שם בעבר, מסר לו,

כי בן זקונים הוא לו, בר חכים.

והבן הזה נאבד,

ולא רק שנאבד,

ואולי יש עוד תקווה שיימצא,

אלא טרוף טורף, יוסף.

אין עוד תקווה שיימצא.

נאבד מקור החוכמה והדעת.

וגם אין לקוות שינצל עכשיו יעקב מדינה של גיהנום,

שכן הורונו חכמים, זיכרונם לברכה.

הייתה לי יעקב אבינו מסורת מפי הגבורה,

שאם לא ימות אחד מבניו בחייו,

מובטח לו שאינו רואה פני גיהנום.

כי אפילו צדיקים עוברים דרך גיהנום.

יש בודדים שמדלגים.

יעקב אבינו היה אצל לבן,

שהוא מקור השקר.

עשרים שנה.

ולמרות זאת זכה למידת האמת.

תיתן אמת ליעקב. לא נדבק בו משהו מהשקרים, מהנכלוליות,

מהדרך של לבן.

כל כך מסר את נפשו על מידת האמת.

בכל ימיו היו שלשלת של ניסיונות.

כמו שאומר המדרש,

לא שלבתי מעשיו,

ולא שקטתי מלבן,

ולא נחתי מדינה,

ויבוא רוגז,

בא עלי רוגזו של יוסף.

צרות, עשיו, לבן, דינה, יוסף.

איזו טענה ותביעה יש עליו, חס ושלום.

מפני מה מענישים אותו כל כך?

איזה חטא ועוון עשה יעקב אבינו, חס ושלום.

אולם האבות הקדושים, כשהיו עושים דין על עצמם,

לא מצאו שהם לא חייבים.

ושעל פי דין צריכו לראות את יוסף.

אלא הוא אומר, לא פיללתי,

לא דנתי בלבי, זה הדבר לראות פניך עוד.

ורק בחסד של השם יתברך.

כי גבר עליי,

הראה אותי גם את זרעיך.

זה יסוד עבודת האדם,

לקבוע בלבו

שתמיד הוא עומד בפיקוח של דין שמיים.

מי שנמצא בדרגה גבוהה זו,

הוא זוכה לדיני שמיים בכל רגע

ועל כל מעשה.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בגמרא, ראש השנה טז,

אדם נידון

בראש השנה,

אדם נידון

בכל יום,

אדם נידון

כל שעה.

אז הצדיקים זה ממש כל שעה.

יש שמניחים אנשים להסתובב בעולם כל ימי חייהם,

ואין עושים עימם דין.

מן השמיים נותנים להם להתהלך בעולם כפי רצונם.

כמו שאמרו חכמים, מאריך אפה וגב את הילה.

השם לא פוקד אותם על עוונם כמו הצדיקים בכל רגע,

אלא מאריך אפו.

והם חושבים שהקדוש ברוך הוא איתם.

הנה, אני עושה ועושה ועושה, והקדוש ברוך הוא עוזר לי.

אבל השם רק מאריך אפו, אבל גובה את שלו בסוף.

אבל הזוכה להתבונן ולהרהר

ולהתקרב אל השם,

הוא מרגיש את חובתו יום-יום.

באישים גדולים

מרגישים את חובתם בכל שעה ובכל רגע.

מספרים על הגאון,

זיכרונו לחיי העולם הבא, זכותו תגן עלינו, אמן.

שהיה מתוודה על כל רגע שביטל מהתורה.

והוא למד 22 שעות ביממה.

זה הפירוש

של דבריהם אדם נידון בכל שעה. אני רוצה רק להגיד לכם

שאמרתי באחת ההרצאות

שאישה יכולה ללמוד 15 שעות תנ״ך.

וכותבת לי אחת,

שמאז שאמרת את זה, אני לומדת 15 שעות

ביממה תנ״ך.

לא יאומן כי יסופר.

יותר טוב מהגברים,

לאין שיעור.

15 שעות היא לומדת תנ״ך.

כל יום.

משתבח הבורא מתי היא מבשלת, מתי היא מכבסת, מתי?

איתא בספרי.

ועבדתם מהרה.

לא כדור המבול שנתתי להם אורכה,

וכדור הפלגה

וכאנשי סדום,

מפני שהם לא הכירו את גודל השם.

אין הם בעלי מחשבה.

ואין תביעה נגדם.

והאורכה שניתנה להם

זה רק כדי שתתמלא סאתם,

ולא תשאר דרך אחרת מאשר לחריבם.

אז השם העריך להם,

כי הם לא בעלי מחשבה,

ואין תביעה עליהם, רק מחכים שתתמלא הסאה,

ואז מחריבים אותם ונגמר.

זה מה שאמרו, מאריך אפה וגב אדילם.

אבל זה לא כך בבעלי דעת.

בשבילם

זה שבח

והצלחה גדולה שמיד,

איך שהם מתחילים, וסרתם,

מיד בא העונש, ועבדתם מהרה,

כדי שירגישו בחטא ויתקנו אותו מיד.

אז זה מעלה משנפרחים בו, תכף ומיד.

אצל הגדולים רואים בחוש את הכלל במידה שאדם מודד, בה מודדים לו.

כי זה הצדק האלוקי.

וההכרה הזו היא הכרה אמיתית

בגדלותו של הקדוש ברוך הוא.

כמו שכתוב, עתה ידעתי כי גדול אדוני מכל האלוהים,

כי בדבר אשר זדו עליהם.

רש״י אומר, בקדרה שבישלו,

בה נתבשלו.

הם שיקעו את בני ישראל בייעור,

וה' שיקע את מצרים בים סוף.

כי בדבר אשר זדו עליהם, מידה כנגד מידה, החזיר להם. בדיוק

במה שהם זדו, עשו במזיד,

ככה ה' עשה להם.

נמצא שיש מבחן אחר בגדלות השם,

שזה ההשגחה הפרטית

והגמול

לפי המעשים של בני אדם.

במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. זה המקאם האלוקי.

מקאם מידה כנגד מידה.

וכמו שאמרו בברכות ה', פוק עיין במילך

במעשה דרב הונא,

שהחמיצו לו

ארבעים חביות יין.

אמרו לו חכמים, לך תבדוק את דבריך, מעשיך, מה עשית?

אמר להם, מה אתם חושדים בי, שאני חס ושלום עשיתי משהו?

אמרו לו, אז מה אתה חושד בקדוש ברוך הוא שעושה דין בלי דין?

כאילו, סתם ככה.

אחר כך התברר עם האריס שלו כל הסיפור.

והנה מצאנו

כי בכל מכה שנדחה על המצרים במצרים,

היה בה תועלת מיוחדת.

במכת הצפרדע נאמר למען תדע

כי אין

כ' אלוהינו.

ביתר המכות כתוב,

בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

ואילו במכת ערוב כתוב,

והפלאתי ביום ההוא את ארץ גושן,

אשר עמי עומד עליה,

לבלתי איות שם ערוב.

כאן הראה הקדוש ברוך הוא השגחה פרטית,

שעט כאן בערוב,

ולא יותר.

הערוב קיבל כתובת לאן ללכת ועד איזה מקום.

וכשאנחנו רואים דבר כזה,

צריך להתברר אצל האדם כי אני השם בקרב הארץ.

לא רק גדולתו ויכולתו,

אלא בעיקר השגחתו הפרטית.

לא רק שהוא יכול והכול יכול,

אלא רואים השגחה פרטית.

יש רבנים

שעדיין קוראים להם בשם הזה,

ולא ברור לי למה,

שאומרים שהאלוהים נתן עכשיו את החיסון הזה, שחיסל כבר שמונה אנשים צ'יק צ'אק.

זה מה גלוי.

מה עוד לא גלוי וכמה דפקטים יצאו מזה והכול.

ויש התחבטות,

האם צריך לברך ברכה דאורייתא,

לא דרבנן,

על החיסון לפני.

אני שואל, מי יברך ברכה אחרונה,

ברוך דיין האמת,

על הברכה הראשונה?

אלה רבני סטלבט.

זה אפילו בדיחה, אם היו עושים את זה קומיקאים

או סטיריקנים,

היו אומרים שומו שמיים, ככה מלגלגים על התורה ועל המצוות והאלוקים,

להגיד ברכה על חיסון שכוונתו חיסול,

לעשות על זה ברכה?

מה, אתם גרמנים?

יש לכם ודאות שזה מועיל?

אין ודאות לחברה עצמה.

ברכה, צריך לברך, ולשם ייחוד.

פעם ראשונה בהיסטוריה,

מאז שניתנה תורה, יצאו ליצנים כאלה

להגיד דברי הבל כאלה.

לא יאומן כי יסופר.

כותב שם רשי, וזה לשונו,

אף על פי ששכינתי בשמיים,

גזירתי מתקיימת בתחתונים.

אימה בפחד, בחרדה על האדם

להרגיש בעת שמרגיש

כי יש חלילה הסתלקות של השכינה,

מפני שידוע כי הקדושה בורחת

מפני הטומאה,

כי האדם הבורח מן האש.

ואין אדם דר בכפיפה אחת עם נחש.

משום כך מצינו שהשם דיבר עם משה רק מחוץ לעיר,

ומשה עצמו יצא להתפלל מחוץ לעיר,

כי בעיר

המלאה גילולים אין מקום לקדושה ולדבקות בשם יתברך.

פעם אחת היה הכרח שהשם ידבר עם משה בבית פרעה,

ועל זה הדגישו חכמים,

קפץ עליו הקדוש ברוך הוא. כלומר,

רק רגע ומיד הסתלק כביכול

מבית הגילולים הזה.

אין הקדושה סובלת הטומאה,

כי הטומאה אינה מצטמצמת אצל האדם בלבד,

אלא היא ממלאה את כל אוויר העולם

בארס שלה.

אמרו, זיכרונם לברכה, אין לא לקדוש ברוך הוא בעולמו,

אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

וכן אמרו, שניים שיושבים ועוסקים בתורה,

שכינה שרויה ביניהם.

הקדושה משתוקקת להימצא בעולם הזה ומחפשת,

מחפשת הקדושה מקום להשראה.

אבל השולחנות

מלאים קיצואה בכל מקום, נביילס וטרייפס אוכלים,

לכן הם מטומטמים ואומרים דברי טמטום ואטימות.

אז מה על האדם לעשות כשכל הארץ מלאה גילולים?

והרי אדם זקוק לקדושה

ולהתעוררות גדולה.

כי כשאני לעצמי, מה אני?

אז העובדה הזו, מן הדין,

צריכה להפיל אימה ופחד על האדם.

כדי שאדם יזכה לדרגת קדושה, עליו לשמור

דלת אמות של הלכה,

שתהיה לו פינה מיוחדת

שבה לא תחדור רוח הטומאה בשום אופן,

כי הטומאה דוחקת עצמה למקומות הקדושה.

ולכן יש אזהרה מיוחדת.

ומקדשי תיראו,

הרבה הלכות נאמרו על כבוד ומורא בית הכנסת.

וצריך לקבוע ללחם חוקו,

עמל על טהרת הלב ועיון המחשבה,

להתעמק

בכל יכולתו בדברי תורה בשלמות האדם.

אדם צריך להגיע לשלמות.

כי בזה אין לו על מי להסתמך שיעזור לו.

אז מאין נשאב את הקדושה

מליבו בלבד?

שאם יזכה

ויפנה מקום להשראת השכינה בליבו,

אז יקיים עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

איפה זה המקדש בלב?

אז צריך לטהר אותו מהמידות הרעות, מהתאוות,

מהרצונות,

ואז יהיה מקום לגילוי שכינה.

כשברך יעקב את בדיו

לחלק גילה חסרונותיהם.

אחרים

אמר את שבחם

כדי שיתחזקו במעלתם.

סבא מקלם,

זיכרונו לחיה, עולם הבא אומר,

כשם שאדם צריך לדעת את חסרונו כדי לתקנו,

כך עליו לדעת את מעלתו כדי להתחזק בה.

יעקב משבח את יוסף,

בתשת בעיתן קשתו,

ויפוזו זרועי ידיו.

שזכה למלוכה.

רש״י אומר,

נתיישבה בחוזק חוזקו.

משום כך זכה יוסף לחוזק כזה שלא ירה משום דבר,

ולא נכנע להפחדות

של אשת פוטיפר

שאיימה עליו.

יוסף ניצל את כוחותיו

לחזק עצמו ולפתח כוח של אמיצות.

זה הפירוש בתשב, בעיתן קשתו.

נתבססה ונבנתה קשתו ברוח.

יוסף ידע שאין מי שיעזור לו. הוא לא נמצא בחבורה גבוהה. אין סביבו צדיקים.

חבורה גבוהה.

כולו מוקף טומאה מכל צדדיו.

מה עושים במצב כזה?

עובדים על אמיצות הלב

מחשש להידבק בטומאה, חס ושלום.

מצינו שיוסף

שכח גם את חלומותיו.

איך מצינו?

כי לא מצאנו בדברי חכמים זיכרונם לברכה.

שעל ידי שהוא זוכר את החלומות,

זה גרם לו להתעורר ולהתחזק ולעמוד בכל הניסיונות.

לא מצינו.

אם כן, מניין באה לו ההתעוררות המופלאה הזאת?

על זה עונה תורה קדושה? מידי אוויר יעקב.

הוא הסתמך,

הסתמכות איתנה על הקדוש ברוך הוא בלבד,

והיא הייתה לו למבטח עוז,

ללא חשבונות אחרים,

ללא ראיית העתיד הצפוי לו. זאת אומרת, החלומות

צפו לו

עתיד מזהיר,

אבל הוא לא זכר אותם ולא נסמך עליהם,

והוא לא ראה את העתיד הצפוי לו.

כי יוסף, כל זה לפני שהוא עלה לגדולה,

כי יוסף ככל אדם

אינו מסוגל לדעת מה יקרה לו בעתיד.

מלבד האמונה בשם

שהוא ינחה אותו בדרך אמת והטוב בעולם הזה ולאחרית בלי ספק.

המדרש אומר,

הקדוש ברוך הוא עוסק להמליך את יוסף

ולהביא את הגואל

על ידי מעשה תמר,

והוא מתאבל.

יעקב אבינו מתאבל.

באותה שעה שהוא מתאבל, הקדוש ברוך הוא דואג

להמליך את יוסף

וגם להביא את הגואל צדק

על ידי מעשה תמר, זאת אומרת, הוא כבר דואג לאחרית

שיבוא משיח.

המדרש מדגיש לנו,

אין מקרה בעולם.

כל מה שקורה,

שלשלת ארוכה של הנהגת השם את עולמו.

מזה שירד יהודה מאחיו,

וירד בעיניהם לפי המפרשים.

אז מה הוא היה צריך להרגיש?

כאילו הוא מוקצה עכשיו בגלל שהוא לא החזיר את יוסף.

ואז הוא נוטה מן הדרך,

והוא מעמיד את המשיח.

מי יכול לחשוב שמירידה כזאת

מירד יהודה מאחיו,

הוא הולך בעצם להעמיד משיח.

מי חושב דבר כזה?

מישהו חושב שכשנכנסים לכלא יוצאים למלוך שמונים שנה?

מי רואה דברים כאלה?

אין מקרה בעולם.

כל מה שקורה,

שלשלת ארוכה של הנהגת השם את עולמו,

וכל מקרה הוא חוליה קטנה בשלשלת ארוכה.

יעקב שולח את יוסף לראות

את אחיו בצאן.

זאת הייתה הסיבה העיקרית למכירה,

וזה גולל על יעקב את הצער הגדול, 22 שנה שהוא מתאבל.

המעשה שהוא שלח אותו גרם למכירה ולצער לעצמו.

אבל מה אומר הכתוב?

וישלחהו מעמק חברון.

רש״י אומר, מה זה מחברון? מעמק חברון, מהעצה העמוקה

של אותו צד.

שקבור בחברון.

מי זה אברהם אבינו?

מה הייתה העצה

של מי שקבור בחברון, אברהם אבינו,

שנאמר לו, בברית בין הבתרים,

כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם? ואיך זה מתקיים?

על ידי זה ששולח יעקב את יוסף אל אחיו.

ואז הוא נמכר,

ואז נהיה רעב,

ואז הם צריכים לרדת למצרימה,

וזהו,

והם נשארים שם 210 שנה.

אז כל דבר שנראה בעינינו פשוט ומובן מאליו,

וכאילו אנחנו יודעים את הסיבה למה אנחנו עושים דבר מה,

אין הדבר כך,

אלא זוהי רק חוליה קטנה בשלשלת ארוכה של דרכי השם,

שמאוד עמקו דרכיו ומחשבותיו.

ואין איתנו יודע עד מה,

וגם בשקורונה הגזרה הברורה,

ובכל אופן,

צריך להיות תמים אם השם יתברך בתורתו,

ולא להאמין לפתאים האלה ששולפים שטויות בהבלים.

איציק אמר שאפילו אם ימות אחד,

מהחיסון,

אבל אלף ינצלו.

והפלא יועץ אומר שאם 99 רופאים יגידו

שהחיסון

הוא בסדר,

ויבוא רופא אחד ויטיל ספק,

יגיד, אני יודע שזה לא בסדר,

צריכים להאמין

לאחד ולא לתשעים ותשע, כי מי טיפש

ייקח סיכון.

וזה הפך להיות דאורייתא עכשיו, לא יאומן כי יסופר.

אז מי שראה את הרעיונות עם עורך דין ולנטינה,

אז יש חוק,

אני חוזר על זה שוב,

שהחברי כנסת וראש הממשלה וכולי פטורים,

פטורים

ממסכות, מסגרים,

מבידודים,

הם פטורים,

כי הם מחליטים את מי הווירוס תוקף ומי לא,

בדמיון כמובן,

שאומרים לך 3,500 מאומתים,

הכל חריט,

לא היה ולא נברא.

5,000. החיסון עכשיו התחסנו כבר 8%, 9%, 10%. היה צריך כבר להקטין, זה רק עולה,

ועכשיו

יש כמה שקיבלו חיסון לפני מספר ימים

ונדבקו בקורונה מיד.

חוץ מאלה שנדפקו לכל החיים

וחוץ מאלה שלא הספיקו לברך ברכה אחרונה.

אבל מה לעשות?

מי שחי בשקר ומחובר לאנשי שקר,

זה מה שמגיע לו.

בחרת בהם?

תאכל אותה איתם.

רבי חנניה ברגל שאומר.