בני ברק - הנודע ביהודה מקבל את החסידות

- - - אין זה התמלול - אלא עיקרי הדברים מהספר 'דורש טוב' - - - 

בס"ד

תוכן ענינים; שערי האמונה עמ' 102-108 / כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן; / 'וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם'; / ה' החזיר התורה על כל האומות; / כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּו; / כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים; / בן יהוידע על גיטין לא: / בן יהוידע על נדה טז: / חסיד נקרא שמתקן מה שמקלקל מקודם; / הדרשה על 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים' במשך עשרה ימים בפני רב העיר וששים תלמידיו; / הרב לנדא חוזר בו ומנשק הספר 'תולדות יעקב יוסף'; / המופת: שניצל מיין אסור; / לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן; / אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה; מדרש פליאה עם ביאורו;

ספר דורש טוב תורת הבעל שם טוב זי"ע שערי האמונה ספר דורש טוב הם דברי רבנו בעל שם טוב זכותו יגן עלינו (ועכי"א) ועל כל ישראל אחינו /אמן.

 הנלקטים והנאספים מפי ספרים הקדושים של צדיקי יסודי עולם זי"ע, ונמשכים מהם זהב טוב הם דברי (ריב"ש טוב) רבי ישראל בעל שם טוב עם פרושיהן, ועי"ז יהיו נמשכים ג"כ מהם שפע ברכה והצלחה בבני חיי ומזוני עלינו ועל כל ההוגים בו בכלל ובפרט ועל כל ישראל אמן נצח סלה ועד.

(על ידי ר' שמעון זאב מיענדוזעוו בהמנוח מהור"ר דוד עזריאל זעליג ז"ל אשר טרח ועמל ואסף וקבע אותם "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב ב) לתת "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ" (במדבר ד יט). 

נדפס פעם שני בהוספות ותקונים הרבה. 

בהוצאות בית מסחר הספרים ש"ר יצחק מאיר אלטער ווארשא רחוב נאלעווקי 33.  ביל גורייא נסדר אצל האחים וויינבער שנת תרפ"ח לפ"ק.

שערי האמונה עמ' 102-108

מעשה נוראה ונפלאה

מעשה שהיה אצל הה"ג איש א-לקי המפורסם בדורו וכו' מו"ה יעקב שמשון משעפעטיווקע ז"ל עם כבוד הה"ג המפורסם בדורו מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא ז"ל בעל המחבר ספרים "נודע ביהודה" וספרי צל"ח ('ציון לנפש חיה').

בעת אשר הופיע על פני תבל ספר הקדוש "תולדות יעקב יוסף" מהרב הכהן הגדול מפולנאה זצ"ל והיה הגאון בעל "נודע ביהודא" מתנגד גדול לתלמידי "הבעש"ט" (נבג"מ) נשמתו בגנזי מרומים כידוע, וכאשר הגיע אליו הספר תולדות יעקב יוסף הנ"ל דן אותו לשרפה ודבר זה הצר להצדיק "מפולנאה" בעלמא דקשוט, ובא בחלום לתלמידו הקדוש "משעפעטיווקע" שיסע לפראג ויריב את ריבו מהגאון נודע ביהודה וישמע אליו הגאון משעפעטיווקע ויתחפש עצמו כאחד העניים ואגדות חפציו על שכמו וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב את רַגְלָיו (ע"פ בראשית כט א) ללכת לפראג, ויהי בבואו העירה הלך מיד לבית הרב למקום ישיבתו "כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל-א ז יז) ויגש למקום מושבו וקבל שלום מהרב, 

שאל אותו הרב מפראג: מה שאלתכם? 

השיב לו העני: עני ואביון אנכי. 

אמר לו הרב: זה אני רואה בעצמי הגידו לי מה שאלתכם? 

השיבו לו העני: שאלתי (מכת"ר) מכבוד תורתו ליתן לי אכסנאי ואכילה וגם לקבץ עבורי נדבה הגונה.

ויען אותו הרב: הקשיתם לשאול.

השיב לו העני: מפני מה אינכם נוהגין כבוד לזה שעומד אצלי? 

שאל אותו הרב: מי עומד אצלכם? הלא אין אנו רואין רק אתכם. 

כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן;

השיב לו העני: הלא כתיב: "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן " (תהלים קט לא;

אבן עזרא: כִּי – ה' יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן להושיעו מהחפצים להיותם שוטני נַפְשׁוֹ.

מצודת דוד: "כִּי יַעֲמֹד" - כאשר יעמוד לִימִין האביון להושיעו מיד הרשעים השופטים לקחת נַפְשׁוֹ במשפטם המקולקל.

מלבי"ם: "כִּי יַעֲמֹד" שיראו שאין האביון נעזב אל המקרה, וגם בעת שעומד לפני "שופטי נַפְשׁוֹ" המבקשים להמיתו דרך משפט, כמו שכתוב: "בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע" (תהלים קט ז) "ה' עומד לימינו" לזכותו ולהגן עליו).

'וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם';

כששמע זאת השיב לו הרב: אני עוסק בתורה 'וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם' (פאה א א); 

(רמב"ם: 'וכל המצוות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים, ושים לבך עליהם כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן 

כשאמר לו הגוי: "למדני תורה על רגל אחד", 

אמר לו: "דעלך ביש, לחברך לא תעביד" (שבת לא.) וכשתחקור על הענין הזה, תמצא תלמוד תורה שוקל כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שביארנו בתחילת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה').

השיב לו העני: אם בזאת אתם רוצים לפטור אתם עצמכם רואה אנכי שלא הבנתם פסוק אחד בתורה עם פרוש רש"י. 

שאל אותו   הרב: יודיעני נא כבודו! איזה פסוק נעלם ממני פרוש רש"י? 

השיב העני: כתיב: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים  " (דברים ד ו). 

ופרש רש"י: 'וּשְׁמַרְתֶּם. זוֹ מִשְׁנָה: וַעֲשִׂיתֶם. כְּמַשְׁמָעוֹ': 

וקשה: אם רש"י לא ידע שום פרוש על וַעֲשִׂיתֶם היה לו לשתוק ומה זה שפרש כְּמַשְׁמָעוֹ? 

ה' החזיר התורה על כל האומות;

אמנם יובן עם מה דאמרינן: "  ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ  " (דברים לג ב) 

'מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולשונות ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה' ( ע"ז ב:). 

וב'ילקוט' איתא ( ) דתשובת בני עשו היתה: 'מה כתיב בתורה?' 

- "לֹא תִרְצָח" (שמות כ יב)

הלא זאת ירושה לנו מאבינו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז מ). 

ובני ישמעאל גם כן אמרו: 'מה כתיב בתורה?' (פָּארָן - ארץ ישמעאל דכתיב בהגר: "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא כא) רש"י ע"ז ב:).

- "לֹא תִנְאָף" (שמות כ יב)

- 'הלא זאת ירושה לנו' כו' 

והנה כפי הנראה דבני עשו וישמעאל גם כן רצו לקבל התורה ואך מחמת מניעת הב' לאוין לא קבלוה, וזה כוונת רש"י 'וּשְׁמַרְתֶּם. זוֹ מִשְׁנָה' היינו; שמחויב כל אחד מישראל ללמוד תורה, 'וַעֲשִׂיתֶם. כְּמַשְׁמָעוֹ' שמחויב כל אחד מישראל לקיים כל המצות הכתובים בתורה אע"פ שמחויב כל אחד מישראל ללמוד תורה, דאם איתא שהלימוד בעצמו מספיק לקיום התורה היה לבני עשו וישמעאל גם כן לקבל התורה היינו שילמדו אותה ומה שלא יקיימו אין עליהם שום אשמה כסברת הרב מפראג שהלימוד בעצמו מספיק לקיום התורה, וזה שסיים הכתוב: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" שמטעם וַעֲשִׂיתֶם ניתנה לכם דוקא ולא לשאר האומות כי הם לא רצו לקבל עליהם לעשות ואתם קבלתם לשמור ולעשות. 

השיב הרב: אמת הדבר שמחויב כל אחד ללמוד ולקיים כל המצות, אך אעפ"כ אין דרכי בכך לילך ולקבץ נדבות אבקש שילך להבית דין צדק שלי (הם) ימלאו בקשתו, 

הלך להבית דין וחזר להרב, 

שאל אותו הרב: הייתם אצל הבד"ץ שלי? 

השיב העני: הייתי אצל כל הג' דיינים ומצאתי כולם שקרנים. 

שאל אותו הרב: איזה שקר נמצא בם? הלא מעולם לא שמעתי עליהם שום דבר.

השיב העני: כשהייתי אצל הראשון 

ואמר לי: שאין בו כח, 

והשני אמר: שזה לו לבזיון, 

והשלישי אמר לי: שבמקום הזה אינם נותנים נדבות, 

שאל אותו הרב: מהיכן יודע כבודו ששקר במענם? ולמה לא ידון אותם לזכות? 

השיב העני: איך אני יכול לדון אותם לזכות? הלא שלמה המלך עליו השלום מכחישם! דכתיב: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כא כא) 

והנה זה שאומר שאין בו כח - הלא כתיב חַיִּים, 

וזה שאומר שאין נותנים נדבות - הלא כתיב צְדָקָה, 

וזה שאומר שזה לו לבזיון - הלא כתיב וְכָבוֹד, 

ואיך אני יכול לדון אותם לזכות אחרי שהכתוב מכחישם אם כן בוודאי המה שקרנים: 

שאל אותו הרב: מפני מה לא קיימתם מאמר חז"ל: 'האי צורבא מרבנן דאתיא למתא צריך לומר: 'צורבא מרבנן אנא', כי היכי דלא לזלזולי בכבודו'?  (בעברית: אותו תלמיד חכם צעיר שבא לעיר שאין מכירים אותו, צריך לומר שהוא תלמיד חכם כדי שלא יזלזלו בכבודו)

השיב העני: היכן אמרו חז"ל אם בא למקום שמקיימין הכנסת אורחים אפילו לעם הארץ צריך התלמיד חכם לומר: 'צורבא מרבנן אנא' כי היכי דלנהגו בו כבוד התורה, אבל לא במקום הזה אשר אפילו הכנסת אורחים אינם מקיימין, וכי דבר קטן הוא לכם מה שאמרו חז"ל: 'גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין (יותר ) מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה' (שבת קכז.)?  

שאל אותו הרב: מהיכן למדו חז"ל דבר זה? 

השיב העני: מאברהם שאמר להקב"ה: " אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח ג) ('והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים', רש"י) כדי להכניס אורחים: 

שאל   אותו הרב: ואברהם גופא מנא ידע?

השיב העני: אברהם למד מהקב"ה דרש"י פרש על: "כְּחֹם הַיּוֹם " – ש: 'הוֹצִיא הַקָבָּ"ה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים' (בראשית יח א) 

ומדהוצרך הקב"ה לשנות מעשה בראשית הוכיח אברהם אבינו ד: 'גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין יותר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה' דאם איתא דהקבלת פני השכינה גדולה מהכנסת אורחים למה הוצרך הקב"ה לשנות מעשה בראשית ' שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים' הלא הקב"ה עמד אצלו ובודאי לא יניח הקב"ה וילך להכניס אורחים ודהוצרך לשנות מעשה בראשית הוכיח אברהם אבינו במישור ד: 'גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין יותר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה'.

אמר הרב: כפי הנראה שכבודו הוא מכת החסידים ואנא פלגאה על כת ההיא:

השיב העני: אם כבוד הרב פליג על כת החסידים אין שום איש מחויב לקום מפניכם:

שאל הרב: והיכן כבוד התורה?

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּו;

השיב העני: דבר זה משנה ברורה וגמרא ערוכה: 'הוּא (רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא) הָיָה אוֹמֵר: 'כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ; וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ' (אבות ג י). 

(פרוש רבי עובדיה מברטנורא: 'כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּו - כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה'

פרוש תוספות יום טוב: ובמד"ש בשם הרשב"ם שנאמר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹקִים וְאָדָם" (משלי ג ד)   ואומר: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו  (תהלים קג יז) שכל מי שמשך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

[נוחה הימנו, ולשון רש"י שפרשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב דף מח' פרש רש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם, והימנו על ידו ע"כ. ולשונו בקדושין דף יז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפרושים ביחד, אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ"ש בסוף שביעית.

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ... צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין ר,ח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות, ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל שרוח וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו, לפי שמראה בעצמו סימני טהרה "וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" (ירמיה ט ז) קמ"ל דסימן מובהק הוא בשני הכנים, בין החיוב בין השלילה. וטעמא דכתיב: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו כז)  הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו', דלא חיישינן למיעוטא, כדאשכחן במרדכי (מגילה) שנאמר: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י ג) ולא לכל אחיו ("לְרֹב אֶחָיו" –' ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו' – רש"י) מד"ש.).

ובירושלמי איתא להיפך: 'כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו'  וכו' 

ולכאורה קשה: האיך תלה התנא רוּחַ הַמָּקוֹם ברוח הַבְּרִיּוֹת? וכי משוא פנים יש בדבר? (מגילה יב.) וכך הוי ליה לתנא לומר: 'כל שהוא צדיק רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ וכי תלה הקב"ה דעתו בדעת הבריות? 

אלא הפרוש הוא כך: 'כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ' היינו שמתנהג במדת חסידות אע"פ שאינו רב וגאון אעפ"כ רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ היינו שאינו מתנהג במדת חסידות אע"פ שהוא רב וגאון אעפ"כ אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ'.

שאל אותו הרב: איך נשמע מכאן שאין שום איש מחויב לקום מפני שהוא כבוד התורה?

כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים;

השיב לו העני: כַּתַּר לִי זְעֵיר כִּי עוֹד יש לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים (ע"פ איוב לו ב ) 

(כַּתַּר – המתנה (מצו"ד)  זְעֵיר - מעט, לֶאֱלוֹהַּ - לבאים במקומו (רש"י) וַאֲחַוֶּךָּ – ואגיד לך).

עדין לא אמרתי מאמר הגמרא, כי לא אמרתי רק המשנה. 

בן יהוידע על גיטין לא:

וזה לשון הגמרא: 'רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא עֲלַיְיהוּ 

אֲמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ דְּבַר אוֹרְיָין הוּא 

אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם?! 

אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ 

אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? 

אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת 

אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: 'אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם... ' (גטין לא:)

ומבאר הבן יהוידע (בתמצית ממנו, ר.א.): שהמ"ד שלא רצה לקום מפניו כי הוא בעל מחלוקת, כי בגמ' סנהדרין ז, כל המלמד לתלמיד שאינו הגון כאלו נוטע אשרה, ומבאר שם איזה חילוק עושה התלמיד שאינו הגון באותיות – פלגאה וכו'

ומה שענוהו שעסקו בְּרוּחוֹת, מבאר שח"ו לא שיקרו, או שדיברו בְּרוּחוֹת באותה שעה, או שהתכוונו עליו ברוחא ממללא (אונקלוס בראשית ב ז) כי המחלוקת הוא בדבור כמו בקרח שצעק משה לפני ה': "אֵ־ל אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב).

ומה שענה גניבא: 'אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם' – מרמז על ד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה, (סוטה מב.)).

ולכאורה קשה: היכי אמרו ליה דעסקי בְּרוּחוֹת הלא הם עסקו בדבר הלכה אם צריכים לקום מפניו וכשבא גניבא אצלם למה לא אמרו לו האמת? ואם תרצה לומר: שהיו יראים ממנו שהיה גבר אלמא היה להם לומר: שעסקו באיזה דבר הלכה, ומה זה שאמרו בְּרוּחוֹת? 

אכן האמת שרַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא פליגי בפלוגתא דהמשנה והירושלמי; 

דמאן דאמר: 'נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ דְּבַר אוֹרְיָין הוּא' סבר כהירושלמי: דכל ש: ' רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ צריך להיות רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ והוא בר אוֹרְיָין א"כ בוודאי רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ על כרחך צריך להיות רוּחַ הַבְּרִיּוֹת ג"כ נוֹחָה הֵימֶנּוּ וא"כ מחויבין אנחנו לקום מפניו. 

ואידך סבר כמתניתין ד'אבות': ד: 'כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ' והוא פלגאה דפליג על מר עוקבא אב בית דין, ו: אֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ א"כ רוּחַ הַמָּקוֹם ג"כ אינו נוֹחָה הֵימֶנּוּ ע"כ אין אנו צריכין לקום מפניו. 

וזהו כונתם בְּרוּחוֹת. 

וגניבא לא הבין דבריהם ע"כ אמר להם 'אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם'. 

ולעולם הלכה כמשנה דאבות , שאין צריך לעמוד מאיש כזה שאין מתנהג במדת חסידות אף שהוא צורבא מרבנן.

מהדבר   הנ"ל הבין הרב: שלא בא העני הזה אלא לקנטרו בדברים ולא עבור נדבה, 

שאל אותו הרב: למה בא? ומה בקשתו? 

השיב העני: שלא בא אלא לתרץ כל מה שקשה לו, 

אמר הרב: הא דקמן אחרי שכבודו הוא צורבא מרבנן ולמה בא בבגדים פחותים כאחד מדלת העם?

 השיב העני: וכי קשה למר מִפְּנֵי מָה - צַדִּיק וְרַע לוֹ? (ברכות ז.)  

אמר הרב: אין, 

השיב העני: לדידי לא קשה מידי, 

שאל אותו הרב: ולמה? 

בן יהוידע על נדה טז:

השיב העני דאיתא בגמרא: 'דרש רבי חנינא בר פפא: 'אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה 

ואומר לפניו: 'רבש"ע! טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני?' 

(בן יהוידע: ומה שאמר 'נוֹטֵל הַטִּפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הקב"ה' אין הכונה שנוטל טפת הזרע ח"ו, אלא הכונה על כח הרוחני הדבוק בטיפה ושורה עליה ותחלה שואל על כח אברים החיצונים של הגוף שבהם הגבורה ואחר כך על כח אברים הפנימיים של הגוף שהם מוח ולב שבהם החכמה ואחר כך שואל על כח הנפרד מן הגוף שהוא הממון.)

ואילו 'רשע או צדיק' לא קאמר כדר' חנינא, 

דאמר ר' חנינא: 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' שנאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" וגו'   (דברים י יב) (נדה טז:)

והשתא אתי שפיר כשהמלאך נוטל הטיפה ואומר: 'רבש"ע! מה תהא עליה?' והקב"ה אומר וגוזר: 'שיהיה עני' והברירה בידו להיטיב מעשיו כי הבחירה חופשית עם כל זה הוא מוכרח להיות עני כי כן גזר עליו השי"ת בעת הריון וזהו צַדִּיק וְרַע לוֹ, וכן כשכגזר עליו השי"ת: 'להיות עשיר' והוא ברר לו להרשיע רח"ל אעפ"כ הוא מוכרח להיות עשיר וזה 'רָשָׁע וְטוֹב לוֹ'. 

כששמע הרב זה הפרוש קפץ ונשבע: 'שאין זה שֶׂכל אנושי אלא ממלאך א-לוק!' אך אעפ"כ אני אומר ש: הכל תלוי במזל, 

השיב העני: הלא אמרו חז"ל: 'אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל' (שבת קנו:) והאמת כדבריהם, 

אמר הרב: מאין מוכח? 

השיב העני: הוא גמרא ערוכה: 'מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווֹ יָתְבִי. 

מַלְכָּא אֲמַר: גַּדְיָא יָאֵי, 

וּמַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְּרָא יָאֵי. 

אֲמַרוּ: מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּקָא מַסֵּיק קׇרְבָּנוֹת כׇּל יוֹמָא. 

אֲתָא אִיהוּ (יששכר איש כפר ברקאי ), אַחְוִי בִּידֵיהּ: אִי גַּדְיָא יָאֵי, יִסַּק לִתְמִידָא' (פסחים נז.-נז:).

והדבר תמוה: איך איפלגו במציאות כזה? הלא יכולין לברר ישחטו גדי וטלה ויבשלו ויטעמו איזה מהם משובח וטוב? 

אלא הפרוש הוא כך: מַלְכָּא אֲמַר: גַּדְיָא יָאֵי, היינו; שהכל תלוי במזל לשון: 'גַּד גַּדִּי, וּסְנוּק לָא' (שבת סז:  ), 

וּמַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְּרָא יָאֵי, היינו; שהכל תלוי כמו שהקב"ה אומר וגוזר על כל הנשמה ו: אִימְּרָא מלשון אומר. 

אֲמַרוּ: מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל, דהוא צדיק הדור ויודע האמת. 

וכשבא כהן גדול אמר: בודאי אִימְּרָא יָאֵי מה שהקב"ה אומר וגוזר על הנשמה בעת הריון דאם איתא דתלוי במזל יִסַּק לִתְמִידָא דהיינו; שהיה צריך להיות תמיד, דמי שנולד במזל עשיר היה צריך להיות עשיר מתחלה עוד סוף ואנחנו רואים עתים משתנים כמעט בכל איש, כמה שנים הוא עשיר ואח"כ נעשה עני ואח"כ: "מֵקִים מֵעָפָר דָּל" (שמואל-א ב ח) ע"כ בודאי אִימְּרָא יָאֵי מה שהקב"ה אומר על הנשמה כמה שנים יהיה עשיר וכמה שנים יהיה עני וכך עיקרן של דברים:

חסיד נקרא שמתקן מה שמקלקל מקודם;

שאל אותו הרב עוד הפעם: למה בא? ומה בקשתו? 

השיב: שבא לתרץ כל מה שקשה לו. 

שאל הרב עוד הפעם: מה זה שקורין חסיד ומה ענין החסידות? 

השיב העני: חסיד נקרא שמתקן מה שמקלקל מקודם. 

אז מלא הרב פיו שחוק ואמר לתלמידיו: השמעתם ענין חדש מה שהביא האיש מפולנאה?! 

וגם שאל להעני: מנין לכם זה הדרך? והיכן מרומז זה בדברי חז"ל? 

השיב העני: זה גמרא ערוכה. 

ולהרב היו ששים תלמידים ולכל אחד היתה שגורה מסכת אחת על פה, 

שאל לתלמידיו: הראיתם הגמרא שחסיד נקרא שמתקן מה שמקלקל מקודם? ולא היה בידם, 

ושאל להעני: היכן זאת הגמרא? 

השיב העני: במסכת ברכות. 

והמסכתא הנ"ל למד אז הרב בעצמו ופשפש ולא מצא, 

שאל להעני: יודיעני נא כבודו איה מקום הגמרא בברכות? 

פתח העני את פיו ואמר: איתא: "לְדָוִד ... שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהלים פו א-ב ) 

וכי 'לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ״ (תהלים קיט סב)  . 

וְאִידַּךְ , כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הקב"ה: 'רבש"ע! לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ (מתיעץ) בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, ...  

תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ .' ( ברכות  ד.).

וקשה: וכי לא היה לדוד מילי דחסידות יותר ממה שחשב כאן? 

ועוד: וכי דבר גדול הוא לדוד מה שקם בחצות לַיְלָה? והלא יש כמה אנשים פשוטים שעומדים בחצות לַיְלָה לומר תהלים ושע"צ וגם כמה בעלי מלאכה עומדים בחצות לַיְלָה למלאכתם, 

ועוד קשה: מה ששיבח את עצמו שידיו מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא הלא גם רב שלוקח שכירות רק שני רובל כסף לשבוע - ידיו ג"כ מְלוּכְלָכוֹת בדמים אלו? 

ועוד קשה: מה ששיבח את עצמו שכל מה שעשה הוא נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רבו יוכל להיות שלא ידע הדין על בוריו והיה מוכרח לשאול את פי רבו? 

גם מה לו להתנא שמביא הגמרא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ וכו' ומאי נפקא מינה שנדע שם רבו של דוד? 

אמנם יש לישב כל הנ"ל דאיתא (במס' שבת דף נו:) 

'אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: 'כׇּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא (דוד חטא - בבת שבע קודם שקבלה גט, רש"י) אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה,

 שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי דָּוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה׳ עִמּוֹ וְגוֹ׳״ (שמואל-א יח יד). אֶפְשָׁר חֵטְא בָּא לְיָדוֹ וּשְׁכִינָה עִמּוֹ?! 

אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ (שמואל-ב יב ט) — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה (שֶׁבִּיקֵּשׁ - לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח לה מן המלחמה שאם ימות לא תיזקק ליבום או שמא יהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי כדאמרינן לקמן ל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד כו' רש"י).

ואָמַר רַב: רַבִּי דְּאָתֵי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרֵישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ —

 רַבִּי אוֹמֵר: מְשׁוּנָּה רָעָה זוֹ מִכׇּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב בְּהוּ ״וַיַּעַשׂ״, וְכָאן כְּתִיב ״לַעֲשׂוֹת״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. 

״אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב״ — שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְרִין וְלֹא דַּנְתָּ. ״וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״ — מַה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא — מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה. 

דַּאֲמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״ (שמואל-ב יא יא). 

״וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה״ — לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ (לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ - קדושין תופסין בה שאינה אשת איש כדשמואל כו', רש"י). 

דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, כּוֹתֵב גֵּט כְּרִיתוּת לְאִשְׁתּוֹ (גֵּט כְּרִיתוּת - על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו ופעמים שהוא טרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה, רש"י).

 שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״ (שמואל-א יז יח) (וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח - במלחמת שאול כתיב , רש"י).

 מַאי ״עֲרֻבָּתָם״? — תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.  (דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִים ביניהם - היינו קדושין תקח תבטל ע"י גט שתביא להם מן המלחמה, רש"י)

הרי דדוד לא חטא בבת שבע דגרושה היתה ובהריגת אוריה לא חטא דמורד במלכות הוי, אך אעפ"כ מצינו דחטא קצת דאמרינן: "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ" - שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם' וכו' (סנהדרין קז.)  .

וגם בבת שבע שאע"ג דגרושה היתה עם כל זה הרי אסרהּ על בעלה, ולזאת התפאר דוד בעצמו שתקן מה שקלקל ולא נשאר עליו שום חטא; מה שהפך משכב של לילה למשכבו של יום - עתה אני מתקן זאת מה ש: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ ואני מהפך לילה ליום, והחטא השני מה שאסרתי אשה על בעלה – עתה אני מתקן מה ש: יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, והחטא הג' מה שהרגתי את אוריה בלא המלכת הסנהדרין - עתה אני מתקן ש: כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, 

וקשה להגמרא: איך קרא דוד לרב בשמו? דאמרינן בגמרא: 'דאסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו?' (נפסק בהלכה: שלחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף טו', ובסנהדרין ק. שגחזי נקרא אפיקורוס כי קרא לאלישע הנביא שהיה רבו בשמו)

לזאת מסיים הגמ': 'תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ'. 

הרי דחסיד נקרא שמתקן מה שקלקל מקודם. 

הדרשה על 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים' במשך עשרה ימים בפני רב העיר וששים תלמידיו;

אח"כ שאל אותו הרב עוד הפעם: למה בא ומה בקשתו? 

השיב העני: שרוצה לומר דרשה. 

שאל אותו הרב: באיזה מקום רוצה לומר דרשה? 

השיב העני: בבית המדרש הגדול. 

השיב הרב: כן הדבר, אך יאמר נא מקודם באיזה סוגיא יאמרו הדרשה? כדי שיעיינו מקודם הגמרא כדרך הדרשנים שיעיינו מקודם הסוגיא אשר עליהם יסובב הדרוש. 

אמר העני: באיזה סוגיא שיאמר הרב אותה אדרוש. 

הרב עמד כמשתומם: איך יוכל להיות שיאמר דרשה על כל סוגיא שיאמרו לו ולא יעיין מקודם?! כי הוא לא נסה בכמו אלה, 

אמרו לו תלמידיו: רבנו! נקח נא הגמרא אשר מונח לפנינו על השלחן ובאיזה ענין שיפתח הגמרא יאמר על זה דרוש. 

שאל אותו הרב: אם הוא מרוצה לזאת? 

השיב העני: שהוא מרוצה גם לזאת. 

ואז היה מונח על השלחן גמרא בבא בתרא ופתחו הגמ' ומצאו המאמר: 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם הַר קָשֶׁה בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ בַּרְזֶל קָשֶׁה אוּר מְפַעְפְּעוֹ' וכו',   (בבא בתרא י.)

אמר העני: יכול יוכל להיות זאת הסוגיא וע"ז אדרוש. 

אז פתחו כולם את פיהם בשחוק ודנו אותו למשוגע שקורא לאגדתא   סוגיא, 

שאל אותם העני: הבקיאים אתם בזאת הסוגיא? 

ואמרו: הן. 

אמר להם: בואו ונלכה לבית המדרש הגדול לשמוע ממני הדרש. 

יישב הרב בדעתו: 'האלך עם עני כזה לבית המדרש הגדול לשמוע ממנו דרשה על אגדה?! ועוד אפשר יקניט אותי בדברים כדרכו ויהיה לי לבזיון!' 

ע"כ אמר לו: 'דרוש נא בביתי ומה לנו עוד נלך לבית המדרש?' 

אמר העני: אם רצונכם שאדרוש בבית אזי אמלא רצונכם. 

והתחיל לדרוש: 'הַר קָשֶׁה' פרוש: שיש סוגיא בש"ס השוחט להר ('הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים', משנה חולין ב ח ובגמרא חולין מ. ' השוחט לשום הרים'),

והתחיל להקשות כמה קושיות שיש שם ואח"כ אמר: 'בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ' פרוש: שיש סוגיא נכסי צאן ברזל (אולי הכונה לסוגיא בבא מציעא ע:) ותירץ כל הקשיות מהר, וכן הלך מסוגיא לסוגיא בחריפות ובקיאות שלא ראו ולא שמעו מעולם, וכך היה הענין של הדרשה בכל ה: 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים' וכל אחת היתה סוגיא אחרת, וכל מקום שאמרו חז"ל 'קָשֶׁה' זה היה הקושיא, ובכל מקום שאמרו חז"ל 'מְחַתְּכוֹ' או 'מְפַעְפְּעוֹ' וזה היה תירוץ, ומשך זה הדרשה היו עשרה ימים רצופים, בכל יום סוגיא אחת מ: 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים'. 

הרב לנדא חוזר בו ומנשק הספר 'תולדות יעקב יוסף';

אחר כלות משך ימי הדרשה שאל אותו הרב עוד פעם: מה בקשתו? ולמה בא? ומי הוא? 

השיב העני: להוי ידוע לכת"ר כי אני זעירא זעירא דמן חבריא מתלמידי מורי הרב הקדוש מפולנאה בעל המחבר ספר 'תולדות יעקב יוסף', וממני יוכל להבין חריפות ובקיאות של התלמידים הבינונים ומשנינו יוכל להבין חריפות ובקיאות של התלמידים המובהקים ומכולנו יכול להבין חריפות ובקיאות וקדושת הרב הגאון בעל המחבר ספר 'תולדות יעקב יוסף' ואנחנו שמענו שהרב מפראג רוצה לדונו בשרפה, על כן באתי להודיעו שהרב הוא בעל דינו ואין עונשין אלא אם כן מזהירין (ע"פ זבחים קו:). 

כששמע זאת הרב מפראג לקח תיכף ומיד את הספר 'תולדות יעקב יוסף' מתחת כפות רגליו אשר היה מונח שם והגביהו ונשקו בפיו,

המופת: שניצל מיין אסור;

 וגם שאל מהרב דשעפעטווקע שיספר לו איזה מופת מרבו. 

והשיב לו: מופתים לא ידענו אך זאת אספר לכם, פעם אחת נסע רבנו לשבות באיזה מקום והיה שם חנוני אחד מוכר יין כשר עם יין אסור, והיה לו יין כשר טוב ומשובח עד מאוד ורצה לכבד את הרב לקדש על היין הטוב וצוה להמשרת תכף ומיד אחר התפילה שיביא צלוחית עם היין הטוב לבית הרב וטעה המשרת ולקחת צלוחית של יין אסור והביא לבית הרב והעמיד על השלחן ופתאום נשברה הצלוחית ונשפך היין באין מניע הצלוחית, והיה לחנוני צער גדול שלא זכה שהרב יקדש על יינו, והלך החנוני לביתו ומצא הצלוחית עם היין הטוב וסיפר את הדברים. 

לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן;

ואמרנו: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק"   (משלי יב כא).

(רש"י: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק" - לא יארע לא תזדמן לו עבירה בלי דעת.

רלב"ג: "לֹא יְאֻנֶּה" לא יקרה לצדיקים שום דבר אָוֶן כי השי"ת ישמרם מהאון שיחשבו עליהם הרעים באופן שלא יזוקו בו וגם ישמרם מהאון במדות ובדעות על דרך ההשגחה, ואמנם הרשעים מָלְאוּ רָע מכל אלו הפנים כי אין השי"ת משגיח בהם לשמרם מהם:

מצודת דוד: "לֹא יְאֻנֶּה" - אין שום עבירה מזדמן לצדיק להיות נכשל בה; אבל הרשעים נתמלאו מרע, כי 'עֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה' (אבות ד ב) עד אין תכלית.

מצודת ציון: "יְאֻנֶּה" - ענין הזדמנות, כמו: "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע" (תהלים צא י).

מלבי"ם: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" פעל אנה הוא שמכין סבה למסובב, כמו: "וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כא יג) שמי שעשה עבירה הוא סבה לשיעשה עֲבֵרָה אחרת, כמו שאמרו חז"ל שמי שהרג, ה' מזמין סבה לידו שיהרוג עוד כדי שיגלה, אבל הצדיק שאוחז בדרכי הצדק אין לו סבה שיעשה איזה אָוֶן וכח שלא כמשפט, ולא יגיע לו שיעשה אָוֶן אף בשוגג, כי אדרבה 'מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה' אבות ד ב)  אבל "הרשעים" 'עֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה', עד שהם "מלאים רָע" כי רע אחד גורר רע אחר, עד שתתמלא סאתם:)

אמר הרב מפראג: מאין ידעתם שזה מופת? 'וְדִלְמָא כְּסוֹמֵא בַּאֲרוּבָּה'? (בבא בתרא יב: ופרש רש"י: 'ולאו טעמא קאמר - במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני') 

השיב הרב משעפעטיפקע : מהגמרא מוכח שזה מופת! דאיתא:

'אפרא הורמיז (איפרא הורמיז - נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת, רש"י) אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה 

אמר לה: האי דם חימוד הוא 

אמרה ליה לבריה: תא חזי כמה חכימי יהודאי 

אמר לה: דִלְמָא כְּסוֹמֵא בַּאֲרוּבָּה?

הדר שדרה ליה שתין מיני דמא וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כנים הוה ולא ידע אסתייע מילתא ושדר לה (משום דורון, רש"י) סריקותא  (מסרק נאה, רש"י)  דמקטלא כלמי (שהורגין עליה כנים וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי, רש"י)

אמרה: יהודאי בתווני דלבא יתביתו'  (בתווני לבאי - בחדרי הלב אתם יושבים מחדרים מתרגמי' מתווניא כלומר כל חכמה מצויה בכם, רש"י) (נדה כ:).

אמר הרב מפראג: הלא מכן מוכח שאין זה מופת דגם רבא לא ידע ושדר לה המסריקותא כסומא בארובה? 

אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה;

השיב הרב משעפעטיפקא: מהכתוב מוכח שאצל רבא היה מופת וגם אצל רבנו היה מופת, דכתיב: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל לב)

(רש"י: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא" - אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך (ס"א על ידי דבורך שחרפת וגדפת) את עצמך סופך להנשא בדבר, "וְאִם זַמּוֹתָ" - בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק.

מצודת דוד: "אִם נָבַלְתָּ" - אם נעשית נבל, רוצה לומר, אם חרפך מי ובדיבורו עשה אותך לנבל, עם כל זה תהא אתה בהתנשאותך, רוצה לומר, אל תשיבו בקנטור ובקטטה וכדבר אחד הנבלים, רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה. "וְאִם זַמּוֹתָ" - אם תהיה מלא ממחשבת קנטור וקטטה, שים יד לפה לסתמו בחזקה. 

מצודת ציון: "בְהִתְנַשֵּׂא" - מלשון התנשאות ורוממות. "זַמּוֹתָ" - ענין מחשבה.)

 היינו; שהידים עושין מה שהפה צריך לדבר, כן היה אצל רבא וגם אצל רבנו.

אח"כ   לקח הרב משעפעטיפקא רשות ליסע לביתו, והרב מפראג הלך ללוותו 

מדרש פליאה עם ביאורו;

ובבואו אצל הפתח עמד הרב מפראג ואמר: 'ברוך מזכיר נשכחות נהירנא כד הֲוֵינָא טַלְיָא (מגילה ה: פרש רש"י: 'כשהייתי נער') בא חכם אחד אצל אבי זצ"ל ובקש ממנו איזה בקשה ולא היה ביד אבי ז"ל למלאות בקשתו, 

ואמר החכם הנ"ל לאבי אם הייתם ממלאים בקשתי אזי אמרתי לכם מדרש פליאה עם פרושו, ועתה המדרש אני אומר לכם אך בלא פרוש, 

והמדרש הוא כך: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה"   (במדבר ח ב) הדא הוא דכתיב: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר"   (תהלים קיט קל) ואהיה כמאן דאמר יז' טפחים הוי מנרתא'. 

וכעת אני מבקש מכבודו לפרש לי המדרש.

עמד הרב על מפתן הבית ואמר: היש 'סידור קרבן מנחה' (ע"פ נוסח האר"י, יצא בשנת תרנז') בבית?  

ואמרו: הן, 

ונתנו לו הסידור קרבן מנחה והציץ בו מעט ואמר: הפרוש הוא כך; אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הדא הוא דכתיב פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר, דידוע שבמנורה היו ז' קנים וט' פרחים וי"א כפתורים וכב' גביעים (שמות כה לא-מ) ובגבהה של מנורה איכא פלוגתא; 

חד אמר: יז' טפחים,  

וחד אמר: יח' טפחים (מנחות כח:). 

וזה פרוש המדרש: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר היינו; הפתיחות של תורתנו הקדושה מרמזין על מעשה המנורה; 

כי בפסוק ראשון של ספר בראשית יש ז' תיבות ("בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", בראשית א א) רמז לז' קנים,

 ובפסוק ראשון של ספר שמות יש יא' תיבות ("וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", שמות א א) רמז ליא' כפתורים, 

ובפסוק ראשון של ספר ויקרא יש ט' תיבות ("וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" ויקרא א א) רמז לט' פרחים, 

ובפסוק ראשון של ספר דברים יש כב' תיבות ("אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" דברים א א) רמז לכב' גביעים, 

ובפסוק ראשון של ספר במדבר יש יז' תיבות ("וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" במדבר א א) רמז ליז' טפחים גבהה של מנורה,

 וזה אתיא כמאן דאמר יז' טפחים הוי מנרתא כמנין טו"ב ויהיה טוב לנו ולכל ישראל.