הלכות שבת - דיני סחיטה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫אחת מל״ט מלאכות

‫נקראת

מלאכת דש.

‫למלאכה הזאת יש תולדות.

‫אחת התולדות המצויות אצלנו ‫זה מה שנקרא סחיטה,

‫שבשם של המקורי אנחנו אומרים, ‫הסחיטה בעצם סוחט חייו משום מפרק. ‫המפרק הוא תולדה של דש.

‫האב מלאכה דש, כמו שיש לנו אב מלאכה ‫שנקרא זורע, איש טוחן, איש חורש,

‫יש אב מלאכה שנקרא דש.

‫מה זה דש? בזמנם היו נוהגים,

‫היו עושים דישה ובהמות,

‫אחרי שהיו מורידים את התבואה.

‫התבואה הרי ידועה, ‫היא הולכת בשיבולים.

‫היו מניחים את השיבולים הללו, ‫היו עוברים על זה ‫בכל מיני כלים כבדים,

‫מפרידים את החיטה, זאת אומרת,

‫יש הפרדה בין החיטה לבין המעטפת.

‫זה נקרא מלאכת דש באופן כללי.

‫המלאכה הייתה נעשית בצורה גדולה, ‫כמו שאמרנו, על ידי בהמות. ‫כיום עושים את כל המלאכות האלה ‫על ידי דברים אחרים.

‫על כל פנים, האב מלאכה, מה שנקרא דש,

‫בדרך כלל זו הפרדה של האוכל מהמעטפת.

‫ברור שבמלאכה הזאת אנחנו צריכים להתייחס ‫לכל מיני דברים,

‫אחרים, כיצד היום זה מתבטא, ‫ומהן ההשלכות לכך.

‫על כל פנים, כיום אני מתכוון לדבר ‫על הנושא של התולדה של דש,

‫שזה מפרק.

‫מפרק תולדה של דש, זה גם מעין אותה מלאכה,

‫כאשר התוצאה של הדברים הללו זה הסוחט.

אנחנו רגילים, אצלנו מאוד מצוי ‫העניין הזה של סחיטה,

‫כמרן בשולחן ערוך,

בסימן שכ,

‫התייחס לעניין הזה של סוחט.

‫לשון השולחנה רוחקה.

‫זיתים וענבים אסור לסוחטן,

‫ואם יצאו מעצמן אסורים, ‫אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה.

‫ותותים ורימונים אסור לסוחטן, ‫ואם יצאו מעצמן,

אם עומדים לאכילה מותר, ‫ואם עומדים למשכן אסור.

‫ושאר כל הפירות מותר לסוחטן.

‫נסכם את מה שקראנו כאן.

‫כמו שאמרנו, בעצם המפרק,

המפרק זה תולדה של דש,

‫והסוחט, זה גם עניינו כמו מפרק. ‫מדוע?

אם ניקח ענבים למשל,

‫הענב עצמו, הענבים עצמם, או זיתים,

‫מה שנאמר כאן בהלכה,

‫הענב עצמו, ניתן לאכול אותו. ‫לוקחים ענבים ומברכים בורי פרי עץ ואוכלים אותם.

‫זיתים, שוב, אותו דבר, לוקחים זיתים, כאשר הם ראויים לאכילה, כמובן, ‫אחרי תהליך מסוים,

‫מברכים בורי פרי עץ ואוכלים.

הענבים, הייחוד שלהם,

‫זה שניתן לעשות מהם יין. ‫בזה שאנחנו סוחטים את הענבים,

אז יוצא משקה. ‫אז כלומר, בתחילה הענבים היו אוכל,

‫ברגע שסחטנו את הענבים ויצא משקה,

‫אז מהאוכל יצא משקה.

‫אז יש כאן הפרדה, יש כאן מעין פירוק מסוים. ‫אנחנו מפרקים את המשקה מן המאכל.

‫זה היה ענבים, סחטנו, נהיה משקה, נהיה יין.

‫אותו דבר גם זיתים, זה היה זית. ‫הזיתים הם עצור בתוכם שמן, ‫במיוחד זיתים שמורידים אותם ‫אחרי שהם בשלים והם טובים מאוד. ‫אתה לוקח זיתים, אתה יכול לסחוט ‫אפילו בעזרת היד,

‫אתה עושה לחיצה, יוצא טיפות שמן.

‫הפעולה הזאת נקראת סחיטה.

‫כמובן, כשעושים בכמויות, ‫עושים את זה בכלים.

‫גם יין, כשעושים כמויות, ‫אז ברור שעושים את זה ‫על ידי כל מיני כלים.

על כל פנים, הסחיטה,

‫הסחיטה, מה שאנחנו קוראים, סוחט, ‫אדם שלוקח ענבים או זיתים,

‫סוחט אותם לצורך המשקה, ‫הוא נקרע שהוא עשה מלאכה גמורה.

‫זו תולדה, אמנם, אבל אמרנו כמה פעמים,

‫מבחינתנו אין הבדל ‫בין אב לתולדה. ‫זה דאורייתא וזה דאורייתא.

‫לא משנה אדם זורע,

‫לא משנה אדם משקה,

‫לא משנה אדם שעושה פגישה, ‫כלומר, הפרדה של החיטה מהשיבולת,

‫לא משנה אם אדם לוקח ענבים, סוחט אותם.

‫זה אמנם תולדה, אבל גם תולדה זה דאורייתא, ‫ומי שחס ושלום עושה,

‫סוחט ענבים

ויוצא מהם משקה בשבת,

‫אם זה בשוגג, חייב חטאת,

‫אם זה במזין,

‫אז חס ושלום חייב סקילה, כרת,

‫כמו כל העניינים.

עכשיו, בעניין הזה של סוחט, ‫כמו שאנחנו מדברים,

‫יש לנו כאן שלוש מחלקות. ‫מחלקה אחת, דאורייתא,

‫מחלקה אחת, דרבנן, ומחלקה אחת, מותר.

וזה בעצם משולחן ערוך ‫בקיצור הדברים שהוא כתב לנו,

כלל לנו כל זה.

זיתים וענבים, ברור לנו, זה דאורייתא. זאת אומרת,

‫אדם שלוקח זיתים וענבים,

‫סוחט אותם למטרה של משקה,

‫הוא נקרא עבר מלאכה דאורייתא.

זה בזיתים וענבים,

‫ומדוע באמת זיתים וענבים? ‫מה הייחוד של הזיתים וענבים?

‫נאמר בזה הרבה טעמים בפוסקים.

אחד הטעמים שנאמר, ‫כי זיתים וענבים,

הרבה מהם עומדים למשקה.

אנחנו יודעים שכשאדם זורע, כשאדם נוטע

כרם הוא מתכוון שיהיו לו ענבים, ‫הוא מתכוון שיהיו לו יין.

אדם ששותה זיתים,

‫אז הוא מתכוון שיהיו לו זיתים לאכילה,

הוא מתכוון גם שיהיה לו שמן מהזיתים האלה לעשות שמן.

זאת אומרת, בעצם הפירות הללו, מה שנקרא ענבים וזיתים,

המהות שלהם זה גם עבור המשקה,

וייתכן מאוד אפילו שהרוב נעשה בשביל משקה.

אני כבר לא מדבר על ענבים מיוחדים של יין, שבוודאי שם הם יותר מיוחדים ליין,

אז ברור ששם הם למשקה.

אבל האמת היא, מעבר לכך,

מעבר לכך, אנחנו יודעים שהמשקה שיוצא מהענבים הוא משקה חשוב.

זה אחד משבחת המשקים.

יש הבדל בכלל בהלכה בין ענבים שסחטנו אותם לבין פרי אחר שסוחטים. אם ניקח,

אני כרגע לא מדבר על שבת, תכף נמשיך על שבת.

אם ניקח למשל ענבים, נסחט אותם ברכת עמור ופרי הגפן.

לעומת זאת, אם ניקח תפוח ונסחט,

אז הברכה שלהם זה שהכול נהיה בדברו.

זה לא מקבל, זה לא, או ניקח, נגיד, אגסים.

אדם ייקח אגסים,

יסחט אותם.

המשקה שיוצא מהם זה נקרא זיעה בעלמא.

אז אומנם זה משקה ואומנם האדם רוצה את זה,

אבל זה סוג אחר. זה לא כמו הענבים,

שהם סוחטים, יוצאי יין,

או הזיתים, שהם סוחטים, יוצאי שמן.

זה לא רק ביחס לזה.

אותו דבר גם אדם שאוכל דבר שטיפולו במשקה,

ואחד משבעת המשקים, כמו שאמרנו, זה שמן זית או יין.

דוגמה, למשל,

אדם שלוקח שמן זית ורוצה לטבל,

הוא רוצה לוקח מלפפון ירוק, נגיד,

מטבל ואוכל.

אז אם זה שמן זית, כיוון שזה משקה חשוב,

זה אחד משבעת המשקים,

הוא חייב לטול ידיים קודם.

כמו שאנחנו נוטלים בליל הסדר,

כשאנחנו עושים את הטיפול,

לוקחים הרי ירק, מטבלים אותו במים עם מלח.

כמו שאנחנו יודעים.

למה? למה נוטלים ידיים?

הנטילה, כי אנחנו אוכלים דבר שטיפולו במשקה.

דבר שטיפולו במשקה זה כמו שאמרנו, נגיד אם לוקחים מלח עם מים,

אני מטבל את הירק שאני רוצה לאכול,

לפני שאני מטבל את הירק שאני בא לאכול, אני חייב לטול ידיים.

זה נקרא טיפולו במשקה.

אבל לא כל דבר נקרא משקה.

שמן זית בוודאי נקרא משקה.

יין בוודאי נקרא משקה.

אבל לעומת זאת, למשל, אם ניקח שמן סויה, זה לא משקה.

אפילו שזה שמן וזה חשוב, אבל זה לא משקה. ולכן אם מישהו יטבל מלאפון ירוק בשמן סויה או שמן חמניות וכדומה, לא צריך ליטול לידיים,

כי זה זיעה בעלמא.

הוא הדין גם אם ניקח סחיטת סחיטה,

נסחט למשל תפוז או נסחט דברים אחרים, תפוח, עגס.

המשקה שיוצא זה לא אחד משבעת המשקים.

לכן אם מטבלים בזה,

אין צורך לטול ידיים.

אז קודם כול אנחנו רואים שיש הבדל מהותי בין שמן זית לכל השמנים והמשקאות האחרים.

בין ענבים שסחטנו ויוצא המשקה שזה נקרא יין, לבין כל המשקאות האחרים,

אם ניקח רימון ונסחט,

אנחנו לא נברך בעורק רעץ על המים שיצאו,

וזה גם לא ייקרא משקה.

סחיטת רימון, אם ניקח רימון ונסחט אותו, נגיד,

ומישהו יטבל, ייקח מלאפון ירוק ויטבל,

ויאכל. לא צריך ליטול ידיים. למה?

כי המשקה של הרימון הוא לא אחד משבעת המשקים.

אז אנחנו רואים במהות של המשקים,

יש הבדל בין ענבים וזיתים, שזה מחלקה אחת, לבין כל האחרים.

אבל כשאנחנו דנים לגבי הלכות שבת, פה אנחנו צריכים למצוא מה הקובע.

אז כמו שאמרנו, דבר ברור הוא שמן זית, כאשר אנחנו לוקחים זיתים,

סוחטים אותם על ידי כלי, לא משנה באיזה דרך.

זה נקרא סחיטה גמורה,

וזה מפרק ואסור מן התורה.

אותו דבר גם ענבים.

אדם שלוקח ענבים,

סוחט אותם בשבת, חס ושלום,

אז הוא עבר כאן על מפרק,

שזה תולדה של דש, כמו שאמרנו,

וזה איסור דאורייתא.

אגב,

אם יום שישי סחטנו ענבים, אנחנו יכולים גם לקדש על זה,

למרות שזה עדיין לא נקרא יין מהודר.

אבל נגיד אדם שביום שישי נזכר שאין לו יין ואין לו מיץ ענבים ואין לו כלום,

אבל יש לו ענבים, אז אין לו בעיה. ביום שישי הוא יכול לפני שבת לסחוט ענבים, לסנן ולשמור, והמשקה הזה נקרא גם כן בשם יין מבחינתנו.

יכול לברך הדיבור יפה גפן וגם לעשות על זה קידוד.

אבל כמובן שבשבת,

חס ושלום, בוודאי שאסור לעשות את זה.

אז כמו שאמרנו,

דאורייתא זה בשמן זית, כמו שראינו, וענבים.

זה מה שמרן התחיל.

זיתים וענבים אסור לסוחטן.

הכוונה כאן אסור, זה אסור מן התורה.

יוצא יותר מזה, ואם יצאו מעצמן, אסורים.

אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. זאת אומרת, אם קורה,

אדם קונה הרבה ענבים, שם אותם באיזה גיגית,

ביום חמישי-שישי קנה ענבים. הענבים היו די בשלים.

אז פתאום הוא בא ורואה שבתחתית הגיגית הזאת יש משקה.

המשקה הזה, ממה יצא? מהענבים הללו.

אסור גם לשתות את המשקה הזה.

למה?

אנחנו חוששים, אפילו שהוא לא סחט, זה נהיה מאליו.

אנחנו חוששים,

אם יבוא לשתות את המשקה הזה, הוא יבוא לסחוט.

אז אנחנו גוזרים שמא יבוא לסחוט.

לכן הוא כתוב,

ואם יצאו מעצמן אסורים, אפילו לא היו עומדים אליי לאכילה, למרות שהענבים האלה, המטרה שלהם, הוא קנה אותם לא לעשות מהם יין.

המטרה שלו זה כדי לאכול אותם.

אז מה אנחנו חוששים בכל זאת?

בכל זאת אנחנו אומרים, אם ייקח את המשקה שיצא מעצמו,

יש חשש שפתאום מתחשק לו לסחוט את הענבים כדי שיהיה לו עוד

משקה כזה, ואז הוא יגיע לידי דאורייתא.

גם אם הענבים האלה נקנו במטרה לאכילה,

ולא נאמר, תשמע, בין כך קנית על זה לאכילה,

כנראה הוא לא יסחק.

לא אומרים את זה. בזיתים וענבים, כיוון דאורייתא, אנחנו חוששים.

עכשיו, המחלקה השנייה, זה מה שכתוב כאן,

תותים ורימונים.

כנראה בזמנם תותים ורימונים זה מאוד מצוי,

ויחסית היו חלק גדול,

חלק גדול היו סוחטים מהתותים והרימונים. כנראה עוד דברים, אבל זה אחד הדברים שהיו רגילים לסחוט.

מה קורה כאן?

אדם שלוקח רימון ושוחק בשבת,

הוא עובר על איסור דאורייתא,

לא דאורייתא,

כי העיקר של הרימונים זה לאכילה.

רוב הרימונים, אנחנו נוטעים אותם לאכילה.

אומנם נכון שגם

סוחטים מהם עושים מהם מיץ רימון,

אבל זה כמות לא מי יודע מה.

לכן אנחנו מתייחסים אל הרימונים כאל פרי שגם סוחטים אותו אם רוצים. פעמים סוחטים, פעמים לא.

הרוב כנראה לא הולך לשחיתה.

לכן,

אז לסחוט בשבת זה ודאי איסור.

האיסור הוא דא רבנן.

מה קורה אם יש לי רימונים והמשקה יצא מעצמו?

האם גם כאן אנחנו נחזור או לא?

אז כאן זה תלוי.

ותותים ורימונים אסור לסוחטן.

אז זה ההלכה.

בהלכה כתוב לסחוט אסום.

אז גם אם זה לא דאורייתא, אבל מדרבנן זה אסום.

ואם יצאו מעצמן,

מה קורה אם ישחטותים או רימונים והמשקה זב מעצמו? זאת אומרת, לא סחטנו, זה היה מעצמו, מה קורה?

האם מותר לשתות את המשקה הזה או לא? אז תלוי.

אם עומדים לאכילה, מותר.

אם קנינו את הרימונים הללו במטרה לאכול, אז מותר. אני אומר,

תשמע, המטרה שלך זה היה כדי לאכול.

אז אם זה כדי לאכול אז אין חששי ממה תבוא לסחוט.

למה שתבוא לסחוט אם קנית את הרימונים או את התותים הללו לאכילה?

אבל אם המטרה היא למשקה

ואם עומדים למשקים,

אם האדם קנה את הרימונים או את התותים הללו למשקים,

אז כיוון שהמטרה שלו למשקה,

ועכשיו אתה רואה שבשולי הקערה הזאת יש

נזל לשם,

יש שם משקה שיצא מעצמו,

אסור לך לשתות את זה. למה?

כיוון

שקנית את הפירות הללו זה עומד למשקה.

אומנם עכשיו אתה אומר, טוב אני רק אשתה את מה שיצא מעצמו,

אבל כאן כיוון שזה עומד למשקה אנחנו חוששים שמא יבוא לסחוב.

בקיצור,

בדאורייתא, כלומר זיתים וענבים, כיוון שהסחיטה זה דאורייתא,

בכל מצב, אם זה יוצא מעצמו, אנחנו אוסרים,

בכל מצב, בין אם זה עומד לאכילה ובין אם זה לא עומד לאכילה,

בתותים ורימונים,

כיוון שזה דרבנן,

וכמו שאמרנו למה זה דרבנן, או בגלל שלא הכול,

לא הרוב עומד למשקה, או בגלל שהמשקה שלהם הוא לא כל כך חשוב.

לכן, אם זה יוצא מעצמו, אז תלוי.

אם קנית את הרימונים הללו

כדי לאכול אותן,

אז המשקה שזב מעצמו,

אני אומר, מותר לך לשתות אותו. למה?

אני לא חושש שמא תבוא לסחוט את יתר הרימונים,

כי המטרה שלך הייתה כדי לאכול את הרימונים ולא לעשות מהם משקה.

אבל אם קנית את הרימונים האלו במטרה לעשות מהם משקה,

אז גם המשקה שזב מעצמו אנחנו אוסרים.

זה המחלקה השנייה. המחלקה השלישית, ושאר כל הפירות, מותר לסוחתן.

שאר כל הפירות

שלא רגילים בכלל לסחוט,

אין בעיה,

מותר לסחוט אותם בשבת. למה?

כי דבר שלא רגילים לסחוט,

אנחנו לא רואים את המוצר הזה כמשקה.

אנחנו אומרים, תשמע, זה לא נקרא שעשית כאן סחיטת משקה,

אלא זה נקרא אוכל, כי בדרך כלל אוכלים אותם. זאת אומרת ככה,

אם נבוא לסכם, זיתים וענבים זה דאורייתא,

סחיטתם מן התורה אסור,

רימונים,

תותים ומה שדומה להם זה אסור מדרבנן,

דברים שבכלל לא מצוי לסחוט אותם,

מותר לסחוט לגמרי.

האחרונים כיום,

עד כאן זה דבר של חנוך. הרמות אומר, ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות,

לשתות מימה ומוחמד שמא ותענוג,

דינו כתותים ורימונים.

אבל אם נהגו לסחוט לרפואה לבד, אין לך את שכול, זה דווקא לסחוט וכו'.

זאת אומרת ככה,

הרמות אומר,

עכשיו, ישנם הרבה פירות שרגילים לסחוט אותן למשקה,

אז נכון, אם רגילים, אז זה נהפך לתותים ורימונים.

הרי כשאנחנו אומרים תותים ורימונים זה לאו דווקא.

האחרונים כיום,

דנו הרבה אחרונים, זה לא רק מהיום, זה כבר לפני הרבה זמן אפילו,

מאחר,

בזמן חזל כנראה לא כל הפירות היו סוחטים,

היו מעט פירות שהיו סוחטים אותן ואת הרוב היו אוכלים.

עם הזמן, כנראה

בגלל שלסחוט זה נהיה יותר קל,

או סיבות אחרות.

על כל פנים, כיום, אם אנחנו דנים היום

מה קורה עם אגסים, מה קורה עם תפוחים,

מה קורה עם תפוזים, מה קורה עם אשכוליות,

מה קורה עם כל הדברים האלה, מותר או אסור,

אז

רוב הפוסקים כותבים,

אז זה ברור, אשכוליות, תפוזים וקלמנטינות והדברים הללו,

זה ברור שאסור,

זה בוודאי לא פחות מרימונים.

כי אם אפילו,

אם אנחנו היום נרצה לתרגם לעצמנו מה ההבדל בין רימון לתפוס,

ברור שרוב בני האדם יגידו, בוודאי,

תפוזים יותר סוחטים.

אז אם בהלכה נקבע, שוחן ערוך כותב שרימונים אסור לסחוט מדרבנן אומנם,

אז תפוזים בוודאי שאסור לסחוט,

כי התפוזים בחלקם הגדול הולך לסחיטה,

אנחנו מכירים, יש את המושג מיץ תפוזים,

מיץ אשכוליות,

המושג הזה נבע מכך שאכן חלק גדול מהתעשייה של התפוזים או האשכוליות וכדומה הולך למשקה.

כיוון שהכול הרבה מאוד הולך למשקה,

בוודאי זה אסון לדרבנן.

ישנם כאלה שטענו שייתכן מאוד,

ייתכן מאוד שהפרי האדם הללו, אולי זה יהיה אפילו דאורייתא.

למרות שהדברים לא ברורים,

יותר נראה לומר את זה דרבנן,

אני אומר יותר נראה לומר ככה,

כי ככה נראה לכאורה מסתימות דברי השולחן ארוך

במהלך הבית יוסף וביותר מדברי הרמב״ם ועוד ראשונים.

לכן השולחן ארוך כשקבע שזיתים וענבים אסור,

הם הדאורייתא,

תותים ורימונים

זה דרבנן.

אנחנו רק מוסיפים שבוודאי שפרי הדר זה דרבנן,

בוודאי זה אסור,

ודרבנן זה בוודאי,

והיו כאלה שטענו שזה היום תפוזים זה דאורייתא.

לא ניכנס לפרטים, איך הם הגיעו לזה,

אבל שנדע שיש כזה דבר.

יש כאלה,

באחרונים שכתבו שפרי הדר, במיוחד תפוזים או אשכוליות,

שחלק גדול מאוד, וייתכן אפילו הרוב,

ביחס כמובן,

שהרוב אפילו הולך למשקה,

כיוון שאפילו ייתכן מאוד שהרוב הולך למשקה,

איזה שקל שטענו שזה יהיה אפילו דאורייתא.

טוב,

יש לזה השלכות, אנחנו תכף נראה בהמשך מהן ההשלכות שישנן,

אבל על כל פנים, שזה אסור, ברור לנו שאסור.

לקחת תפוז ולשחות על מנת שיהיה לך מיץ תפוזים,

בוודאי שאסור.

הוא הדין אשכולית,

הוא הדין גם כן קלמנטיון.

מה עם יתר הפירות?

אגסים, תפוחים.

אז למעשה היום כותבים כמעט כל האחרונים שרוב רובם של הפירות כיום,

אנחנו יודעים שעושים מי מיץ,

מתפוחים עושים מיץ,

מאגסים עושים מיץ,

פרי הדר זה פשוט כמו שאמרנו,

ועוד כהנה וכהנה הרבה פירות שעושים מי מיץ.

לכן כיוון שכן, כמעט רוב רובם של הפירות,

נצטרך לומר שאסור לסחוט אותן בשבת,

כיוון שכיום ניתן כן לסחוט אותן.

חוץ מאולי יש דברים, אולי,

יש דברים שאולי לא מצוי.

יכול להיות נגיד מלפפון ירוק, אני אומר יכול להיות, אולי יש מקומות שכן עושים.

מלפפון ירוק, לסחוט אותו, אולי זה לא אסור.

למה? כי זה עדיין לא מצאנו שעושים ממנו אומץ. למשל עגבניות,

אז האחרונים כותבים שאסור, כי היום יש

מיץ עגבניות, רסק עגבניות,

וכל הדברים האלה שיוצרים מהם גם משקה,

גם אם זה לא הרבה ביחס אבל גם.

זאת אומרת לקחת עגבניה ולסחוט אותה במטרה שיוצא מיץ של עגבניה,

אז זה אסור.

וכן על זאדר. אז כמו שאמרנו, כיום חלק גדול מההפירות הם עומדים גם לסחיטת משקה,

אז כיוון שכן,

אז מדרבנן לפחות אנחנו נאסון,

חוץ

מפרי שברור לנו שלא סוחטים אותו, שזה לא כדאי,

לא משתלם או ש...

אז אין החינם, אז יהיה מותר לסחוט אותו אפילו במטרה של משקה,

למרות שישנה שיטה בחוסקים שאם המטרה היא משקה, הכול אסור. יש כזאת שיטה.

אבל ראינו שחן ערוך לא הולך ככה.

לפי השולחן הערוך, זיתים

וענבים זה דאורייתק,

שאר הפירות זה דרבנן,

פירות שבכלל לא סוחטים, זה מה שאמרנו. שאר כל הפירות נותרו לסוחט הען. זאת אומרת,

זאת המחלקה של פירות שבכלל לא סוחטים אותן.

יכול להיות שיש כאלה פירות כיום. צריך פשוט לבדוק איזה פירות לא סוחטים,

כי זה לא כדאי,

או זה מדי יקר, אולי,

אז אין החינם, אז יהיה מותר לסחוט אותן.

אבל שוב, זה גם יכול להשתנות.

כמו שידוע, היו תקופות שאגסים ותפוחים לא היו סוחטים אותן,

כי עיקר הגידול היה בשביל זה, יחידים היו סוחטים.

אז אין החינם,

אז היה מותר חלק גדול, רוב הפירות בזמנם,

לכן לשון השולחן ערוך,

ושאר כל הפירות, מותר לסוחט אותן. מה זה שאר כל הפירות?

רוב רובם של הפירות. למה?

כי בזמנם רוב הפירות לא היו סוחטים אותן.

אבל כיום, כשרוב הפירות כן סוחטים,

לכן צריכים להיזהר לא לסחוט במטרה של משקה.

אם אתה רוצה את זה למשקה, לא לסחוט.

וכל זה לסחוט אסור, אומר הרמו,

אבל מותר למצוץ בפיו

מן הענבים המשקה שבהן,

כל שכן שאר דברים,

ויש אוסרים למצוץ בפה מהענבים חוצה בהן. זאת אומרת, כאן הרמו מתייחס,

אנחנו דיברנו עד עכשיו על לסחוט, לקחת ולסחוט.

אז לסחוט אסור. מה יהיה אדם שלוקח ענב והוא מחזיק,

קרב את זה לפה והוא מוצץ? הוא סוחט בפה.

אז לכאורה הוא לא סוחט, זה לא דרך סחיטה, זה דרך אכילה.

אבל אחרי הכול הוא מוצץ רק את המשקה,

אז מה הדין כאן?

אז נעשה ככה.

האחרונים מסכמים, כיוון שענבים זה דאורייתא, אז לא כדאי לעשות את זה. למרות שמעיקר היה נראה שלכאורה זה לא צריך להיות אסור,

אבל כדאי להחמיר.

לא להחזיק ענב,

ענבים, ולמצוץ ולזרוק את מה שנשאר,

כי ענבים הרי זה דאורייתא, ובדברים דאורייתא לא כדאי גם בדברים שנראים קרוב לסחיטה.

מה שאין כן, יתר,

נגיד לקחת אשכולי ולמצוץ ולזרוק, זה כן מותר.

ככה בעצם האחרונים כותבים.

אבל זה ברור שלקחת ענב ולהכניס ממש לפה ולסחוט אותו בלשון ואחיך

ואת השארית לזרוק, זה ודאי מותר.

על זה אנחנו לא מדברים.

כל מה שאמרנו שיש קצת להחמיר ולאסור זה רק להחזיק ביד ולמצוץ את המשקה בלבד. יש מקום להחמיר בענבים,

או זיתים כמובן, ולא בשאר דברים.

זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת,

משכין העוצים מהם מותרים,

אפילו אם לא נתרסקו מערב שבת,

אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה,

אף על כפי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית,

מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית.

יש כאן הלכה מסוימת.

בהלכה הזאת כתוב ככה,

אם יש לי גיגית,

יש שם ענבים שסחטנו ויש

משקי יין כבר מיום שישי,

או אפילו ענבים שקצת התבקעו,

אבל יש יין ממש,

יש יין ממש מיום שישי.

בהחלט הענבים הללו שבתוך היין,

אז בהחלט הם ממשיכים לזוב כלפי היין.

אז מה קורה כאן?

אני יודע, נגיד, אני יודע שבתערה הזאת, נגיד, היה ליטר יין כבר ביום שישי.

עכשיו, יש בתוך הליטר יין הזה,

יש כאן עוד כמה, שלוש קילו, ארבעה קילו ענבים.

עכשיו, אנחנו יודעים שהתהליך,

שהענב שנמצא עם יין,

או משקה שזב כבר והיה וכבר הוא נחשב,

אז אנחנו יודעים שהענבים ממשיכים לזוב מתוכם אל המשקה.

אז בעצם,

הרי למעלה אמרנו שהענבים שיוצא מהם משקה מעצמו, אסור לשתות אותם.

מה קורה כאן?

כאן אנחנו אומרים שזה מותר. ולמה באמת?

כי הענב הזה שמתבקע בתוך הגיגית שיש בה יין,

אז

זה נכנס לתוך היין ומתבטל.

אז כמובן שזה נכנס ותוך היין מתבטל, אין לנו בעיה.

נגיד, אם יש לי כאן יין,

אם יש לי כאן יין ויש לי ענב בפנים,

אז היין הוא יין.

הענב שבפנים מתבקע.

נכון, אם הענב היה בחוץ והיה מתבקע,

אסור לשתות את מה שיוצא.

למה? כי זה משקה של זהב שאסרנו.

אבל הוא נאסר,

ולכן אסרנו.

אבל כאן הוא אף פעם לא נאסר.

איך שהוא יצא, הוא ישר התערב עם המשקה.

כיוון שאיך שהוא יצא, הוא ישר התערב עם המשקה, אז הוא התבטל.

המציאות שלו לעולם לא היה איסור בפני עצמו.

איך שהוא מתחיל לצאת, הוא כבר התערב.

כיוון שהוא התערב היה שישים כנגד,

לכן הוא בטל.

וכאן אנחנו לא נאמר, תשמע, זה דבר שיש לו מתירים.

הרי יש לנו דין,

בהלכות הערובות אנחנו יודעים, דבר שיש לו מתירים, לא בטיל אפילו באלף.

כתוב בהלכה למשל.

ביצה שנולדה ביום טוב, ביצה שנולדה ביום טוב היא אסורה.

מה קורה אם הביצה הזאת התערבה באלף ביום טוב?

נגיד תרנגולת הטילה בצה, היא אסורה כמובן.

עכשיו, מה קורה אם ילד בטעות לקח את הביצה, שם אותה איפה ש...

כל הביצים,

והתערבה באלף?

אפילו באלף, לא מכירים אותך.

כל הביצים הזוורים. למה?

אפילו שיש כאן אלף כנגד,

אנחנו אומרים, תשמע, זה דבר שיש לו מתירים.

תחכה ומוצאי יום טוב יהיה מותר לך.

אז יהיה מותר, תחכה. למה תגיד,

בוא נגיד ביטול, בוא נבטל, נגיד זה בטל ברוב,

זה בטל כאן אפילו באלף?

למה שלא יהיה בטל?

כיוון שהדבר הזה, המוצר הזה, יש לו מתירים במוצאי שבת,

אז אנחנו אומרים, למה שתיכנס לבעיות היום?

תחכה עד מוצאי השבת ותאכל אותם.

זה נקרא דבר שיש לו מתירים.

אז דבר שיש לו מתירים, לא בטל. יש בזה הרבה פרטים, כמובן צריכים ללמוד את זה ביסודיות,

בכל הנושא.

אבל כאן, אז לך אור, אנחנו גם נשאל.

אתה, הרי אמרנו שאם הענבים מתבקעים לתוך היין,

אז אמרנו שזה מותר, כי זה בטל.

למה לא נאמר, תחכה עד מוצאי שבת וזה יהיה דבר שיש לו מתירים?

התשובה לכך,

כי זה אף פעם לא היה אסור.

זה לא היצא והיה אסור ונכנס.

איך שהוא יצא, מייד נכנס.

אז לא היה רגע שהיה אסור.

באמת,

אם זה נגיד היה ענבים,

היו מתבקעים באיזה גיגית,

ומישהו ייקח,

אחרי שהתבקעו ויצא המשקה

שזב שהוא אסור,

אם אחר כך יערבו אותו עם היין זה ודאי יהיה אסור, ולא נגיד שזה יתבטל,

כי זה כבר היה אסור.

מה שיתערב אחר כך, בלי כוונה,

אז הוא כבר נאסר. אם הוא כבר נאסר,

אנחנו נאמר שזה דבר שיש לו מתירים ולא בטל.

אבל כאן הוא אף פעם לא היה ניכר בפני עצמו,

כי איך שהוא התבקע מהחנב לתוך היין או לתוך המשקה,

כבר הוא נהיה מותר,

הוא התחיל במותר.

לא היה לו רגע אחד של איסור,

לכן זה מותר,

זה מה שכתוב כאן בהלכה.

ולכן אם באמת זה לא היה ככה, אז אין החינם, היינו אוסרים אותו.

חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמל, מותר למשוך מים לשתותם,

אפילו לא נתן מים והיין מתמצב זם מעלה, מותר לשתותו.

מותר לסחות אשכול ענבים לתוך קדרה שיש בה תבשיל.

כדי לתקן האוכל, דאבלי משקה הבא לאוכל, וכאוכל דאמי.

אבל אם אין בתבשיל, אסור.

אנחנו עד עכשיו דיברנו,

כשאנחנו סוחטים ענבים לתוך כוס, לתוך קערה, לא משנה לתוך מה,

אז זה דאורייתא ואסור גמור.

אבל מה יהיה למשל אם אדם ייקח ענבים,

יסחט אותם על מאכל, ישירות אל מאכל.

נגיד, דוגמה,

יש לי סלט פירות,

יש לי תפוזים,

תפוחים ו...

אדם רוצה גם לטעום טעם של מיץ ענבים.

האם מותר לקחת ענבים לסחות,

שהמשקה שלהם...

ייבלע לתוך האוכל, ושולחן הרוב כותב שמותר.

כל מה שאמרנו לאסור,

כל מה שאמרנו לאסור זה אם אתה לוקח את הענב,

זה היה אוכל, אתה שוחק,

מאוכל אתה הפרדת, אתה פירקת,

אתה פירקת מאוכל למשקה.

זה היה ענבים

שאוכלים אותם, אתה פירקת, אתה סחקת, יצא משקה.

המשקה שיצא,

זה נקרא

זה נקרע מפורק מהאוכל,

זה מלאכה וזה דאורייתא.

מדוע? כמו שאמרנו, כי אתה עשית כאן פירוק,

מאוכל הפכת למשקה.

זה דווקא אם אתה סוחט ענבים לתוך כלי ריק וכדומה.

אבל אם אתה סוחט את הענבים ישר לאוכל,

אז אני אומר, הענב, בתור ענב זה אוכל.

כשאני סוחט

את המשקה לתוך אוכל,

הוא היה אוכל ונשאר אוכל.

אז אין כאן מלאכה.

זאת אומרת ככה, מעיקר ההלכה,

ניתן לסחוט ענבים אפילו ואפילו זיתים, זיתים וענבים,

שזה דאורייתא,

כל האיסור זה כשאני סוחט אותם במטרה למשקה,

לכלי ריקן וכדומה.

או אפילו גם אם אני אשחק לכלי ריקן ואני אעביר אחר כך גם ליאסון.

אבל אם אני סוחט את זה ישירות אל האוכל, כמו שאמרנו,

ישירות אל האוכל,

שחנא רוח פוסק שזה מותר גם בזיתים וענבים.

לכן השחנא רוח כאן כתב,

מותר לשחוט אשכול ענבים מתוך קדירה שיש בה תבשיל

כדי לתקן את האוכל. זאת אומרת, כדי לתת לאוכל טעם טוב, זו הכוונה.

לתקן את האוכל, שהאוכל יהיה יותר מתוקן, האוכל יהיה יותר חשוב.

למה? דהב אלי משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי.

משקה הבא לאוכל כאוכל דמי.

המשקה הזה, לאן הוא בא? הוא בא לאוכל.

דינו כמו אוכל. אז ממילא, כיוון שדינו כמו אוכל,

אז לא הפכתי אותו אף פעם למשקה.

כל האיסור זה אם אני הופך את האוכל למשקה. אז אני אומר, אה, זה האוכל, הפכת את זה למשקה?

זה נקרא מפרק.

זו התולדה של דא שאמרנו כל הזמן,

זה רק אם אני סוחט במטרה למשקה.

אבל אם אני סוחט ישירות על המחר, זה מותר.

אבל אם אין בתבשיל, אסור. אבל אם אין תבשיל, זה ודאי שאסור.

לא רק זה, גם אם אני אשחט לתוך כוס ואני אעביר לתבשיל,

זה גם אסור.

כי ברגע שסחטתי אל הכוס, כבר אני נכנסתי לבעיה.

אני צריך לסחוט, אם כן,

לסחוט ישירות אל התבשיל.

למעשה, ככה, האחרונים דנים בנושא.

מה הדין הלכה למעשה?

ידועה שיטת רבנו חננאל.

מרן כאן לא הזכיר אותה, אבל לקמ״ן.

לקמ״ן,

השולחן ערוך כותב,

כשהשולחן ערוך שם מדבר על כבשים,

אז השולחן ערוך אומר ככה,

ולרבנו חננאל, כל שהוא צריך,

למעשה כשהשולחן ערוך בהלכה לקמ״ן,

ביחס לסחיטת כבשים, אנחנו נראה את זה בהמשך,

אבל ביחס להלכה הזאת מרן מזכיר מה קורה, איך מותר לחסוך.

בהמשך מרן כותב,

ולרבנו חננאל,

מכניס את זה באמצע ההלכה,

ולרבנו חננאל, זה אחד מגדולי הפוסקים,

מגדולי הראשונים,

כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת,

אפילו סחט לקדרה שיש בה אוכל.

זאת אומרת, רבנו חננאל יש לו שיטה מיוחדת.

גם אם אתה סוחט,

לא משנה מה,

כל דבר שאתה סוחט,

כל דבר שאתה סוחט, כגון ענבים,

זיתים או כבשים, מה שהוא דיבר שם,

אפילו זה לתוך האוכל,

אז זה נקרא מלאכה גמורה וחייב.

זאת אומרת, יוצא לפי שיטת רבנו חננאל לקחת ענבים, לסחוט.

ענבים, אם אני סוחט אותם לתוך

מאכל,

זה גם איסור גמור וזה דאורייתא.

לכן כל מה שכאן אנחנו אומרים שמותר לתוך אוכל,

הכוונה זה לרוב החוסקים, וככה עיקר ההלכה.

אבל לא לרבנו חננאל.

לכן, אז האחרונים דנים,

מאחר והשולחן ערוך לקמאן, אמנם כאן לא,

אבל לקמאן הביא את שיטת רבנו חננאל,

אז הוא לא סתם הביא את שיטת רבנו חננאל

בכדי לתת לנו עוד ידיעות,

יותר מזה,

המטרה של השולחן ערוך שכתב את ההלכה הזאת,

להחמיר לכתחילה.

לכן, אז הפוסקים כותבים ככה,

מאחר וזיתים וענבים זה דאורייתא,

אם נשחט את זה למשקה זה דאורייתא,

אז רצוי להחמיר,

לא לשחוט זיתים וענבים

לתוך קערה של אוכל.

למרות שלפי שחננאל ראינו זה מותר,

לכתחילה, כמו שקראנו עכשיו,

מותר לקחת ענבים ולשחוט לתוך מחט,

אבל מאחר שלדעת רבנו חננאל זה אסור גמור,

אז בזיתים וענבים שזה דאורייתא אנחנו נחמיר לכתחילה

לא לקחת ענבים ולשחוט לתוך מחט,

לא לקחת זיתים ולשחוט את השמן, למרות שלא כל כך מצוי אצלנו הדברים הללו,

כדי להתאים את המחט,

למרות שלדעת השולחן הארוך זה מותר.

אם יש צורך, אז אין אף אחד נאמן, נלך אחרי עיקר ההלכה,

אבל כתחילה יש עניין להחמיר בנושא.

אבל,

אבל,

אם נרצה לדון מה קורה עם תפוזים, אדם שרוצה,

הרי אמרנו תפוזים,

לסחוט תפוזים, ודאי זה אסון, מדרבנן לפחות.

דיברנו שיש כאלה שאומרים, אולי זה דאורייתא, אבל בכל פנים,

מדרבנן לקחת תפוז או אשכולית לסחוט,

בוודאי זה אסון,

למשקק.

אבל מה יהיה אם אני רוצה לסחוט את האשכולית או את התפוז, אם אני רוצה לסחוט

אשכולית או תפוז לתוך סלת פירות וכדומה,

זה בוודאי שיהיה מותר.

הרי אמרנו לפי דברי השולחן הארוך,

עיקר ההלכה אפילו ענבים וזיתים לתוך מאכל מותר.

למה?

כי זה לא נקרא מפרק, כי זה לא נקרא סחיטה, זה לא נקרא איסור. למה?

כי אמרנו משקה שבא לאוכל, כוכל, דינו כמו אוכל,

אז כאילו האוכל נשאר אוכל.

אז מילא אם נחמיר, אז נחמיר בזיתים וענבים.

אז אם נרצה לקחת ענבים ולסחוט לתוך סלת פירות, זה נגיד, תשמע, כדאי להחמיר.

רצוי להחמיר, וככה מביאים הרבה אחרונים.

אבל אם רוצים לשחוט, למשל,

תפוז, אשכולי וכדומה לתוך

סלת פירות, למשל,

או לתוך מאכל אחר, לא משנה,

כל אחד לפי עניינו,

אז אנחנו נגיד, מאחר שבעיקר ההלכה זה מותר לתוך אוכל.

נכון, למשקה בלבד זה אסור, כמו שראינו,

אבל לתוך אוכל אנחנו יכולים להציא הרבה שופי.

למה? כי, כמו שאמרנו, זאת אומרת,

הכול פרי חוץ מענבים, חוץ מזיתים וענבים.

כשאנחנו מדברים על פרי,

גם פרי שדרכו לסחוט כי אין פרי הדר וכדומה,

או לקח תפוח או אגס, אדם שלוקח אגס מאוד מבושל רוצה לסחוט אותו לתוך סלת פירות וכדומה,

אז גם אנחנו נגיד לו שמותר. למרות שאמרנו שחלק גדול מהפירות אסור לסחוט אותם למטרה של משקה,

כל מה שאסרנו זה רק למטרה של משקה.

אבל אם המטרה היא לאוכל,

על מנת לתקן את האוכל, למתק את האוכל, להוסיף טעם,

זה בוודאי שיהיה מותר,

על פי מה שאמרנו.

בקיצור, אנחנו נסכם את ההלכה.

זיתים וענבים זה דאורייתא,

אם הסחיטה היא לשם משקה.

זיתים וענבים שיצאו מעצמם,

בכל מצב אסור לשתות אם יצאו לעצמה.

ועכשיו זה משקה.

אם אסור לשתות את זה, זה גם מוקצה,

זה צריך לזכור תמיד.

כשאנחנו אומרים אסור לשתות את המשקה הזה שיצא,

אז המשקה נקרא מוקצה.

אסור גם לטלטל אותו, כי זה אסור בשתייה.

עכשיו,

יתר הפירות שעומדים גם לאכילה וגם לשתייה, לסחוט,

מה שהדרך לסחוט, ואפילו לא כולם סוחטים,

ואפילו לא הרוב סוחטים,

אבל המציאות היא שסוחטים,

וכמו שאמרנו כיום,

רוב הפירות,

ניתן לומר שסוחטים אותן,

אז לסחוט למטרה של משקה אסור.

אם יצא מעצמו, אז תלוי.

אם קנית תפרי לאכול, אז מותר.

אם קנית למשקה כדי לסחוט, אז אסור. כמו שראינו ברימונים.

רימונים, אם אתה קנית רימונים לאכילה,

ופתאום אתה רואה בקערה למטה קצת מיץ רימונים שיצא מעצמו,

מותר לשתות את זה. למה?

כי אני לא סחטתי את זה, והרימונים עומדים לאכילה.

אנחנו קנינו אותם במטרה לאכילה,

אז יהיה מותר לשתות את המשקה של זהב.

עכשיו, לסחוט רימונים, כמו שאמרנו, אסור.

על אוכל, אם אני רוצה לקחת רימון,

לסחוט לתוך סלת פירות וכדומה,

אז יהיה מותר, כמו שאמרנו.

כי אם עיקר היה לך גם בחנבים וזיתים היה מותר,

כמו שהשולחן ארוך קוטב.

אמרנו שרצוי להחמיר בזיתים וענבים,

מאחר ועם דאורייתא, רצוי להחמיר,

כמו שראינו שהשולחן הארוך הזכיר את רבנו חננון.

אבל ביתר הפירות

אנחנו יכולים לומר שאכן יהיה מותר לשחות לתוך אוכל.

הרבה פוסקים דנים מה קורה.

עכשיו למצוץ בפה, אז אמרנו,

מעיקר ההלכה,

זה נקרא דרך אכילה כמעט,

רק רצוי להחמיר בזיתים ובענבים, לא למצוא צפים.

אבל לאכול ואפילו למצוץ ולזרוק את הפסולת מתוך הפה,

בוודאי שמותר.

יתר הדברים,

האדם יכול לקחת תפוז או אשכולית,

למצוץ ולזרוק.

האחרונים דנים, מה קורה? יש כאלה שרגילים

לחתוך

תפוז או אשכולית ולאכול את זה עם כפי.

מה קורה כאן?

אז למעשה ככה, אם אוכלים,

אם המטרה היא לאכול את ה... למרות שדרך הלחיצה גם נסחט קצת,

אז זה מותר.

האחרונים דנים, חלק אוסרים, חלק מתירים,

אבל נראה שאם המטרה היא לאכול,

כל שקל, אם אני סתם חותך ואוכל, אז ודאי שאין לי בעיה.

רק אנחנו אומרים, אפילו בכפית,

כשאתה אוכל, המטרה שלך היא לאכול.

אז תמיד כשאתה לוקח את הכפית ולוקח

חלק מהאשכולית או התפוז,

אז אומנם גם חלק נסחט, אבל זה מעורב עם המאכל.

המטרה היא האכילה,

ואין כאן מטרה של סחיטת המשקה.

לכן, מעיקר ההלכה נראה להתיר בזה.

אבל אם בן אדם מתכוון רק לשתות, כאילו יש כאלה שחותכים את האשכולית,

לוקחים את הכפית ועושים לחיצה מסוימת רק לקחת את המשקה בלבד.

אז כאן,

אז בעצם עושים סחיטה, רק אם לא סוחטים כך אלא כך, מה זה משנה?

אבל אם המטרה היא לאכילה, זה מותר.

אגב, גם צריכים לשים לב שאנחנו סוחטים או שמענו תפוז

לתוך מיץ פירות, לתוך צלת פירות,

או תפוז למאכל אחר.

אז להיזהר כשסוחטים תפוז או אשכולית, אם הגרעינים נופלים,

לא להוציא את זה, כי יש לנו כאן שתי בעיות.

בעיה אחת של בורר פסולת מתוך אוכל,

ועוד בעיה של מוקצה.

מה לעשות במקרה כזה?

אז אם אדם אוכל מוציא מהפה, אין לו בעיה, אבל ניתן להוציא עם קצת.

נגיד אם אדם סחט למשל תפוז ונפלו כמה

גרעינים בפנים אז הוא יכול לקחת לתוך הסלת פירות,

הוא יכול לקחת עם הסלת פירות,

עם ביחד, זאת אומרת מאכל והגרעין עצמו, ולהוציא,

אז לא נקרא שהוא מוציא את הפסולת בלבד,

אבל להוציא רק את הגרעין עצמו,

את החרצן הקטן הזה שנפל,

זה בוודאי שאסור.

יש כאן ברירה של פסולת מתוך אוכל שהיא אסורה.

מעבר לכך, יש כאן בעיה של מוקצה,

אבל בלי להיכנס לשאלה של מוקצה.

יש כאן דאורייתא, אם זה בורר,

אז זה דאורייתא.

לכן,

גם כשאנחנו דנים על סוחק וכדומה,

תמיד צריכים לשים לב מה קורה עם עוד הלכות.

מה קורה אם אין בעיה של סוחק, אבל אם לא נלווה לזה איזו בעיה אחרת כמו כאן,

אדם שייקח לימון או תפוז ויישחק,

אז הגרעינים נופלים.

הגרעינים לא מתאימים לאדם שיישארו,

והם נכנסים מייד לבעיה כאן של ברירה. יש כאן בורר של פסולת מתוך אוכל.

צריכים להוציא באופן כזה שלא ניכנס לשאלה של בורר,

אלא כמו שאמרנו, להוציא עם המאכל.

ברגע שאתה מוציא את הפסולת הזאת עם חלק מהסלט פירות,

אז אין כאן את השאלה של בורר. כי אני כאן בררתי אוכל מאוכל,

כי לקחתי בכפית הזאת או בכף את סלט הפירות ביחד עם הגרעין,

אז אני כאילו הפרטתי בין אוכל ואוכל, אוכל ואוכל אין כאן בעיה.

אבל להוציא את הגרעין בלבד,

בוודאי שזה אסור,

כי אנחנו עושים כאן ברירה.

וכמו שאמרנו,

פירות,

יתר הפירות, חוץ מענבים וזיתים, ניתן לשחות לתוך מאכל,

כמובן באופן שזה נבלח במאכל,

המטרה היא המאכל,

זו הדרך שמותרת אפילו לכתחילה.

גם אם נרצה לדון שאולי בפרי הדר יש מקום להחמיר, אולי זה דאורייתא כמו שאמרנו,

אבל מסתבר מאוד שכמו שאמרנו בהתחלה שזה דרבנן,

ומעבר לכך,

כיוון שזה רק דרבנן,

ודאי שלתוך אוכל,

בוודאי שלדברי השולחן ערוך יהיה מוטל.

בעזרת השם, בפעמים הבאות נמשיך את הנקודות האלה. יש לנו עוד נקודות שעדיין לא עמדנו עליהן בהמשך השולחן ערוך,

נראה את זה בעזרת השם בשיעורים הבאים,

הקדוש ברוך הוא יעזור, שנשתדל לשמור את השבת כהלכתה, אמן ואמן.

תודה.