הלכות שבת - הדלקת הנר - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם אנחנו נמשיך לדבר בנושא של הדלקת נרות שבת, קודש,

בסימן רס״ג, זה הנושא של הדלקת נרות.

בסעיף ה'

מובא כך

כשידליק וברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו ציוונו להדליק נר של שבת

אחד האיש ואחד האישה.

גם ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב.

למעשה ככה

הרי מצוות דרבנן,

כל מצוות דרבנן, הגמרא מביאה מסכת שבת,

אנחנו מברכים גם על מצוות דאורייתא אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, כמו על מקרא מגילה,

גם מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו,

גם על נרות חנוכה, למרות שזה לא דאורייתא.

מקרא מגילה זה לא דאורייתא,

חנוכה, הדלקת נרות חנוכה זה לא דאורייתא.

בכל זאת אנחנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו.

אוהדים גם נרות שבת,

גם אם אנחנו צוברים שזה לא דאורייתא,

אבל מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו.

כלומר, יש לנו ציווי מבורא עולם,

אנחנו צריכים לשמוע מכל מה שחכמים תיקנו.

הגמרא מביאה שמה מה המקורות,

גמרא מסכת שבת דנה, על כל פנים מסקנת הגמרא אנחנו צריכים לשמוע לכל דברי חכמים,

הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לשמוע לדברי חכמים,

ולכן מתאים לנו לומר אשר קידישנו במציאותיו וציווינו,

זהו ציווי של הקדוש ברוך הוא.

לכן גם בנרות שבת קודש,

גם אם אנחנו הרי סוברים שנרות שבת קודש זה תקנת חכמים,

מצוות חכמים וזו חובה כמו שדיברנו בשיעורים הקודמים שאכן הדלקת נרות חנוכה זה לא רשות זה לא אם אני רוצה אני מדליק

אני חייב זאת אומרת זוהי חובה

מעבר לכך אנחנו גם מברכים אשר קידישנו כמו שראינו אשר קידישנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת

למה הלשון נר ולא נרות הרי בעצם אנחנו מדליקים כמה נרות

כי בעיקרון נר אחד זה גם מספיק הרי מה הרעיון הרעיון שיהיה אור

מספיק נר אחד אנחנו נוהגים להדליק לפחות שתיים אחד כנגד זכור אחד כנגד שמור וכמו שדיברנו יש כאלה שמדליקים חמש שבע עשר כמניין הילדים

הכל טוב

כל הדברים שלהם מקורות על כל פנים מבחינת הדין גם נר אחד מספיק לכן תקנת חכמים הייתה להדליק נר

גם אם אנחנו מדליקים בדרך כלל יותר מאחד כמו שדיברנו שתמיד לפחות שתיים אחד כנגד זכור אחד כנגד שמור אגב גם אלה שמוסיפים מדליקים כמה נרות אז יש בפוסקים מביאים שרצוי תמיד להדליק את השניים נגיד דוגמה אדם שרגיל להדליק עשר אז יעשה שניים מיוחדים יותר גבוהים יותר או גדולים יותר על כל פנים שתהיה

איזה מין הדגשה שהשניים הללו הם יותר מודגשים מאשר האחרים.

אבל זה לא לעיכובה כמובן אבל ככה שלפחות אנחנו יודעים ששתי נרות הם יותר מיוחדים היתר הם מצטרפים אבל בסך הכל בוודאי שנרות שבת כמו שאמרנו עיקר ההלכה זה אחד ניתן להוסיף כמה שרוצים.

הברכה כמו שאנחנו כאן רואים שהם מברכים.

השאלה הנידון הרחב מאוד

מתי מברכים לפני ההדלקה אחרי ההדלקה

בזה אנחנו מוצאים שינויי מנהגים תכף נראה ממה זה נובע.

זאת אומרת השאלה היא כזאת

אדם שואל אותנו האם אני מברך ואחר כך מדליף או קודם כל מדליקים ואחר כך מברכים.

ידוע לנו כלל כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן.

כשאנחנו מברכים על טלית למשל אנחנו מחזיקים את הטלית

מברכים אשר קדישם וקצותיו צבנו להתחטף בציצית ואז אנחנו מתחטפים עובר לעשייתן גם בהנחת תפילין מברכים ואחר כך אנחנו מנחים תפילין.

כל מצווה ומצווה אנחנו יודעים מברכים עובר לעשייתן כלומר לפני העשייה לפני שאני הולך לקיים את המצווה אז אני מברך זה נקרא עובר לעשייתן

כמו ברכת הנהנים זה לא דומה לגמרי על כל פנים גם ברכת הנהנים מברכים ואוכלים מברכים.

מברכים ושותים.

הוא הדין גם ברכת המצוות. בדרך כלל אנחנו מברכים עובר לעשייתן.

כלומר מברכים ואחר כך מבצעים את המצווה.

השאלה בנרות שבת איך לעשות.

ראינו בנרות חנוכה פשוט אנחנו מברכים ואחר כך מדליקים.

מה קורה בנרות שבת קודש?

השולחן ערוך אין הדגשה מפורשת מפורשת.

אין הדגשה כי הוא לא דיבר על זה ישירות כמו דברי הרמב״ם.

מי שרואה את הרמב״ם פרק ה' מהלכות שבת,

בתחילה פרק ה' מהלכות שבת, הלכה א',

הרמב״ם מדגיש שאכן מברכים ואחר כך מדליקים.

זאת אומרת לדעת הרמב״ם מפורש,

כמו שהוא כבר דיבר בהלכות ברכות,

שכל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן וכשהגיע כאן להלכות שבת ישנה הדגשה שמברכים ואחר כך מדליקים.

זאת אומרת ישנה הדגשה.

בתחילה הוא מדבר על העניין הגדול של הדלקת נרות שבת,

שזה חובה וזה מצווה וזה עניין כבוד שבת ולקמאן מדגיש גם עונג שבת, זאת אומרת יש כאן גם כבוד שבת, יש עונג שבת.

אחרי כל ההדגשות והאריכות הללו של דברי הרמב״ם,

מי שרוצה יעיין שם בפרק ה', פרק ל' מהלכות שבת,

על כל פנים ישנה הדגשה, מברכים ואחר כך מדליקים.

השולחן הארוך לא יתייחס לזה בצורה ישירה,

הוא לא אמר שקודם מברכים ואחר כך מדליקים.

אז

לכן האחרונים קצת התחבטו מה קורה לדעת השולחן הארוך.

ברמו יש הדגשה,

אז כמו שאמרנו בשולחן הארוך, הלשון כשמדליק,

כשידליק,

יברך,

אז יש כאלה שטוענים כשידליק והוא בא להדליק יברך ואחר כך ידליק. יש כאלה שטוענים זה לא מוכרח מכאן.

מלקמן אולי קצת, על כל פנים כמו שאמרנו אין כאן הדגשה מפורשת.

הרמו מתייחס לזה מפורש.

יש מי שאומר שמברכים קודם ההדלקה

ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה זאת אומרת הרמון מביא כאן שתי דעות שיש שיטה

שמברכים לפני ההדלקה וכמו שאמרנו זוהי דעת הרמב״ם והרבה מאוד בראשונים הרבה מאוד אנחנו מדגישים הרבה מאוד כי באמת רואים בראשונים שהדגישו שאכן מברכים ואחר כך מדליקים

וזה מה שהרמון אומר יש מי שאומר מברכים קודם ההדלקה

ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה.

זאת אומרת ככה,

שהרמון מביא כאן שתי דעות.

דעה אחת, מברכים לפני ההדלקה כמו שראינו,

וזוהי שיטת הרמב״ם,

ועוד ראשונים.

דעה אחרת שמברכים אחרי ההדלקה.

כלומר, קודם מדליקים ואחר כך מברכים.

אז הקושי, השאלה נשאלת.

אם אנחנו מדליקים ואחר כך מברכים,

איך זה מסתדר?

הרצח שעובר לעשייתן.

הרי בנהרות חנוכה, אם אדם ידליק, אחר כך ירצה לברך,

הוא לא יוכל לברך.

דיבר, זאת אומרת למעשה בחנוכה, נגיד ביום הראשון אדם לא בירך. גמר ודליק, אחר כך נשכר,

לא בירכתי,

מה קורה, אני יכול לברך להדליק או לא?

אז הרבה פוסקים כותבים שהוא לא יכול לברך. למה?

כבר זהו, הסתיים, גמרת את המצווה.

כיוון שגמרת, אתה לא יכול לברך על מה שהיה.

אדם לא יכול לעשות מצווה, ואחר כך אדם לא יכול לשבת בסוכה,

לאכול,

החוצה ולהגיד אה לא ברכתי אני אברך למפרח אין דבר כזה ברכה צריכה להיות לפני אז

כיוון שכאן בנהרות שבת אנחנו צריכים שיברך לפני איך אנחנו מבצעים את הברכה אחרי ההדלקה

אז הרמב״ם מתייחס לזה והוא אומר ככה

וכדי שיהיה עובר לעשייתו כדי שנרוויח את הנקודה הזאת שזה יהיה עובר לעשייה

לא ייהנה ממנה עד לאחר הברכה

ומסיימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין ואחר כך מסלקין היד וזה מקרה עובר לעשייה וכן המנהג זאת אומרת ככה הרמב״ם מביא כאן הצעה

הרי אמרנו שצריך שיהיה עובר לעשייתן אז זה ברור שאם אני מברך ומדליק אני נקרא עובר לעשייתן

אבל יש כאלה שאומרים שלא לעשות ככה אלא מה ידליק ואחר כך יברך

אבל אם אני מדליק ואחר כך מברך זה לא עובר לעשייתן הרי זה אחרי שסיימתי את העשייה

אז הרמב״ם מביא הצעה פשוט מאוד אנחנו נכסה את הנר לא נראה את הנר ברגע שאני לא רואה את הנר ואני מברך זאת אומרת מדליקים ואז לא רואים את הנר ואחר כך

רואים את הנר אחריכם כמו שכתוב כאן ואחר כך מסלק היד זאת אומרת היד הסתירה בין העיניים לנר

ואחר כך הורדנו את היד ואז זה עובר לעשייתו ההנאה מן הנרות

וזה ייקרא עובר לעשייתו.

זאת אומרת אז בסיכום אם אנחנו מסכמים את ההלכה

אנחנו מוצאים בחוסקים מחלוקת יש כאלה שאומרים יברך קודם יש כאלה שאומרים יברך אחר כך שוב אנחנו מדברים כאן במקרה שלנו של הדלקת נרות שבת כי בכל המצוות אנחנו יודעים שמברכים לפני עשיית המצווה

מה שאם כן כאן יש מחלוקת

סיבת המחלוקת זה בעצם למה אנחנו

רואים שיש שיטות שאומרות שאכן יברכו אחרי ההדלקה ולא לפני ההדלקה.

הפוסקים בעצם דנים בנושא, ויש הרבה שאומרים כי אם האישה תברך

על להדליק נר של שבת,

ברגע שהיא מברכת היא מקבלת שבת.

אם היא מקבלת איך היא יכולה להדליק?

זו אחת הטענות.

הרי ברגע שהיא מברכת אז היא קיבלה שבת,

אז מה את מדליקה עכשיו את הנרות?

לכן

מדליקה את הנרות אחרי שהיא סיימה להדליק רק אז היא תברך, כיוון שאז היא מברכת ואז היא מקבלת את השבת או בסיום ההדלקה או בברכה, על כל פנים ההדלקה הייתה לפני קבלת השבת.

זאת אומרת זה מעין אין ברירה וזה עדיף מבחינה מסוימת,

וכדי שזה יהיה עובר לעשייתו אז אנחנו מוצאים כאן כמו שראינו מכסים את העיניים ואחר כך פותחים את העיניים.

השאלה היא איך לעשות, זאת אומרת כשאנחנו שואלים הלכה למעשה מה לעשות.

אז אלה שנוהגים כדעת הרמו זה פשוט,

זאת אומרת אלה שנוהגים כדעת הרמו,

וככה ידוע שכל יוצאי אשכנז הנוהגים כשיטתו של הרמו נוהגים כך,

כמו שכאן מביע רמון פורץ מבחינת המנהג,

זאת אומרת זה לא מנהג שהתחיל לאחרונה,

זה מנהג ותיק שאכן נוהגים כדעת הרמו,

כל אלה שהולכים על פי שיטת הרמו שמרליקים ואחר כך מברכים.

השאלה אלה שהולכים, הספרדים שבדרך כלל הולכים, כדעת השולחן ערוך, מה המנהג שלהם,

אז בזה מצאנו מנהגים שונים,

כאשר הרבה מאוד מהספרדים,

כידוע מגדולי החוזקים הספרדים עוד לפני מאות שנים,

שדיברו על הנושא וכתבו שאכן לנהוג כדעת הרמב״ם,

כדעת הרמב״ם להדליק ואחר כך לברך.

ויותר מזה, הרבה טוענים שגם השולחן ערוך מסכים לזה,

וניתן לדייק בדברי השולחן ערוך כשיטת הרמב״ם.

זאת אומרת ככה,

הרמב״ם ודאי סובר ככה.

המנהג אצל הרבה מהספרדים היה,

והרכב אחר כך לאנגלית,

בוודאי שכך היה.

ומעבר לכך, עוד מנהגים אחרים, כגון בתימן, ברוב המקומות,

כמו שמעידים בעל השתילי זיתים והמעריץ בספרו,

וכידוע אצל התימנים ברובם, לא כולם,

על כל פנים רוב התימנים גם נהגו לברך ואחר כך להדליק כמפורש בדברי הרמב״ם,

כי הידוע שהרבה מנהגים נהגו כדעת הרמב״ם.

מעבר לכך, כמו שאמרנו, גם לשולחן ערוך, שיטתו ניתן לפרש שאכן היא כשיטת הרמב״ם.

וכמו שאמרנו, הרבה ספרדים ככה נוהגים. לעומתם,

ישנם הרבה פוסקים שנהגו, שכתבו,

הבן איש חי למשל,

הכפחיים למשל,

ועוד פוסקים כותבים,

כדעת הרמ״ם. זאת אומרת, מי שמעיין בדברי הכפחיים רואה את סדר ההדלקה, הוא מעריך שם סדר ההדלקה,

ונראה שהוא מסכים למנהג של הרמ״ם,

שידליקו ואחר כך יברכו.

הבן איש חי מפורש אומר ככה,

שקודם ידליקו ואחר כך יברכו,

ומביא גם כן את סדר ההדלקה.

כיוון שכן,

מאחר ואנחנו רואים שגם מגדולי הפוסקים הספרדים כתבו שידליקו ואחר כך יברכו,

אז אנחנו כאן נכנסים שיש שנוהגות כך ויש שנוהגות כך.

השאלה, מה לעשות?

אז בדרך כלל הכי טוב שכל אחד ינהג כמו בביתה. אז כמו שאמרנו,

כל מקום שנהגו על פי שיטת הרמב״ם שמברכים ואחר כך מדליקים, בוודאי שזה המנהג

טוב מאוד, מבוסס,

במיוחד אם יודעים שככה המשפחה נהגה, זה ודאי מצוין.

השאלה שלנו, רק אלה שנהגו קודם להדיק ואחר כך לברך, מה קורה?

האם הם חייבים להמשיך ויכולים להמשיך?

גם בזה יש נידון בין הפוסקים,

מה לעשות?

כמו שראינו שברמב״ם מפורש שקודם יברכו ואחר כך יביאו.

וגם בשולחן ערוך, לא מפורש אומנם,

במקומות אחרים מצאנו שקודם מברכים ואחר כך הם מקיימים את המצווה.

למה כאן לא לעשות ככה?

אז כיוון שכן,

אז אלה שאין להם מנהג ובאים לשאול אותנו מה עלינו לעשות,

ברור שאנחנו נציע להם, נגיד אלה שאין להם מנהג או לא ברור להם מה עשו או כן עשו,

נציע להם לכתחילה, בוודאי אלה שנוהגים על פי שיטת השולחן ערוך, הספרדים וכדומה,

בוודאי שרצוי קודם לברך ואחר כך להגליף כשיטת הרמב״ם וככה נראה שהשולחן ערוך מסכים לזה.

אלה שנהגו מדורות

כמו הבן איש חי, הקפא חיים ואחרים,

וככה המנהג היה בביתם,

אז שיכולים להמשיך, יש לנו על מי לסמוך,

שבסך הכל, הרי זה גדולי הפוסקים וככה המנהג היה במקום אותם,

כמו שאמרנו הבן איש חי,

הקפא חיים ועוד מגדולי הפוסקים הספרדים.

אז בוודאי שאלה שנהגו כדעתם יכולים להמשיך על פי המנהג להדליק ואחר כך לברך.

למרות שזה לא עובר לעשייתן,

אז למה, מה קורה? למה כאן לא נעשה עובר לעשייתן?

אז קודם כל אנחנו רואים שהרמון מיישב את זה קצת,

ובעצם יש

לזה עוד הסברים, קשה להיכנס לכל הנקודות,

אבל נזכיר נקודה אחת.

זה ברור למשל,

זה ברור למשל,

אדם שהתעטף בטלית, נגיד אדם התעטף בציצית, בבוקר קם זה זה, התארגן, התעטף, שכח לברך.

אם הוא ישאל אותנו, האם אני יכול לברך,

צריך לברך, שכחתי לברך, מה אנחנו נציע לו?

ברור שנציע לו,

לא ברכת, תברך עכשיו. נכון שהיית אמור לברך לפני שהתעטפת,

אבל לא ברכת, המצווה מתמשכת.

כלומר,

המצווה של הטלית, אדם שנגיד התעטף,

ברגע הראשון הוא מקיים את המצווה,

ברגע הבא הוא גם מקיים את המצווה,

ועוד ועוד. כל זמן שמוכים טלית הוא מקיים את המצווה.

אותו דבר גם תפילין.

נכון שלכתחילה צריך לברך לפני הנחת התפילין,

אבל אדם שטעה ולא ברך על התפילין,

טעה, שכח שצריכים לברך וכדומה.

גם אחרי שומעים התפילין אנחנו נציע לו לברך. עכשיו,

אדם שישב בסוכה והוא עדיין בסוכה,

התחיל לאכול בערך המוציא לך מן הארץ, יושב בסוכה,

שכח לברך. מה נגיד שלא יברך? בוודאי שכן.

למה?

המצווה מתמשכת.

אז ממילא כל מצווה מתמשכת,

ניתן לברך גם אם לא בירכת בתחילה.

נכון, לכתחילה אתה צריך לברך בהתחלה,

לא בירכת בהתחלה, תברך בהמשך.

ככה אנחנו עושים בהרבה מצוות.

אומנם

ישנן מצוות שלא, כמו שדיברנו בחנוכה. אדם הדליק נרות חנוכה,

אז גמרנו, לא יכול לברך אחר כך. הדלקת, הדלקת,

הדלקה עושה מצווה.

השאלה בנר שבת, הדלקתי, מה קורה?

האם אני יכול לברך אחר כך או לא? שוב, אנחנו מדברים האם זו מצווה מתמשכת או לא.

ניתן לומר, גם זו מצווה מתמשכת.

עובדה שאם הנר יתחבא, אני חייב להדליק אותו. נגיד, דוגמה,

אם אדם הדליק נרות שבת,

באופן שהוא לא קיבל שבת נגיד,

ופתאום הוא רואה שהרוח חיפתה את הנרות. בוודאי הוא חייב להדליק אותם.

בנרות חנוכה זה לא ככה. בנרות חנוכה,

אם הדלקת את הנרות חנוכה והתחיל להדליק, דלק חמש דקות נאמר,

ופתאום הרוח חיפתה אותם.

מעיקר הדין לא חייבים להדליק. למה הדלקה עושה מצווה? סיימנו בהדלקה.

ברגע שהדלקתי והיה כמות שמן שתספיק עד אחרי חצי שעה מצאת הכוכבים,

יצאתי איתו חובה, אני לא חייב שוב להדליק.

אני יכול, כדאי ורצוי, אבל אני לא חייב.

לעומת זאת בשבת קודש, אדם שהדליק והרוח הבטא את הנר, הוא חייב לדאוג שיהיה לו אור בשבת,

כי נרות שבת זה לא הדלקה בלבד.

נרות שבת זה להדליק ושיישאר אור ושיהיה לנו אור ונוכל ככה לכבד את השבת ולהתענג בשבת.

לכן, כיוון שכן ניתן לברך גם לפי הדעות האלה שאומרות לברך לפני,

ניתן לברך גם אחר כך. נפקאמינה,

לא כולם מסכימים לזה כמובן,

אבל אני אומר, נפקאמינה, גם אלה שנוהגים לברך

ואחר כך להדליק, אם טעתה,

האישה טעתה, לא בירכה והגליקה,

האם תברך או לא?

אז אומנם יש כאלה שטוענים, כמו חנוכה, כמו שבחנוכה הדלקת, הדלקת, לא בירכת, הפסדת,

גם כאן נגיד, הדלקת, הפסדת, לא תברכי יותר.

לעומתה, יש כאלה שטוענים שלא.

כיוון שזו מעין מצווה מתמשכת,

כי הרי המצווה שתימשך האורה של הנר וייכנס הנר לשבת ונהנה וזה יהיה כבוד השבת,

יותר מזה,

הרי אפילו מי שהדליק נרות שבת למשל ועזב את הבית ובא למחרת,

אז יש לו בעיה של ברכה לבטלה.

לא שייך להדליק נרות שבת ולעזוב את הבית ולא ליהנות מן האור,

כי המצווה זה לא מעשה הדלקה בלבד,

המצווה גם שייהנו מהאור.

אז כיוון שכן, יש צד בהחלט לומר שגם אחר כך ניתן לברך.

לכן, נסכם את הדברים.

יש נוהגים על פי דעת הרמות להדליק ואחר כך לברך,

והם פשוט מאוד, העובר לעשייתם

זה יהיה בזה שמכסים את העיניים ואחר כך רואים את הנר.

זה דעת הרמב״ם, וכמו שאמרנו, בחלק מן הספרדים ככה נהגו.

לעומתם,

הרבה מן הספרדים נוהגים כדעת הרמב״ם,

מברכים ואחר כך מדליקים.

ושוב, כמו שאמרנו, מי שנהג ככה, נהג ככה. לכל מנהג יש יסוד.

אדם שלא ברור לו מה המנהג שלו,

אם הוא מאלה שנוהגים ספרדי,

הנוהג בדרך כלל כדעת הרמב״ם והשולחן הארוך.

אנחנו נמליץ לו, תברך וחצי.

אבל אדם שנהג מביתו נהגו על פי שיטת הבן איש חי ואחרים שמדליקים ואחר כך מברכים ניתן לומר שיכולים להמשיך את הדרך הזאת, את ההנהגה הזאת.

השאלה מה קורה אחד שרגיל לברך ואחר כך להדליק כמו שידוע הרבה ככה נהגים כמו שאמרנו אם שכחו לברך האם יכולים לברך או לא האם יכולים לברך אחרי ההדלקה או לא אז

ניתן לומר ככה

אם האישה קיבלה שבת הרי תכף אנחנו נראה שיש מחלוקת בין הפוסקים האם בהדלקה אישה מקבלת שבת או לא

אז אם האישה קיבלה שבת נגיד אישה שהדליקה וקיבלה שבת בהדלקה שכחה לברך אם ככה אז איך היא תברך אחר כך להדליק נר של שבת והיא כבר לא יכולה להדליק הרי בעצם מבחינתה היא קיבלה שבת

אבל אם היא לא קיבלה שבת אז יותר ברווח ניתן לומר שהיא יכולה לברך גם אחרי עשיית המצווה,

אחרי ההדלקה, למרות שלא כולם מסכימים לזה.

המשנה ברורה, כשהוא מדבר, אז יותר מזה הוא בעצם טוען שאם,

הרי גם לשיטת הרמו, גם אם אנחנו אומרים שמברכים אחרי ההדלקה,

ברור שצריך להיות מיד, לא שייך שאישה תדליק

ולא תברך, ותעשה את מה שהיא רוצה, אחרי רבע שעה תעבור ותברך, זה ברור שלא.

השאלה אם באמת היא שיחה דעת,

האם אפשר לחבר את זה עם זה או לא, זה לא כל כך פשוט.

הרי גם הרמו שאומר שהיא תברך אחר כך,

זה לא הכוונה אחר כך במופלג,

הכוונה מיד.

ועוד יותר, הרמו כתב שתדאג לכסות את העיניים, שלא תראה, שהיא עוברת על עשייתה הראייה של האור.

אז זה ברור שאי אפשר לחכות,

אבל הפוסקים דנים מה יהיה לפי הרמו אם היא הגעתה ולא ברכה,

שכחה לברך במקום,

והיא נזכרה אחרי חמש-עשר דקות,

מה קורה כאן?

אז יש לכאן ויש לכאן. יש כאלה שטוענים שכן, היא יכולה לברך עכשיו.

יש כאלה שטוענים, תלוי.

אם היא קיבלה שבת,

אז היא לא יכולה לברך,

ואם היא לא קיבלה שבת,

היא יכולה לברך.

ויש כאלה שטוענים, תלוי.

אם זה כבר לילה, היא לא יכולה לברך להדליק. למה כבר נהיה חושך? או אפילו בין השמשות.

איך היא תגיד, להדליך, ובעצם אסור להדליך.

אבל אם זה עדיין מבעוד יום, ניתן לברך.

זאת אומרת, אנחנו רואים שיטות לכאן ולכאן.

ולכן,

אז כמו שאמרנו, במנהגים הברורים,

אז יש, ברור לנו,

ארמון כותב לברך אחר כך,

לפי הרמב״ם לברך, לפני כן הדברים הללו הם ברורים.

במופלא, אם שכחו ועבר זמן,

פה אנחנו רואים מחלוקת,

כאשר לדעת המשנה ברורה,

כל זמן שניתן להדליק, ברור שהיא יכולה לברך.

ולדעת הרמב״ם, נגיד,

אז יש צדדים לומר שכן,

כי זו מצווה מתמשכת,

יש צדד לומר שלא,

שאחרי שגמרו את המצווה,

אז גמרנו. כמו שנרות חנוכה הדלקת,

וככה יש אחרונים כאלה שאומרים,

הדלקת,

כמו שהדלקת נרות חנוכה,

ולא בירכת להדליק,

הפסדת את הברכה, הוא הדין גם בשבת. למרות שזה לא דומה,

אבל יש כאלה שטוענים,

שמבחינת הדין זה כן דומה, ואז

הפסידו את הברכה.

אז כמו שאמרנו,

ברור שאנחנו צריכים תמיד לדעת לקיים את המצווה,

אם חושבים לפני כן ומתכוננים ולומדים את הדינים,

אין את השאלות והטעויות.

אבל אם קורה שאלה או טעות, ניתן לברר ולדעת איך לנהוג בהמשך.

אחד הדברים שיש לנו גם לדון בהם בכלל,

מה קורה, זאת אומרת,

הפוסקים דנים מה קורה ביום טוב. הרי השולחן ארוך כאן דיבר על יום טוב.

השולחן ארוך אומר חדש וחדישה, וגם ביום טוב צריך לברך, להדליק נר של יום טוב.

מה קורה ביום טוב? האם גם שם מברכים ואחר כך מדליקים ואחר כך מברכים, זה אותו נושא?

אז ניתן לומר ככה, זה ברור שלדעת הרמב״ם,

לדעת הרמב״ם, אני לא מתכוון בהלכות יום טוב, כי הרמב״ם לא מזכיר לברך ביום טוב.

זה עוד נידון בפני עצמו אם בכלל יכולים לברך או לא.

אבל אני מתכוון לומר, לדעת הרמב״ם שמברכים בשבת לפני שבת,

מה הוא היה אומר אילו היו שואלים אותו אלה שמברכים ביום טוב?

מתי יברך וידליק או ידליק ויברך?

ברור שהוא היה אומר לנו

לברך ולהדליק.

שוב, אני לא מדבר מה דעת הרמב״ם ביום טוב, כי הרבה טוענים שלדעת הרמב״ם אין ברכה ביום טוב בכלל.

זאת אומרת ביום טוב נרות יום טוב לא מברכים עליה.

ככה יש הרבה פוסקים שאומרים ואולי בהזדמנות נדבר על הנושא.

על כל פנים השולחן ערוך מפורש כמו שראינו, הוא אומר שמברכים גם על נרות של יום טוב.

עכשיו בנרות של יום טוב פשוט יותר שיברך ואחר כך ידליק,

כי בשבת יש צד לומר שלמה מברכים אחרי הדלקה,

כי אם תדליק אתה לא יכול,

אם אתה תברך לא תוכל להדליק, אם בירכת קיבלת שבת,

אבל ביום טוב אין את הדבר הזה.

הרי ביום טוב, הרי מותר להדליק ביום טוב.

הרי מותר להבעיר לצורך יום טוב, זה פשוט.

אז מה הבעיה? אז יכולים לברך ולהדליק.

וכאן זה מצוין לכל הדעות.

מילא שבת קודש, אתה אומר אם אני אברך להדליק נר שבת ואחר כך אני אדליק, איך אני מדליק? הרי קיבלתי שבת.

אבל ביום טוב ניתן לברך ולקבל את יום טוב ולהדליק, כי מותר להדליק.

לכן יש הרבה פוסקים שסוברים גם לדעת הרמות ביום טוב,

מברכים ואחר כך מדליקים.

כל מה שהרמו כתב כאן

של להדליק ואחר כך לברך זה עניין של שבת קודש.

אבל לא ביום טוב.

ביום טוב אין דבר כזה. ביום טוב תברך ואחר כך תדליק.

וככה באמת הרבה נוהגים כאלה שנוהגים גם כרמו שבשבת מדליקים ואחר כך מברכים ביום טוב מברכים ואחר כך מדליקים.

ככה מביאים הרבה הרבה אחרונים למרות שיש כאלה שטוענים בוא לא נחלק.

נלך באותו קו כל הזמן.

אבל כמו שאמרנו,

הרבה מגדולי פוסקים כותבים שביום טוב מברכים ואחר כך מדליקים.

אצל הספרדים זה פשוט זה ככה,

אבל אנחנו מתכוונים לומר גם אלה שנוהגים לפי דעת הרמות שמדליקים ואחר כך מברכים, זה בשבת, לא ביום טוב.

יותר מזה, יש כאלה שטוענים,

כאשר האיש מברך, הרי בדרך כלל האישה מברכת.

וכיוון שהאישה מקבלת על עצמה את השבת,

לכן תדליק ואחר כך תברך, כדי שלא להסתבך בחילול שבת.

אבל האיש מברך.

אם האיש צריך להדליק נרות, נגיד הוא גר לבד וכדומה,

הרי בוודאי שהוא לא מקבל שבת בהדלקה שלו.

ממילא, אין לו כבר את השאלה הזאת.

הרי אמרנו, למה האישה צריכה,

לדעת הרמות, להדליק ואחר כך לברך?

כי אם היא תברך, לא תוכל להדליק, אם היא תברך היא קיבלה שבת.

אבל האיש הרי לא מקבל שבת

בהדלקה שלו,

הוא מקבל שבת בתפילה שלו, לא בהדלקה.

אז לכן יש הרבה טוענים שאם האיש הוא המדליק, יברך ואחר כך ידליק.

אפילו בשבת.

יש כאלה שטוענים שלא נחלק בין הדלקה להדלקה.

על כל פנים, ביום טוב יותר פשוט לומר שיברכו ואחר כך ידליקו, גם אלה שנוהגים כדעת הרמות,

למרות שלא כל הפוסקים הסכימו לזה,

אבל נראה שרוב הפוסקים הסכימו ככה,

וכנראה שככה באמת נוהגים ברובם על כל פנים על פי דעת רוב גדולי הפוסקים, וככה כשמעיינים בספרי הפוסקים,

רואים שאכן ביחס ליום טוב התייחסו לברך ואחר כך להדליק.

יש לנו עוד שאלה כשאנחנו בכלל מדברים על ההדלקה.

הרי כשאנחנו מדליקים נרות,

אז ברור שהנרות, עיקר הנרות צריכות להיות באיפה שאוכלים,

כי זה כבוד השבת וזה עונג שבת.

ברור גם, אם אנחנו הרי הזכרנו כמה פעמים שיש גם עניין של שלום בית,

אז זה לא רק איפה שאוכלים,

זה בכל החדרים,

מה קורה עם כל החדרים.

אז נכון, בכל החדרים צריכים לדאוג שיהיה אור,

לא משנה אבל איזה אור.

אנחנו יכולים להדליק, נגיד, נרות שבת, קודש ומקום שאוכלים,

בחדר של שבת, איפה שאוכלים, את הסעודה שם, שם מדליקים ושם מברכים.

יתר החדרים,

אז או שידליפו נרות או שיהיה אור, לא משנה אם יש חשמל דרך המסדרון או חשמל מהמטבח או מפה או משם,

לפחות לדאוג שיהיה אור בכל הדירה משום שלום בית.

אבל מבחינת ההדלקה,

ההדלקה והברכה אמורה להיות במקום הסעודה,

דווקא במקום הסעודה.

מה קורה עם החשמל,

לכבות לפני או אחרי או איך להתייחס לזה בכלל?

כי הרי גדולי הפוסקים בכלל דנו, אדם שמדליק רק חשמל, יכול לברך, לא יכול לברך,

הרבה,

ואולי אפילו רוב הפוסקים שדנו, במיוחד כשמדובר על

אור של חשמל, של מנורה, אני מתכוון,

כל שכן אם מדובר על מצבר או על מנורות אחרות,

אז

הרבה מן הפוסקים כותבים שניתן גם על זה לברך גם בלי הנרות.

אנחנו נוהגים על נרות,

אבל מה קורה כשיש לנו גם נרות וגם את החשמל?

אז ברור שכשהאישה מדליקה ומברכת על הנרות, רצוי שיתכוון על הנרות וגם על החשמל.

השאלה האם צריך לכבות את החשמל קודם,

ואז כשהאישה מברכת על הנרות,

אז היא מברכת ומדליקה, ומישהו אחר הדליק את החשמל על סמך אותה ברכה.

למעשה זה הכי טוב ככה.

זאת אומרת, אנחנו מתכוונים לומר,

הרי זה ברור כשאנחנו אומרים להדליק נר של...

שבת, הכוונה שיהיה אור, שיהיה שלום בית, שיהיה עונג שבת, שיהיה כבוד שבת.

אנחנו מתכוונים על כל האור.

כל האור זה כולל גם הנרות וגם החשמל שאנחנו מדליקים, אם זה במטבח, אם זה במקום שאוכלים.

אז הברכה בעצם חוזרת על הכל.

אז אם החשמל היה דלוק מהצהריים,

זה ממשיך לדלוק,

מה הקשר בין החשמל לבין הנרות? אין קשר.

אז זה יוצא שבעצם הנרות מודלקות לכבוד שבת קודש,

החשמל זה היה כבר והברכה היא לא מתחברת אליו בכלל.

ולכן הכי טוב,

אני אומר הכי טוב כי לא כולם הסכימו לדעה הזאת,

הכי טוב זה כשהאישה מברכת,

היא תברך בקול, בעלה ישמע, היא תדליק נרות ובעלה ילך וידליק את החשמל איפה שצריכים,

ואז הברכה שלה תהיה על הנרות ועל המשך הקיום, המצווה,

מצידו של בעלה,

שעכשיו הוא מתכוון להמשיך את האור.

כי בסך הכל, כמו שאמרנו, הרי גם כשאישה מדליקה, נגיד במקום שאוכלים,

והיא דואגת שיהיו נרות אפילו בחדרים אחרים,

ברור שהברכה היא לא רק על זה,

הברכה היא על כל האור שיש בכל הבית.

כי בכל הבית יש מצווה, למרות שעיקר המצווה זה כאן,

אבל בכל הבית צריכים לדאוג שיהיה את מצוות הדלקת הנרות.

לכן אני אומר רצוי,

רצוי שהדלקת החשמל תהיה לכבוד שבת קודש,

ולא אור שהיה כבר כמה שעות קודם יישאר, וממילא זה יהיה לכבוד שבת קודש.

ואם אנחנו מחברים אחד אל השני,

אז ברור שהמצווה היא יותר מושלמת,

למרות שזה איש כאלה שטוענים, זה לא משנה, אפשר להשאיר את האור, אנחנו מברכים על זה, וזה כולל את הכול,

אבל שוב אמרנו שבצורה הכי טובה, הכי מהודרת,

זה אם הכול נהיה לכבוד שבת קודש.

גם הדלקת החשמל תהיה לכבוד שבת קודש,

גם הדלקת נרות שבת לכבוד שבת קודש.

הרי זה ברור לנו גם שנרות שבת,

הרעיון הזה של נרות שבת זה כדי שנוכל ליהנות מהאור.

ולכן הרבה צריכים לשים לב,

יש כאלה למשל שמתארחים בליל שבת.

נגיד

זוג שהולך להתארח בליל שבת אצל ההורים או אצל משפחה, לא משנה.

אז האישה מדליקה נגיד בכניסת השבת, מדליקה נרות, והולכת להתארח במקום אחר.

בעלה הלך לבית הכנסת והיא הולכת להתארח. הם חוזרים בליל שבת, חוזרים כבר אין נרות, אין כלום.

אז זה בעיה, למה? הרי היא בירכה על הנרות בבית,

אז אם היא בירכה על הנרות, והיא לא נהנתה מהם בכלל,

כי כשהם הלכו עדיין היה אור,

כשהם חזרו כבר אין נרות,

אז מה קורה עם המצווה?

לכן צריכים לשים לב מאוד,

כשמתכוונים להתארח בליל שבת במקום אחר,

לדאוג או שיהיה

שמן או נרות שיחזיקו מעמד עד שיחזרו הביתה.

נגיד אם הם מתכוונים ללכת לארבע שעות,

אז שיהיה שמן בכמות כזאת שיהיה מעל לארבע שעות,

שכשיחזרו הביתה אכן הנרות יהיו עדיין דולקות וייהנו לאורם.

או אם האישה נמצאת בבית,

נגיד הם מתארחים בליל שבת אצל משפחה,

אז האישה נמצאת, מדליקה נרות,

אומרת קבלת שבת וכו' וכו' וכו'.

מחכה נגיד לבעלה, אז בינתיים נהיה חושך,

אז היא נהנתה מהאור

של שבת. אז אין בעיה, אז כבר נהנו מהאור של שבת.

זאת אומרת, צריכים לדאוג שהברכה

על הנרות וכדומה,

זה לא יהיה ברכה בסתם ואחר כך לא נהנים בכלל מהאור,

אלא שיהנו או בתחילה או בהמשך או בסוף,

בוודאי שכל הזמן זה בוודאי טוב.

העיקר, ההדגשה שלנו זה,

הרבה פעמים קורה שזוגות מתארחים אצל משפחות,

אז האישה מדליקה נרות, הולכת לבית הכנסת עם בעלה וכשחוזרים בלילה מאוחר כבר אין נרות, אין כלום.

אז איפה המצווה?

איפה הברכה?

זו שאלה של ברכה לבטלה.

לכן צריכים לשים לב שהנרות

יישארו דלוקות לכשיחזרו,

או כמו שאמרנו לחילוכין,

ניתן יהיה ליהנות מן האור בכניסת השבת עד,

זאת אומרת אם היא הדליקה נרות בארבע וחצי,

אז בדרך כלל בחמש זה כבר חושך,

אז אם היא בבית עד חמש, חמש ורבע, עד שהיא תלך למקום המארחים,

אז בינתיים היא נהנתה מאור השבת,

אז בוודאי שהמצווה קיימת.

אנחנו כמו שדיברנו כל הזמן, למעשה

כל אדם חייב, זה לא רק חוגה של האישה,

גם האיש, אם האיש לבד, בוודאי.

ברור לנו גם אם קורה שהאישה נמצאת באיזשהו מקום ובעלה נסעה למקום אחר והוא גר לבד

למשך השבת, ברור שהוא חייב והיא חייבת.

זה לא משהו שמחייב רק את,

זה אומנם מחייב את הבית בפני עצמו,

ואז אם אישה מדליקה היא פוטרת אותו,

אבל אם האישה נמצאת בבית ובעלה במקום אחר בכלל,

ושם אין מי שמדליק, הוא נמצא לבד,

לא שייך שאשתו בבית מדליקה ונהנית מהאור,

תפטור אותו אם הוא נמצא במקום אחר.

אז ברור שהוא חייב שם להדליק או להשתתף עם בני בית שהוא נמצא איתם.

על כל פנים, כשמתארחים, בדרך כלל כדאי להתייעץ

איך לצאת ידי חובה, לקיים את המצווה בצורה מהודרת.

אומר כאן שולחן ערוך לסעיף ח', שניים או שלושה בעלי בתים מוכרים במקום אחד.

מה קורה כאן?

זאת אומרת, הציור הוא כזה.

מתארחים, יש כמה משפחות,

משפחה פה, משפחה פה, משפחה פה, כולם יוצאים מאותו מקום.

עכשיו, מה קורה? ברגע שאישה אחת הדליקה,

אז יש כבר אור. האישה השנייה שתבוא להדליקה,

האור שלה בעצם מיותר.

הוא לא מיותר לגמרי, הוא מוסיף אור, אבל זה רק מוסיף.

מה קורה? זאת תברך, זאת תברך, זאת תברך, או רק אחת תברך.

מה קורה במקרה הזה? זה הסעיף הזה.

שניים או שלושה בעלי בתים אוכלים במקום אחד.

יש אומרים שכל אחד מברך על המנורה שלו.

כן, יש כאלה, מה הבעיה?

לזאת יש מנורה, תברכי, עד פה, עד פה, עד פה, כל אחד תברך.

אבל יש מגמגם בדבר,

כי די, בירכנו, יש אור, מה הבעיה?

ונכון, אומר השולחן ערוך,

להיזהר מספק ברכות, ולא יברך אלא אחד.

זאת אומרת, ככה, השולחן ערוך מציע,

כיוון שיש כאן מחלוקת,

יש כאן שאלה של ברכות,

וספק ברכות לעכל, יש כאן בעיה של לא תסיע.

אז מה לעשות במקרה כזה?

מקרה כזה, הכי טוב, מציע שולחן ערוך,

שחט ורח, זאת אומרת, יתכננו ביניהם מתי כניסת השבת, כך וכך,

כולן תהיינה בשעה המסוימת הזאת.

נגיד, אם שבת נכנסת ב-1630,

ואז אמורות כל הנשים להדליף, נגיד, שיש כאן שלוש בעלי בתים, שלוש נשים,

כל אישות אמור,

בהזמן,

אחת מהן תברך בקול,

תכוון להוציא את קולם,

הן שומעות מדליקות,

הרי הן לא מפסידות בעצם עם שומעות הברכה, ענו אמן, היא כיוונה להוציא אותן,

הן קיימו את ההדלקה, יצאו ידי חובה,

ובדרך הזאת זה הכי טוב כדי לא להיכנס לספק ברכות.

הרמוה אומר, אבל אנו אין נוהגים כן, הרמוה מוסיף, לא נוהגים ככה.

לכן, לפי דעת הרמוה המנהג, כל אישה מדליקה ומברכת.

למה? כי הסברה היא שיש כאן תוספת אורה,

כי זאת הדליקה כך וכך נרות.

זאת הוסיפה אור.

ההיא הוסיפה אור.

גם על תוספת אורה מברכים.

קיצור, יוצא שיש מחלוקת אם מדליקים נרות באותו מקום,

האם לברך או לא.

לדעת השולחן ערוך רצוי לא לברך, רק אחת תברך,

תכוון להוציא את כולם.

לדעת הרמוה ניתן שכל אחת ואחת תברך על מנורה בפני עצמה,

כמו שיש כאן הדגשה.

וככה באמת נוהגים.

ספרדים בדרך כלל, כשנמצאים ביחד ומדליקים באותו מקום,

באמת אחת מברכת, מוציאה את כולם בגלל הסיבה הזו שאמרנו,

לא להצטרנס לשאלה של ברכות.

ואחת מברכת בקול רם,

שומעות האחרות ומדליקות על סמך הברכה הזאת.

השאלה היא, מה קורה אם יש מצב לחייב במצבים מסוימים? אישה אומרת שהזמן שלה לא באותו זמן שהיא מדליקה,

או שהיא מרגישה שהיא רוצה לברך וכדומה.

אז אם זה בעיקר ובעיקר יוצא אם הרבה פעמים זוגות שנשואים באים להתארח אצל ההורים,

אז הכלה או הבת באה אל אימא שלה או הכלה לחמותה,

והיא רוצה גם,

והם באים לשבת,

והם נמצאים כל השבת,

אז אם הם ידליקו באותו מקום,

אז בוודאי שלדעת השולחן הארוך,

האמא תברך,

הבת או הכלה תשמע,

היא יכולה להדליק עוד את הנרות האחרות,

כי היא שמעה והדליקה.

אבל אם יש להם חדר מיוחד והיא תדליק בחדר המיוחד,

אז כאן ניתן לברך, כי זה לא באותו מקום.

כל מה שדיברנו כאן במקום אחד. אם ההדלקה היא במקום אחד,

אז כיוון שזה במקום אחד, אז אחת מברך את מוציאה את כולם.

אבל אם האימא מדליקה, בעלת הבית מדליקה איפה שאוכלים,

והבן או הבת, שיש להם,

שהם מתארחים,

יש להם חדר בפני עצמו,

שם הם נמצאים וכולי,

אז כיוון שהם מקבלים מקום מיוחד והיא תדליק במקום המיוחד,

יכולה כן לברך שם,

כי שם זה בעצם הדלקת נרות שלא נוגע להדלקה הזאת,

זה מעין עוד מצווה אחרת.

לכן הרבה פוסקים כותבים שאם בכל זאת רוצים לברך,

יכולים להדליק במקום.

כמו שאמרנו, נגיד בחדר המיוחד שלהם,

אם יש להם חדר מיוחד,

אז הם יכולים לברך.

אבל אם מדליקים באותו מקום, כמו שאמרנו,

שהרבה ככה לא רוצים שכאן נרות, שם נרות, כי זה סתם קושי או סיבות אחרות,

חששות כלשהן,

וכל הנרות מרוכזות במקום אחד,

אז כמו שאמרנו, לדעת השולחן הארוך,

אחת מברכת מוציאה את כולן.

לדעת הרמות,

ניתן זאת במנורה שלה לברך וזאת במנורה שלה לברך.

אבל כאשר יש מקומות שונים,

אין בעיה וניתן לברך על המקום שיש לכל אחד ואחד.

זה גם במקומות הערכה, למשל, זו אותה השאלה.

אם כולן מדליקות באותו מקום, לדעת השולחן הארוך, אחת מברכת, מוציאה את כולם.

לדעת הרמות, כל אחת יכולה לברך.

אבל מי שיכול להדליק בחדר שלו, נגיד,

אם מרשים לו להדליק שם, אז אין שום בעיה.

אז ניתן לברך שם,

להדליק ולברך שם,

ויוצאים ידי חובה לכל הדעות.

עוד דבר צריכים לזכור,

לשים לב תמיד שנרות שבת קודש יהיו במקום שאוכלים, לא לפי הנוח.

יש כאלה שמדליקות במטבח והסעודה אוכלים בחדר הגדול יותר,

כי האוכל מתאים להם כאן, אבל הנרות משום מה במטבח או באיזשהו מקום אחר.

לזכור, צריכים לדאוג שנרות שמברכים עליהן יהיו במקום שמתכוונים לאכול.

יש עניין שיהיו שם,

יש עניין להסתכל בנרות,

יש הרבה עניינים מעבר לפרט שכתוב שהמדליק זה בבית ואוכלים בחצר.

אם איננה נרות ארוכות שדורכן עד הלילה, הביא בריכה לבטלה, ולכן באמת צריכים לדאוג שהנרות תהיינה במקום של סועדים.

ודווקא לדאוג שיהיו הנרות במקום של סועדים.

ניתן להדליק גם כאן וגם שם, זה כמו שאמרנו, אבל אנחנו מדברים,

הנרות שיברכו עליהם גם אם מדליקים בעוד מקומות,

הנרות שמברכים, נגיד בעלת הבית שמדליקה גם כאן וגם

בעוד מקומות,

הנרות שהיא מברכת עליהם ברור שעדיף שיהיו במקום של סועדים.

יש פה את ההלכה שהזכרנו קודם לבעל הלכות גדולות, כיוון שהדליק נר של שבת, חל עליו שבת ונאסר במלאכה,

ועל פי זה נוהגות קצת נשים,

שאחר שבירכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן, שהדליקו בה ואין מכבות אותה.

זאת אומרת ככה,

האם אישה שהדליקה מקבלת שבת?

יכולה או לא יכולה, חייבת,

בעל הלכות גדולות סובר,

אישה שהדליקה נרות שבת קודש, זהו, זה קבלת שבת.

זה קבלת שבת, אז תרצה או לא תרצה, בכל מצב היא מקבלת שבת בהדלקת נרות.

ולכן,

אחרי זה אסור לה לעשות מלאכה.

מה קורה עם הגפרור שנשאר ביד?

צריך לשים אותו בזהירות.

זה מה שכתוב. כיוון שהדליק נר שבת,

חל עליו שבת ונאסר במלאכה.

ועל פי זה, זאת אומרת, אם אנחנו הולכים בהנחה הזאת שהדלקת נרות

זוהי סיבה לקבלת שבת,

ועל פי זה נוהגות קצת נשים,

שאחר שבירכו והדליקו הנרות,

יש כאן כאלה שמדלקים, ברכו והדליקו הנרות. קודם מברשים, אחר כך מדליקים.

יש כאלה שטוענים שזה לא מוכרח.

אבל אגב,

אנחנו רואים שבירכו ואחר כך הגיעו. על כל פנים,

אם אנחנו הולכים במהלך הזה,

בירכו והדליקו נרות,

אז קיבלה שבת

על ידי שהיא בירכה והדליקה,

גמרה את ההדלקה. מה קורה עם הגפרור?

הרי את הגפרור גם עשה לכבות,

אז מניחה אותו בזיוק.

כל שכן, שמלאכות אחרות שלא תעשה.

ועל פי זה נוהגות, כן,

משליכות לארץ בתחילת יהודית, שדליקו, ואין לכבות אותה.

זהו, נקודה אחת. זאת אומרת,

בעל הלכות גדולות סובר שאישה שמדליקה מקבלת שבת.

יש שאומרים שהיא מת... עכשיו, מה קורה?

היא יכולה להתנות. אז יש כאלה שאומרים,

אבל זה בסתם או באופן רגיל.

אבל אישה יכולה להתנות.

היא אומרת, אני מדליקה אמנם,

אבל אני מתנה לא לקבל שבת, אלא עוד כמה דקות, מסיבות שהן.

נגיד, הרבה פעם קורה שאישה מדליקה,

נגיד שבת נכנסת בארבעה וחצי, היא מדליקה בארבעה ועשרים,

היא אומרת, אני לא מקבלת על השבת,

כי היא רוצה לעשות איזושהי פעולה,

איזושהי פעולה של חילול,

זה לא חילול שבת,

היא אומרת, אני לא מקבלת שבת.

היא אומרת, אני מדליקה עכשיו ארבעה וחצי, ארבעה ועשרים, ארבעה וחצי נכנסת שבת.

אז היא אומרת, אני לא מקבלת שבת, רק בעוד עשר דקות.

אז יש כאלה שאומרים שכן, היא יכולה להתנות שהיא לא מקבלת שבת.

ויש כאלה, זה עוד מחלוקת, ויש שאומרים שאינו מועיל לה.

זאת אומרת, האם להתנות או לא,

זו מחלוקת אם ניתן להתנות או לא.

למעשה ככה, אנחנו עוסקים להלכה שניתן להתנות,

ניתן להתנות.

עכשיו, מה הדיל האם היא מקבלת שבת או לא? אז השולחן הארוך מביא, ויש חולקים על ועל ההלכות גדולות ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית שכיוון שאמר החזן ברחו הכל פורשים מלאכתם ולדידן כיוון שהתחילו מזמור של יום השבת הביק ברכו לדידן הוא.

זאת אומרת ככה,

חנא ארוך מביא בזה דעות

וידוע ככה,

רמו כתב והמנהג שאותה אישה מדלקת מקבלת שבת בהדלקה אם לא שתתנה תחילה.

זאת אומרת, רמו כותב, אישה שמדליקה מקבלת שבת.

אם היא עושה תנאי שהיא לא מקבלת זה משהו אחר,

ועל כל פנים רצוי לא להגיע לזה, רק אם יש צורך.

עכשיו, אצל הספרדים בחלקם מקבלות שבת,

בחלקם אני אומר, בחלקם מברכות, מדליקות,

אחרי שהן גומרות להדליק את הנר האחרון,

אז הן מקבלות שבת. אז יש כאלה שבגמר ההדלקה,

זאת אומרת, כמו שאמרנו, מברכות,

מדליקות,

בגמר ההדלקה מקבלות שבת,

יש כאלה שאומרות בפה אפילו, ברוך מקדש השבת וכדומה,

שזה מיד נהיה,

ויש כאלה שמתנות שהן רוצות לעשות איזושהי פעולה.

על כל פנים,

ראינו, זאת מחלוקת,

האם

הדלקת נרות זאת קבלת שבת,

תחלטית, או לא, ראינו מזה מחלוקת.

אז כמו שאמרנו,

הרבה נוהגות שכן מקבלות שבת,

והרבה נוהגות שלא מקבלות בהדלקה,

ועושות תנאי שהן עדיין לא מקבלות. אבל לזכור,

גם אישה שעושה תנאי שלא לקבל, היא צריכה לזכור, אבל מתי כן תקבל?

נגיד אישה הדליקה ב-420,

אמרה, אני מתנה לא לקבל שבת, נו, אז מתי כן תקבל?

התחכה והשבת תיכנס מאליה,

אז מה קורה עם תוספת שבת?

אז עליה לזכור שהיא תגידה, טוב, אז אני לא מקבלת ב-420, אז מתי כן?

ב-430, אז לפחות אז תגיד.

או תגיד מזמור שעון ליום השבת,

או שתגיד שאז היא מקבלת שבת,

כי אחרת איפה יהיה לה את התוספת שבת?

אז מילא אם הבית כנסת היחיד הקיים מקבלים לפני כן,

אז היא בעצם מתחברת אל הבית הכנסת הקרוב.

אני מתכוון לומר, אם יש בית כנסת אחד ורוב הציבור שם,

שאז היחיד נגרר אחר הציבור, אז ברור שאם הציבור, נגיד, אחרי עשר דקות מאז שהדליקה קיבל שבת,

היא על כורחה גם נכללת בקבלת השבת.

אבל כמו שאמרנו, לזכור שרצוי מאוד להצמיד את קבלת השבת להדלקת נר, או שבהדלקה יתקבל,

או אם לא, אז מייד כן. ויש הרבה נשים שנוהגות, אחרי שהן גומרות להדליק,

אומרות את המילים ברוך מקדש השבת או משהו דומה,

והן מתכוונות לקבל את השבת בגמר ההדלקה,

בסיום ההדלקה,

בין אם היא מברכת ומדליקה,

בין אם היא מדליקה ומברכת,

תמיד או בסיום הברכה,

אז הן מקבלות את השבת.

כי בפוסקים,

אם אנחנו ניכנס לדקדק מתי בדיוק מקבלים שבת,

זה נושא בפני עצמו,

כי ניתן להבין שזה בברכה או בגמר ההדלקה.

על כל פנים,

הנושא הזה, אם כן מקבלות או לא, כמו שראינו,

ברוב המקומות, במיוחד לפי הרמות, כמו שכתב, מנהג שאותה אישה מדליקת מקבלת שבת,

גם אלה שלא מקבלות שבת, אבל לזכור להצמיד ולהצמיח את קבלת השבת מיד.

ברור שיש עניין גדול שאישה תתפלל בזמנת לקרנרות, מיד אחרי זה שהיא תתפלל על בעלה, עליה, על הילדים,

ובדרך כלל יש כל מיני נוסחות של תפילות.

זוהי שעת רצון,

שזה בעצם קיום המצווה,

ובשעת קיום המצווה לתפילה בזמן הזה יש מעלה מאוד מאוד גדולה.

ואם היא רוצה שיהיו לה בנים מאירים,

זהו הזמן המסוגל של הבעל צדיק וירא שמיים, בנים צדיקים וירא שמיים.

זה זמן מסוגל מאוד מאוד לתפילות,

וכמובן שזה יהיה עם קבלת השבת בקדושיו טהרה.

הקב' ברוך הוא יעזור שבעזרת השם,

נזכה לקיים את המצווה הזאת בצורה הכי שלמה, ונזכה לבנים תלמידי חכמים צדיקים, אמן אמן.

תודה רבה.