בני ברק - לא תחנם וחנופה השתלטו על המדינה

 

 

- - - עיקר הדרשות ע"פ הספר 'מצוות דיליה' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! 2 מאמרים: מצוות חנופה (עמודים תפא-תצח), ומצוות לא תחנם (עמודים תצט-תקט) - לכתבה על ספריו לחץ כאן - - - 

 

תוכן עניינים: מאמר א: לא תחנם - פתח דבר: / "האותיות הן הגוף והניקוד הוא הנפש" / "לא תחנם" - איסור מן התורה! / מהות האיסור / טעם האיסור - כדי לא להתחבר לרשעים / "מה אומר הערל"?... / מהות האדם נמדדת לפי מושא שבחיו! / ההיתרים שנאמרו באיסור "לא תחנם" / אם כוונתו לתועלת עצמו - מותר / אם נכרי הטיב עמו - חייב להכיר לו טובה! / ההיתר דוקא במתנה מקובלת / "בג' דברים אוהב אני את המדיים"... / מדוע נהג יעקב אבינו ע"ה ב"קמצנות"? / הגרי"ז זצ"ל הקפיד לקבל את כל העודף... / יוסף הצדיק ע"ה הקפיד על "לא תחנם"? / מדוע שמח הגאון השר שלום מבלז זצ"ל? / השבת אבדה לגוי - רק במקרה של קידוש השם! / "וכסף משנה קחו בידכם" / "ברוך אלוקיהם של אלה"! / באמצעות "קידוש השם" ניתן לפעול גדולות ונצורות!

מאמר ב; חנופה - פתח דבר: / חנופה - לאו דאורייתא! / גדולי ישראל נזהרו גם מ"אבק חנופה"! / "והם לא הכירוהו"... / נגע החנופה נוגע לכל אחד ואחד / "שער החניפות" - הסוגיא החמורה ביותר בכל הספר!... / "ובפרט בעוונות המצויים, כגון חניפות"... / אפילו הצדיק צריך לחשוד עצמו לחונף! / אזהרה "לבלתי היכשל בפח של חנופה" / החנופה מצויה בפרט בבעלי משרות! / הוויתור של הבית הלוי זצ"ל בכדי לא להחניף / "לא תחניפו את הארץ" - אפילו בשביל הארץ! / מהי חנופה? / אסור להחניף גם לכשרים וצדיקים / מכתב נורא מהגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל / הנהגת החזון איש זצ"ל / דיבור אחד בפה ואחד בלב - בכלל חנופה / חומרתה של מידת החנופה / מהו "אגרופה של חנופה"?... / החונף - מבטל מצות התוכחה / המחניף לחבירו נכשל בעבירות רבות / כל המחניף לחבירו - סופו שנופל בידו / כת חנפים אינם מקבלים פני השכינה! / המחניף - מזלזל בכבוד המקום / המחניף - מחריב את העולם / באיזה אופן מותרת החנופה? / החנופה הנצרכת / אופנים נוספים של חנופה הנצרכת / "אין לך דבר המבטל חנופה כמו תפילה בכוונה" / המתרחק מהכבוד - ירחיק עצמו מן החנופה / "הלהוט אחר מתנות - צריך להחניף לבריות" / הקב"ה יעזור שנוכל להתחזק בזה, ונקנה בלבנו את התחושה כי אין שום צורך להחניף לאף אחד כי הכל בידו יתברך!

 

מאמר א: לא תחנם - פתח דבר:

נעסוק בדברינו בעזהי"ת במצות לא תעשה מן התורה הנלמדת מן הפסוק (דברים ז, ב): "ולא תחנם" בגמרא במסכת עבודה זרה (דף כ.) פירשו את זה בכמה אופנים:

א) לא לתת לגויים חניה בקרקע.

ב) לא לתת להם חן.

ג) לא להעניק להם מתנת חינם.

בחיבורנו זה העוסק בענייני בין אדם לחבירו נתמקד בשני האיסורים האחרונים. נבאר את מהותם, עניינם וגדרם, נציין להם דוגמאות מעשיות, ונדגיש כי על אף שמצינו אי אלו היתרים באיסור זה, עלינו להבין היטב במה דברים אמורים מפני שבהרבה מן המקרים ניתן להיכשל באיסור תורה ממש.

"האותיות הן הגוף והניקוד הוא הנפש"

טרם שנתחיל לבאר את גדרי המצוה, מה נאה ויאה להביא כאן מדבריו הנפלאים של רבינו בחיי זצ"ל (דברים ז, ב) שהם כקילורין לעיניים, וזה לשונו: "לא תחנם" - מילה זו דרשוה חז"ל בכמה פנים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חינם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאילו אמר לא תחון אותם...

למדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים, עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הניקוד, ובהתנועע הניקוד התנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והניקוד הוא הנפש. וכן אמרו (תיקוני זוהר ה') הנקודות לאותיות כנשמה לגוף, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה, בהשתנות הניקוד ישתנה הענין.

לכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד, כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו, כי ישתנה ענינו לפי השתנות ניקודו."

נפלא מאוד!

"לא תחנם" - איסור מן התורה!

נחזור לגופם של דברים - מהציווי "לא תחנם" למדנו שאסור לתת להם חן, וכן לא להעניק להם מתנות חינם.

שני עניינים אלו הובאו להלכה בשו"ע יו"ד (סי' קנא סעיפים יא' ויב') שאסור ליתן מתנת חינם לעובד כוכבים שאינו מכירו, ובשו"ע חו"מ (סי' רמט סב') נראה שכל הנכרים אף אלו שאינם עובדים עבודה זרה נכללים באיסור זה. 

כמו כן מבואר בשו"ע יו"ד (שם סעיף יד') שאסור לספר בשבח נכרים, ואפילו לומר כמה נאה נכרי זה בצורתו, וכל שכן שאסור לשבחו במעשיו, או לחבב דבר מדבריו. אמנם אם מכוין בכך להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו - מותר.

מהות האיסור

רבינו יונה זצ"ל כותב בשערי תשובה (שער ג' אות נז') בזה הלשון: "ולא תחנם" פרשו רז"ל לא תתן להם חן, שאסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה. עוד פירשו שלא לתת להם מתנת חינם."

בלשון דומה הובא בספר המצוות הקצר (לא תעשה כ) לרבינו החפץ חיים זצ"ל: "ולא יתן להם מתנת חינם, ולא יספר בשבחו, ומכל שכן בשבח מעשיו." 

בספר החינוך (מצוה תכו) הביא את הדברים בסגנון שונה מעט: "שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת. ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מס' ע "ז דף כ.) שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא, ועל זה נאמר (דברים ז, ב) "ולא תחנם" ובא הפירוש על זה לא תתן להם חן, כענין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מ "לא תחנם" - לא תתן להם מתנות חינם, והכל שורש אחד."

טעם האיסור - כדי לא להתחבר לרשעים

אכן בטעם האיסור לשבח את הנכרים, כדאי לדעת את דברי הרמב"ם זצ"ל בהלכות עבודה זרה ד"י ה"פ שכתב: "וטעם הדבר, מפני שאם ימצא חן בעיניך, דבר זה גורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים."

וכעין זה כתב גם בספר החינוך בשרשי המצוה: "לפי שכל מעשה בני אדם, באים על ידי קביעות המחשבה במעשים האלו, וכן על ידי שמעלים את הדברים על שפת הלשון, ולפי המחשבה והדיבור כן יעשה כל מלאכה. 

ועל כן, על ידי שנמנע במחשבה ובדיבור מלמצוא תועלת וחן בעובדי עבודה זרה, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם, ומלרדוף אחר אהבתם, ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים."

והוסיף שם בספר החינוך: "העובר על זה ושיבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, עבר על לאו זה, ואף שאין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה."

"מה אומר הערל"?...

מסופר: כאשר הנסיך של רומניה בא לבקר את האדמו"ר מהריט"ב מסאטמאר זצ"ל, הוא הופיע עם בגדי המלכות שלו שהיו לכבוד ולתפארת מלאים במדליות של זהב וכסף, ובליווי של יותר ממאה מלווים. כמובן שהדבר גרם להתרגשות ולהתפעלות בקרב החסידים.

בעיצומה של הפגישה הנסיך שאל את האדמו"ר זצ"ל דבר מה ברומנית.

האדמו"ר זצ"ל פנה למתורגמן ושאל אותו בקול גבוה וחוצב: "מה אומר הערל"?...

במילה אחת עלה בידו לפוגג את כל החן וההדר של מלכות הגויים בעיני החסידים שהתאספו מסביב...

הרי לנו כמה חשוב היה לו שלא יזכה הנכרי לשום "חן" - גם לא בדרך עקיפה!

מהות האדם נמדדת לפי מושא שבחיו!

אבל בהנהגה זו שהתורה דורשת מאיתנו יש דבר עמוק, כי מה שנחשב אצל אדם לשבח זוהי מהותו.

וכבר ביאר זאת ראש ישיבת טלז הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל יהודי שמחשיב את ענייני הרוחניות באמת - לא יהיה מסוגל למצוא יופי וחן באיש שנפשו מקולקלת. וכאשר עם כל זאת הדבר אינו מכהה את החן שהוא מוצא בו, אות הוא כי ענייני הרוח אינם תופסים מקום מספיק עמוק בנפשו, ויראתו ואהבתו להשי"ת ולתורתו הינן עדיין חיצוניות בלבד.

וכבר המשילו את הדבר לאיש שרואה איש אכזר הבועט באביו אהובו, האם מסוגל הוא לשבח את מגפיו היפים והמצוחצחים שבהם בעט באביו?!

- ודאי שלא!

כך גם בענייננו, אין לנו כל עילה למצוא שום יופי, חן והדר אצל הגויים, כל שכן בקרב עובדי עבודה זרה. מי שכן מוצא - בזה ניכר כי דרגתו הרוחנית בשפל המדרגה חלילה.

ההיתרים שנאמרו באיסור "לא תחנם"

אולם מצינו בדברי הפוסקים כמה היתרים עליהם סומכים העולם כאשר הם משבחים גויים או נותנים להם מתנות. אבל לשם כך יש להיות בקי היטב בהלכה ולהיזהר לנהוג על פיה.

לדוגמא: באיסור לתת לגוי מתנת חינם, כתב השו"ע בחו"מ (סי' רמט סעיף א) שאם הוא מכירו או כשיש בדבר משום דרכי שלום, אזי אין איסור בדבר, וכמו כן לגבי האיסור לשבח גוי, אם הוא מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר. אבל בלאו הכי אסור, וכמו שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קנא ס"טו).

אם כוונתו לתועלת עצמו - מותר

היתר נוסף שהובא בפוסקים: כל האיסור של "לא תחנם" הוא רק באופן שמטיב לגוי כאשר הוא משבחו, אבל אם כל כוונתו היא לתועלת עצמו - מותר, ואין בזה משום "לא תחנם" כי הלא לא להם הוא מעניק אלא לעצמו, דהיינו ההתעלות שלו בעבודת המידות או בעבודת השם שלו, ונביא לכך כמה דוגמאות:

מסופר על אחד מגדולי המוסר שנהג לתת מכספו לגויים, וכשנשאל מדוע נוהג כן הלא יש בזה משום "לא תחנם" הוא השיב: כוונתי היא לרכך את מידותיי ולהרגיל עצמי במידת הנתינה, ומכיון שהוא מפיק מכך תועלת עצמית - אין זה נחשב כ "מתנת חינם."

וכך כותב הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל בספר שערי אורה (חלק ב עמ' קט): אדם צריך להרגיל עצמו לתת שבח לחבירו ולעודד אותו, ועל מנת לקנות הרגל זה יכול לעשות כך אפילו לגוי, ואין בזה משום "לא תחנם" מכיון שכוונתו בשביל להרגיל נפשו בעבודת המידות.

וכך עשה מעשה הוא עצמו זצ"ל, היה זה כאשר נהג אוטובוס גוי התנהג עמו באופן מנומס יותר משורת הדין, הוא דרש ממנו את שמו ושיבח אותו על עבודתו. הוא עשה זאת בשל עבודת המידות.

אם נכרי הטיב עמו - חייב להכיר לו טובה!

וכך מצינו גם שאם יש לו חובה של הכרת הטוב לגוי אין בהטבה לו משום "לא תחנם" דהיינו - אם קיבל טובה מגוי רשאי להחזיק לו טובה.

וברד"ק (תהלים טו, ה) כתב בלשון ברורה יותר: אם הנכרי עשה טובה לישראל הרי הוא חייב להשיב לו חסד כגמולו ולהיטיב לו. 

וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה חלק ד (יו"ב סי' קיז'): אם יש צורך בארגון מסיבה עבור גוי שעשה טובה לבני העיר, כיון שאין בזה משום צדקה לעכו"ם, הרי זה "דבר המותר ממש" כלשונו שם.

ובספר מלכים אומניך הביא ראיה שמותר להכיר טובה לגוי, ממה שמצינו אצל משה רבינו ע"ה שהכיר טובה ליתרו גם כאשר הוא היה עדיין גוי. 

ועוד הביא שם בשם הספר חסידים (סי' תשמו) שכתב: יהודי המזכיר גוי שגמל לו טובות צריך לומר "זכרונו לברכה" ואינו עובר בזה על "לא תחנם."

ההיתר דוקא במתנה מקובלת

אמנם כבר הביא בספר לעולם אודך (עמ' קמד) משמיה דהגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל חידוש דין בזה: הא דשרי לתת מתנה לגוי משום הכרת הטוב היינו דוקא במתנה מקובלת. אבל במתנה גדולה מעבר לסטנדרט - אסור משום "לא תחנם."

"בג' דברים אוהב אני את המדיים"...

על פי ההיתרים שהזכרנו יש לפרש מה שמצינו כמה פעמים בדברי חז"ל ששיבחו את הגויים: כגון במסכת ברכות (דף ח:) "בשלושה דברים אוהב אני את המדיים"... וכבר ביאר שם בבן יהוידע שמותר היה לומר כך כי היה זה לתועלת עצמם, על מנת ללמדנו תכונה טובה.

אמנם ראיתי יישוב נוסף שדברי חז"ל אמורים על בני ישראל שבארץ מדי, וכמו שהיו נוהגים חז"ל לקרוא ליהודים שבבבל "בבליים". או שאפשר לומר שכוונתם היתה בזה לשבח את הקב"ה שברא אומה שכזו. וישנם עוד כמה יישובים לדברי חז"ל אלו, ואכמ"ל.

מדוע נהג יעקב אבינו ע"ה ב"קמצנות"?

ואמנם על אף ההיתרים שנתבארו במקרים מיוחדים, עלינו לזכור שלא בכל מקרה שייכים ההיתרים הללו, ובאופנים אלו יש איסור גמור מן התורה לשבח גוי או להעניק לו מתנת חינם.

ועל כן מצינו לגדולי ישראל שהקפידו לא לעבור על איסור זה, והם שמרו על עצמם לא לתת לגוי יותר מכדי ההכרח.

וכמו שמסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (אור אלחנן עמ' רפד): באחד מביקוריו בריגה טרם שעזב את העיר, שאל את בן דודו במלון שהתארח בו: כמה "דמי שתיה" נוהגים להעניק במקום זה למשרתת הנכרית, האם מטבע בת "לאט" אחד יספיק?

התפלא קרובו על כך שהוא נוהג בקמצנות.

אמר לו רבי אלחנן זצ"ל: מצינו ביעקב אבינו ע"ה כאשר שלח דורון לאחיו עשו, ציוה לעבדיו שישימו ריווח בין עדר לעדר על מנת שייראה דורון מרובה ותשבע עינו של אותו רשע.

ולכאורה, מדוע נהג יעקב אבינו ע"ה בקמצנות ולא הוסיף על העדרים בכדי שיהיו באמת מרובים ולא רק ייראו כך לפני עשו? אלא מפני שהיה לעשו דין "גוי" שהוזהר עליו ב "לא תחנם" לכן השתדל אפוא יעקב אבינו ע"ה לא להוסיף על ההכרח בכדי לא להיכשל במתנת חינם... וכל שיכול היה למלאות אויר לא נתן בו דבר ממשי...

למדנו אם כן, כי גם כאשר יש היתר לתת לגוי משום הכרת הטוב או מפני דרכי שלום וכדומה, אין להוסיף ולתת לו יותר מן ההכרח, ועל כל הוספה הרי הוא עובר בזה על הלאו של "לא תחנם."

הגרי"ז זצ"ל הקפיד לקבל את כל העודף...

מסופר על מרן הרב מבריסק זצ"ל: כאשר שהה בשוויץ לצרכי בריאותו, נסע פעם במונית, כשהגיע למקום חפצו, הוא הוציא מארנקו שטר כסף שסכומו עלה על המגיע לנהג הגוי... מרן הגרי"ז זצ"ל הקפיד מאוד לקבל מהנהג את כל העודף, עד הפרוטה האחרונה...

הוא הסביר למלוויו, שעשה כן על מנת לא לעבור על איסור דאורייתא של "לא תחנם" - לא ליתן לגוי מתנת חינם!

נפלא!

יוסף הצדיק ע"ה הקפיד על "לא תחנם"?

ועל דרך זה פירש בספר ברכת משה מדוע ביקש יוסף הצדיק משר המשקים להזכירו אצל פרעה, כמו שמסופר בתורה (בראשית מ, יד): "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" הלוא ח"ו מלומר שיוסף הצדיק שם מבטחו בשר המשקים?!

אלא - ביאור הענין הוא - שמפני האיסור לתת להם מתנת חינם משום "לא תחנם" לכן אחר שפתר לו את חלומו הוא ביקש הימנו בשכר פתרון החלום שיזכירנו אל פרעה, וכך לא יהא פתרון החלום כמתנת חינם...

מדוע שמח הגאון השר שלום מבלז זצ"ל?

ומן הענין להביא כאן את המסופר על הגאון השר שלום מבלז זצ"ל מנהגו היה למסור את מנעליו לסנדלר גוי שהתגורר בשכנותו.

באחד הימים עבר בעירו סנדלר יהודי, מיהר אליו רבי שלום זצ"ל ומסר לו את מנעליו לתיקון. שאלו אותו הסנדלר: לשמחה - מה זו עושה? 

השיב לו השר שלום מבעלז זצ"ל: "תמיד כשמוסר אני את נעלי לסנדלר הגוי, נוקפני לבי: שמא דורש הוא בשכרו מחיר מופרז ואני עובר בכך על "לא תחנם" ועתה כשזימן לי ה' סנדלר יהודי שלא אכפת לי כלל להוסיף על שכרו - הכיצד לא אשמח"?...

הרי לנו שעל אף כל ההיתרים שנתבארו, גדולי ישראל נזהרו מאוד מלא להוסיף חלילה על ההיתר בכדי לא להיכשל בלאו זה של "לא תחנם."

השבת אבדה לגוי - רק במקרה של קידוש השם!

נדגיש נקודה נוספת בענין זה.

בספר בין ישראל לנכרי (יו"ד סי' כח) מביא דין שנפסק בהלכה: המוצא אבדה של נכרי אינו חייב להחזירה, ומותר לקחתה לעצמו. ואם מחזירה הרי זה עובר על איסור, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. אמנם אם החזירה כדי לקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח, וכך נפסק ברמב"ם בהלכות גזלה (פי"א ה"ג) ובשולחן ערוך מח"ו (סי' רסו ס"א).

ומבואר אם כן שההיתר היחיד להשיב אבדה לגוי הוא אך ורק במקרה שיהיה במעשהו קידוש השם, או שיהיה חילול ה' אם לא יחזירנה – כגון במקום שרוב העוברים ושבים הם יהודים, אבל שלא באופנים אלו אסור להחזיר לגוי את אבדתו.

"וכסף משנה קחו בידכם"

על פי זה הסביר הרב מבריסק זצ"ל באופן נפלא ביותר את הנאמר בפסוק (בראשית מג, יב): "וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא". שבעצם, צריכים להבין מדוע ביקש יעקב אבינו ע"ה שיקחו את הכסף המושב "בידם" - כלומר בגלוי, מה טעם יש בזה?

אמנם, הביאור הוא - אמר הרב מבריסק זצ"ל - משום שכל ההיתר להחזיר אבדה לגוי הוא רק כאשר יש בזה קידוש השם, הרי ככל שיתפרסם דבר ההשבה כך יגדל יותר קידוש שם שמים, ולכן אמר להם: "קחו בידכם" היינו בפרהסיא שכל אחד יבחין בכך שאתם משיבים את האבדה.

"ברוך אלוקיהם של אלה"!

ומן הענין להביא כאן מעשה שאירע עם הרב מבריסק זצ"ל עצמו כפי שסיפרה בתו הרבנית שתחי':

"הייתי בערך בגיל שש שנים. ליד העיר בריסק היה יער גדול, פעם עברתי ביער ומצאתי על הארץ פטיש גדול. התבוננתי בו מכל הצדדים וראיתי שאין בו סימנים ובעיר גם התגוררו רוב גויים, ולכן החלטתי שמותר לי ליטול את הפטיש לעצמי.

נגשתי עם הפטיש לאבי זצ"ל וסיפרתי לו את אשר אירע, לאחר שהתבונן בו אמר לי: הפטיש משתייך מן הסתם לשומר היער היושב ב "בודקה" בקצה השני של היער. אבי זצ"ל נטל אותי עמו והחל לעשות את דרכו ליער כשהפטיש בידו.

עשרים דקות ארכה הדרך עד שהגענו אל בקתת השומר, אבא זצ"ל שאל את השומר האם אבד לו חפץ כלשהו? וזה השיב לו על אתר כי אכן אבד לו פטישו... אבא זצ"ל הראה לו את הפטיש והשומר אישר שמדובר בפטישו האישי ואז אבא זצ"ל השיב לו את אבדתו.

כל כך התפעל הגוי מהרב מבריסק זצ"ל ומהמאמצים שהשקיע כדי להשיב לו את הפטיש, שלא נחה דעתו עד שהוא קד קידה אפים ארצה לפניו ואמר: "ברוך אלוקיהם של אלה!"

כנראה שהרב מבריסק זצ"ל שיער שהשבת הפטיש תגרום לקידוש שם שמים גדול, ולכן הסכים ללכת עשרים דקות על מנת לקדש את שמו יתברך. 

באמצעות "קידוש השם" ניתן לפעול גדולות ונצורות!

נסיים עם מעשה נוסף שאירע באירופה בתקופת טרום מלחמת העולם השניה.

יהודי נכנס למעונו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל כשבפיו שאלה לא שגרתית: הוא נכנס לרשות הדואר על מנת להסדיר תשלום חוב, ובטעות קיבל סכום כסף גדול מידי הפקיד המקומי שלא היה מזרע ישראל. וכעת נפשו בשאלתו, כדת מה עליו לעשות, האם להשיב את הכסף או לא, שהרי אבדת עכו"ם מותרת?

הרהר מעט רבי יעקב זצ"ל, ופסק: אמנם על פי דין טעות עכו"ם מותר, אך הרי פסק הרמב"ם זצ"ל שהמחזיר אבדה לעכו"ם כדי לקדש את השם הרי זה משובח, ולכן עליך לשוב ולהחזיר את העודף לפקיד.

היה זה נסיון גדול עבור השואל - להחזיר סכום כסף נכבד זה שקיבלו בטעות, שכן פרנסתו היתה דחוקה וחובותיו השתרגו עד לצוארו. אף על פי כן קיבל באמונה תמימה את הוראתו הברורה של רבי יעקב זצ"ל, ושב עם הכסף לפקיד הדואר.

הפקיד שקיבל את הכסף לידיו, לא האמין למראה עיניו, כיצד יהודי אשר כבר החזיק בידו סכום כה גדול ובקלות יכול היה להשאירו בידו, ועם כל זאת הוא משיבו בשלוה כדבר המובן מאליו?!...

עד כדי כך הדבר עשה עליו רושם, שעד לאותו רגע ידוע היה אותו פקיד בשנאתו העמוקה ליהודים, ומאותו הרגע שינה את דעתו עליהם וכך התהפכה גם גישתו אליהם מן הקצה אל הקצה בעקבות המעשה. 

וכאשר פרצה המלחמה הנוראה זמן קצר לאחר מכן, חרף הלה את נפשו כדי להציל יהודים רבים מגי א ההריגה ככל האפשר. 

הרי שהראנו לדעת מה הם גדרי איסור זה ומה טעמיהם, וכן ביארנו מה הם ההיתרים השונים הקיימים במצוה זו, והצבנו לדוגמא כמה עובדות המלמדות אותנו על גודל הזהירות של גדולי ישראל שלא לעבור על לאו זה של "לא תחנם" ולמרות ההיתרים הקיימים נזהרו שלא להקל מעבר המותר על פי ההלכה.

ה' יעזרנו שנוכל להבחין היטב במצבים השונים בחיינו ולא ניכשל באיסור חמור זה של "לא תחנם."

 

מאמר ב; חנופה - פתח דבר:

המחשבה המצויה היא כי הזהירות מחנופה ודומיה איננה מחוייבת אלא מדובר ב "מידה טובה" או "הנהגה ראויה" משום שאין החנופה איסור גמור.

במאמר שלפנינו נבאר את הנידון בעזרת השי"ת ונביא על כך מקורות. 

כמו כן נעסוק בשאלה האם הנטייה לחנופה היא שכיחה, נשתדל לברר מהי חנופה ומה חומר ענינה, כמו כן נראה באיזה אופנים החנופה מותרת ואף רצויה, ולבסוף נציג בפני הקורא כמה דרכים כיצד ניתן להרגיל עצמנו שלא להיכשל במידה מגונה זו.

חנופה - לאו דאורייתא!

ראשית כל יש לדעת כי מי שמחניף לבני אדם הרי הוא עובר באיסור גמור, ולפי דעת כמה ראשונים זצ"ל יש על כך לאו מפורש מדאורייתא!

כתוב בסוף פרשת מסעי (במדבר לה, לג): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה" ובספרי דרשו רז"ל על זה: "הרי זו אזהרה לחנופים."

וכתב הנצי"ב זצ"ל בפירושו על הספרי שם: "אף על גב דהאי קרא ברוצח כתיב, מכל מקום ילפינן מינה איסור חנופה בכל אופן." 

וכן מצינו לאחד מבעלי התוספות הרבי אליעזר ממיץ זצ"ל בספר היראים שלו (סימן רמט, בדפוס ישן סימן נה) שכתב בזה הלשון: "צוה יוצרנו בפרשת ואלה מסעי: "לא תחניפו את הארץ" וסמיך ליה: "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" - מאלו למדנו שהמחניף נקרא מטמא את הארץ ועובר בב' לאוין: "לא תחניפו" ו: "לא תטמאו". וגורם לשכינה שמסתלקת מישראל."

וראה גם לחפץ חיים זצ"ל שמביא בספרו חובת השמירה (פרק יד) שיטת כמה קדמונים - הרב האי גאון זצ"ל ורא"מ בעל התוספות זצ"ל ור"ש גבירול זצ"ל שיש על החנופה לא תעשה מן התורה.

ובספר חרדים מהגאון רבי אלעזר אזכרי זצ"ל שהיה מגדולי חכמי צפת בתקופת מרן הבית יוסף זצ"ל והאריז"ל כתב (פרק ד אות מח') כי החנופה היא "מהמצוות לא תעשה מן התורה התלויות בפה - בקנה, ואפשר לשמרן בכל יום."

מבואר לפנינו דעת כמה ראשונים זצ"ל שלא מדובר רק בהנהגה טובה או בהידור מצוה, אלא מדובר בלאו מפורש מדאורייתא! 

גדולי ישראל נזהרו גם מ"אבק חנופה"!

ועל כן גדולי ישראל זצ"ל הקפידו עד למאוד לא להיגרר אפילו ל "אבק חנופה" ונביא על כך שתי עובדות: 

החפץ חיים זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים, ותלמידו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל כתב על כך מעשיה מאלפת בקובץ מאמרים ואגרות (סימן י' אות י ט)" וזה לשונו "לפני ל"ה (35) שנה בערך כאשר נשרפה העיר ראדין, הקדוש בעל החפץ חיים זצ"ל כתב מכתב "קול קורא" לעזרת הנשרפים.

היה צורך לכתוב לרעדאקטור (שר יהודי רשע) ידוע, כאשר בראש המכתב צריך היה לכתוב איזה תואר של כבוד. הקדוש ז"ל (החפץ חיים זצ"ל) לא ידע לשית עצות בנפשו איך לצמצם בתואר - שלא תהא תיבה יתירה שאינה הכרחית והיה במבוכה זאת כמה ימים, עד שהחליט איך לכתוב. אחרי ששלח את המכתב היה דואג ומצטער שמא לא נזהר כראוי, וכתב איזו תיבה שהיה אפשר בלעדיה, ונמצא שנתן כבוד לרשע בלי הכרח. 

ממשיך הגאון רבי אלחנן זצ"ל ומתאר אפיזודה נוספת מחיי רבו: "וזה קרוב לשלושים שנה כאשר סיפר לי בזה הלשון: "פעם הייתי באסיפה בוילנא, והיו שם כל הגדולים, והיתה לי קושיא ואף אחד לא תירץ לי אותה. שאלתי היתה: נניח שאין לנו כח להלחם ברשעים, אך מנין לנו ההיתר ליתן להם כבוד? זאת שאלתי, וכולם נשארו דוממים..."

"והם לא הכירוהו"...

כך מסופר גם על הגאון בעל הכתב סופר זצ"ל: פעם הגיע אליו אחד מגבאי הישיבה בפנים צוהלות כשהוא מחזיק בידו מכתב - הגיעה תרומה גדולה! - בישר בעליזות.

הכתב סופר זצ"ל קיבל לידיו את ההמחאה - היתה זו אכן תרומה נכבדת מאוד שהיה בה כדי לספק את צרכי הבחורים לזמן ממושך. בצמוד להמחאה, היה מצורף מכתב, שהכיל משפט אחד קצר: "ויכר יוסף את אחיו."

נתכרכמו פניו של הכתב סופר זצ"ל: השולח היה אחד מתלמידי הישיבה לשעבר אשר החמיץ והתקלקל. הלה ביקש להוכיח באמצעות תרומה זו, שאיננו בוגד, הוא רצה להראות שלא שכח את אחיו - בני הישיבה, ועדיין רואה הוא את עצמו - למרות מעשיו החמורים - כאחד מהם בבחינת "ויכר יוסף את אחיו."

אסור להחניף לרשעים! - פסק הכתב סופר זצ"ל. אם נקבל את תרומתו, יתפרש הדבר כאילו חלילה מסכימים אנו עם מעשיו.

גבאי הישיבה עמד המום. קשה היה לו להאמין שאפשר לוותר על סכום כה נכבד, בשעה שמצבם של בחורי הישיבה כה קשה. ברם הכתב סופר זצ"ל לא היסס אף לא לרגע, הוא נטל את עטו בידו וכתב משפט קצר על גבי המכתב המצורף, והורה לשלוח את המעטפה חזרה - כלעומת שבאה.

הגבאי הסקרן לא יכול היה להתאפק, משיצא את חדרו של הכתב סופר זצ"ל, פתח את המכתב, הציץ בו וחייך...

מתחת למילים: "ויכר יוסף את אחיו" הוסיף הכתב סופר זצ"ל משפט אחד: "והם לא הכירוהו!..."

למדנו ממעשי הגדולים כי אין להקל ראש אפילו בשמץ של חנופה. ועל כן עלינו להתעורר ולשקול את דרכינו היטב שלא יהיה מעורב בהם כל זכר של חנופה.

נגע החנופה נוגע לכל אחד ואחד

עתה נחפוץ לדעת האם הלאו נוגע אל כל אחד ואחד, או שמא אנשים בודדים בלבד נגועים במידה רעה זו.

ויש להוכיח שמדובר באחת מן המידות המצויות ביותר בין כל בני אנוש! והיא שכיחה לדאבוננו גם אצל בני תורה. אחת הסיבות לכך: מפני שלא ידוע די מה גדרה של חנופה האסורה והמותרת, והיצר מנצל את חוסר הבהירות הזו בכדי לפתות את האדם להקל במקום שצריך להחמיר.

"שער החניפות" - הסוגיא החמורה ביותר בכל הספר!...

כאשר ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל למד עם תלמידיו בספר "אורחות צדיקים" והיה מגיע ל "שער החניפות" נהג לומר להם: "זהו השער הקשה ביותר לקיים מה שכתוב בו במיוחד בתקופתנו, מדובר בסוגיא החמורה ביותר בכל חלקי הספר!..."

"ובפרט בעוונות המצויים, כגון חניפות"...

בוא וראה עד כמה החטא מצוי: במשנה ברורה בדיני קריאת שמע שעל המטה (סי' רלט ס"ק ט') החפץ חיים זצ"ל מנה איסור זה לפני כל שאר העוונות המצויים שיש להתוודות עליהם בכל יום לפני השינה, וזה לשונו "כתבו הספרים שבלילה קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום. ואם ימצא שעשה עבירה, יתודה עליה ויקבל על עצמו, ליצנות, שקרים ...עוד לעשותה שלא לשון הרע, וכן עוון ביטול תורה, צריכים בדיקה ביותר."

הרי שחטא החנופה עומד בראש הרשימה של העבירות המצויות! 

אפילו הצדיק צריך לחשוד עצמו לחונף!

הסבא מקלם זצ"ל אומר בענין זה דברים ברורים: "כבר ידענו כמה גדול כח החנופה בדורות אחרונים, עד שכל איש אפילו הצדיק צריך לחשוד עצמו לחונף. צאו וראו מה שאמרו ז"ל על דורות הקדמונים: "בשעה שחנפו לאגריפס המלך באותה שעה נתחייבו "... ומכל שכן דכל שכן בדור יתמי דיתמי כזה שצריך כל איש לזרז עצמו שלא ליפול במידות החשמ"ל ח'נפים, ש'קרנים, מ'ספרי לשון הרע, ול'יצנים) אשר אינם מקבלים פני השם."

אזהרה "לבלתי היכשל בפח של חנופה"

ישנו מכתב שכתב רבי ראובן דב דסלר זצ"ל לבנו הגאון רבי אליהו אליעזר זצ"ל בעל ה "מכתב מאליהו" בהיותו באמריקה, בין השאר הזהיר אותו אביו לבל יכשל בעוון החנופה. 

"מדי זכרי כי לארץ אחרת הלכת, הלא זאת אשר "עולם חדש" יקראו לה, הוא העולם אשר בו ה "כסף יענה את הכל" לא אוכל להעלים עין מלהזהירך על דבר הנחיצות לשמור את עצמך לבלתי היכשל בפח של חנופה..."

החנופה מצויה בפרט בבעלי משרות!

וכבר הזהיר בזה המשגיח הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים מידות חלק א עמ' כב) שמידה מגונה זו רח"ל רווחת אצל אנשים רבים בחיי היום יום, הללו נהנים להח ניף לזולת ונהנים להיות מוחנפים על ידי הזולת.

הדבר מצוי מאוד כאשר אדם מעוניין להישאר מוחזק במשרתו ובכהונתו או לקבל קידום בעבודה, כגון מלמד בבית ספר, דיין בבית דין, וכן רופא בבית חולים וכל כיוצא בזה, שבאלו קיים חשש גדול להיכשל בחנופה למי שמעסיק אותו על מנת שלא יפוטר מעבודתו או בכדי שיקבל את הקידום המיוחל.

הוויתור של הבית הלוי זצ"ל בכדי לא להחניף

ונביא על כך מעשה שהיה ועל ידו נבין גם דבר תמוה בפסוק: אחד מעשירי העיר סלוצק ערך חגיגת פאר והדר לרגל מלאת הגעת בנו לעול המצוות.

העשיר שכר כרכרה מפוארת, עלה עליה ונסע לבית רב העיר – הגאון רבי יוסף דוב סאלאבייצ'יק זצ"ל על מנת להזמינו ולהביאו אל השמחה. 

העשיר הגיע לבית הרב זצ"ל, נכנס פנימה והזמין אותו כראוי בכל הכבוד וההדר.

באיזה ענין ידרוש חתן הבר מצוה? שאל הבית הלוי זצ"ל. באיזה ענין? - נבוך העשיר - החתן בר מצוה לא ידרוש כלל... הלא הרב מבין, הזמנים השתנו וכעת לא נהוג לדרוש במסיבת הבר מצוה...

אם חתן הבר מצוה אינו דורש בדברי תורה, הרי החגיגה היא "מושב לצים"! לפיכך אין אני מוכן לבוא לשמחה - הפטיר הבית הלוי זצ"ל.

באותו מעמד נכנס גם אחד מפשוטי העיר, אשר גם בנו הגיע באותו יום לעול המצוות, אדם זה בא רק להתברך מפיו של גאון ישראל ולא עלה בדעתו שיטרח להשתתף בשמחתו, אולם כאשר שמע את דברי הרב - אמר: שמא יואיל רבינו להשתתף בשמחת הבר מצוה של בני משום שהוא לומד תורה, ואף ידרוש דרשה לרגל המאורע.

אליך אבוא! - אמר הבית הלוי זצ"ל - ותוך כדי דיבור קם מכסאו ולבש את מעילו.

כבוד הרב - אמר העשיר, הן קהל רב מחכה לכבודו ומה אגיד להם? 

אמור להם שאין אני בא לשמחה בה אין בדעתו של החתן לומר בה דברי תורה!

שב העשיר לביתו מבויש, וסיפר לכל אורחיו הנכבדים את אשר אירע בבית הרב. התרגזו ידידיו העשירים על הרב, ובחוצפתם הרבה החליטו להתנקם בו - הם העבירו אזהרה בעיר שלא יהין אף אדם להשכיר דירה לרב, העובר על אזהרה זו - כך פרסמו - יענש בכל חומר הדין!

למחרת, בא אל הבית הלוי זצ"ל בעל הבית אשר בו היה דר הרב, ובקול רועד סיפר כי מאיימים עליו, שאם לא יוציא את הרב מביתו, ינזק... אל תדאג - אמר לו הבית הלוי זצ"ל, יוצא אני מרצוני. ואכן הוא עזב את הדירה ונשאר ללא קורת גג.

כאשר נודע הדבר למושל העיר הגוי אשר העריך מאוד את הבית הלוי זצ"ל, שלח מיד להודיע לרב זצ"ל כי דירת פאר בת עשרה חדרים נתונה לו חינם אין כסף...

שקל הרב זצ"ל את הדבר והחליט כי אם ייעתר להצעת הגוי, יהיה בכך משום חילול ה' כאילו הגוי טוב יותר מאחיו היהודים, ומשום כך קם ועזב את העיר לצמיתות.

למדים אנו מהמעשה הנ"ל, שאסור לאדם להחניף לאחרים אף אם יעלה לו הדבר בעובדה שיהיה עליו לעזוב את עירו ומשרתו.

"לא תחניפו את הארץ" - אפילו בשביל הארץ!

ובזה נוכל להבין דבר תמוה בפסוק (במדבר לה, לג): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה" ולכאורה מדוע תלה הכתוב ומייחס את החנופה ל: "ארץ" הרי היה יכול לומר בקיצור: "ולא תחניפו" ותו לא?

ועוד: מה הכוונה "אשר אתם בה" - מילים הנראות מיותרות ומחוסרי הבנה, וכי מותר להחניף בארץ אשר אדם אינו גר בה?

אמנם על פי המעשה הנ"ל הדבר מובן מאוד, זאת רמזה לנו התורה הקדושה בהזכירה את הארץ בענין החנופה, וכאילו אמרה תורה: "ולא תחניפו" ואפילו אם יעלה לכם בכך שתצטרכו לעזוב "את הארץ אשר אתם בה."

נפלא!

מכל מקום, נמצאנו למדים כי ענין זה של חנופה נוגע מאוד לכל אחד ואחד באשר הוא, ועל כן עלינו להיזהר ולשמור מרחק ממידה מגונה זו. 

מהי חנופה?

בכדי להגדיר היטב מהי חנופה - יש לעיין בדברי רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ג' אות קפז' – קצט') אשר חילק את ענין החנופה לתשעה סוגים.

אך בחרנו להביא את לשונו של החתם סופר זצ"ל (פרשת בחוקותי ד"ה קורא) אשר ...האסורה חנופה מהי אחד במשפט הגדיר...

מבואר מדבריו שחנופה לרשעים מתוך כוונה להפיק מהם איזו שהיא תועלת - זה אסור. והוא כעין מה שכתב רבינו יונה זצ"ל שם (באות קצט').

אסור להחניף גם לכשרים וצדיקים

והאיסור נאמר לא רק כאשר הוא מחניף לרשעים, אלא גם לאנשים כשרים וצדיקים, במידה וכל כוונתו היא להפיק מהם תועלת כלשהיא (לא תועלת ברוחניות - כפי שיתבאר להלן), אזי חנופה מיקרי והיא אסורה.

וכמו שהגדיר הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (ח"ה עמ' 102) את כת החנפים בזה הלשון: "כת חנפים הוא - שמאמין בכח זולתו שאם יחניפנו יתן לו מה שחסר לו."

מכתב נורא מהגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל

וכדאי להעתיק דברים כלשונם מתוך מכתב שכתב הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל: "שנית: אבקשך שלא להעתיק השאלות שלום אלי אשר באו בראש השאלות, כי אמרתי אני בלבי תמיד על דברת התוארים שנהגו גבן לכתוב, אי אישר חילי אבטלינם, כי ריבויין קשה ומיעוטן לא יפה. להכותב הוא אבק חנופה, ולמי שכותבין הוא אבק גיאות כי ירבו לו, או אבק שנאת חינם אם ימעטו. וכל כך קצה נפשי בהם, עד שקבלתי שלא להביט בם ושלא לקרותם, על אחת כמה וכמה בל אחפוץ בם בדבר הנדפס אשר עומד ימים רבים, פן יהיה לבוז בעולם האמת..."

רואים אנו עד כמה סלד אותו גאון קדוש ישראל זצ"ל אפילו מאבק חנופה, והקפיד אפילו על תארים שבראש המכתב שלא יהיה בהם שמץ חנופה...

הנהגת החזון איש זצ"ל

וכמה מתאים להביא כאן את הנהגת החזון איש זצ"ל בעת שביקר אצלו ראש הממשלה דאז של מדינת ישראל: בטרם היכנסו לביתו, הסיר החזון איש זצ"ל את משקפיו, על מנת להימנע מן האיסור הכרוך בהסתכלות בפני רשע.

הרי לנו שלא נהג כלפיו בשום צעד שיש בו משום חנופה, והוא אפילו הקפיד שלא להביט בפניו!

דיבור אחד בפה ואחד בלב - בכלל חנופה

סניף נוסף של איסור החנופה - דבר הנוגע למעשה עד למאוד: מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב. וכמו שכתב הגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל בספר שערי קדושה (חלק ב שער ה) בעוסקו שם בענין החנופה הוא מציין לדברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיג:): "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב..."

וראה את לשון השל"ה הקדוש זצ"ל (שער האותיות אות ל' - לב טוב): "ומי שחולק הפה מן הלב, שהוא אחד בפה ואחד בלב, אפילו בדבר קטן – אז עונשו מרובה, וחס ושלום עושה פירוד בתוך השכינה, כנודע לבאים בסוד השם."

חומרתה של מידת החנופה

כדאי להציץ מעט בדברי רז"ל, מהם נלמד את חומרתה של מידה רעה זו - מידת החנופה, וחומרתן של העבירות הנגררות מחמתה.

חז"ל הקדושים האריכו לבאר גנותה של מידה זו במסכת סוטה (דף מא:) ונביא חלק מהמובא שם:

"אמר רבי שמעון בן חלפתא: "מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך" ומבאר רש"י זצ"ל שמאחר ולא מיחו בעוברי עבירה מפני החנופה גרם הדבר שכולם ילמדו מהמעשים הרעים ויעשו אותם בעצמם.

מהו "אגרופה של חנופה"?...

מה יאה כאן להביא מדברי הגאון רבי שמואל דוד וולקין זצ"ל שהסביר מדוע התבטאו חז"ל בלשון: "אגרופה של חנופה" הלוא לכאורה להיפך - החנופה מוצאת לה ביטוי בנעימה, "חכה ממתקים וכולה מחמדים" ומדוע השתמשו חז"ל בביטוי "אגרופה של חנופה"?...

אמנם הערה נשגבה יש בזה, כי בל ידמה האדם המקבל חנופה כי תמיד ישמיעו לו נעימות, לא ולא! חנופה - תחילתה מתוק וסופה מר כי לא לעולם חוסן, ומיד כשזה החונף קם הרי הוא מתגבר ומתנשא עליו, ותחת להחניפו הוא מראה לו יד חזקה וזרוע נטויה.

החונף - מבטל מצות התוכחה

רבינו יונה זצ"ל (בספר שערי תשובה שער ג' אות קפז') כותב כי החונף עלול לעבור גם על ביטול מצות תוכחה, אשר חיובה מן התורה.

גם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל התרעם על כך בספרו יערות דבש (חלק א דרוש טו) וכה כתב: "ובעוונותינו הרבים כל כך החנופה הגיעה, עד שרבים בראותם חבריהם עושים עבירה - לא זו ששותקים אף זו שמתנצלים בעדם לומר יפה עושים. ובעוונותינו הרבים נלאו כל רודפי אמת להעמיד הדת והיושר על תילה, ומי שבידו להוכיח ואינו מוכיח - רבים חללים הפיל."

וטעם הדבר פשוט, כי מי שרגיל להחניף לזולתו ממילא אין בו את האומץ בכדי לבוא ולהוכיחו על מעשיו הרעים. וכשחבירו יראה שלא מוכיחים אותו, לא די שימשיך בדרכו הרעה אלא מאחר והורגל בזה לא יחשוב שהדבר מגונה כלל, וגם אחרים ילמדו ממנו ויעשו כמעשיו.

המחניף לחבירו נכשל בעבירות רבות

וכל זה מלבד עבירות נוספות שנכשל בהם המחניף לחבירו - כגון על לאו של "לפני עור לא תתן מכשול" כי הרי במעשה החנופה הוא נותן מכשול לפני החוטא, בכך שהינו גורם לחוטא שלא יתחרט על מעשהו הרע אלא אדרבה ישוב ויעשה את מעשהו שנית.

החונף גם יהיה נתבע על דברי שקר שהוציא מפיו, והלוא כתיב: "מדבר שקר תרחק" ועוד עלול הוא לעבור גם על איסור "גניבת דעת הבריות" שהוא איסור תורה, ואיסור זה נכלל במה שאמרה תורה: "לא תגנובו". וכן מבואר בדברי הריטב"א זצ"ל במסכת חולין (דף צד.). כל שיש בו חנופה אין תפילתו נשמעת!

ממשיכה שם הגמרא ואומרת: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם, ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת."

ענין זה של "אין תפילתו נשמעת" ביארו הגאון בעל הבית הלוי זצ"ל בטוב טעם: כיון שהחונף חטא בדיבור פה אינו בדין שיקובל תפילתו, שהרי "אין קטיגור נעשה סניגור" ומטעם זה שופר של פרה פסול לתקיעת שופר (עיין מס' ראש השנה דף כו.).

ומוסיף הבית הלוי זצ"ל ואומר: "ואף על גב דאמרינן שם: דדוקא לפני ולפנים הוא דאמרינן כן, ושופר כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי, מכל מקום גם במתפלל שייך זה. וכאמרם במסכת ברכות (דף ל.) דצריך לכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים, ומשום הכי אין תפילתו נשמעת."

עוד מובא שם בגמרא: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו."

מימרא נוספת: "ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה – נופל בגיהנם."

כל המחניף לחבירו - סופו שנופל בידו 

עוד מובא שם בשמו של רבי אלעזר: "כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו נופל ביד בן בנו."

וענין זה נתבאר היטב בדברי המהר"ל זצ"ל (חידושי אגדות שם): "כי הרשע מתנגד לצדיק כי הם הפכים, וכאשר ההפכים כל אחד עומד בחזקו ובתוקפו אז אין אחד נמסר ביד האחר, אבל המחניף לרשע אשר הוא מתנגד אליו בודאי בסוף נמסר בידו, שכאשר לא יעמוד ההפך נגד הפכו בחוזק ובתוקף, הרי הפך השני גובר עליו."

כת חנפים אינם מקבלים פני השכינה!

הגמרא מסיימת את התייחסותה לנושא החנופה עם אמרה חריפה עד מאוד: "אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים, כת חנפים, כת שקרים וכת מספרי לשון הרע."

ויש לתמוה מדוע מגיע עונש כל כך חמור לכת החנפים עד שאינם מקבלים פני השכינה? מה מיוחד כל כך באיסור זו שהוא גורם לריחוק מהקב"ה?

המחניף - מזלזל בכבוד המקום

ונראה לבאר על פי מה שכתבו התוספות שם (ד"ה אותו היום), שהמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה - עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה.

ומבואר מדברי התוספות שגנותה וחומרתה של החנופה הוא בכך שהאדם מחשיב את היראה מרעיו על פני היראה מהקב"ה.

וכן כתב בספר חרדים (פרק כד אות מח') שהחומר של החנף הוא – שמחשב עין של מטה יותר מעין של מעלה. וכעין זה איתא בשערי קדושה להגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל (חלק ב ש"ה): "החנף - מתיירא ובוטח באדם, ומזלזל בכבוד המקום."

רבינו בחיי זצ"ל בספרו חובות הלבבות כתב גם כן בזה באריכות בפתיחה לשער הבטחון, וביאר שם שאחת מהתועליות שיש במידת הבטחון: "כי הבוטח בהקב"ה יעבוד רק אותו בעצמו ולא יתלה תקותו באנשים, ולא יקוה לעזרתם ולא יחניף להם. מה שאין כן החנף עובד את האנשים כדי למצוא חן בעיניהם, ולכן מסכים להם בדברים המנוגדים לגמרי לעבודת השם."

ובזה נפתח לנו צוהר להבין את הסיבה לכך שהמחניף אינו מקבל פני השכינה, כי הרי על ידי החנופה הוא מתרחק בעצמו מהבורא יתברך וגם מרחיק אנשים נוספים עמו, ועושה את העין של מעלה כאילו אינה נמצאת, ולכן כמים הפנים לפנים - הוא מתעלם ומתרחק מהקב"ה, וממילא גם הקב"ה מתרחק ממנו.

זו הסיבה שכת חנפים אינם מקבלים את פני השכינה!

המחניף - מחריב את העולם

ובספר מנורת המאור (נר השני כלל השלישי פרק ב) כתב שהמחניפים לרשעים כדי שיכבדום או ליהנות מהם - מחריבים את העולם והקב"ה שונאן, וכדגרסינן במסכת פסחים (דף קיג:): "שלושה הקב"ה שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב..."

ולפי כל האמור נוכל להבין משפט נוקב של רז"ל במדרש ילקוט שמעוני (דברים תשצג): "מי שיודע שחבירו רשע ומחניף לו ומלא עונות ואומר לו צדיק אתה - ראוי שיבואו עליו כל הקללות שבתורה!"

ותסמרנה שערות הראש מהדברים שנאמרו בחומר איסור זה של חנופה!

באיזה אופן מותרת החנופה?

ואולם לא בכל אופן החנופה אסורה, וישנה חנופה המותרת ולעתים היא רצויה וחיובית. ומצינו כמה אופנים שהחנופה היא מותרת ולפעמים גם נצרכת.

הגמרא במסכת סוטה (דף מא:) אומרת: "דרש רבי יהודה בר מערבא ואיתימא רבי שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה."

ובספר ברכת אברהם (מאמרים חלק ג עמ' רנה) הביא כי במימרא זו של חז"ל - פושעים יכשלו בם, ורבים חללים הפילה, וגם את השוגגים שאינם זוכים לברר סוגיא ואינם מרבים לחקור אצל החכמים ולשמשם ללמוד מהם דרכי התורה לעיין בבירור ההלכה וההנהגה, אלא מאמר חז"ל זה התפרסם וח"ו נהרסו כל המאמרים האחרים שנאמרו באיסור או בגנאי של מידת החניפות.

ובאמת צריך עיון לכאורה מדוע אין הדברים סותרים, הרי בדברי רבותינו יש מאמרים רבות על איסור וגנאי החנופה לרשעים, ומה פתאום נבוא להתיר להחניף לא לסתם בן אדם אלא לרשעים! ודבר זה טעון בירור.

אבל המעיין בדברי רבינו יונה זצ"ל בספרו שערי תשובה יראה שלאחר כל האריכות בדבריו, הוא התייחס לדברים בחלק האחרון (אות קצט') והעמיד את הדברים על דיוקם.

ונצטט את לשונו שם: "החלק התשיעי - המכבד את הרשעים מדרך שלום. אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי כדרך שמכבדים בני האדם את העשירים מדרך סלסול ולתקות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף גם זאת יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי אם מותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים, שנאמר (איוב מ, יא-יב): "וראה כל גאה והשפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם."

ממשיך רבינו יונה זצ"ל וכותב: "אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר פן יזיק הרשע ויגרום הפסד בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה, ואין בידינו להכניעו ובחילינו להניעו, על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מס' סוטה דף מא:): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה" עכ"ל.

הרי לפנינו דברים ברורים בדברי רבינו יונה זצ"ל: אין שום היתר ח"ו לשבח את הנהגת הרשע או להתחבר אליו ולשבחו או להרבות בכבודו, ...בדברי וכמדוייק˙! ...רבינו יונה זצ"ל.

ואכן על זה אפשר להמליץ את הפסוק (הושע יב, י): "ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם!"

החנופה הנצרכת

ובספר ארחות צדיקים (שער החניפות) הרחיב היריעה בענין החנופה המותרת והנצרכת, וכתב בזה הלשון: "ויחניף אדם לאשתו - משום שלום בית, וכן לבעל חובו - שלא ילחצנו, לרבו - שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוה, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל."

ומצינו בזה להחתם סופר זצ"ל (פרשת בחוקותי) שכתב: "הנה הלל חנף לגר וקבלו על מנת שלא יקבל תורה שבעל פה ולא דחפו. וכתב רש"י זצ"ל (מס' שבת דף לא.) שהיה בטוח שיחזירהו למוטב שלבסוף ירגילהו לקבל עליו גם תורה שבעל פה. וכן אברהם אבינו ע"ה החניף לערביים משתחוים לאבק כדי להמשיכם לעבודת ה'. וכן אהרן הכהן היה חונף לרשעים ודורש שלומם כדי לקרבן לתורה. וכל מעשה העגל שעשה אהרן הכהן ע"ה היה חנופה לישראל שיאוחר הדבר עד בוא משה רבינו ע"ה ויבוטל מחשבתם, כל אלה ברוכים הם!"

ונראה להוסיף כי בכלל ההיתר להחניף לרבו כדי שילמדנו תורה, כלול גם ההיתר להחניף למלמד של בנו על מנת שילמד את בנו טוב יותר.

אופנים נוספים של חנופה הנצרכת

עוד מובא בספרים: מותר לדבר אחד בפה ואחד בלב על מנת לשמח אחרים ולגרום להם נחת רוח, כגון לשבח כלה בפני החתן - דבר זה אינו נקרא חנופה כיון שאין דעתו של האדם למצוא בכך חן בעיני אחרים.

מאותה סיבה מותר לרב לשבח את תלמידיו אם כל מטרתו היא לזרזם בלימוד. וכן מותר להחניף לדרשן או למגיד שיעור ולשבחם על הדרשה והשיעור שמסרו, אף שבלבו איננו חושב כן, אם כל כוונתו היא לגרום להם נחת והרגשה טובה.

מזה הטעם אפשר לכתוב לרב תארי כבוד במידה ואינו מעוניין למצוא חן בעיני הרב, אלא עושה כן רק כדי לכבדו ולגרום לו נחת רוח. 

"אין לך דבר המבטל חנופה כמו תפילה בכוונה"

מה שנשאר לנו לברר - מהי הדרך הנכונה לעבוד על מידת החנופה, ומה הן העצות לתיקון עבור מי שכבר הורגל במידה מגונה זו.

ראשית כל ראה מה שהביא הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו יערות דבש (דרוש טו) בענינה של הסגולה המסוגלת לכל דבר - כח התפילה, וכמו שכתב שם כי כאשר האדם מתפלל בכוונה ושם אל לבו כי רק לה' לבדו נתכנו עלילות ואך בידו להרע או להטיב כי מה' לבדו הכל, שוב לא יחניף לאיש, ולא ישא פני אדם. ולכך אסרו בגמרא במסכת ברכות (דף יד.) ליתן אפילו ברכת שלום לאדם קודם התפילה, כדי שהאדם יחוש שכדאי לפנות רק לה' מאשר לבטוח בנדיבים. ואין לך דבר המבטל חנופה כמו תפילה בכונה ובשימת לבב.

המתרחק מהכבוד - ירחיק עצמו מן החנופה

עוד עצה יעוצה היא מה שמובא בספר ארחות צדיקים ונצטט את לשונו: "הרוצה להנצל מן החניפות - יזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף" עכ"ל.

וידוע כי מי שהוא "חולה כבוד" - תמיד ידאג לכך שבכל מקום יכבדוהו. והאמצעי הראשון שלו להשיג מטרה זו הוא - החנופה! להחניף לבני אדם באשר הוא.

וממילא מי שעובד על ענין הכבוד ומתרחק ממנו, שוב לא יחוש בצורך להחניף לבני אדם.

"הלהוט אחר מתנות - צריך להחניף לבריות"

עוד עצה יעוצה בפי האורחות צדיקים: "גם צריך לזהר שלא יהנה מאחרים, כי רוב המחניפים - מחניפים לבני אדם שסבורים שיהיה להם הנאה מהם. לכן מי שמתרחק מאלו שני הדברים - הנאה וכבוד – ניצול מכמה עבירות, כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם. וזה הענין מקלקל כל עבודת האדם. וכן לענין הנאה - מי שנהנה מחבירו, אפילו אם יראהו שעובר כל עבירות שבעולם לא יהא רשאי להוכיחו, כי ירא שלא יהנהו עוד."

עוד יש לציין בזה מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן רמט: "מידת חסידות - שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר (משלי טו, כז): "ושונא מתנות יחיה."

וביאר שם בסמ"ע (בס"ק ד'): "וכונת חז"ל: דדרך בני אדם להיות להוט אחר ממון בסוברם להחיות נפשו ונפש ביתו. וקאמר דאדרבה "שונא מתנות יחיה" כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהן הרעים שרואה בהם."

היוצא לנו מכל האמור הוא שענין החנופה הוא איסור גמור, ויש מן הראשונים זצ"ל שמנו איסור זה כלאו דאורייתא, כן הוכחנו כי נגע החנופה שוכן אצל כל אחד ואחד מאתנו. עוד נוכחנו בחומרתה וגנותה של מידה זו ומה הן הדרכים להישמר ממנה, וכמו כן ביארנו מהי החנופה המותרת והנצרכת.

ומן הסתם חלק מן הדברים במאמרנו זה יהוו חידוש למעיין, ואם כן בכדי להפיק תועלת מהדברים עלינו ליטול פרק זמן של התבוננות על כל דרכינו אם יש בהם שמץ של חנופה, וכך נוכל לתקנם ולשפרם כיאות. 

הקב"ה יעזור שנוכל להתחזק בזה, ונקנה בלבנו את התחושה כי אין שום צורך להחניף לאף אחד כי הכל בידו יתברך!

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -