דרך חיים תוכחות מוסר | הרב אמנון יצחק
- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר חכמת המצפון חומש ויקרא פרשת בהר, מאמר שלט' עמ' 2104 - - -
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ" (ויקרא כ"ג י').
הה"ד (קהלת א ג): "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" אמר ר' בנימין בן לוי: "בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים נוטים לצד מינות, אמרו: כך היה ראוי שלמה לומר: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ?" (קהלת יא ט) משה אמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט) ושלמה אמר (קהלת יא ט): "וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ?" אלא הותרה הרצועה לית דין ולית דיין, כיון שאמר: "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" אמרו יפה אמר שלמה (ויקר"ר כ"ח).
עוד נאמר שם: "אמר רבי שמואל בר נחמני: "בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות, אמרו: "כך היה שלמה צריך לומר: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם", יכול אף בעמלה של תורה במשמע, חזרו ואמרו, אילו אמר בְּכָל עֲמָל ושתק היינו אומרים אף בעמלה של תורה במשמע הוא, הא אינו אומר אלא בְּכָל עֲמָלוֹ, בעֲמָלוֹ הוא שאינו מועיל, אבל בעמלה של תורה מועיל, אמר ר' יודן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ אין לו, למעלה מן הַשָּׁמֶשׁ יש לו.
מאמר זה מלמדנו את חין ערכה של תורה, שכל חללו של עולם איננו דומה למלה אחת של תורה, ואם שלמה המלך אמר: מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בודאי לא דיבר ולא נתכוון כלל לעמלה של תורה, כי זה כבר נחשב למעלה מן הַשָּׁמֶשׁ.
וזהו מה שאמרו בגמ', רבא רמי כתיב: "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים נז יא), וכתיב: "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים קח ה), הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה (פסחים נ) פירוש תמיד מדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה, ואם עושה האדם שלא לשמה מטעמים של כבוד וכדומה, או כפי שמבואר בתוספות שם, כי חסר לו הלשמה מטעמי עצלות, הרי בגלל זה הם דברים גשמיים שמגיעים רק עַד שָׁמַיִם, ומטעם זה גם החסד של הקב"ה מגיע רק עַד שָׁמַיִם, אבל אם הוא עושה לשמה, שפעולותיו של האדם מגיעות מֵעַל שָׁמַיִם, אז גם החסד של הקב"ה מגיע מֵעַל שָׁמַיִם.
והנה אמרו במדרש, אין אורח חַיִּים אלא יסורין כמ"ש: "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו כג, ויק"ר כ"ט), והנה התחלת הפסוק הוא: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", והמלבי"ם מבאר: כי אפילו אם יש בידו נֵר שיאיר לו, עדיין יתכן שאיננו הולך בדרך הנכונה, ואם אינו הולך בדרך הנכונה היינו דרך חיים לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, שרק תוכחה יכולה ומסוגלת להביאו אל הדרך הנכונה, וע"י שיקבל תוכחה מן המוסר ילך בדרך חַיִּים, ומה שאנו לומדים מזה למעשה הוא, כי עלינו להתחזק ולהתבצר בלימוד המוסר בכמות ובאיכות, שעל זה הכוונה מה שנאמר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.
והנה עומדים אנו כעת בהתחלת לימוד מס' גיטין, וידוע הוא מאמר החכם: "גט העוה"ז קדושין לעוה"ב", ואפשר לומר כי גירושין כאלה אי אפשר לעשות ולבצע ע"י י"ב שורות, שכן לא בקלות אפשר לתת גט פיטורין לעוה"ז, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך (יחוד המעשה פ"ה), וכדי לגרש שונא שכזה, זקוקים לעבודה רבה ומאומצת ביותר.
וברוח זו פירש הסבא זצ"ל מקלם את המשנה: "הלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק" (אבות פ"ד), ופי' הסבא: "כי כל זמן שיש לאדם בלבו ובנפשו רשימות מן העוה"ז איננו ראוי לקבל ולקלוט רשימות התורה, צריך קודם כל למחוק את רשימות העוה"ז, שהוא בבחינת נייר מחוק, ולכן ישתדל האדם להיות במדריגה של הלומד ילד, שלא יניח שתחדור אליו רשימות העוה"ז ואז יצליח.
אין אבידה כאבידת הזמן (מד"ש אבות), גם בפי ההמון נפוץ הפתגם זמן הוא ממון, ולפי מושגי ההמון יש לנצל את הזמן להשיג ממון, אשר באמצעותו הם ממלאים כל הצטרכותם ותאוותם בענין הגשמי, אבל הבה נראה איך היתה השקפת חז"ל על הזמן וערכו, אמרו חז"ל: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז" (אבות פ"ד), ולפי מה שהוסיפו וביארו בעלי המוסר, שאפילו אם יצורפו כל תענוגי העוה"ז של כל הנבראים גם יחד מתחילת הבריאה ועד סופה, לא ישווה כל זה לשעה אחת של קורת רוח של עוה"ב, ועוד אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב", ובהתאם להשקפה זו, יכולים לעמוד על הערכת חז"ל את יוקר הזמן, ומה אפשר להשיג אם מנצלים כראוי את הזמן.
ביותר מצינו כיצד העריכו חז"ל את יוקר הזמן של ימי הנעורים, באומרם: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות פ"א), ורש"י פירש: "ולמה נאמר ומסרה ליהושע, ולא לאלעזר ולפנחס ולא לשבעים זקנים המתנבאים במחנה, שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם, וזה יהושע שנאמר: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג יא) ואע"פ שכתוב על פנחס: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" (מלאכי ב ו) עכ"ל.
וכן כל המעלות שהיו בו שבגללן זכה לבריתי שלום, הוא הציל את כלל ישראל מכליון ר"ל, הרי למרות כל המעלות שהיו בו, אבל מכיוון שלא מצאנו עליו עדות שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה כמו שמצינו אצל יהושע, לא היה יכול לזכות שתמסר התורה על ידו, ימי הנעורים הם הקובעים בחיי האדם, ולכן בני תורה אשר זכו ללמוד ולקבל תורה בימי הנעורים, עליהם להכיר בזכות הגדולה אשר נפלה בחלקם, ולנצל את ההזדמנות שבאה לידם ולא לבטל ח"ו את הזמן הזה, שהוא החשוב ביותר בחייהם.
וזאת עלינו לדעת כי אפילו אם האדם כבר זכה לידיעת התורה במידה רבה וגדושה, הרי בכל זאת אם איננו גודר את עצמו מנסיונות איננו יכול להיות בטוח בתורתו, ועיקר הנסיון בזמננו בכלל ולגבי בן תורה בפרט הוא, שרוצים לחיות חיי נוחות ורווחה, ונהייה כזו עלולה לגרום לו שישכח את כל תורתו, כמו שמצינו בגמרא: "אמר ר' חלבו: "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתא קם למיקרי בספרא, בעא למיקרי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), אמר: "החרש היה לבם", בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה (שבת קמז)
מי לנו גדול מר' אלעזר בן ערך שעליו מצינו במס' אבות כי הוא הגדול מבין חמשת תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, והוא היה מכריע את כולם, ובכל זאת, אם איקלע לפרוגייתא ודיומסת ושם נמשך אחר יין המקום ומימיו, חיי תענוגים אלה גרמו לו שישכח את תלמודו עד כדי כך שלא יכול לקרוא כהוגן אפילו פסוק בחומש, כל שכן לאנשים כמונו, שאם תהיה לנו נטיה לחיי מותרות ותענוגים עלולים אנו לגרום לעצמנו לשכוח הכל, וחז"ל אמרו: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כ"ט.), לכן שומה עלינו להתחזק ולחזק את היסוד הזה של: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב", כל שכן מכל תענוגות העוה"ז.
(נחלת אליעזר).