דרגת הבטחון בחוש | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום נתנאל בן מלכה מרינה יזכה לחזור בתשובה שלמה אמיתית

השם יתברך יאשיעו מכל צרה וצוקה

ויכוון את ליבו לדרך האמת

יעשה נחת רוח לשם ולמשפחתו בלימוד התורה הקדושה

והשם יציל את מי שצריך שלא ייסע לאן שמבקש

אנחנו נלמד עכשיו על דרגת הביטחון בחוש

ובשנה השביעית שבת לה'

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור

ברכו אדוני מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו

לשמוע בקול דברו פסוק בתהילים קג

בילקוט שמעוני ברמז תטס

רבי יצחק נפחה אומר

אלו שומרי שביעית

בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת,

לחודש אחד

שמא לכל ימות השנה

ודין חמי חקלה ביירה

כרמה ביירה ושתיק

יש לך גיבור חיל גדול מזה?

אדם רואה את השדה שלו שומם,

בור,

כרם שלו שומם ושותק.

יש לך גיבור חיל גדול מזה?

תשמעו את הדרשה אתמול שנתנו בחולון

שם הרחבנו עד כמה גבורה יש בזה.

חכמים זיכרונם לברכה ראו בכוחם הנשגב של שומרי שביעית כוח

של מלאכי השרת.

גיבורי כוח

שאין יצר הרע שולט בהם

והם עושי דברו של השם לשמוע בקול דברו.

ככה שומרי שביעית מתגברים על נצרם והם גיבורי כוח עושי דברו.

ולא עוד אלא שמעלתם עוד גדולה משל המלאכים.

שהרי אמרו זיכרונם לברכה

העליונים שאין להם יצר הרע

אמירה אחת דיה להם

שנאמר בגזירת עירין פתגמה אצל המלאכים גזירה אחת דיבור אחד מספיק.

אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע,

הלוואי ששתי האמירות יעמדו

עדה ודכתיב

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם.

אמור ואמרת.

זאת אומרת שתי האמירות בהלוואי שיעמדו בזה.

נמצא ששומרי שביעית

שיצר הרע מצוי ושולט בהם

והם מתאזרים בגבורת כוח לעשות דברו, לשמוע בכל דברו כוחם רב משל המלאכים.

ובגמרא בשבת פה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע יצאה בת קול ואמרה

מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו

שנאמר ברכו אדוני מלאכיו גיבורי כוח עושה דברו

לשמוע בכל דברו.

קודם כתוב עושה דברו ואחר כך כתוב לשמוע.

הרי שהמקרא הזה מדבר במעלה מיוחדת של מלאכי השרת.

שהם מקדימים נעשה לנשמע,

מכיוון שגם על שומרי שביעית נאמר הפסוק הזה,

על כורחך שגם מעלתם על דרך נעשה קודם לנשמע,

שאי אפשר לעלות אל מעלתם.

זאת אומרת,

היא גבורה של שומרי שביעית על ידי הכרה וחשבונות שבשכל,

אלא דווקא על ידי אמונה פשוטה ותמימה

בחינד נעשה קודם לנשמע.

אי אפשר לעלות למעלה כזאת

רק בחשבונות של שכל,

אלא דווקא על ידי אמונה פשוטה ותמימה שזה בחינד נעשה קודם לנשמע.

מה שהשם אומר אנחנו עושים.

הוא לא יכול לבקש מאיתנו דבר שאנחנו לא יכולים לעשות,

הוא לא יכול לבקש דבר שהוא לרעתנו,

הוא לא יכול לבקש דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות.

נעשה, קודם כל נעשה, השם אמר, הנני

רוכן ומזומן.

זו דרגה של יהודי.

ולא עוד,

אלא שאפילו אם הייתה הכרה שכלית מחייבת האדם למידת הביטחון,

והיה זוכה האדם ועולה אליה על דרגת הביטחון,

אבל היא לא הייתה מתקיימת בידו והייתה רופפת אצלו במשך הזמן.

מה שאין כן כשהביטחון בא לידי אמונה פשוטה וחזקה,

הרי הוא כי יתד חזק בלימות לעולם.

כמו שהבאנו את הדוגמה מהרב האלשיך,

שנתן דרשה לתלמידים,

תלמידים זה לא ילדים קטנים,

ואמר להם

כמה צריך להחזיק בביטחון וכולי וכולי,

ומי שיחזיק בביטחון במאה אחוז, הקדוש ברוך הוא יפרנס אותו.

מלא ימים,

אחד בעל עגלה

מצא אוצר

מלא מטבעות זהב,

ארגז שלם.

אז כל התלמידים התרעמו, למה הוא, אנחנו יש לנו ביטחון כמוהו, שמענו את הדרשה, וגם אנחנו מאמינים בביטחון מלא, הנה אנחנו יושבים ולומדים כל היום.

למה בעל העגלה, העגלון, הוא זכה, ואנחנו לא זכינו?

אמר להם, האשך הקדוש,

הוא האמין בחוש,

במאה אחוז.

לכן הוא זכה.

כשאדם חושב שכלית שהוא מאמין ובוטח,

זה לא מועיל שום דבר.

אנחנו כבר מכירים כאלה מראש השנה מיום כיפור,

אבל מדובר פה במי שבאמת, מה פירוש באמת?

הוא מכר את העגלה, מכר את הסוס, והלך לשבת ללמוד.

אז הוא מאה אחוז ביטחון.

הוא לא השאיר לעצמו מקור פרנסה.

אדם כזה, מגיע לו.

אם היית מוכר תחנות של הפלאפל,

אז זה היה מלא שיש לך ביטחון.

אבל אם אתה משאיר את הפלאפל ולא משלם אפילו גרוש,

אז זה אומר שאין לך ביטחון.

אתה חי בדמיונות.

אז את אומרת, מה שאין כאן כשהביטחון הוא בא על ידי אמונה פשוטה וחזקה,

אז הוא כי יתד חזק בלימות לעולם.

הוא מה שאמר רבי יצחק נפחה.

אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת,

לחודש אחד,

שמא לכל ימות השנה.

כלומר,

שומרי שביעית על ידי הביטחון החזק והאמיץ שלהם בשם,

מחזיקים במצוות שמירת השמיטה במשך שנה תמימה,

וזוהי גבורתם. זאת אומרת, זה לא מתרופף אצלהם.

ואתמול הסברנו עד כמה זה קשה. הוא עומד במרפסת ורואה, כולם אוכלים לו את הדונמים,

אוכלים בעיניים, כל מה שהוא עמל ויגע.

זה קשה מאוד.

אז בן אדם יום, יומיים, מתלהב, עשיתי מצווה, הנה, ברוך השם, נכנסים, אוכלים.

אבל זה הולך ונגמר, ולא נשאר כלום.

וואו, ובן אדם כזה מחזיק שנה שלמה.

רבי יצחק נפחה אומר, זה מלאך, מלאכים, זה מלאכים.

זהו, שאמרו, זיכרונם לברכה, התחתונים,

שיש בהם יצר הרע, הלוואי

לשתי אמירות יעמדו.

מה זה שתי אמירות? חיזוק אחר חיזוק.

שאף שעל ידי אמירה אחת

אפשר לעלות בהר השם,

אבל לקום במקום קודשו,

להישאר שם,

לא להתרופף בעלייתו, צריך עוד אמירה נוספת,

וחיזוק נוסף בכל עת ובכל שעה.

ובאמת עיקר הביטחון

אינו בהכרה שכלית,

אלא בהרגשה חושית-מציאותית.

וככל שיכולים יותר למשש בידיים

ולהראות באצבע,

הרי זו דרגה גבוהה יותר במדרגת הביטחון.

איתא בנדרים מ'ט

רבי יהודה ורבי אלעאי

היה עני גדול,

והייתה לו רק כסות אחת, מעיל,

שפעמים היה הוא מתכסה בה ופעמים אשתו מתכסית בה.

המרשע אומר שזה היה מעיל שהוא לא שייך לא לגברים ולא לנשים, זאת אומרת,

לא רואים עליו,

לא היה מיוחד לא לזה בזה, כי אסור ללבוש

בגד של אישה או של גבר וכו'.

אז

היה לו רק

כסות אחת.

מרוב עוני לא יכול שיהיה לו מעיל ולאשתו מעיל.

זימנה חדה גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא.

ואם התלמיד החכם הגדול גוזר שיש תענית,

כולם צריכים לבוא לבית התענית,

ושם הם כולם להתפלל.

ורבי יהודה ורבי אלעאי

לא עטה לבית תעניתא, לא בא.

אמרים, לט ליאכיסויה, למה הוא לא בא? איך יכול להיות? מה זה, הוא לא יבוא, לא ישתתף?

אל תפרוש מן הציבור.

למה הוא לא בא?

אין לו בגד, אין לו בגד.

כנראה אשתו הלכה לשוק

עם הבגד,

והוא לא יכול לצאת, כי לא יוצאים מבלי מעיל.

מה, הוא יבוא עם חלוק?

צריך את המעיל העליון.

אז מה יעשה? אמרו, אין לו.

שדר לגילימה.

אז שלחו לו מעיל.

הלכו עם מעיל אליו, שיבוא.

לא קיבל.

לא הסכים לקחת.

מה עשה?

השליח שבא עם המעיל,

הוא עשה לו מעשה.

דליה ציפיתא,

ואמר ללשנוחא, חזי מאיקא?

מה עשה? היה לו שם מחצלת.

מחצלת.

ואמר לשליח, תראה מה יש פה,

תראה כמה עושר יש לי.

הרים את המחצלת, והוא ראה שם מטבעות כסף וזהב וזה.

אמר לו, מיהו לא נחה לי עידית, אני באי עלמא.

אני רק לא רוצה ליהנות מהעולם הזה.

אני לא רוצה לקחת את זה, שזה יהיה לו על חשבון העולם הבא, שאני עכשיו לוקח את הכסף והזהב, הולך, קונה לי מעיל וזה.

לא רוצה ליהנות מהעולם הזה.

פירשו בתוספות

בבראש

ששמח על הנס

שהשליח יראה שם את המעות.

לא היה שם מעות.

אין לו מעות.

הוא ענית, עברן.

אבל בשביל שהוא לא יתבייש,

אז הוא אומר לו, מה אתה חושב?

שאני, אם אני רוצה,

אני לא יכול לקנות מחי?

הנה!

והוא בטוח, בטוח שהוא יראה את הערך שהוא עושה.

הנה!

אין כלום.

איזה עוד יותר בושות. גם עני, גם חי בדמיונות.

זה חמור.

הוא בטוח מרים את זה ואומר לו, תראה,

זה נקרא ביטחון בחוש.

בחוש הוא חי.

שהשם, אין בעיה, השם יכול לתת לו כל מה שהוא יבקש.

הוא צדיק, רבי יהודה בר אלעאי.

קוראים לדור שלו דורו של רבי יהודה בר אלעאי. כל הדור נקרא על שמו, כל הדור נקרא על שמו דורו של רבי יהודה בר אלעאי.

שישה מתכסין בתלית אחת ועוסקין בתורה. אתם יודעים מה זה?

הרי לנו מעלה גדולה של מידת הביטחון שהייתה

ברבי יהודה וברבי אלעאי, שכל כך פשוט היה בעיניו,

שימצא שם מעות

כיוון שהיה זקוק להם.

אפילו שזה נס,

למעלה מדרך הטבע,

עד שאמר בפשטות,

חזי,

מאיכא, תראה מה יש פה.

הביטחון היה נטוע בכל חושיו והרגשותיו,

כמו שהיה מטמין מעות

תחת המחצרת, כאילו לפני כמה דקות הוא הניח שם את הכסף.

עוד דוגמה,

מסכת תענית כד,

אמרו שרבי חנינא בן דוסא היה עני גדול, די לו בקו חרובין מערב שבת לערב שבת.

והייתה אשתו רגילה להבעיר אש בתנור כדי שלא תיראה בבושתה שאין לה לאפות כלום.

אז זאת אומרת, היא הייתה מבעירה אש בתנור, לוקחת גחלים, אין לה בצק,

אין לה קמח אפילו.

אבל מה הסתכלו? שם יודעים מי אופה, מי לא אופה. לכולם יש ארובה,

וכשאופים עולה עשן, מתטמאר למעלה,

ואז יודעים, מבשלים פה, אוכלים פה,

ואם זה כל הזמן

לא עובד,

מה זה? מה הם אוכלים? מסכנים, אין מה לאכול.

עושים פת, חייבים לעשות פת בתנור.

פת בתנור, עולה עשן,

אף פעם לא עושים.

מה הם אוכלים?

אז הייתה אשתו רגילה להבעיר אש בתנור

כדי שלא תיראה בבושתה שאין לה לאפות כלום. הרי מה הוא היה אוכל? קו חרובים

מערב שבת

עד ערב שבת.

אבל ההחשבה בתה בישתה. הייתה לה שכנה רעה.

אמרה,

מיקידיא דאנא דלית להו ולא מידיה.

מייקו להאי.

מה הם עושים עלינו פה זאת? כאילו יש להם מה לאכול?

מה, אנחנו לא יודעים שאין להם כלום?

מה זה הסיפור הזה שכאילו כל פעם עולה להם עשן שם, כאילו הם בשלים? מה הולך פה?

הייתה אישה רעה, השכנה הזאת.

אז לה, וטרפה הבבאה.

באה אליה, דופקת.

היא כספה,

התביישה.

עכשיו מה, היא תפתח את הדלת,

היא תיכנס, תיגש ישר לתנור, היא תיזהר שאין כלום.

תהיה לה בושות.

מה עשתה?

אשתו של רבי חנינה מנדוסה עלתה לאינדרונה,

עלתה לעליית הגג,

והתעבד לה ניסה.

נסע לה נס.

דחזיה לתנורה מלא לחמא ואגנה מלא לישה.

השכנה נכנסה, היא לא ענתה לה, כי היא עלתה למעלה.

אז היא פתחה בלי להתבייש, פתחה את הדלת ישר למטבח.

ופתאום היא רואה שכל התנור מלא לחמים,

וגם ערבה מלאה עיסה.

בצק יש עוד לעשות.

אמרה לפלניטה,

הייתי מסה דקה חריך לחמיך.

היא אומרת לה, תביא, תביא את המרדה בשביל לרדות את הלחם מתוך התנור, כבר נשרף הלחם.

השכנה אומרת לה.

טענה,

אף היא להביא מרדה נכנסה,

מפני שהיא מלומדת בניסים, היא באמת עלתה למעלה, לא להתחבא.

היא עלתה למעלה להביא את המרדה,

כי היא הייתה בטוחה שהיא יעשה לה נס.

איפה המרדה צריך להיות?

למטה, לא?

אם אופים לחם, צריך להיות למטה, אבל אף פעם לא היה לחם.

אז הוא היה בעלייה במחסן.

אז היא עלתה למחסן להביא את המרדה.

איי, איי, איי.

אותה צדקנית אשתו של רבי חנינה בן דוסה,

כשראתה שהגיעו מים עד נפש,

ואם לא יתרחש נס היא תיראה בבושת פנים בפני שכנתה.

היה ביטחונה בשם כה פשוט וגלוי,

שבוודאי יאירע נס למעלה מדרך הטבע,

ויתמלא התנור לחמים,

עד שבפשטות נטלה מרדה מלמעלה כדי להוציא הלחמים מן התנור.

זה נקרא דרגת ביטחון בחוש.

השם זיכני עוד בתחילת דרכי,

שפתחתי בו במאה אחוז.

בתחילת דרכי עוד לא למדתי שער הביטחון, עוד לא ידעתי את כל מה שאני עכשיו אומר לכם,

כלום.

אבל האמנתי ופתחתי בשם רק ממה שהיה כתוב במדרש,

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מפה למדתי את זה.

יש עבד למלך ויש עבד לעבד. מה עדיף?

עוד לפני שראיתי מה שאומר המדרש, אמרתי עבד למלך.

עבד למלך. מה שיש למלך יהיה לעבד, כי אם אתה עבד של המלך הוא לא ייתן לך לאכול.

הוא לא ייתן לך, איך זה איך תהיה העבד שלו?

פתחתי בשם, הפסקתי, הייתי פעם כותב מזוזות בהתחלה.

וזה, עזבתי, לא עושה שום דבר. רק קורא ולומד, ולומד, וקורא, והולך לחנות, וקונה ספרים, וחוזר, וכל הזמן,

בלי שום דבר, שום דבר.

יום שישי הגיע אומת טוב חלקי.

צריך להביא אוכל הביתה, שבת.

ובשבת אצלי היו יושבים בערך ארבעים איש לשמוע שיעור תורה בכרם התימנים.

אז צריך קצת ג'עלה גם לתת להם. צריך משהו לתת להם, מה אני אביא להם? אין לי גרוש,

אין לי כסף, אין לי כלום.

הייתי יורד עם הסלים, לא סל אחד,

עם הסלים,

על האופניים,

אחד על הכידון מפה, ואחד על הכידון מפה יורד לשוק,

שוק הכרמל,

וחביבי מסתובב עם האופניים ממקום למקום.

פוגש אותי חיים נגר, אתם מכירים אותו? חיים נגר, היה לו שם בסטה.

הוא אומר לי,

מורי, למה אתה מסתובב ככה, הולך חוזר, אתה לא קונה? אמרתי לו, כן, בעזרת השם, אז למה אתה לא?

אמרתי לו, אין לי כסף.

הוא אומר, אין לך כסף, אז למה אתה הולך עם סלים?

אמרתי לו, אני מאמין שיש שם ימלא לי אותם.

עוד הם מדברים?

אחד קורא לי, אמנון, אמנון, בוא, בוא, בוא, בוא.

בחייה, תביא לי שתי מזוזות, אני חייב שתי מזוזות לעום. תביא כסף, תביא כסף, תן כסף.

קונה קניות לשבת, דואג לו אחר כך לזה.

היי, השתבח הבורא, וככה הייתי מתווך בסוף, לא כותב, מתווך.

רוצים זוזות? מתווך. לוקח מזה, נותן לזה, מרוויח ביניים,

ואחד בחגיגה.

יום שישי, אשתי שואלת, מה יהיה? אין אוכל, ואני גם מזמין אורחים.

תגיד, מה קרה לך?

חביבי, עד לפני כניסת שבת היה מגיע מישהו, או מזמין מזוזות, או ככה, או ככה,

וכסף לא חזר, ולא נהנינו מצדקה, לא קיבלנו צדקה מאף אחד, לא הורים עזרו, לא הביאו לנו סלים,

לא ידעו גם אנשים שאנחנו במצב כזה,

למעט המקורבים המקורבים,

אף אחד לא ידע שזה המצב.

וברוך השם, הקדוש ברוך הוא פרנס,

בלי שום בעיה.

עד שסיפרתי לכם שהוא החליט שאני אתעשר עם הקלטות וכו' וכו'.

אבל ביטחון בחוש צריך, בחוש. לא סיפורים, לא בדיות, לא זה, לחיות ככה.

זה נקרא ביטחון בחוש.

ופעם סיפרתי את הסיפור

עם ה-JVC שנסענו לחוץ לארץ,

הוא לא עבד והיינו צריכים להראות לעשיר וקבענו פגישה,

ובסוף באותו אחת טמבל שהיה איתי,

הוא צעק

רבי חנינא בן דוסר, רבי חנינא בן דוסר.

תשמעו את זה במקום אחר.

טוב,

אז זאת אומרת,

חייב אדם להשריש בעצמו את האמת הזו שאין האדם יכול להועיל על ידי מעשיו כלום.

רק מידו של השם ניתן הכל,

וברכת השם היא תעשיר.

ואמרו זיכרונם לברכה,

גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים.

אתמול הסברנו, נסביר שוב היום,

בוודאי שאין הדברים אמורים באדם שאינו ירא שמיים,

הוא מדמה בעצמו שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה.

מדובר ביגיע כפיים של יהודי שגם הוא ירא שמיים,

אבל הוא גדול ממי שהוא ירא שמיים והוא לא יגיע כפיים.

למה?

למה גדול הנהנה מיגיע כפיו

והוא ירא שמיים,

יותר ממי שירא שמיים אבל הוא לא נהנה מיגיע כפיו?

למה?

טעם הדבר,

משום שהיגיע, מי שיגיע בכפיו,

הוא רואה בחוש שהעמל והיגיעה,

מה הם נותנים לאדם?

כלום.

והסברנו את זה אתמול,

שהנה אנשים עובדים בדרום, מסכנים,

מטפחים את השדות

ואת הכול, ושולחים להם עפיפון מעזה, ומדליקים להם את הכול.

אז מה הועיל הגיעה כפיים?

לא נשאר לך כלום, הכל נשרף מול העיניים.

זו דוגמה, לא חסר. דיברנו עם ויקטור, נכון שיש עסקאות שאתה עושה

ולא מקבל תמיד את הכסף.

עובדים, עובדים, מבסוט עם העבודה, אבל כסף אין בסוף. לא, מה אני אעשה? יש לי קשיים, זה אני אתן לך, אל תדאג.

תאמין בשם, אני...

אז זאת אומרת,

אדם שהוא עובד ונהנה מהיגיעה כפיו,

רואה שבסוף לא כל מה שהוא חושב שמפה יבוא הפרנסה, בא ממקום

שהוא לא חולם.

לא חולם.

כתוב, התעס אדם כדגי הים.

מה דג גדול בולע דג קטן.

נכון?

אדם הולך לעבודה, הוא חושב מפה התפרנס, בסוף נהיה לו מזה צרות, חובות ומשפטים.

ובסוף עבודה קטנה שהוא לא חלם,

לא רצה כל כך לקחת, היא פרנסה אותו.

איך דג?

דג גדול

בולע דג קטן.

תפתח עכשיו את הדג הגדול,

מה תראה? את הדג הקטן

שוכב

עם הפנים שלו לכיוון הזנב

של הדג שבלע אותו.

לא הבנתי.

אם הדג הגדול

רדף אחרי הדג הקטן,

ובלע אותו,

אז צריך להיות הזנב כנגד הזנב

והראש כנגד הראש, נכון?

אבל אתה פותח את הדג, מה אתה רואה? בדיוק הפוך.

אחריו לא תפס אותו, זה שבא ממול נבלע אצלו.

אז זאת אומרת, ככה בן אדם, הוא חושב, פרנסה תבוא מפה, בסוף בא מפה.

למה? כי אתה לא יודע במה הקדוש ברוך הוא רוצה לזון אותך ומאיפה,

הוא מחליט

מאיפה אתה תתפרנס.

לא אתה, לא כוחי ולא עוצם ידים.

ולכן אין העבודה אלא קללה שנתקלל באדם הראשון,

בזעת אפיך תאכל לחם.

ועל ידי כך

מתחזק בטחונו,

בשמיכתו על הקדוש ברוך הוא.

מה שאין כן, מי שאינו נהנה מגיעה כפיו,

הוא לא נתנסה בעצמו במצב כזה.

הוא לא חש באמת הזו ולא ירד לסופה, כי הוא לא עבד אף פעם.

ועדיין יקננו בליבו ספקות,

אולי יש תועלת בעמל החומרי.

אם הייתי עובד,

אז היה לי כך וכך, כמו שזה עובד, יש לו כך וכך.

למה בכל אני מקבל אלפיים? אם הייתי יוצא לעבודה הייתי מקבל חמש, שבע, תשע, תלוי.

ככה הוא חושב.

אפילו שהוא ירא שמיים.

בשם האב היא נותנת משהו לאדם העבודה.

לכן גדולה מעלתו של הנהנה מיגיעה כפיו,

כי הוא בוטח בשם בחוש.

מדובר על יגיע הכפיים של ירא שמיים.

אם הוא לא ירא שמיים, הוא כופר.

למה?

כי הוא אומר, כוחי ועוצם ידי, זה כפירה.

הוא חושב שהיגיע הכפיו הביא, לא, אוי ואבוי, זה כופר נקרא.

עכשיו תשמעו דוגמה מדהימה.

ומי לנו גדול מיעקב אבינו,

שטרח בכמה השתדלויות בהעמדת המקלות,

ולא אוכלו כלום.

מה פירוש? יעקב אבינו פיצל פצלות במקלות

כדי שיחמנה צאן כנגד זה,

והם יולידו ברודים, נקודים, עקודים, לפי המקלות, מה שהוא עשה.

כי ידוע שמה שמסתכלים

בעת תשמיש, או מה שחושבים בעת תשמיש,

זה יכול להביא בנולד.

לכן כתוב שאישה שיוצאת מן המקווה לא תסתכל בדבר טמא או בדבר מפחיד.

למה זה עלול להיות מום בפגם בילד הנולד?

אז הוא עשה את התכסיס הזה, יש אומרים שזו לא הייתה כוונה בזה, אבל בואו נגיד לפי מה שאמרו, כן ככה.

אז מי לנו גדול מיעקב אבינו, שטרח

בכמה השתדלויות להעמיד את המקלות,

כי הוא סיכם סיכום עם לבן, שאם הוא יהיה ככה זה שלא,

ואם לא, זה יהיה שלו.

והוא לא הועיל בזה כלום.

שערי לבן החליף משכורתו עשרת מונים, מאה פעמים שיקר אותו.

לפני ההסכם אמר משהו.

תוך כדי הסכם עשה משהו. לקראת סוף ההסכם ראה מה קורה,

החליף את ההסכם. אחרי ההסכם גם החליף. בקיצור,

לא עזר שום דבר עם הלבן.

החליף את משכורתו עשרת מונים.

אז זה הועיל כל מה שהוא עשה?

לא הועיל.

רק ברכת השם השאירה את יעקב.

וקיבל מה שקיבל, לא על ידי השתדלותו.

ולא הוסיף על השתדלותו של יעקב אבינו כלום.

ועם כמה צאן הוא יצא מאצלו? אתם יודעים עם כמה?

עם 600 אלף עדרים.

אתם שומעים? לא עגלים ולא צאן. עדרים.

ויש שאומרים שהיה לו 600 אלף כלבים,

יש שאומרים שהיה לו מיליון ומאתיים כלבים,

יעקב אבינו.

למה? בראש כל עדר הולך כלם.

יש שאומרים שהיה לו שתיים, היה לו גם בסוף כל עדר עוד כלם.

אתם שומעים?

זה העושר שהוא יצא, לא מהתכסיס של הפצלות שהוא פיצל.

זה לא הועיל. הוא שינה לו כל פעם את המשכורת ואת ההסכמים.

אבל בכל אופן הוא תעשר, בגלל שברכת השם תעשיר,

והוא יצא עם עושר רב גדול.

אז אתם רואים, אתה יכול להתייגע, לעבוד

שש שנים,

להרביץ עבודה,

להשתגע, לעצות סטארט-אפ,

לעשות פטנטים,

לעשות כל מיני דברים, ובסוף השם אומר לך, לא מזה, תתפרנס ממה שאני קובע.

וזה יעקב אבינו, בחיר שבה עבוד.

זאת אומרת, לא עוזר.

אין

אין ההשתדלות מפרנסת.

ההשתדלות היא רק גזירה,

קוראים לה קללה,

בזיעת אפיך תאכל לחם.

הבוטח בשם במאת האחוזים

ובחוש

לא נזקק לשום דבר.

השם זן ומפרנס אותו מתחילה ועד סוף.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

עשו הקדוש ברוך הוא וקדוש ישראל לפי כוח רבו למטרו ולבשורות,

שנא אמור אדונא ואסלאם עד סלאם יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא