הלכות שבת - דיני שבת התלויים בדיבור - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם אנחנו נמשיך לדבר בנושא שאנחנו אוחזים בו, סימן ש״ז, סעיף ו׳, אנחנו אוחזים,

דיני שבת התלויים בדיבור.

כמו שאמרנו,

הסימנים הללו עוסקים בנושא דיבור,

מה מותר לדבר בשבת,

מה אסור לדבר בשבת,

כאשר המטרה היא כמובן להשתדל עד כמה שניתן

שלא לדבר בכלל דברי חול,

עד כמה שניתן כמובן,

אבל יש להבדיל בין מותר אסור, יש דברים מותרים, יש דברים אסורים,

ויש את העניין להיות עוד יותר טוב.

אבל מה שאנחנו חייבים לדעת,

שמה שאסור זה בוודאי שאסור.

אם זה במקום מצווה, כמו הפרטים שלמדנו.

שולחן ערוך סעיף ו׳ כותב, אסור לחשב חשבונות אפילו אם עברו,

כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני ודווקא שעדיין שכר הפועלים אצלו,

אבל אם פרעם כבר מותר.

זאת אומרת ככה,

אדם מנסה לדבר עם עצמו או עם אחר, לא משנה,

הוא אומר, תשמע, אני בניתי,

בניתי, הוספתי, קניתי, לא משנה,

שילמתי כך וכך ונשאר לי לשלם עוד כך וכך,

או העסקתי פועלים,

שילמתי לפועלים מסוימים סכום כזה וכזה,

נשאר לי לשלם את הסכום הזה והזה.

כיוון שבדיבור הזה יש,

זה לא סתם דיבור באוויר,

זה דיבור שיש ממנו גם תועלת לעצמו,

אז זה אסור לדבר. למה?

כי אתה עושה חשבון, אתה מחשב חשבון,

שאומנם זה כבר עבר,

אבל עדיין נשאר לך בחשבון חוב מסוים,

לכן זה אסור.

אדם אומר, אני ערכתי בר מצווה לבן ושילמתי לאולם כך וכך,

ונשאר לי עדיין לשלם כך וכך.

למרות שהנושא כבר זה נחלת העבר,

כבר זה עבר,

אבל אתה אומר ששילמת כך וכך ונשאר לך לשלם עדיין את הסכום הזה והזה,

אז לכן זה אסור.

אבל מה יהיה למשל אם אדם אומר, תשמע, בא לספר סיפור,

הוא אומר, תשמע, אני ערכתי בר מצווה לפני חודש,

ההוצאות היו כאלה וכאלה,

שילמתי לזה ככה, לזה ככה, לזה ככה, וברוך השם.

עכשיו, כיוון שאין כאן נפקא מינה, זה היה.

הוא מספר מה שהיה.

דיבור כזה,

הדיבור הזה נחשב גם כן לדיבור חול, אמנם,

אבל זה לא אסור. הדיבור הזה הוא לא אסור.

למה הוא לא אסור?

כי אין נפקא מינה, אין לנו, זה מה שהשולחן כותב.

אבל אם פרעם כבר מותר,

ולמה באמת?

אם פרעם כבר מותר, למה?

כי זה לא הגדר שעשו חכמים.

אם עדיין נשאר חום, אז זה אסור.

בכל דבר, נגיד אדם אומר, אני קניתי שולחן וכיסאות,

זה עלה לי אלף שקלים,

ושילמתי 700, נשאר 300,

זה אסור,

כי זה לא נקרא שזה כבר עבר.

אם אדם אומר,

שקניתי שולחן וכיסאות ב-1,000 שקלים ושילמתי והכול בסדר,

אז זה לא אסור, זה מותר.

אבל כמובן שאין עניין לדבר בזה, אבל זה לא אסור.

שוב, אנחנו מדברים באופן שאין נפקא מינה,

אין שום תועלת מהדיבור,

כי כשאין שום תועלת מהדיבור זה נחלת העבר,

על זה כתוב שמותר.

אבל אם יש תועלת בדיבור הזה, כגון לאדם אחר,

אדם, אתה פוגש חבר,

אז אותו חבר שואל אותך,

לפני חודש

היה לך בר מצווה,

כמה עלה לך אולם,

כמה שילמת לזה, כמה שילמת לזה.

למרות שאצלך זה נחלת העבר,

אבל כיוון

שהוא שואל אותך במטרה,

במטרה לדעת

כמה זה יעלה לו, איפה כדאי וכדומה,

כיוון שכאן זה לא נחלת העבר בלבד,

זה עם תועלת לאדם מסוים,

באופן הזה אסור יהיה לומר לאותו חבר,

כך וכך זה עלה.

בכל דבר זה ככה, אדם פוגש אותך,

קנית חליפה, הוא אומר לך איזה חליפה,

כמה עלתה לך.

אם סתם הוא שואל ואתה כבר לא חייב,

אתה אומר עלת כך וכך, זה לא אסור.

אבל אם הוא מתכוון לשאול כדי לדעת

כמה עלתה כי הוא רוצה לקנות,

גם זה אסור,

כיוון שהדיבור החולין הזה,

הדיבור החול הזה הוא עם תועלת לאדם פלוני או לעצמך,

לכן זה אסור.

כל הסיבה של האיסור כאן,

שכתוב נקודת האיסור מטעם ודבר דבר כמו שכתוב בראש הסימן,

הרי על זה אנחנו מדברים,

התחלה ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול,

זה בעצם פתיחת הסימן.

אז הנקודה הזאת זה גם,

שלא יהיה דיבורך כדיבור של חול.

אז אם זה סיפור שהיה ונגמר ואין תועלת לאף אחד,

אז זה סתם משהו באוויר, מה שנקרא.

לכן זה לא אסור.

אם זה תועלת או לעצמי או לאחר, זה אסור.

מה יהיה למשל אדם שלא זוכר אם הוא שילם את הכול או לא?

הוא לא זוכר.

עכשיו, הוא עושה חשבון.

הוא אומר, אני בעצם לקחתי פועלים, שכרתי פועלים,

שילמתי לזה כך וכך, לזה כך וכך, לזה כך וכך.

הוא לא, כשהוא התחיל לעשות את החשבון,

הוא באמת לא זכר

האם הוא שילם את הכול או לא.

עכשיו, כשהוא מתחיל לעשות חשבון, הוא אומר, שילמתי לזה ולזה ולזה ולזה.

בסוף יצא לו שבאמת הוא לא חייב לאף אחד.

הדיבור הזה גם היה אסור.

למרות שאם הוא מראש יודע שזה כבר עבר, שילם לכולם,

מותר היה לו לדבר כמו שאמרנו,

כי אין בזה תועלת.

אבל כאן, כיוון שאתה לא ידעת, לפני שאתה התחלת לדבר אתה לא ידעת, לפני שהתחלת

לעשות את החשבונות לא ידעת האם אתה חייב או לא.

אחרי שדיברת והסברת אז אתה מבין, או, אני לא חייב.

עכשיו אתה מבין את זה.

אז זאת אומרת, הדיבור שהיה זה דיבור כן עם תועלת כי עכשיו אתה מבין שאתה לא חייב.

לכן זה כן עשוי.

כל מה שאמרנו מותר,

שוב, כמו שאמרנו, זה היה,

זה נעלם, זה סתם דיבורים בעלמא.

אדם אומר, לפני שנה עשיתי חתונה, הוצאתי כך, הוצאתי כך, הוצאתי כך, בסדר, זה לא עשוי.

אין שום נפקא מינה.

או יש לפלוני כך וכך, לאלמוני כך וכך, כמו שמובא כאן בהלכה.

כל הדברים האלה,

למשל, פה מוזכר,

כתב הרמב״ם,

המשנה ברורה מלשונו של הרמב״ם,

חשבונות שאין בהם צורך מותר לחשוון.

כיצד?

כמה שאין תבואה היה לנו בשנה פלונית?

הוא אומר, כמה היה לנו שאין תבואה?

שאה זה מידה, שנקראת אזיק.

אז בזמנם היו משתמשים במידות הללו. אנחנו היו משתמשים בקילו, בטון.

אז אדם אומר, לפני חמש שנים היה לנו עשר טון תבואה.

לפני שבע שנים, שבע טון.

כל הדיבורים הללו זה דיבורי העבר.

כמה דנרים הוצאנו בחתונת בנינו?

כמה?

כך וכך.

כך וכך חילותיו של מלך. וכיוצא באלו שהן שיחה בטלה שאין בה צורך כלל. עד כאן דבריו.

זאת אומרת, זה לשונו של הרמב״ם,

שחשבונות שאין בהם צורך,

אז זה מותר אומנם,

אבל פירש הרב המגיד, המגיד משנה על המקום, זה מפרש על אחד מגדולי הראשונים,

מפרש על הרמב״ם.

דרמז לנו שיש למנוע מזה מצד שיחה בטלה, שאין שיחה בטלה,

ראוי לירכת.

זאת אומרת ככה, למרות שמבחינת הדין זה לא אסור,

כמו שהרמב״ם אמר בהתחלה,

שכל הדברים האלה,

אבל הוא הדגיש

שהן שיחה בטלה, שאין בהן צורך כלל.

אז שיחה בטלה, אבל זה כן, תשים לב, זה שיחה בטלה.

אומנם זה לא אסור מצד מה שאמרנו בדבר דבת,

כי זה כבר היה,

זה דברים בלי צורך,

אבל זו עדיין שיחה בטלה,

שאין שיחה בטלה ראוי לירכת.

וגם ברשאל כתב, שאפילו בחול אין מייפה כל כך תלמידי חכמים,

כאילו להרבות דברים כאלה, דאבי כמו שר וליצים וכו'.

הוא מבטל בזה לימודו?

כן, כמו שאמרנו, זו עוד נקודה.

על כל פנים, אנחנו צריכים להפריד.

אם בדיבור של האדם יש תועלת, אסור לו לדבר.

אסור לדבר, זה מה שכתוב,

אסור לחשב חשבונות עם נפקא מינה, עם תועלת.

יש לי עשרה פועלים,

שילמתי לשבעה, נשאר לי לשלם לשלושה,

זה אסור.

שילמתי כך וכך, נשאר לי כך וכך,

זה אסור. כל הדברים האלה,

זה לא משנה אם הוא אומר למישהו או בינו לבין עצמו וכדומה.

מסתבר לומר,

מסתבר לומר אדם, למשל, שקנה ריהוט

וכדומה,

הוא שילם בית תשלומים,

ולמרות שהוא שילם בצ'קים, נגיד, תשלומים,

אז נפרעו חלק, וחלק עדיין לא נפרעו,

אז למרות שמצידו כבר סגר את העסקה עם המוכר.

הרי כשהוא הלך למוכר, נגיד נתן לו עשרה צ'קים בתשלומים וקיבל את המוצק,

בינתיים נפרעו חמישה או שישה צ'קים.

אז מסתבר שגם באופן הזה אסור לומר, קניתי, זה עלה לי כך וכך,

ושולם כך וכך צ'קים, ונשאר כך וכך, למרות שמבחינה מסוימת זה לא כל כך דומה ל...

זה הציור שדיברנו, הרי אנחנו דיברנו שאם שילמתי כך וכך ונשאר עדיין, עדיין אני צריך לגשת ולשלם

זה בוודאי שאסור, זה הציור הקודם שדיברנו

עכשיו אנחנו מדברים מה יהיה אם אדם כבר גמר את העסקה עם המוכר, נגיד כמו שאמרנו, הוא נתן לו עשרה צ'קים,

עשרת אלפים שקל, כל צ'ק אלף, אלף, אלף.

אז אחרי שפרה חמישה הוא מספר לחברו, הוא אומר, תשמע אתה רואה את הריהוט?

זה עלה לי עשרת אלפים שקלים,

ואכן שילמתי את הכול בצ'קים, אני גמרתי עם המוכר, קיבל את הכול.

בינתיים נפרעו כך וכך צ'קים,

ועדיין נשאר כך וכך, זה אסור לדבר.

למרות שמבחינתו העסקה כבר הסתיימה,

אבל מאחר שהתשלום האחרון לא נגמר,

אז יש כאן עדיין משך לעסקה בצורה מסוימת,

אז גם זה לכאורה נכלל בייסור הזה.

זאת אומרת, אם הוא משלם בתשלומים,

הולך ומשלם, זה פשוט שאסור.

אנחנו מדברים, לא שהוא הולך ומשלם, הוא כבר נתן צ'קים,

אבל מאחר ועדיין לא שולם הצ'ק האחרון,

זה עדיין בגדר של הייסור.

אבל אם כבר שילם את הכול, נגמרו התשלומים,

הוא בא לספר,

קניתי את הרהיטים הללו,

עלה לי עשרת אלפים שקלים ושילמתי עשרה תשלומים והכול נגמר.

החלק הזה הוא מותר, כמו שמוזכר כאן בהנחה.

מותר לומר לחברו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לעבוד לערב לסוחרו,

אבל לא יאמר לו, אהיה נכון, עמי לערב.

שוב, אנחנו כאן מדברים על נושא של שכירות פועלת.

אסור לי, כמו שדיברנו למעלה,

אסור לזכור פועל,

לומר לו, תשמע, תבוא, תעבוד אצלי והבאת.

מה יהיה

אני פוגש? פוגש איזה אחד שאני צריך אותו.

נגיד אני פוגש אדם שהוא במקצועו החשמלאי ואני צריך אותו.

אסור לי לומר לו, תשמע, היום תהיה אצלי.

למרות שאני לא אומר לו מפורש, אבל זה דיבור,

זה דיבור החלטי.

זה לא רק רמז, זה החלטי.

היום תהיה אצלי,

הדיבור הזה אומר, אתה תעבוד אצלי היום.

אפילו שלא אמרתי במפורש את המילים תעבוד, אבל אם אני אומר לו בלשון של

שלא החלטי, אלא כמו שכתוב כאן בשולחן ארוך,

הנראה בעיניך שתוכל לעמוד מלערב זה מעין אפשרות,

אני לא קובע עדיין, אני אומר לך,

ייתכן

או אני יכול לומר, אני אשמח מאוד לפגוש אותך היום.

שוב, זה לא עניין החלטי,

למרות שאני חושב

הרי שאתה תבוא ותעשה אצלי עבודה, וגם אתה מבין את זה.

כל זה בגדר של מחשבה,

כיוון שזה רק בגדר של מחשבה,

אז זה הרהור,

ואמרנו,

דיבור אסור,

הרהור מותר.

יכול לומר לחברו,

סעיף ח' מקורה, יכול לומר לחברו,

לכרך פלוני אני הולך למחר,

וכן מותר לומר לו,

לך עם מי לכרך פלוני מחר,

כיוון שהיום יכול ללכת על ידי בורגנין.

וכן, כל קיוצה בזה שיש בו צעד היתר לעשותו היום,

יכול לומר לחברו שעשינו למחר,

ובלבד שלא יזכיר לו שכירות.

אבל בדבר שאין בו צעד היתר לעשות היום,

אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים,

כיוון שאי אפשר לא להביאם היום,

אסור לומר לחברו שיביאם לו למחר.

החלק הראשון של הסעיף מדובר,

אני מדבר אל החבר,

אני יכול לדבר גם דבר שאני היום

לא יכול לבצע אותו מבחינת המציאות של היום,

אבל במצב מסוים אני יכול לבצע אותו,

אין לי בעיה.

תכף נסביר למה הכוונה.

אני יכול לומר לחבר, תשמע, מחר אני הולך, אני צריך להגיד אני הולך,

נגיד אדם שגר בפתח תקווה אומר, מחר אני הולך

לבני ברק.

מותר.

למה?

כי גם היום אני יכול ללכת לבני ברק,

למרות שאני, כשאני אומר אני הולך מחר, אני אלך מחר לבני ברק ואני גר בפתח תקווה,

כולם מבינים שאני אסע,

אבל אני לא אמרתי אני נוסע,

אני אסע,

אמרתי אני הולך, כיוון שאמרתי אני הולך,

הליכה זה ברגל,

הליכה ברגל מותר לי בשבת,

וגם מפתח תקווה לבני ברק בוודאי שאני יכול,

לא רק זה.

אני יכול גם לומר,

אני הולך מפתח תקווה לירושלים, נגיד, מחר אני גר נגיד בפתח תקווה,

ואני אומר, מחר אני רוצה ללכת לירושלים.

למה?

כי גם היום בשבת הייתה אפשרות וישנה אפשרות ללכת עד ירושלים.

אם יתקינו בורגנין במרחק מסוים אחד לשני,

אז כיוון שכן זה מעין סוכות קטנות,

ניקח סתם ציור בלי קשר לזה.

אם היה בתים ברצף,

ברצף, ברצף, מפתח תקווה עד ירושלים,

ברור לנו, גם אם יש הרבה ערים באמצע,

אבל אם היה רצף של בניינים כל הזמן,

אז לא גמרנו את התחום,

אז לא נגמר התחום שלנו.

אדם יכול ללכת חופשי עד איפה שיהיה לו כוח ללכת,

אם יש רצף של בתים או רצף של כל מיני סוכות שעל פי ההלכה זה נקרא מקום שיכול לעזור לנושא הזה,

כיוון שכן.

אז הדיבור הזה לומר אני אלך למחר,

זה לא דיבור אסור.

אסור לי לומר מחר אני אסע אפילו מרחוב אחד לשני.

נגיד אני נמצא ברחוב מסוים,

אני אומר מחר, אסור לי לומר, מחר אני אסע מהרחוב הזה לרחוב המקביל,

למרות שבקלות אני יכול ללכת.

אבל המילים האלה, הדיבור הזה, אני אסע או תיסע למחר וכדומה,

זה אסור.

מה שהיום אני לא יכול בשום פנים ואופן,

זה אסור לי לדבר,

שוב, בגלל שדיבור כזה הוא אסור בשבת.

בשבת.

לכן,

לומר אני אסע מחר,

או תסע מחר, או בוא נסע מחר וכדומה,

בוודאי שזה אסור.

אבל אם אני אומר אני תלך מחר למקום פלוני,

או אני הולך מחר למקום פלוני,

זה מותר,

למרות שבוודאי מחר אני אסע,

אבל אני אמרתי אני אלך.

וגם היום ישנה אפשרות על פי ההלכה ללכת אילו יתוקן הנושא,

שיהיו סוכות

כמו שאמרנו בורגנים את הסוכות כאלה,

שבמשך הדרך,

על פי ההלכה,

אם מסודר על פי ההלכה ללכת את כל הדרך הזאת, אז זה מותר,

כיוון שכן זה לא מופקע מהליכה בשבת.

כיוון שגם בשבת אני יכול ללכת, לכן אין לי בעיה לדבר באופן הזה.

אני יכול,

דוגמה, אני יכול לומר לחבר,

אני היום, נגיד בשבת, אני פוגש בשבת, אני פוגש חבר,

אני אומר לו, היום בערב אני רוצה לדבר איתך.

למרות שהוא מבין שכשאני אומר לו, הערב אני רוצה לדבר איתך, אני אתקשר אליו בטלפון.

אבל אני לא אמרתי אני אתקשר בטלפון.

אמרתי, אני אדבר איתך.

אני יכול לבוא אליך, אתה יכול לבוא אליי,

אנחנו יכולים להיפגש באיזשהו מקום ולדבר.

אז האמירה הזאת,

אני רוצה לדבר איתך במוצאי שבת,

זוהי לא אמירה אסורה,

כיוון שאני יכול לדבר איתך בצורה מותרת.

אבל אסור לי לומר לך,

היום בערב אני אתקשר אליך, כמובן, כשאני על לשון כיום בין בני אדם,

אני אתקשר אליך, הכוונה,

על ידי טלפון,

והיום זה אסור.

מה שהיום אסור,

מה שהיום אסור לי לעשות,

אסור לי גם לומר שאני אעשה את זה ביום חול,

במוצאי שבת וכדומה.

לא רק לדבר, אני יכול לומר לחבר,

שמחר תביא לי פירות מהתחום,

כאילו מחוץ לתחום, מעיר אחרת,

פירות, ירקות וכדומה,

כאשר הם לא מוקצים.

למה?

כי גם היום, אילו היה, כמו שאמרנו, אם זו הייתה עיר אחת,

על פי ההלכה שניתן להעביר למקום בתים רצופים והעיר יחד והכל מסודר,

אני יכול גם בשבת הרי להביא במצבים זמנים.

כיוון שגם בשבת ניתן לתת את הפירות הללו,

אני יכול לומר לך, מחר אני אביא פירות מער כלולין לכאן.

אבל אם הפירות הללו הם מוקצים,

נגיד סתם דוגמה,

נגיד אני נמצא בחצר ונפלו בשבת פירות מהעץ.

אסור לי לומר לחבר או למישהו אחר, שמע, הפירות האלה מחר אני אתן לך אותן. היום הם מוקצים, מחר אני אתן לך. אסור, למה?

כי היום אני לא יכול לטלטל אותם, כי הם מוקצים.

זאת אומרת, מה שהיום אני לא יכול, אסור לי לומר לך, תביא לי

פירות מעיר פלונית שהם עדיין מוקצים, למרות שמחר אתם כבר יהיו ראויים לאכילה מאיזושהי סיבה.

אם היום זה מוקצה והיום בשבת לא ניתן להגיע אותם אליי,

אני לא יכול, זה מה שכתוב כאן.

אפילו אם אין, אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דה רבנן, למרות שכל האיסור הוא בסך הכל איסור דה רבנן, זה לא משנה,

כגון דוגמה שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים.

פירות מוקצים זה כמו שאמרנו,

זה יכול להיות פירות מחוברים אבל מחוברים זה יותר מזה זה יותר ממוקצה, זה גם אסור בתלישה אני לא יכול לתלוש אותם אבל מדובר, כמו שאמרנו, לדוגמה, פירות שנפלו מהילד

שהם נקראים פירות מוקצים או פירות תבל לכאורה תבל זה גם בעצם מוקצה בינתיים

כיוון שאי אפשר לא להביא להם היום, אסור לומר לחברו שהם לא נותנים להם

זאת נקודה אחת, ישנה עוד נקודה שכבר הזכרנו אותה בעבר בסימן הקודם

וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שיימהר הלילה

ללך שם להביאם וכן לא יאמר עשה דבר פלוני למחר ועיין לעיל אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר ללך שם לשומרם שאפילו היום יכול לשומרם אם היו בתוך התחום

אם לא כיוון להחשיך אלא לשומרם יכול אף להביאם זה החלק השני של הסעיף

אנחנו עד עכשיו דיברנו בדיבור

אנחנו מדברים בדיבור עד עכשיו דיברנו בדיבור

עכשיו נדבר בלהחשיך מה הכוון הלהחשיך?

אני אדם רוצה יש לו מחוץ לתחום הרי ידוע שישנה באופן רגיל יש עיר

כל אדם שגר

בעיר הזאת בסיום העיר כאילו איפה שהעיר נגמר על פי ההלכה

משם ואילך יש לו אלפיים ממה לכל רוח לכל צד כל אדם שגר באותו עיר

נגיד אתה גר בעיר הזאת

והעיר מסתיימת במזרח, במערב, בדרום, בצפון, במקום מסוים

מהסיום של העיר יש לך עוד אלפיים ממה ללכת

מעבר לזה אז זה כבר מעבר לתחום

ובשבת

אסור ללכת מחוץ לתחום כמובן

באופן רגיל אנחנו מדברים

יש עניינים של עירובי תחומים שלפעמים ניתן קצת להתקדם אבל זה נושא בפני עצמו

מה קורה אצלנו?

אדם עובר בשבת

הוא רוצה במוצאי שבת להגיע מחוץ לתחום.

בשבת אני לא יכול אבל במוצאי שבת אני יכול אז הוא אומר אני בשבת אלך ברגל עד הקצה אני אחכה כדי שבצאת השבת מיד

איך שתצא השבת מיד אני אהיה קרוב לפירות ואז אני אכתוב פירות ואבים זה גם הסוף.

למרות שכאן הוא לא מדבר אבל עצם היציאה הזאת עצם ההליכה הזאת אל המקום ההוא ולחכות בסוף התחום

על מנת לעשות דבר שהוא היום אסור, זה אסור.

כגון,

יש לו שדה, הוא רוצה להתקדם עד סוף התחום,

כדי שמוצאי שבת מיד ייכנס אל השדה,

ישקה או יכתוב פירות וכדומה.

זה אסור, כי זה ניכר, מה אתה עושה שם?

אתה קרוב לשדה שלך.

זה שוב, אנחנו מדברים על להיות בסוף התחום, לחשיך, כלומר להתקדם בשבת.

אני כאילו הולך בדרך,

אני מתקדם בשבת, לחסוך לעצמי,

כי אם אני במוצאי שבת אני אצא מהבית,

עד שאני אגיע לשדה ייקח לי הרבה זמן.

אז מה האדם הזה רוצה? הוא אומר, טוב, אני רוצה לחסוך את הזמן.

בשבת אין לך ברגל עד הסוף, אני אחכה שמיד אני אגיע לחוץ לתחום כדי לכתוב פירות או להביא פירות מוקסים.

זה אסור,

אבל לדבר מותר אני יכול להחשיך.

נגיד, יש לי שדה,

יש לי שדה מחוץ לעיר,

אני רוצה לשמור, לשמור במוצאי שבת. אני יכול בשבת להתקדם עד סוף התחום,

לחכות,

ובצאת, השבת מיד לצאת במטרה לשמור את השדה. ולמה?

כי לשמור את השדה לא אסור,

לשמור את השדה מותר.

אדם יכול סתם לשמור את החפצים שלו בשבת.

אדם שיש לו חנות, שהוא חושש מכל מיני מרעים בישים,

הוא יכול בשבת לעמוד ליד החנות, לשמור, אין בעיה.

כל מה שתמיד אמרנו אסור זה לא לתכנן תוכניות עבודה.

אסור לאדם להסתכל על השדה, לעמוד ליד השדה ולתכנן

מה השדה צריכה, מה העצם צריכה,

האם צריכים להשקות,

האם צריכים לקצור, לקטוב, זה אסור.

אבל לשמור אין איסור.

לכן,

אם מטרת ההחשכה,

אם המטרה היא שאני הולך לסוף התחום במטרה,

שוב, אנחנו מדברים בסוף התחום,

שהסוף התחום זה מראה על משהו,

במטרה לעשות דבר שבשבת אני לא יכול,

זה אסור.

אבל אם זה לדבר שבשבת אני כן יכול, אז מותר.

להביא פירות שהם מוקצים, אסור. למה? כי הפירות הללו מוקצים,

אתה מתקדם עד סוף התחום כדי להביא פירות מוקצים,

זה אסור.

להתקדם עד סוף התחום כדי להביא פירות לא מוקצים,

זה מותר.

עכשיו, עוד יותר,

גם אם המטרה הייתה באמת לשמור את השדה,

אז באמת מותר לי, התקדמתי עד הסוף, הלכתי לשמור.

ובסוף הבאתי גם פירות, אפילו מוקצים מותר, למה?

כי המטרה העיקרית שלי שהחשכתי זה לשמור.

כיוון שהמטרה העיקרית שהחשכתי זה לשמור,

אין שום איסור.

זה מה שכתובים, לא כבן להחשיך אלא לשומר העם.

המטרה הייתה לשמור,

יכול אף להביא העם.

ניתן ומותר גם להביא, כי זה לא היה המטרה.

מותר להחשיך, עוד סעיף, סעיף ט', זה כבר, זה קצת

תוספת על הנקודה הקודמת, מותר להחשיך לכלוש פירות ועצבים מגינתו וחורבתו

שבתוך התחום.

ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמין קרא מלתת.

זאת אומרת ככה,

עד עכשיו דיברנו אדם מתקדם לסוף התחום על מנת לקטוף, על מנת להביא דבר איסור, זה עשור.

למה? כי זה ניכר,

ניכר עצם זה שהגעת לסוף התחום.

למה הלכת עד סוף התחום?

ידוע, כי מעבר לסוף התחום יש לך שדה,

אתה יודע את זה וזו המטרה.

אם זה בתוך התחום,

אם זה בתוך התחום זה לא ניכר.

לכן מותר להחשיך בתוך, זה מה שכתוב.

מותר להחשיך לתלוש פירות ועצבים מגינתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום.

זאת אומרת, נגיד,

ברחוב המקביל יש לאדם גינה.

זה לא סוף התחום, זה קרוב מאוד.

מותר לו להיות קרוב כדי,

או נגיד כמה רחובות,

אבל זה לא להחשיך בסוף התחום.

כדי אפילו לקטוף או לקצור מיד במוצאי שבת זה לא אסור,

כי זה לא סוף התחום אז זה לא ניכר.

הוא לא עומד ממש על השדה לכן זה לא ניכר. זאת אומרת, אם זה לא ניכר ממש אז מותר להחשיך

אפילו לדבר שהיום אסור לי לעשות,

שאני לא אומר,

ושההליכה שלי לא ניכרת, כי אני לא עומד ממש על ידי סיימן ממש,

אני הלכתי לקצה התחום,

הסכמנתי כן, לא הקשבתי את המקסימות,

רק זה שנכרה לא ניכר,

זה לא ניכר מותר.

גם מנה דומה

הייתה המפגרת שלי לפני

שבת.

אז בשבת,

זאת אומרת,

הוא מוצא בקרבי,

בקצה הדרומי של בני ברק,

שם הוא גד.

אבל ביום שישי הוא היה אמור להיות אצל משפחה

בליל שבת,

אז הוא נסע מלפני שבת,

לפני שבת הוא נסע מהבית,

כמו בחלק הדרומי,

אז היה לחלק הנפוני, זה הרבה דרך,

אז הוא נסע מיום שישי כמובן בקימאל,

כמובן הוא נסע עם הרכב עד

לאן שהוא היה אמור להיות.

והשאיר שם את הרכב כמובן, התפלל שם,

עשה סעודת ליל שבת

באזור שם וחזר רגלי הביתה.

בשבת הוא עושה חשבון,

הוא שואל מה קורה, עכשיו אני נמצא רחוק מהרכב.

זה לא בסוף התחום, זה עדיין בתוך המרכז.

השאלה שלו הייתה, האם מותר לי ללכת לרגל

לכיוון כדי שהוא מוצא שבת,

אני באמת מייד יכול לנסוע מהרכב ולביא אותו הביתה.

כי אם אני אחכה עד שבת ואחר כך אני אלך לרגל וכדומה,

אז ייקח לי הרבה זמן, אני רוצה להרוויח את הזמן.

האם זה מותר או לא?

אז מה התשובה בעצם, על פי מה שלנו כאן? התשובה היא כזאת,

ללכת ולעמוד ליד הרכב ממש ודאי שאסור. זה ניכר, אתה בעט יד הרכב כדי

שבצאת השבת תוכל להפעיל.

זה הסוף.

אם זה היה מעבר לתחום, גם היינו אומרים, תשמע, אתה יוצא לסוף התחום, אתה נמצא בבעיה,

היום אתה לא יכול להביא את הרכב אז אתה לא יכול להחשיב.

אבל כאן זה לא מחוץ לתחום,

זה בתוך התחום.

הוא לא יעמוד ליד,

אז הצען הוא לא פשוט.

אמר לו, תשמע, אתה יכול ללכת,

אחרי שתגמור כאן את החולדה שלישית,

אתה יכול ללכת,

תתקדם לכיוון,

אין לקראת סוף השבת,

אל תלך ליד הרכב, תיכנס לבית הכנסת,

תתחלן ללכת ערבית איזה שהם בבית הכנסת שם.

אז בעצם כל הזמן הזה לא ניכר, לא נראה, הוא לא דיבר על זה בכלל,

אסור לו לומר שאני לא הולך להבין, זה בוודאי.

גם אסור לו להחשיב כדי לעבור.

אבל כאן זה כמו שאמרנו, זה בסוף התחום.

זה גם לא ניכר, כי הוא לא הולך לעמוד ליד.

הוא הלך בקרבת מקום, נכנס לבית הכנסת,

למד קצת שעד שנייה, מוצאי שבת,

התפלג קצת ערבית, ואחר כך הלך לקחת משהו חודשני,

נלך אותה, זה לא מותר.

כי הוא לא אמר,

הוא גם לא החשיב מה שאמרנו שאין להחשיב בסוף התחום, כי זה לא סוף התחום.

הוא גם לא עשה פעולה נקרת,

שיהיה נקרר, שאכן, ועכשיו תיכף יצא שבת מיד ותעשה.

לכן באופנים הללו, למרות שבקרוב שלו הוא יודע למה עכשיו הלכתי ולמה אני נמצא, בגלל,

בכל זאת, זה לא אסור, כמו שאנחנו רואים.

הרי כתוב במפורש,

מותר להחשיך לתלוש פערות אחת במגינתו.

וחובתו שבתוך התחום,

זאת אומרת, היהודי הזה הלך,

הוא יתקדם בקרבת במטר להיות סמוך תחום,

גם כי

הוא עכשיו מתחיל לתחום, אז בתוך התחום.

וגם,

כמו שאומרים לו,

לא נמצא, הוא לא עכשיו יד הזה,

אז כיוון שכן, מותר לו אפילו שבמוצאי שבת,

מיד אחרי שיתפלל ויבדיל,

מיד הוא יעשה את המלאכה,

אנחנו לא עושים את זה.

לכן הוא הגיש, ולא אסור להחשיך לתחום משום דמי נקרא מידה. זאת אומרת, כשהדברים נקראים,

דברים נקראים זמן, כמו שדיברנו תמיד,

מי שנמצא באמת על שיפוץ דימה, אסור לו ללכת בשבת ולהסתכל מה חסר, אפילו שהוא לא אומר כלום,

אבל עצם זה...

מסתכל שפה צריך אז הוא אומר לעצמו פה צריכים תוספת פה צריכים לתקן פה לא הצליח התיקון וכולי וכולי כל הדברים הללו אפילו שהוא לא אומר כלום אבל עצם ההליכה לשם ולעמוד ולהסתכל בצורה הזאת זה אסור למה?

זה כמו שאמרנו כל הדברים שניכרים מה שניכר כשאתה הולך למקום הזה זה חלק מהדברים שחכמים אסור

חוץ מהלדבר גם החלק הזה גם אם הוא לא מדבר אבל

הוא הדין הרי אמרנו על שדה אסור לעמוד ליד השדה ולבדוק מה השדה צריכה אבל אם הוא לא עומד ממש ליד השדה אלא הוא הקריב את עצמו כדי שהוא יהיה קרוב

למקום הגינה כמו שאמרנו וזה לא מחוץ לתחום שוב כמו שאמרנו זו ההלכה הזאת שמתירה

מותר לומר לחבר ראש מור ליהוד הלכה סעיפיות

מותר לומר לחבר ראש מור ליהוד הלכה שבתחומך ואני אשמור ברכותיך שבתחומי

הרי אמרנו לשכור פועל אסור

אסור לשכור פועל בשבת

עצם שכירות פועל בשבת

שעותה שבת

ובחזונה נאמר לפועל נאמר פה הוא שהעבודה היא מוגדרת נגיד

טובים ומיובנות טובות ועבודות בשבת שלים

אבל אדם שעשו את זה הם לא חשובים

אני עושה לו

אהההההההה

אם זה בעיניו

אם זה בעיניו,

זה לא צריך לשמור.

זה לא נכון.

אם

כאן אנחנו לא נחשיב אותו לשומר השכרות, זה מה שהשכרות התכוונת,

וזה מה שמדגישה המשנה המרורה. וכמי שמע לן,

ולא נעמד אבי כמו שכרו,

שלא נחשב שיש כאן שכירות בלי,

אין כאן איזה, אף אומר השער הציון למטה.

אף דבעלמא קיימלן, שמור לי ואשמור לך שומר שכר.

למרות שתמיד אנחנו יודעים ששמור לי ואשמור לך זה שומר שכר,

כאן לא.

המשנה המרואה גם לא נימק למה.

למה לא? אתה אומר כאן לא, אבל בעצם מבחינת ההלכה בחושן משפט, אנחנו מכירים את הנושא כמו שהדגשנו, זה שומר שכר, למה כאן לא?

אז יש כל מיני הסברים. אחד ההסברים שאומר האור שמח על הרמב״ם,

הוא אומר שבעצם כאן, מה היה?

היה לי שדה, היה לך שדה.

נשאר לי שדה, נשאר לך שדה.

אנחנו לא רואים כאן,

לא רואים כאן שכירות.

בהלכות שומרים שם מושגים קצת שונים כדי לחייב,

נהנית וגם אתה נהנית,

זה לא ממש ממש בחינם.

ביחס להלכות שבת אנחנו אומרים,

שמע, היה לי שדה,

במקום שאני אשמור לי ולא אצא, ואני אשאר עם השדה שלי ואתה תשמור לך ואתה תישאר עם השדה שלך.

אני שומר לך, אתה שומר לי,

היה לנו שדה, נשאר לנו שדה. אין כאן ביטוי של שכירות ממשית,

לכן ככה הוא מסביר,

ישנם אחרים שמסבירים

קצת שונה, אבל אין לנו הרבה נפקא מינה,

אם נסביר כך או נסביר אחרת.

על כל פנים זה הדין, אדם יכול לומר שמור לי ואשמור לך.

לא משנה מה, פה אנחנו דיברנו על שדה, אבל זה יכול להיות כל דבר אחר.

נאמר, אני גר באזור מסוים ויש איזה חנות או

מפעל של חבר,

ולי יש חנות או מפעל במקומו של אותו חבר,

אני יכול לסכם איתו. החידוש כאן, אפילו שאנחנו מדברים על זה בשבת,

זה פשוט, אם דיברנו מלפני שבת, זה מאוד פשוט.

אני אומר לו, תשמע, אתה באזור שלך,

העסקים שלי באזור שלך,

תעשה טובה, תשמור לי.

הוא אמר, טוב, אתה תשמור לי את העניינים שלי.

אז אין בזה שום איסור,

כמו שאנחנו רואים כאן,

כי אנחנו לא מתייחסים לזה כאל

שכירות פועל,

לא מתייחסים לעניין, למרות

שבהלכות שומרים, כמו שאמרנו, זה נקרא שומר שכר,

כאן ביחס להלכות שבת אנחנו מתירים את זה לחלוטין,

ולכן זה מה שהשולחן ערוך התכוון לחדש לנו.

כי לבוא סתם לחדש לנו שמותר לי לומר לך תשמור לי,

בחינם זה פשוט, כי השמירה היא מותרת.

אדרבה, זו מצווה, מצווה על האדם לשמור את ממונו.

אדם לא צריך להפקיר את הממון, יש לך ממון,

אתה צריך לדאוג לשמור.

ואם חבר שומר לך בחינם,

זה בוודאי גמילות חסד.

אז בוודאי שבשבת יהיה מותר לומר לחבר,

בחינם תשמור לי באזור שלך את המוצרים שלי, בהחלט זה מותר, כי זה גמילות חסדים,

זה פשוט שמותר.

הכוונה של השולחן ערוך לחדש,

שגם שמור לי ואשמור לך, גם כן ימותר.

זה בעצם החידוש כאן.

בעזרת השם,

בשבוע הבא נמשיך עוד את הנושא שלנו, עוד כמה נקודות שנוגעות לעניין של דיבור,

ובינתיים נשתדל לחזור על ההלכות שלמדנו,

שמעזור שנשמור את שבת כלכתה, אמן ואמן.