הלכות שבת - הדלקת הנר - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם, היום נלמד בהלכות שבת,

סימן רסג, מי ומי המדליקים,

זאת אומרת,

הדלקת נרות ללכות שבת קודש.

מרן בשולחן הארוך בסעיף א' כותב,

יהא זהיר לעשות נר יפה,

ויש מכוונים לעשות שתי פתילות,

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור.

ויכולים, אומר הרמון, להוסיף ולהדליק שלושה או ארבעה נרות,

וכן נהגו.

וכן נהגו האישה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימי אחרי השלושה נרות,

כי יכולים להוסיף

על דבר מכוון נגד דבר אחר, בלבד שלא יפחות.

למעשה ככה.

הגמרא מביאה שהדלקת נרות שבת זה חובה.

כשאנחנו עושים את החובה, אנחנו מקיימים מצווה.

עיקר הדלקת נרות הוא חובה משום מצוות עונג שבת,

וזו מצווה חשובה מאוד,

עד כדי כך שכתוב,

די זוכה עבור זה לבנים תלמידי חכמים. ככה הגמרא במסכת שבת אומרת,

שמי שנזהר, מי שנזהר ומדליק נרות שבת קודש בצורה מהודרת מאוד,

זוכה לבנים תלמידי חכמים.

ולכן האישה, אחרי שמדליקה נרות שבת,

מלבד שעושים נרות מהודרים כמו שנראה תכף,

גם האישה מתפללת,

זה זמן מאוד חשוב שהאישה תתפלל,

שהיא תזכה לבנים תלמידי חכמים,

לחתנים תלמידי חכמים, ואז היא מתפללת על הבנים ועל הבנות וכו'.

למעשה, מעיקר החובה, כשאנחנו מדברים על עיקר חובת הדלקת נרות שבת קודש,

מצוותה הרי זה עונג שבת. מה הכוונה עונג שבת?

כיוון שיש מצווה שסעודות שבת תהיינה לאור הנר,

אז הנרות נעשו שיהיה עונג שבת, נוכל גם כן את הסעודה לאכול על ידי שיש לנו אור.

מעבר לכך, משום שלום בית,

ואחד הדברים שגורמים לשלום בית זה כשיש אור,

אז יודעים, הולכים בצורה נכונה, בצורה מסודרת.

ועוד,

על כל פנים,

עיקר הטעמים שנאמר בפוסקים זה משום שלום בית ומשום עונג שבת,

וזה מצווה וזה חובה.

זאת אומרת,

זה לא מצווה אם אני רוצה,

אז אני יכול, אם אני לא רוצה, אני לא חייב,

אלא זוהי חובה.

ולמעשה,

השאלה היא, כשאנחנו מדברים על חובת הדלקת נרות שבת קודש,

כמה נרות אני חייב להדליק?

אנחנו הרי מברכים להדליק נר, נר, זה אומר, נר אחד לכאורה.

ובאמת זה ככה, מעיקר הדין,

אדם יכול להדליק נר אחד,

יש לו אור.

ברגע שאדם מדליק נר אחד, אז יש לו אור.

אין צורך ביותר.

המנהג הפשוט, כמו שראינו בשולחן ערוך, ויש מכוונים לעשות שתי הבטילות,

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמון.

זאת אומרת, מינימום שניים מבחינת היש מכוונים לעשות אחת כנגד זכור, אחת כנגד שמון.

ולכן תמיד מינימום שתי נרות.

למרות שגם אם ידליקו נר אחד,

גם מקיימים מצווה.

זה ברור.

אבל

נהגו שיש שתי נרות,

אחת כנגד זכור, אחת כנגד שמון.

מלבד זאת, ניתן להוסיף גם,

כיום יש הרבה שנוהגים, מביאים הפוסקים כאן,

הרבה באחרונים, בפוסקים מובא שאדם יכול להוסיף איך שירצה,

כנגד מה שירצה.

יש כאלה, למשל, שנוהגים שבע, שבע נרות,

כמו ימות השבוע.

שבע נרות, להדליק שבע נרות כנגד שבעת ימי השבוע.

או יש כאלה שנוהגים עשר נרות כנגד עשרת הדברות,

ויש כאלה שנוהגים שאחרי נישואים מדליקים שתיים,

אחד כנגד זכור, אחת כנגד שמור.

אחר כך כל בן נוסף מדליקים לפי זה.

עוד בן, עוד בת, כל בן או בת שנוספים מוסיפים עוד.

על כל פנים, המנהגים הללו יש לכל דבר מקור,

וכמו שאמרנו, עיקר החובה זה היה מספיק אחד.

מעבר לכך, שתי נרות זה עניין גדול,

שתי פתילות, כמו שכתב השולחן ערוך, אחת כנגד זכור,

אחת כנגד שמור,

ויש מוסיפים,

וכל מי שמוסיף על פי עניין מסוים,

אז בסדר גמור. זה מובא בהלכה, זה מובא גם הדברים הללו.

הרבה מאוד, כמו שאמרנו, נהגו בשבעה.

שבעה כנגד ימות השבוע, או כנגד המנורה שהייתה בבית המקדש.

או,

כמו שאמרנו, כנגד מספר הילדים,

ההורים והילדים,

וכן הלאה, זה הדרך.

זאת אומרת שכל דבר ודבר יש לו עניין גדול.

ויכולים להוסיף את זה כמו שראינו.

עכשיו, ארמו מביא כאן אישה ששכחה פעם אחת להדליק,

מדלקת כל ימיה שלושה נרות,

כי יכולים להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר,

ובלבד שלא יפחות.

זאת אומרת, יש כאן מין קנס שהרמו מביא,

בשם הראשונים כמובן.

זאת אומרת, אישה ששכחה,

שכחה, לא במזיד חס ושלום.

נגיד אישה שרגילה להדליק נרות שבת קודש,

קרה שבת אחת,

בטעות,

שכחה. פתאום, עד שהיא מגלה את הזמן,

היא התכוננה, הכינה, פתאום היא רואה שנכנס שבת.

אי אפשר כבר להדליק. מה עושים?

אז היא שכחה, אז היא לא תדליקה, הוא אמר.

חס ושלום, לא מדליקים נרות בשבת.

ברגע שנכנסה שבת, זהו.

אז היא שכחה. אז מה קורה עם אישה כזאת?

קונסים אותה, כמו שכתב כאן הרמו.

אז אם היא הייתה רגילה להדליק שתי נרות,

נגיד היא רגילה שתי נרות, נגיד היא נשואה שנתיים,

שתי נרות כל החיים שלה הדליקה.

שבת אחת שכחה, בשוגה כמובן,

אז מכאן ואילך קונסים אותה.

מעכשיו אומרים לה, את צריכה להדליק שלוש נרות.

אם היא הייתה רגילה שבע, אז היא צריכה להדליק שמונה נרות.

אם היא הייתה רגילה עשר, עכשיו חד עשרה.

זאת אומרת שחד שבת גורמת, גורמת לחייב אותה בקנס,

קונסים אותה שתוסיף עוד נר.

זה מה שכתוב כאן בהלכה.

אם כמובן, אם היא שוכחת,

אם היא חס ושלום מחולה,

אונס וכדומה, על זה אנחנו לא מדברים,

זה כתוב שרק,

שכחה זה לא מזיד, אבל זה גם לא אונס.

שכחה זה אתה אשם. אדם שגג, טעה בעצם,

על פי רוב, אדם ששוכח דבר מסוים,

איך זה יכול להיות שאתה שוכח?

לא שמת לב, זה לא כל כך היה חשוב בעיניך.

לכן קונסים את האישה ששכחה,

שפעם אחרת תשים לב יותר ויותר.

ומה שאין כן חולה וכדומה, זה אונס.

אונס, רחמנא פטרי, התורה פותרת,

אדם אנוס, וממילא גם לא קונסים אישה שהיא הייתה במצב של חולי וכדומה.

השאלה היא,

מה קורה אם נגיד אישה רגילה להדליק שבע, שבע נרות כל החיים, החליטה ככה, עשר שנים, הדליקה שבע נרות.

שבת אחת הדליקה חמש, בטעות, לא שמה לב.

האם גם כאן נקנוס אותה או לא?

אז הפוסקים דנים בזה, יש כאלה שאומרים שכן.

בסך הכל היא ירדה ממה שהיא רגילה, אז נקנוס אותה מכאן ואילך.

יש פוסקים שאומרים לא.

כל מה שקנסנו זה רק אישה שלגמרי לא הדליקה, לא קיימה את המצווה.

ברגע שאישה לא קיימה את המצווה, אז קונסים אותה.

אבל אם היא כן הדליקה ורק טעתה במספר הנרות, לא שמה לב.

במקום שבע, מה שהיא רגילה, עשתה רק שש, חמש וכדומה,

אז לא קונסים אותה. למעשה אנחנו מקילים שבאמת אישה שלא הדליקה את מספר הנרות שהיא רגילה,

אז אין החינם.

מקילים וסומכים על כך שאכן לא נקנוס אותה. אבל כמובן נגיד לה שמכאן ואילך היא חייבת לשים לב שלא תהיינה שום טעויות.

מה קורה למשל, הפוסקים גם דנים בעוד נושא, עוד נדון.

כיום יש הרבה טוענים שבעצם זה לא כמו בזמנם. בזמנם הדלקת נרות זה היה מהווה את האור.

אם יש לך נרות, יש לך אור. אין לך נרות, אין לך אור.

היום בעצם בכל הבתים יש חשמל או רחל, לא משנה מה.

מעבר לזה אנחנו מדליקים נרות.

אז אם אישה טעתה,

אישה טעתה והדליקה חשמל, כמובן, לפני שבת, כמובן,

נרות הכינה,

טעתה ולא הדליקה נרות.

האם בזה אנחנו נגיד בעצם לא הדלקת נרות,

את מכאן ואילך נקנוס אותך ותוסיפי נר

ממה שאת רגילה? נגיד אם היא רגילה שתיים,

מעכשיו תוסיפי להדליק שלוש נרות כי לא הדליקת נרות שבת קודש בשבת שעברה?

או שיש מקום לומר שלא.

הרי תמיד הסיבה היא שכנסו כי אין אור,

אבל כאן יש אור, יש הרי אור של החשמל.

אז כיוון שיש כאן אור של החשמל,

אז אולי במקרה כזה לא נקנוס אותה.

זה נידון שהפוסקים דנים בו.

אז למעשה ככה, יש כאלה שאומרים שכן, אחרי הכול היא לא קיימה את המצווה.

היא לא קיימה מצוות הדלקת נרות שבת קודש.

היא לא בירכה, היא לא קיימה את המצווה.

מה שהיה אור והיה חשמל דלוק מקודם זה לא קיום מצווה.

אומנם נכון, אומנם נכון, הנקודות שייכות,

הנקודות קיימות,

יש עונג שבת ויש שלום בית כי יש אור,

אבל את המצווה הזה חסר.

אז יש בין הפוסקים האחרונים שמביאים

פשרה כזאת,

שאם היא הדליקה את החשמל לכבוד שבת, לא שזה היה דלוק מיום שישי ונשאר,

אם היא הדליקה את החשמל לכבוד שבת,

והיא מתכוונת שזה יהיה חלק מהדלקת נרות כמו שנראה בהמשך,

אז כיוון,

נכון שבסוף היא טעתה ושכחה ולא דליקה את הנרות,

אז,

אבל מאחר והיא כיוונה שהחשמל זה חלק מהנרות שלה,

אז יש

יש מקום להקל שאולי לא נקנוס אותה, אבל על כל פנים זה נדון בפוסקים

כי יכול להיות שכן נצטרך לקנוס אותה או מצד שני יש מקום להגיד שלא נקנוס אותה, על כל פנים זה ספק ואני מתכוון לומר ספק כיוון שבאחרונים שראינו שדנים כל גדולי הפוסקים שדנו ישנם כאלה שאומרים שכן נקנוס יש כאלה שאומרים שלא נקנוס אז

ייתכן מאוד שאנחנו יכולים לומר שאם אישה רגילה להדליק בשמן זית

שהיא תוסיף קצת שמי, כי גם זה תיקון מסוים.

על כל פנים, זה נידון בין החוזקים.

אבל הנידון הקודם שאמרנו, שאישה שמורידה מהחשבון,

כאן אנחנו יותר לקחנו לכיוון שלא נקנוס אותה, כמו שאמרנו,

כיוון שבמציאות היא הדליקה נרות,

והיא גם בירכה על המצווה,

אז לכן אנחנו אמרנו קודם שלא יקניסו אותה.

למעשה ככה,

כשאנחנו מדברים על המצב הזה של לקנוס אישה שטעתה או אישה ששכחה וכדומה,

מה יהיה למשל במקרה,

במקרה שאישה, נגיד דוגמה, ארבעה וחצי זה כניסת השבת.

ארבעה וחצי אישה רגילה להדליק נרות שבת,

ובארבעה וחצי היא שכחה, לא שמה לב, נשכרה בערך בעשרה לחמש,

זה כבר זמן שכבר קיבלו כולם שבת, וגם היא כבר יודעת שאסור לה להדליק.

אבל זה עדיין בזמן בין השמשות, בדיוק היא נשכרה בין השמשות.

עכשיו, היא יכולה, הרי היא יכולה לקרוא לגוי,

נגיד אם יש לה איזה גויה באזור,

היא יכולה לקרוא לה על פי דין.

הרי אמרנו שבין השמשות,

בין השמשות, כלומר אם עדיין לא היה צאת הכוכבים, וזה זמן בין השמשות,

במיוחד אם כניסת השבת, כמו שאמרנו ארבעה וחצי,

והיא נשכרה בעשרה לחמש וכדומה,

חמישה לחמש, חמש,

זה עדיין בין השמשות.

כמובן,

אני מדבר באופן שברור לנו שאכן זהו זמן בין השמשות,

היא יכולה לקרוא לגויה ולומר לה, תדליק את הנרות.

אז האם באופן הזה אנחנו נקנוס את האישה הזאת?

האישה הזאת בעצם שכחה, האישה טעתה, לא הדליקה נרות.

אבל בסוף,

מבחינת המציאות,

הרי היא קראה לגויה והגויה הדליקה לה את הנרות.

אז אין כאן חסרון שאין נרות.

מצד שני, אבל קיום המצווה היא לא הדליקה בעצמה,

היא לא בירכה,

כי היא לא יכולה לברך על הדלקת הגויה הזאת.

אז מה נאמר במקרה הזה?

במקרה הזה גם, כמו שאמרנו, ניתן להקל.

ניתן להקל כי אחרי הכול היא דאגה שאכן יגליקו נרות,

היא דאגה להשיג שיהיה לה נרות שבת קודש,

ולכן כיוון שהיא דאגה ויש נרות,

יש מקום להקל שלא נקנוס אותה.

במיוחד שישנם בפוסקים, יש כאלה פוסקים שסוברים,

שבמקרה כזה היא אפילו יכולה לברך,

למרות שאנחנו לא פוסקים ככה.

אבל ישנם כאלה שטוענים שאם אישה קיבלה עליה שבת והיא לא יכולה להדליק נרות,

כי כבר זה בין השמשות,

והיא קוראה לגויה שתדליק,

יש פוסקים שאומרים שהיהודייה יכולה לברך על סמך ההדלקה של הגויה.

אנחנו אומנם לא פוסקים ככה, אבל עצם זה שיש כזה מין צד,

אז זה מראה לנו שההדלקה של הגויה היא שייכת

קצת אלינו לקיים את המצווה של עונג שבת.

כיוון שכן, אז שוב, כיוון שזה מספק,

יש מקום להקל

שאישה שלא הדליקה נרות בזמן והיא קראה לגויה שתדליק,

לא נקנוס אותה.

שוב, הדברים הם לא החלטיים.

יש בין הפוסקים שטוענים שכן נקנוס אותה,

כי אחרי הכול היא לא בירכה,

היא לא קיימה את המצווה בצורה מהודרת.

אבל עם כל זאת, בהצטרף שעוד, אם יש לה גם חשמל,

בוודאי שניתן לומר שבאופן הזה אנחנו לא נקנוס אותה.

השאלה מה קורה עם יום טוב, האם גם ביום טוב אנחנו נקנוס אישה ששכחה או לא, גם זה נדון בין הפוסקים,

מה קורה ביום טוב,

אבל או יותר מזה, אחרי שכנסנו אותה בשבת,

מה יקרה ביום טוב, האם היא תצטרך לאוסף גם ביום טוב, או רק

הטעות הייתה בשבת, נקנוס אותה רק בשבתות.

גם בזה יש נדון בין הפוסקים.

אומר השולחן הערוך בסביבת

אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוג בשבת.

אפילו אין לו מה יאכל,

שואל על הפתחים, לוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת.

זאת אומרת ככה,

כשאנחנו שואלים מי חייב להדליק נרות שבת,

אנחנו יודעים שבדרך כלל נשים מדליקות,

אבל טעות לומר שהחובה על האישה ולא על האיש.

כלשון השולחן הערוך, אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוג בשבת.

זאת אומרת ככה, החיוב זה על כל אחד, איש, אישה, זה לא משנה.

אדם שגר לבד, בוודאי שהוא חייב.

איש ואישה שגרים בבית אחד, שניהם חייבים.

לא שהאישה חייבת והאיש לא.

העניין הוא שהאישה מדליקה, תכף נראה, אבל החובה היא גם על האיש, גם על האישה, על כל אחד.

איש שגר לבד,

לא משנה מה הדוגמה או מה המצב,

בוודאי שהוא חייב להדליק נרות שבת קודש עם מלאכה חימכות.

מה שכאן אנחנו רואים,

עד כדי כך ההלכה מחמירה וכותבת,

אפילו אין לו מה יאכל. זאת אומרת, הוא ממש מצומצם, אין לו כלום.

שואל על אבטחים ולוקח שמן ונדליק את הנר. זאת אומרת, אפילו הוא חייב לקבץ נדבות. עד כדי כך, כדי שיהיה לו אור בשבת. ולמה?

כי זה עונג שבת,

כי זה שלום בית.

כדי לדאוג לעונג שבת ושלום בית אנחנו רואים שההלכה עד כדי כך מרחיקה לכת,

שאפילו אין לו כלום חוץ מפת, יש לו נגיד חלב וזהו. אין לו כסף, יש לו חלה אחת לקצוע עליה ולקדש עליה.

כי אין לו כסף לקנות יין.

יש לו מעט כסף או לקנות נר או יין.

אנחנו נגיד לו תקנה נר ולא יין.

אבל מה? זה כן.

אין צורך לקנות הרבה נרות, מספיק נר אחד.

זאת אומרת, כשאנחנו אומרים

שהוא שואל על אפתחים, הכוונה שהוא צריך אפילו לקבץ נדבות. עד כדי כך אנחנו מקפידים שיהיה נר

שבת קודש בבית, עד כדי כך.

אבל זה רק למינימום, לא ליותר. נגיד, אפילו משפחה שרגילה תמיד להגיד עשר נרות,

לא צריך לקבץ נדבות כדי שיהיה עשר נרות.

מספיק

בשביל נר אחד.

הנשים מוזהרות בו יותר.

או, פה אנחנו מגיעים לנקודה הזאת, שבעצם ההלכה היא כל אחד חייב. כל בית, כל דירה, כולם חייבים.

עכשיו, כשאנחנו באים לבצע את המצווה, נו, אז מי מבצע את המצווה?

אז הנשים מוזהרות בו יותר.

למה? ולמה באמת?

אז השולחן העורך מביא את הטעם, מפני שהן מצויות בבית

ועוסקות בצורכי הבית.

זאת אומרת, כיוון שהן מצויות בבית,

הן עוסקות בצורכי הבית,

זו סיבה לומר, כי הבעל טרוט פה, טרוט שם.

הוא לא, הוא פחות מתעסק בצורכי הבית.

אז לכן במקרה הזה המצווה מוטלת יותר על האישה.

ולכן בכל תפוצות ישראל אנחנו יודעים שהאישה היא זאת שמדליקה נרות.

ישנם עוד טעמים,

הפוסקים מביאים עוד טעם, מפני שכיבתה נרו של עולם שגרמה מיתה לאדם הראשון.

הרי עצם זה שנקנסה מיתה על האדם הראשון ולכל הדורות זה בסיבת חטא של עץ הדעת.

וסיבת

חטא עץ הדעת זה היה על ידי האישה.

אז היא גרמה לכבות, כביכול לכבות, נרו של עולם.

הכוונה, היא גרמה שתיכנס מיתה על האדם וכו'.

כיוון שכן, עכשיו היא צריכה לתקן,

לכן היא מדליקה נר,

מה שהיא גרמה חס ושלום לכיבוי הנר,

עכשיו היא גורמת שיהיה אור,

שיהיה נר וכו'.

זה העוד טעם. כל מקום טוב שהאיש יתקן את הנרות. זאת אומרת ככה,

עצם מצוות ההדלקה,

הברכה והכול, זה האישה עושה.

האיש יכין את הנרות.

אם הם עושים שמן,

ישים את השמן,

ישים את הפתיל,

אם זה נרות, יכין, יהבהב, יתקן.

כל ההכנות

מוטל על האיש.

אז בזה הוא משתתף.

הוא משתתף בחלק מההכנות.

וקיום המצווה עצמה זה עושה האישה, כמו שראינו,

שהנשים מוזהרות יותר.

אבל אם האישה לא יכולה להדליק מכל מיני סיבות, לא משנה מה הסיבה,

לא נמצאת, היא לא יכולה להדליק עכשיו מכל מיני סיבות,

אז כמובן מוטל על הבעל להדליק ולברך כמו שצריך להיות.

אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם.

וכן אם אין ידו משגת, הכוונה אדם שהמצב שלו מאוד מאוד קשה,

אין לו כסף לקנות נר,

כלומר או נר או יין לקידוש,

תקנה נר.

וכן אם אין ידו משגת לקנות נר חנוכה, נר שבת קודם.

משום שלום בית. הנה אנחנו רואים הדגשה מיוחדת משום שלום בית.

ועד כדי כך,

זה עומד כנגד נר חנוכה, שהרי גם בחנוכה אמרנו, שום פרסומי ניסה,

אם אין לך כסף לקנות נרות חנוכה, אז כתוב,

שואל על הפתחים וכו',

אבל אם אין, בן אדם מגיע למצב שאו נר שבת קודש או נר לחנוכה,

תקנה נר שבת קודש ולא נר של חנוכה,

כמו שכתוב כאן בהלכה.

ואם אין לך כסף להשיג לפידוש,

אז קודם כל נר של שבת.

עד כדי כך אנחנו מחמירים בגלל העניין הגדול והכי חשוב שיש.

למעשה ככה, כשאנחנו מדברים על הזהירות, אז דיברנו על כמה נרות, וכמו שאמרנו, עיקר החיוב זה אחד,

יש

המנהג לעשות כנגד זכור ושמור, זה בוודאי,

מעבר לזה ניתן להוסיף כמו שראינו,

זה מבחינת הכמות.

עכשיו איזה נרות, ויש לנו בעצם במה מדליקים ובמה אין מדליקים,

אבל זה כבר דינים שישנם שמנים או פטיליות שלא משתמשים איתם בשבת,

שמא יבוא להטות וכדומה, ועוד כל מיני סיבות.

אבל אנחנו מדברים כיום על המצב אצלנו,

בדרך כלל הנריות המקובלות,

הנרות המקובלות, הכול טוב.

שמן זית זה דבר מאוד מעולה,

מאוד מעולה, זה דבר מאוד חשוב, יש הרבה מקפידים שמן זית, ולפחות,

לפחות,

אם אנחנו מדליקים נרות, אבל לפחות שניים, שתי נרות שיהיו.

זה שכנגד זכור וכנגד שמור,

הרי שניים נעשה אותם בשמן זית,

ואת היתר נעשה בנריות וכדומה.

מי שעושה את הכול בשמן זית זה בוודאי מצוין,

רק אנחנו אומרים, אם קשה לאדם מכל מיני סיבות,

אז אם הוא מדליק נגד שבע נרות, אז שתיים יעשה משמן זית,

כי זה מאוד מהודר.

גם האור מאיר טוב,

וגם עצם זה שזה שמן זית, זה דבר מאוד חשוב,

ויש בזה עניין גדול.

אבל כמובן, מעיקר הדין ניתן להדליק גם נרות רגילות,

הנרות שבחנויות המקובלות,

כמו כן הנריות שיש היום,

הן כולן מצוינות על פי ההלכה,

זה נקרא שהאדם קיים לגמרי לגמרי על פי דין.

צריכים להיזהר בעוד נקודה,

במיוחד, הרי אם מדליקים שתי נרות זה לא נורא,

אז מדליקים נר ועוד נר,

אבל כשמדליקים הרבה נרות,

אז קורה לפעמים,

כשמדליקים עם גפרור,

אז מדליקים אחד,

אחד, אחד, פתאום הגפרור נכבה.

אז צריכים להיזהר,

לא להדליק את הגפרור מהנר ולהמשיך, אלא

או לקחת גפרור אחר, או הכי טוב מראש,

הכי טוב זה לקחת נר, נר ארוך, דק,

מיוחד להדלקה,

ככה שלא תהיה את הבעיה של גפרור,

לא נכבה.

כי ככה כשלופחים גפרור, במיוחד אלה שמדליקים הרבה, או לפעמים לא נתפס טוב,

ואחר כך צריכים להדליק עוד גפרור חדש,

כי להדליק נר מן נר זה לא נורא.

נר מן נר, נגיד, דוגמה, אם יש לי שתי נרות, לקחתי גפרור והדלקתי נר אחד, פתאום נכבה הגפרור,

ועד שאני אביא גפרור אז אני יכול לקחת את הנר,

לחבר אחד מאחד, זה כן טוב,

ולמה באמת?

למה באמת? הרי בהלכות חנוכה דיברנו שיש מקום להחמיר נר מן נר, כל שכן,

ושם עוד דיברנו שאם נר אחד הוא עיקר המצווה והשני, הידור,

אז יש כאלה מחמירים לא להדליק את ההידור מהנר.

אז הטענה כאן,

אם שמה,

אם בחנוכה אנחנו הבאנו פוסקים שסוברים שלא להדליק נר מן נר, למרות שמעיקר הדין,

כמו שראינו הרבה פוסקים מתירים,

אבל בכל זאת,

הרבה החמירו לא להדליק נר מן נר, למרות שזה מצווה וזה מצווה.

כלומר, הראשון אומנם הוא עיקר המצווה,

השני הוא הידור, אבל אחרי הכול הוא הידור.

אז

השאלה נשאלת כאן בשבת,

הרי עיקר המצווה, אמרנו, נר אחד.

עכשיו, הנר השני הוא בכלל לא עיקר המצווה, אתה מוסיף.

אז האם כאן אנחנו נגיד, זה חלק להדליק נר מן נר?

בעצם התשובה היא כן, הביאור הלכה עומן על זה בארוחה.

התשובה היא כן, למה? ולמה, מה ההבדל?

ניתן לומר, מסביר הביאור הלכה, אומנם באורך, אבל ניתן להסביר ככה. כשאני מדליק נר אחד,

אז קיימתי את המצווה,

ברור בצורה מסודרת.

כשאני מדליק, נגיד, עוד נר, זה לא הכוונה שהאחד זה מצווה והשני זה כלום.

עכשיו המצווה היא יותר גדולה.

כשאני מדליק עשר נרות, אז כולם זה אותו מצווה, מצווה גדולה. זאת אומרת, נר אחד זה מצוות הדלקת נרות,

שניים זה מצוות הדלקת נרות, וכן על זה הדרך.

אין כאן להעדיף את זה על זה,

כי בסך הכול כולם, כולם באופן כללי,

אז המצווה יותר חשובה.

ממילא לא שייך להגיד שהנר הזה פחות מזה או זה פחות מזה, כולם זוהי המצווה. ואדרבה, ככל שיש יותר נרות,

כבוד השבת הוא יותר גדול.

אז למעשה ככה, כשאנחנו מדברים על הדלקת נרות, אז דיברנו בעבר על הזמן.

בדרך כלל אנחנו משתדלים שזה יהיה בזמן, הדלקת נרות,

וזה כבר עם תוספת שבת.

אם אנחנו מדליקים עשרים דקות לפני השקיעה, כמו שפחות או יותר רוב הלוחות הקיימים,

יש מקומות שמוסיפים ארבעים דקות, שלושים דקות,

אבל על כל פנים,

הזמנים המופיעים בלוחות השנה,

בדרך כלל זה כבר עם תוספת שבת.

הזמן הזה זה מצוין, אם מדליקים אז זה מצוין.

עכשיו, השאלה היא, אם אדם רוצה להקדים,

עד כמה הוא יכול להקדים ואיך יעשה?

אומר השחנא רוחקא,

לא יקדים למהר להדליקו בעוד יום גדול,

שאז אינו ניכר שמדליקו הלכות שבת,

וגם לא יאחר.

ואם הוא רוצה להדליק נר בעוד יום גדול, ולקבל עליו שבת מיד, רשאי,

כי כיוון שמקבל עליו שבת מיד,

אין זו הקדמה,

ובלבד שיהיה מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה.

זאת אומרת ככה,

כשאנחנו מדברים מתי להדליק, אדם אומר, אישה אומרת, אני רוצה לקבל שבת ולהדליק מוקדם,

או להדליק מוקדם

מסיבה כזאת או אחרת.

איך אנחנו מתייחסים?

אז זה ברור שאם אישה מדליקה סמוך, אין שום בעיה.

כמו שאמרנו, 20 דקות לפני השקיעה, מצוין, 20, 25,

10 דקות רבע, חצי,

כל הזמנים האלה זה מצוין.

עכשיו, אישה שרוצה להקדים מאוד,

אז הפתרון הוא כזה,

אם זה מפלג המנחה והמעלה,

שעה ורביע קודם הלילה

או קודם השקיעה. זאת אומרת,

נגיד כמו חצי שעה לפני הזמן המופיע בלוח. נגיד.

נגיד אם הזמן המופיע בלוח זה 4.5 זמן הדלקת נרות,

אם אישה רוצה להדליק נגיד ב-4 או 4.4, ניתן.

אבל זה לא נראה כל כך לכבוד שבת.

זה לא כמו זמן הדלקת נרות שכתוב בלוח,

אז זה ניכר לכבוד שבת קודש.

אבל אישה שתדליק נגיד,

הרבה קודם, כמו שאמרנו, אם בלוח כתוב ארבעה וחצי,

היא תדליק מרבע לארבעה.

זה ניתן, כי זה זמן שעדיין הוא נקרע מפלאג המנחה ומעלה.

אבל זה לא ניכר לכבוד שבת.

במקרה כזה היא יכולה, בתנאי, שתתקבל עליה שבת.

אם,

זאת אומרת ככה, אם היא מקדימה אז היא יכולה להדליק ותקבל עליה שבת.

אבל אם היא לא מקדימה

אלא בזמן,

גם אם היא לא תקבל עליה שבת,

אז היא יכולה להדליק. נגיד, דוגמא,

אישה רוצה לנסוע להורים,

הם במרחק של עשר דקות מהבית, אבל היא רוצה לנסוע.

אבל מצד שני היא רוצה להדליק נהרות שבת בבטה,

כי היא מתכוונת לחזור

בליל שבת ברגל,

אז היא יכולה להדליק,

נגיד, דוגמא,

אם הדלקת נהרות זה בארבעה וחצי,

היא יכולה להדליק בארבעה ועשרים ולהתנות שהיא לא מקבלת עליה שבת.

היא מדליקה על נרות שבת קודש, מברכת כמובן על פי דין.

היא מתנה שהיא לא מקבלת על עצמה שבת, ואז היא יכולה לנסוע,

ואחרי זה תקבל על עצמה מייד שבת.

למה?

כי הדלקה סמוכה,

הדלקה סמוכה יכולה להדליק גם בלי לקבל עליה את השבת.

אבל תכף אנחנו נראה גם אם

הדלקה מחייבת קבלת שבת או לא, אבל אנחנו מדברים ברמת העיקרון.

ניתן להדליק נרות ולהתנות, אישה יכולה להדליק נרות. נגיד, אפילו שהזמן הוא ארבעה וחצי, כמו שאמרנו,

יכולה להדליק בארבעה ועשרים ולהגיד, אני לא מקבלת עליה שבת,

ואז היא יכולה לעשות פעולות כאלה ואחרות, נגיד, אם היא רוצה לנסוע עשר דקות עד שהיא תגיע להורים וכדומה,

ואחר כך היא תקבל עליה שבת,

היא תגיע בעוד יום גדול,

כלומר יהיה לה עוד לפחות רבע שעה עד השקיעה.

אז היא יכולה,

ואז אפילו שהיא לא קיבלה שבת.

אבל אישה שרוצה להדליק מאוד מוקדם,

אישה שמחליטה, אני רוצה להדליק

מאוד מוקדם, כמו שאמרנו, אבל לא יכולה להגזיק,

רק מפלג המנחה והמעלה,

גם בתנאי שתקבל עליה שבת.

זאת אומרת,

עם זמן הדלקת נרות זה בארבעה וחצי,

על פי הלוחות,

היא יכולה גם ברבע לארבע אם היא רוצה,

אבל בתנאי, כמו שכתב כאן על שולחן ערוך,

כיוון

אם הוא רוצה להדליק נר בעוד האון גדול ולקבל עליו שבת מיד,

בתנאי שיתקבל עליה שבת מיד, רשאי.

למה? למה באמת?

כי כיוון שמקבל עליו שבת מיד, היות שהוא מקבל שבת, אז אין לזה הקדמה.

להקדים זה נקרא,

אם אני לא מתכוון לקבל שבת, ואני מדליק עכשיו,

אז אתה לא מתכוון לקבל, ושבת לא תכף,

אז זה לא נקרא לכבוד שבת קודש.

אבל אם אני מקבל על עצמי את השבת,

אז מה הבעיה?

אני מדליק בין רבע לארבע, נגיד,

וזה כבר מעל פלג המנחה, נגיד,

אז ואני מקבל עליה, אז אתה לא יכול להגיד,

תשמע, אתה הקדמת, זה לא נקרא להקדים, כי אצלי עכשיו זה שבת.

הגמרא אומרת, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר,

אבל כאן אני לא מקדים. אם אני מקבל עליי שבת, אז זה לא נקרא הקדמה.

נכון, כולם הדליקו ברבעה וחצי,

אבל אני הדליקתי ברבעה על ארבע.

אני לא נקרא מקדים, כי אני...

לקבל חיילי שבת אבל להדליק ברבע על ארבע ולא לקבל שבת פה זה בעיה

זה לא נראה שזה יהיה לכבוד שבת קודש טוב כמובן באופן שאין ברירה אז צריכים לשאול איך בדיוק לעשות כי צריכים באמת לשים לב

בכל מצב איך לעשות כדי שהכל יהיה תקין על פי ההלכה

אבל להדליק נרות הרבה הרבה קודם זה ודאי לא ניתן נגיד

אישה תחליט שהיא רוצה בשתיים בצהריים להדליק שבת

נכנסת בארבע וחצי היא רוצה בשעה שתיים להדליק מסיבה כזאת או אחרת

זה לא טוב כי גם אם יתקבל עליה שבת זה לא מועיל

כי גם לקבל שבת כמו שאנחנו רואים ניתן לקבל לפני הזמן אבל בהקבלה כלומר אם זה שעה ורביע קודם הלילה

מקסימום אנחנו יכולים לומר קודם השקיעה אז אם השקיעה בחמש נגיד אז שעה ורביע קודם

ואם השקיעה פחות אז פחות תלוי לפי העניין אבל על כל פנים להגזים ולקבל שלוש שעות או שעה וחצי לפני השקיעה זה בוודאי לא מועיל וכל מה שאמרנו ניתן להדליק ולקבל שבת זה בזמן הזה שניתן לקבל שבת

כי כיוון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה ובלבד שיהיה מפלג

המנחה ולמעלה שהוא שעה ורוויח קודם הלילה זאת אומרת פלג המנחה זה חצי מנחה

הכוונה מנחה קטנה כי יש לנו מנחה גדולה זה חצי שעה אחרי חצות מנחה קטנה זה שעתיים וחצי לפני הלילה כשאני אומר פלג המנחה

הכוונה חצי מנחה קטנה שזה שעה ורביע לפני הלילה

ואם היה נרדלוק מבעוד יום אז מה קורה

יכבנו ויחזור וידליקנו את צורך שבת זאת אומרת הוא מדבר שוב נגיד הדליקו מוקדם

הדליקו וזה נשאר לא הדליקו לכבוד שבת קודש אה אם לא הדליקו לכבוד שבת קודש

אז צריכים לכבות אותם ואז מדליקים לכבוד שבת קודש.

הפוסקים דנים גם בכלל מה קורה עם חשמל האם אפשר להדליק

נגיד אדם שנמצא באיזשהו מקום שאין לו נרות או לא מרשים להדליק נרות האם על ידי חשמל ניתן

או לא ניתן

או יותר מזה, כשאנחנו נמצאים בבית, האישה נמצאת בבית ומדליקה נרות.

היא חייבת להדליק את החשמל קודם או אחר כך, לכוון על זה,

או איך העניינים מסתדרים באופן כללי.

כי זה ברור שנרות שבת ונרות חנוכה זה שונה, נרות חנוכה בחשמל לא שייך,

כי בחנוכה יש עניין של שמן,

או אפילו נרות, אבל יש עניין של קטיל ו...

בשבת קודש המצווה היא שיהיה אור.

אז כיוון שהמצווה היא שיהיה אור, אז מה זה משנה אם זה אור כזה או אחר?

נכון, ברור שאנחנו נשארים כשאנחנו מדליקים נרות או שמן עם קטיל, זה ברור.

השאלה, האם כשאנחנו מדליקים נרות אנחנו צריכים לומר שמדליקים נרות וגם חשמל,

ואז הברכה תחול גם על הנרות וגם על החשמל?

זו שאלה אחת. שאלה שנייה, כשנמצאים באיזשהו מקום, כשאי אפשר להדליק נרות,

האם ניתן לברך על החשמל,

על הדלקת החשמל, או לא ניתן?

באחרונים יש כאן נידון מאוד גדול.

בסך הכול, רוב האחרונים נוקטים שניתן לקיים מצוות הדלקת נרות בנרות חשמל.

זאת אומרת, על ידי הדלקת נורת חשמל,

רוב האחרונים נוקטים שכן.

אבל זה ברור שכל האחרונים מסכימים לברך על הנרות

ולכוון שהחשמל גם יהיה בכלל.

לכוון, זאת אומרת, כשהאישה מדליקה נרות,

אז היא מדליקה נרות,

מברכת להדליק נב של שבת,

והיא מתכוונת לא רק לנרות האלה, גם אם היא מדליקה נרות במטבח וכן במקומות אחרים.

ולא רק זה,

גם היא מתכוונת בזה שגם נרות החשמל בכלל.

גם אם היא לא התכוונה,

אחרי הכול, אבל היא קיימה את המצווה.

אבל אנחנו מתכוונים לומר שהמצווה של הדלקת נרות זה לאו דווקא בנרות האלה.

הברכה אומנם זה על הנרות האלה שנמצאים בחדר שאנחנו מתכוונים לאכול,

ועל זה היא מברכת וכו',

אבל אם יש עוד אור בבית,

אור חשמל וכדומה,

כמובן זה נכלל בכלל המצווה.

והשאלה, כשנמצאים במקום שלא מאפשרים להדליק נרות שבת,

אז האם על הדלקת החשמל ניתן לברך או לא?

הרבה מן הפוסקים כותבים שכן, שאפשר לברך.

אפשר לברך. אם אין ברירה, אפשר לברך.

ככה הרבה מן הפוסקים כותבים.

יש כאלה שאומרים שלא.

להדליק, כמובן שכן,

ולכוון לשם מצווה שכן,

אבל לברך,

לא כולם הסכימו שניתן לברך על נרות חשמל,

למרות שכמו שאמרנו,

רוב הפוסקים נקטו שכן אפשר לברך על נרות חשמל.

שוב, אנחנו מדברים באופן שאין ברירה,

אבל כולם מסכימים שאיפה שיש ברירה,

אז

בוודאי צריכים להישאר עם המנהג

לברך על הנרות או על השמן,

ורק לכוון אז על החשמל וכדומה.

הנפקמינה, זאת אומרת, מה הנידון הזה אצלנו?

נגיד הרבה בתים,

הרבה בתים,

ביום שישי כבר מהצהריים האור דלוק.

לא לכבוד שבת, סתם מדליקים אור, כי אין מספיק אור במשך היום וכדומה.

כשהוא הדליק את החשמל,

הוא התכוון בשביל יום שישי, לא לשבת.

השאלה עכשיו, כשמגיעים לפני שבת,

האם לכבות כדי שהברכה תחול גם על זה או לא?

אז יש פוסקים שאומרים שכן.

כיוון שאנחנו מתכוונים שאור החשמל, זה יהיה תוספת על הנרות,

וכל זה יהיה בכלל המצווה,

אז

לכבות את החשמל ולהדליק,

וההדלקה הזאת תהיה לכבוד שבת,

ואז הברכה,

יש כאלה שיותר מזה,

האישה מברכת, כשהיא מברכת ומדליקה נרות,

הבעל שומח והוא מדליק את החשמל על סמך

הברכה של אשתו,

כי עכשיו הוא ממשיך כביכול את המצווה.

כמו שאם בזמנם,

נגיד האישה הייתה מדליקה נרות ומברכת בחדר שאוכלים,

והיו רוצים בחדר האחר שיהיה נר,

ובעלה היה עוזר לה להדליק במקום האחר,

או אחת הבנות, לא משנה מה,

אז שומעים את הברכה, ועל סמך אותה ברכה מדליקים במקום אחר.

הוא הדין שניתן לשמוע את הברכה,

ואחרי שבעל הבית

אשתו ברכה ומקיימת מוצאת הדלקה כדין,

ענא אמן יכול להדליק את החשמל, ואדרבה זה רצוי,

כי אם הוא ידליק עכשיו את החשמל לכבוד שבת קודש,

כמובן בזמן המוקדם, על פי דין והכול,

בוודאי שיש כאן עניין גדול של צירוף המצווה שתהיה בצורה מתוקנת.

אבל כמו שאמרנו שוב, אם אין ברירה,

מקומות שאין נרות,

אז בוודאי שהדלקת החשמל היא תהווה תחליף למצוות הדלקת נרות.

אם כן לברך או לא, כל אחד ישאל את רבו,

כי בסך הכול מצאנו בזה מחלוקת,

כאשר כמו שאמרנו,

הרבה, רוב הפוסקים אולי נקטו שכן ניתן לברך על זה.

בדור הקודם הפוסקים דנו לא רק בנושא הזה, באופן כללי,

ויש כאלה שחילקו בין מנורה לבין פלורוסן,

ויש כאלה שדנו לגבי הבדלה.

על כל פנים הנושא הזה של החשמל הוא נושא מאוד ארוך.

בקיצור, יוצא שמחלוקת הפוסקים אם ניתן לברך על זה או לא.

אבל זה ברור שאחרי שמברכים ומכוונים על זה,

זה נהיה חלק מהמצווה,

וזו הברכה כלילה את הכול, והמצווה מהודרת בצורה הזאת.

בעזרת השם בשיעור הבא,

כשנדבר על ההמשך נדבר על עוד פרטים, על צורת הברכה ועל המנהגים ועל יתר הדבנו.

על כל פנים אנחנו צריכים תמיד לזכור שמי שזהיר בנרות זוכה לבנים כל מיני חכמים,

והכוונה זהיר זה כולל הכול,

גם בהלכות,

גם בצורה,

גם בתפילה וגם בהשקעה הכללית של המצווה הזאת.

עם התפילה שאחרי ההדלקה,

בוודאי שיזכו לבנים

עוסקים בתורה ובמצוות, ובעזרת השם נזכה לגאולה מהרה מלרמות.