הלכות שבת - באיזה חפצים מותר לדבר בשבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם, אנחנו רוצים לדבר היום בנושא של

באיזה חפצים מותר לדבר בשבת,

שיש לנו כאן שני סימנים,

יש עוד סימנים שמדברים בנושאים דומים,

אבל שני הסימנים הללו הם סימן שו'

ואחריו סימן שז'.

אז כאן הנושא זה באיזה חפצים מותר לדבר בשבת.

בהמשך,

דיני שבת התלויים מדיבור.

ישנו פסוק בישעיה הנביא,

אם תשיב משבת רגליך,

הרבה נוהגים לומר כמה פסוקים

המובאים בנביא ישעיה, הרבה רגילים לומר את זה בקידוש בשבת בבוקר.

אז בהמשך הפסוק,

בפסוק הזה כתוב, ממיצו חפצך,

הגמרא דורשת מסכת שבת מזה כמה דברים.

אחד מהדברים, כמו שמרן מביא כאן, חפצי חסורים

אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה,

כגון שמעיין נחשף לראות מה צריך למחר,

או ללכת לפתח המדינה כדי שימהר לצאת

בלילה למרחץ.

וכן אין מחשיכה לתחום לזכור פועלים,

אבל מחשיכה לתחום להביא בהם טוב. ויש אומרים שמנבאים,

אבל כן.

למעשה ככה, כמו שאמרנו, הפסוק,

הפסוקים הללו מדברים בעניינים שחכמים גזרו ואסרו עלינו.

כמו שדיברנו, הרי בהלכות שבת ישנם דברים שאסורים מן התורה,

ישנם דברים שחכמים גזרו מכל מיני סיבות,

ישנם דברים שהסמיכו את סיבת האיסור מן הפסוקים.

כמו כאן,

הגמרא דרשה מהפסוק שמופיע בישעיין נביא שלא כל דבר מותר לדבר.

ישנם דברים שמותר לדבר וישנם דברים שאסור לדבר.

ישנם כמובן דברים שמצווה לדבר,

אבל כשאנחנו באים לדון בשבת,

מותר לי לדבר כל דבר?

ברור שלא. ישנם דברים שאסור לדבר.

מעבר לכך, אנחנו בעזרת השם נראה בהמשך מה הנקודות,

אבל מעבר לכך, ישנם דברים גם בלי לדבר,

הליכה למשל, לא כל הריצה, קפיצה,

לא כל צורת הליכה היא מותרת,

יש הליכה שצריכה להיות מתאימה לשבת.

ישנו דיבור שצריך להתאים לשבת. אי אפשר לדבר בשבת כל מה שרוצים,

אי אפשר בשבת לקרוא כל מה שרוצים.

כל הדברים הללו הגמרא לומדת חלקם מהפסוקים,

חלקם הגמרא מביאה

פעמים למה אסרו את זה ולמה אסרו דבר אחר.

שולחן הארוך בתחילת ההלכה כאן מלמד אותנו הלכה

שאדם,

מהמילים האלה, ממצוא חפציך, שחפציך אסורים,

זאת אומרת, אדם מוזהר. זאת אומרת, חכמים הזהירו אותנו לא להתעסק בעסקים שלך.

דוגמה לכך,

דוגמה זה מה שמביא כאן, כגון שמעיין נכסה ולראות מה צריך למחר.

או ללכת,

דוגמה אחת, אדם יש לו שדה,

הוא הולך לשדה, הוא הולך לבדוק, הוא מסתכל,

השדה הזאת צריכה גיזום, השדה הזאת צריכה השקיה,

הוא לא אומר את זה אפילו בפה,

אבל עצם העובדה שהוא הולך לשם ועומד ומעיין ומביט במטרה לראות

מה השדה הזאת צריכה,

וכמובן הוא חושב על דברים שהם אסורים בשבת,

אבל עצם הרעיון הזה שהוא בא אל השדה וניכר שאכן העמידה שלו,

העמידה וההסתכלות אל השדה,

במצב הזה ניכר שהוא מעיין לבדוק מה השדה הזאת צריכה,

מתחיל לתכנן ביום ראשון, שני וכו', מה עליו לעשות,

זה אסור.

עכשיו לאו דווקא שדה כמו שאנחנו רואים, זה לאו דווקא.

אדם למשל,

אדם בונה דירה למשל,

או אדם משפץ,

הוא הולך לראות מה קורה, איפה אוחזים, מה לעשות למחר,

איזה תיקון צריכים לעשות,

כל הדברים הללו, חכמים גזרו ואסרו.

לא לעמוד אצל שדהו במצב כזה שנראה שאתה הולך לתכנן מה לעשות ביום חול.

כמובן, אנחנו מדברים בדברים שהם אסורים.

הרי כשהוא חושב להשקות, הרי להשקות בשבת אסור.

עצם זה שהוא הולך לבדוק האם השדה זקוקה להשקיה או לא,

או האם הגיע זמן שניתן לקצור את השדה,

וכן על זה הדרך,

אז כל הדברים הללו אנחנו למדים מהפסוק,

שאסור, ולא משנה איפה זה, אפילו זה קרוב.

כמובן, לא אסור לטייל בשדה. אדם שסתם מטייל,

הוא מגיע אל השדה כדרך טיול,

לא מעיין, והוא יודע שכל הנקודה שלו זה סתם טיול ליד השדה.

לא על זה אנחנו מדברים.

אנחנו מדברים באופן שניכר, נראה וניכר,

והוא בעצמו גם יודע, וגם ניכר,

שאכן ההליכה שלו והעמידה שלו במקום הזה,

זה במטרה לראות מה השדה צריכה,

זה אסור,

למה? כי זה עניינים שלך.

התורה אמרה, ממצוא חפצך אתה צריך לשבות מהחפצים שלך, מכל הדברים שאתה מתכונן לתקן, לבנות, לעשות וכו', אסור.

יותר מזה, אפילו אדם שרוצה למשל לקנות דירה, אז הוא יודע שיש איזה קבלן פרסם דירות למכירה,

והדירות הן עדיין לא גמורות,

הוא הולך לבדוק איזה דירה תתאים לו, איזה דירה לקנות,

הוא עולה, מעיין פה, מעיין שם,

גם זה אסור.

למה? כי שוב,

הרי הוא הולך לראות בשביל לדעת,

לבחון איזה דירה אני רוצה לקנות,

ולאו דווקא,

אלא גם אם הוא הולך לבדוק ולבחון איזה דירה אני רוצה לשכור.

כל הדברים הללו זה בכלל שמעיין נכסיו לראות וכו', וזה אסור.

וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים,

אבל מחשיכים על התחום להביא באמתו.

זאת אומרת ככה,

לפעמים הרי ישנו דין שאדם מותר לו ללכת עד סוף תחום שבת. זאת אומרת, יש תחום.

אנחנו מדברים עכשיו, המושג שאנחנו מכירים,

עירובי תחומים,

זה בא כדי לתת לנו ללכת יותר מכיוון מסוים.

כמובן שהנושא הזה של עירובי תחומים זה נושא שצריכים ללמוד אותו בנפרד.

אנחנו רק נזכיר בקצרה למה הכוונה.

אדם נמצא בעיר, נגיד אני נמצא בעיר הזאת,

מותר לי ללכת בכל העיר.

לאורכה ורוחבה, אדם רוצה ללכת, מותר לו.

גם עיר גדולה מאוד, כאשר מדובר על אותו עיר,

עיר גדולה מאוד,

שיש בה בתים וכו' וכו',

מותר לאדם לטייל בכל העיר מקצה אל קצה, גם אם מתחילת העיר, עד סוף העיר ייקח לו כמה שעות, זה לא משנה.

למה? כי זו אותה עיר.

עכשיו, כשאדם מגיע לסוף העיר,

מותר לו ללכת אלפיים אמה לכל רוח.

זאת אומרת, לכל צד

אדם יכול ללכת אלפיים אמה.

עכשיו,

כשאדם,

לפעמים בן אדם רוצה

לצאת מעבר לתחום, אסור לו. זאת אומרת, בשבת אסור לצאת מחוץ לתחום,

עד אלפיים אמה מותר, מעבר לזה אסור.

וכמובן,

אם יש לו צורך ללכת ליותר,

הוא עושה עירובי תחומים,

ואנחנו מתירים לו ללכת יותר במצבים מסוימים,

אבל עם כל פרטי ההלכה.

כאן אנחנו מדברים באופן שאדם, נגיד, מותר לו ללכת עד סוף העיר, ומעבר לזה עוד אלפיים אמה.

כשהוא רוצה במוצאי שבת לשכור פועלים,

הוא יודע, לשכור פועל בשבת, ודאי שאסור.

עכשיו, ללכת מעבר לתחום, גם אסור.

אז מה הוא עושה?

הוא אומר, אני אלך עד הקצה,

אני אגיע עד קצה התחום,

אני אעמוד שם, זאת אומרת,

נגיד, דוגמה, הוא אומר, עד סוף הקצה של העיר אני אלך לקראת סוף

השבת.

נגיד, השבת יוצאת בשבע,

אז הוא הולך,

ברבע לשבע מגיע לסוף התחום, עומד שם כדי שאיך שתצא שבת, מיד יצא מחוץ לעיר לשכור פועלים.

זה לא טוב, זה אסור. למה?

כי אתה מכין את עצמך,

אתה מכין את עצמך בסוף התחום,

במטרה שמייד בצאת השבת,

תוך חמש דקות תגיע לפועלים ותזכור אותם.

זה אסור.

כי העמידה, ההליכה הזאת לסוף התחום,

לדברים שהם אסורים,

לכל הדברים שהם אסורים, זה אסור.

כל מה שאסור לי לעשות בשבת,

אסור לי ללכת לסוף התחום כדי לקדם את עצמי להגיע אל מחוץ חפצי. זה מה שכתוב כאן.

וכן אין מחשיכים על התחום לזכור פועלים,

אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו.

זה כן. זאת אומרת,

הרי הבהמה, סתם להביא בהמה, הרי אין בעיה.

נגיד דוגמא, אם אני לא נוגע בבהמה,

אני לא מזיז אותה,

הרי הבהמה היא מוקצת.

אז לטלטל או להרים בהמה, ודאי אסור.

אבל אם יש לי בהמה ואני הולך והיא רואה אותי והיא באה, אין שום בעיה.

אז לכן,

אם אני הולך לסוף התחום במטרה להביא את הבהמה,

כיוון שעצם הבאת הבהמה זה לא אסור,

כאן אני יכול ללכת לסוף התחום ולחכות,

ואחר כך ללכת בצאת השבת ולהביא את הבהמה. למה?

כי הבאת הבהמה זה לא אסור.

שוב, אנחנו מדברים בבהמה כזאת שיודעת ללכת.

עכשיו, גם אותו דבר, למשל,

אם אני מתכוון,

יש לי נגיד פירות חוץ לתחום,

ואני יכול ללכת לעמוד בסוף התחום, לחכות עוד נוצאי שבת,

נושא שבת אני הולך להביא את הפירות. למה?

כי עצם הבאת הפירות זה לא אסור.

הכוונה בפירות תלוש.

אבל אם יש לי שדה,

שדה בסוף התחום, מעבר לתחום,

אסור לי ללכת בשביל לקטוף את הפירות.

נגיד אני אומר,

אם שבת יוצאת בשבע, אז מהבית שלי עד סוף התחום לוקח שעה. אז מה האדם אומר?

אני אלך לקצה העיר עד צאת השבת,

לקראת סיום השבת אני אעמוד שם,

ובמוצאי שבת מיד אני אלך ואני אקטוף פירות.

זה אסור,

כי אתה מקרב את עצמך לסוף התחום במטרה לקטוף,

לקטוף בשבת אסור.

אז עצם זה שאתה מקרב את עצמך לסוף התחום

כדי לקדם את עצמך לדברים שהם אסורים בשבת,

זה אסור.

אם אתה מקרב את עצמך לא לדבר שאסור בשבת,

כמו שראינו קודם,

זה מותר, כמו להביא בהמתו או להביא פירות

שהם כבר מוכנים והם לא מוקצים ולא כלום,

אין בעיה.

אבל אם אתה מקרב את עצמך לסוף התחום כדי לעשות פעולה אסורה בשבת,

רק אתה רוצה לחסוך את הזמן.

כי נגיד אתה גר באמצע העיר, אתה אומר, מהבית שלי עד סוף התחום זה חצי שעה,

ועוד חצי שעה תשנח לי שעה שלמה.

אז אני בשבת אני אלך עד סוף התחום, אני אחכה,

מיד אני אלך.

זה ודאי שעשו.

גם למשל דוגמה, אדם אומר, אני רוצה לנסוע מוצאי שבת מיד,

אז ילך ויחכה,

ויחכה בתחנה,

שאיך שיבוא האוטובוס הראשון כבר ייסע,

זה גם לא טוב.

זה כבר יותר אבל דומה למקרה הראשון.

כמו שאמרנו שאסור לאדם לעיין בנכסיו,

מה הנכסים צריכים,

גם אסור לאדם לקרב את עצמו. נגיד התחנה,

תחנת האוטובוס נגיד,

היא רחוקה ממנו, אז הוא אומר, טוב, אני אלך לשם,

אני אשב בתחנה, אני אחכה עד מוצאי שבת, שמיד במוצאי שבת אני אוכל לנסוע.

גם זה אסור.

אבל יש כאן עוד דבר,

ויש אומרים שאם אין הבהמה יכולה להילך ברגליים,

כיוון שהוא טלק אתה נאינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שמוקצים.

זאת אומרת כאן, מהרן מביא כאן יש אומרים.

אגב,

למרות שכאן כתוב, ויש אומרים,

בדרך כלל כשמהרן אומר יש אומרים או ויש אומרים,

זה אומר שיש מחלוקת,

אם אתה אומר יש אומרים ככה,

סימן שיש אומרים אחרת.

ישנם פעמים שהשלחן

שאחד או שניים דיברו ולא מצא את זה בכל הפוסקים.

אבל זה לא בגלל שיש מחלוקת.

וכאן זה גם אותו דבר. לכן המשנה ברורה כותב, לאו דווקא המשנה ברורה, עוד אחרונים כותבים ככה.

יש אומרים, אז הוא אומר, כולי עלמא עמודים בזה.

למרות שמרן כתב לשון יש אומרים כולם, כולי עלמא, כל הפוסקים מסכימים להלכה הזאת.

ונקט לשון ויש אומרים, והוא רק נקט, זאת אומרת,

הוא כתב לנו בלשון ויש אומרים,

מפני שכן דרך המחבר, במקום שלא נמצא, דין זה מפורש, עד פוסקים.

זאת אומרת, דרך השולחן ערוך,

שאם הוא לא מוצא שעוד פוסקים אמרו את אותה הלכה,

למרות שהם מסכימים להלכה הזאת, אבל הם לא כתבו את זה.

לכן דרכו של מרן פעמים לכתוב ויש אומרים.

אבל זה לא לומר שיש בזה מחלוקת.

לכן הדין הזה הוא מוסכם.

איזה דין?

זאת אומרת, אם הבהמה לא יכולה להעליך, נגיד, דוגמה, יש לו בהמה,

קטנה מאוד, שהיא לא מסוגלת עד העין האלה. צריכים להרים אותה.

הרי להרים בהמה, אמרנו, זה אסור, זה מוקצה.

אסור להחשיך, אסור לקרב את עצמך לסוף התחום,

כדי שבצאת השבת מיד תלך ותביא. למה? כמו שאמרנו,

לקרב את עצמי לסוף התחום כדי להביא דברים שמותר בשבת,

אז מותר. למה? כי גם בשבת יכולתי להביא בדרך מסוימת.

הרי אם היה לי מעבר עד המקום ההוא,

ואיך יכול להיות מעבר עד המקום ההוא?

על ידי מה שכתוב בהלכה תמיד,

על ידי בורגנין, זה סוכות כאלה. זאת אומרת, בעצם אני יכול להגיע בשבת אפילו למרחקים עצומים,

אם יש לי המשכים.

אפילו שזה כמה, נגיד, עוד עיר ועוד עיר ועוד עיר, אבל אם אני אגרום,

נגיד יש עיר ועוד עיר ועוד עיר. עכשיו, בין עיר לעיר יש

הפסקה של מקום שזה לא עיר ולא גרים ולא כלום.

אם אנחנו נשים שם סוכות, סוכות של

כל הדרך,

כל שבעים אמון נשים סוכה, סוכה, סוכה אחת,

אז נוכל ללכת גם מרחקים עצומים.

אז לכן אנחנו משתמשים בפרט הזה,

אתה לא יכול להגיד, אני לא יכול להגיע אל הדבר האחר,

כי אם היה לי סוכות כאלה,

כל שכן אם היו לי ממש דירות, אם היו בונים דירות לכל האורך,

אז ניתן ללכת בשבת,

אפילו יותר מזה.

אדם יכול להגיע אפילו למקומות רחוקים אם יש חיבור של מבנים,

זה לא חייב להיות מבנים גמורים,

כמו שאמרנו, גם סוכות

מסוימות של שומרים שנמצאים בהן,

גם אנחנו אומרים,

בעצם זה מתיר לנו להגיע למקומות אפילו מרוחקים.

וואו הדין דאסול לטייל למצוא סוד או ספינה או קרון לצאת בו.

מחשיכין על התחום, אז בעצם ככה,

עד עכשיו דיברנו, אסור לי ללכת

לבדוק מה השדה צריך,

לתכנן תוכניות,

כי עצם ההליכה והעמידה במקום הזה זה אסור,

לדבר על הדברים האלה בוודאי שאסור, אסור לי לומר מחר אנחנו עושים קטיף או מחר אנחנו משקיעים או עושים כך או משהו אחר, לא משנה, גם איסורי דרבנן, אסור לדבר,

מחר אני אעשה כך וכך.

למה?

כי זה דברי חול ודברים שאסור לעשות היום.

כל מה שאסור היום לעשות אסור לי להגיד שמחר אני אעשה.

אם אני יכול לעשות את אותו דבר היום בצורה מותרת,

אז לא היה בעיה.

אבל אם, למשל דוגמה,

אני יכול לומר שמחר אני אלך, אני אומר, אני מחר אלך למקום פלוני,

למרות

שהמקום הפלוני מאוד רחוק וברור שאני לא אלך באב.

אני חייב לנסוע.

אבל לא אמרתי אני אסע, אמרתי אני אלך למקום פלוני.

כיוון שאמרתי אני אלך למקום פלוני,

והרי למקום הפלוני הזה אני יכול גם היום,

וכמו שאמרנו קודם, אם הערים היו מחוברות בדרך שהיא,

אם היינו שמים סוכות מהעיר הזאת עד העיר ההיא, אני יכול גם בשבת ללכת.

כיוון שישנה צורה שאני יכול ללכת בצורה מותרת,

מותר לי לדבר על זה.

אבל בתנאי שאני לא אגיד אני נוסע,

כי עצם המילים שאני אומר אני נוסע או אני אסע,

זה לנסוע היום אסור, כיוון שכן,

המילים הללו אסורות. זאת אומרת, אסור לדבר כל מיני דברים שאסור לנו לעשות אותם בשבת,

גם אם אני אומר שמחר אני אעשה.

אסור לי להגיד מחר אני אכתוב כך וכך,

מחר אני אעשה כך וכך,

אם הפעולה הזאת אסורה לי היום.

אם הפעולה היא מותרת, אז אין בעיה.

אני יכול להגיד שמחר אני אדבר איתך.

כן, מחר אני אדבר איתך.

גם היום אני יכול לדבר איתך.

ממילא אני יכול להגיד לך שמחר אני אדבר איתך. לא משנה איך בסוף אני אדבר איתך. אולי אני אצטרך לנסוע כדי לדבר איתך.

זה לא משנה. אבל עצם הדיבור הזה זה דיבור שמותר.

עכשיו, אנחנו צריכים לזכור,

כשאנחנו אומרים ממצוא חפצך התורה,

זאת אומרת שהנביא אמר ממצוא חפצך וחכמים,

הסמיכו לזה איסורים מסוימים.

זה רק מדובר כאשר אנחנו מדברים על דברים שהם

פרטים שלך או דברי חולין וכדומה.

כאשר מדובר על ענייני קודש,

על ענייני מצוות זה שונה.

ולכן,

מרן מביא כאן בסעיף ג', מחשיכין על התחום.

הרי קודם אמרנו אסור להחשיך כדי לעשות פעולות,

כדי להרוויח זמן.

אסור לי להחשיך להגיע לסוף התחום כדי לחכות שבצעת השבת מיד אני אצא חוץ לתחום ואני אעשה עבודה.

למה?

כי העבודה הזאת אסורה.

אז גם ללכת בשבת לקרב את עצמי לסוף התחום כדי שאני אמהר ואגיע למקום ההוא כדי לעשות עניינים שלי זה אסור.

אבל אם זה לא עניינים שלי אלא זה ענייני מצוות מותר לי להחשיך או להגיד למישהו אחר להחשיך.

אני יכול לומר לאדם מסוים תשמע

היות ויש חתן או כלה וצריכים להביא להם כך וכך וכך או משאלו יש נפטר וצריכים להביא כך וכך וכך או אפילו לקנות אז אני יכול לומר לאדם מסוים תשמע אין זמן

הזמן נחוץ עכשיו בשבת תלך עד סוף התחום תחכה שם קרוב קרוב קרוב לסיום התחום איך שיוצא שבת מיד אתה יוצא ותגיע למקום פלוני

תקנה משם לצורך חתן או לצורך נפטר העיקר צורכי מצווה זה מותר ולמה כי כתוב ממצוא חפצך החפצים שלך אז אתה צריך להיזהר לא לדבר בהם או לא להתעסק או לא לקדם את עצמך לסוף התחום כדי להביא אבל אם זה חפצי שמיים זה משהו אחר לכן מה שכתוב כאן מחשיכין על התחום לעשות צורכי כלה או צורכי מת

להביא לו ארון תחריכין ויכול לומר לחבר ראש יחשיך כדי שיביא לו ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר אם לא מצאת מקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במאנה

קח במאתיים

כאילו אם לא תשיג במאה במאתיים מלבד שלא יזכיר לו סכום מכה כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן

לקח ממנו משמונה לא יאמר לו

נותן לו משנה וחייב לך. נסביר מה שהוא מתכוון.

זאת אומרת ככה, כשאני מדבר

כשאני מדבר

לחבר אני אומר לו תשמע יש להם עניין של מצווה,

זה לא משנה איזה מצווה, חתן, כלה,

נפטר,

כל ענייני מצוות.

אני יכול לומר לחבר תשמע מחר תלך למקום פלוני אלמוני ותקנה כך וכך ואפילו או תעשה כך וכך או תביא כך וכך

וכל הדברים האלה שאני אומר לו זה עניינים שזה היום אסור.

אז אם זה היום אסור, איך אני אומר לו מחר לעשות?

אז כמו שאמרנו קודם,

כל מה שאסור לי לומר לחבר מחר תעשה או מחר אני אעשה כך וכך זה כאשר מדובר לצורכי חולין,

לעצמי או לך וכדומה.

כשמדובר לצורכי מצווה, לצורכי מצווה זה לא ממצוא חפצך, זה חפצי שמיים.

כשמדובר חפצי שמיים זה שונה

ועוד יותר, אני יכול לומר לו, תשמע,

תצטרך לקנות לחתן נגיד בגד כזה וכזה,

לכלה כך וכך.

אני אומר לו, לקנות, מותר לי להגיד לא לקנות.

מותר לי גם לומר לו, תשמע,

תשיג במאה, אם לא תשיג במאה, ב-200, 300,

לא משנה, העיקר, גם אם אני אומר לו שתקנה,

הרי היום אסור לקנות,

גם אם אני אומר לו, מזכיר לו כסף, 100, 200,

גם, אין בעיה, מותר,

אבל עם הגבלה מסוימת, מהי הגבלה?

שאני לא אגיד לו,

תשמע, אבל עד 400 ולא יותר מ-400. זה אני אסור לי להגיד לו. למה?

כי ברגע שאני אומר לו, לא יותר מסכום מסוים,

זה לא נוגע למצווה.

זה כבר נוגע לעניין הפרטי שלי, שאני אומר, אל תעבור את הסכום הזה.

מה זה נוגע למצווה?

בכי זה נוגע למצווה?

לכן אני יכול להגיד לו, 200, 300, 400,

ואז הוא מבין שפחות, גם אם הוא ייתן, אם אמרתי לו, 200, 300, 400, אם הוא יביא ב-410,

אז לא קרה כלום.

כי אני לא התכוונתי לא יותר.

אבל אם אני אומר לו,

לא יותר מ-400,

כאן אני מגביל אותו בצורה החלטת, שלא יותר מכך וכך,

אז כאן זה אסור,

כי האמירה הזאת היא בעצם אמירה לא לצורך המצווה.

עכשיו, אני יכול, פשוט, אם אני לא אומר לו סכום, זה עוד יותר טוב.

לך תקנה, זה בוודאי טוב.

פה החידוש, אני יכול גם להשכיר לו כסף,

רק לא לומר לו הגבלות מיוחדות,

כגון לא לעבור את הסכום הזה, כמו שאמרנו.

או עוד דבר מהרן מביא,

אני לא יכול לומר לו, תשמע, תלך לחנות פלונית,

תקנה ב-200,

ואני חייב לו עוד 100, בסך הכול זה 300. אז לא להגיד את הסך הכול הזה,

כי הסך הכול הזה, מה זה נוגע? מה זה נוגע למצווה?

כשאני אומר לך, לך תקנה, ותגיד לו,

חוץ ממה שאני קונה,

אני זוכר שאני חייב לך מפעם 100,

ויחד זה כך וכך.

הסיכום הזה שאני חייב,

מה זה נוגע עכשיו למצווה?

אז זה אסור לומר.

ככה שמחנרו כותב, הרמון מביא כאן עוד דעות, ואם אי אפשר לא,

אלא אם כן נשכיר לו סכומי היטח,

מותר בכל עניין, למה דעת צורכי מצווה?

זאת אומרת הרמון מביא שיש דעה שכן מתירה,

אם אין ברירה,

רק להזכיר,

כי אחרת הוא לא ישיג,

כי זה צורכי מצווה, ויש אסורים בכל עניין,

וכן העיקר.

על כל פנים, כמו שאמרנו לדעת השולחן ארוך, מותר להגיד סכומים באופן כללי,

100 או 200. תגיד לו כל שכן אם אתה אומר לו בערך או בין לבין שהוא לא מבין הגבלה של סכום,

הוא בוודאי לא להוסיף את הסיכום,

לא להגיד לו, תשמע, אני זוכר שאני חייב לו כך וכך,

ואחרי שתקנה ממנו שהסיכום יהיה כך וכך. זה אסור, כי הסיכום מצד עצמו הוא אסור.

קיצור, עד עכשיו,

בינתיים ראינו אדם מוזהר בשבת בעניינים הפרטיים שלו,

לא לבוא ולהיראות ולהראות שכמובן אנחנו מדברים באופן שזה ניכר.

אם זה לא ניכר, אז זה לא ניכר.

כל מה שדיברנו בהתחלה, שלא לעיין בשדה,

מה היא צריכה,

כל הדברים הללו אנחנו מדברים אם זה ניכר.

אבל לפעמים זה לא ניכר בכלל.

אדם הולך ולא ניכר כשהוא מעיין בשדה,

אז אמרנו זה לא אסור,

למרות שיש כאלה שמחמירים

שגם אם זה לא ניכר,

ממש גם יש מקום לאסור,

אבל להראות לך קדמי ובארוחה שעיקר האיסור זה אם זה ניכר.

ניכר זה כמו שאמרנו, אדם הולך לשדה,

עומק,

מסתכל והוא יודע בעצמו שהוא מסתכל לבחון ולבדוק מה זקוק לשדה הזאת,

זה אסור.

אבל אם זה לא ניכר, אדם הולך לאורכה לרוחבה,

למרות שבינתיים יכול להיות שהוא רואה מה היא צריכה,

אבל רואים את זה בצורה כזאת, כל שכן אם הוא הולך בכביש ולא ממש עומד על השדה ורואה שזה לא ניכר,

אז כאן אנחנו לא אוסרים.

אבל כמובן, שוב, אנחנו מדברים ממה אסור לגמרי.

אבל מצד שני יש כאלה שגם בזה מחמירים.

אבל רוב הפוסקים כותבים, אם זה לא ניכר, אז זה מותר.

רק לפעמים לא ברור.

זאת אומרת, האדם לא יכול לדעת במאת אחוזים זה נקרא ניכר או לא נקרא ניכר.

אבל, אם ברור לו זה נקרא ניכר, ודאי שעשו.

אם ברור לו שזה לא ניכר שהוא הולך לבחון מה לעשות,

אז זה ודאי שמותר.

כמובן, הרבה פעמים

אדם, גם בבית שלו לפעמים קורא שיש איזה קלקול,

אז הוא מסתכל.

לא תמיד זה נקרא שזה ניכר.

ההסתכלות הזאת, כי הוא נמצא בבית, אז הוא מסתכל.

כן, אבל אם יש איזשהו קלקול ורואים שהוא בא לפתוח, נגיד, יש איזה קלקול בארון מטבח מפנים.

אז עכשיו הוא לא צריך כלום, פותח, מסתכן, מעיין מה הולך שם,

רואה את הקלקול, אז זה ודאי נקרא, ניכר.

אבל אם הוא פותח לקחת משהו,

למרות שבינתיים הוא רעב, זה לא ניכר שהוא הלך בשביל זה,

אז זה לא בגדר של הייסוד.

עכשיו מעבר לזה ראינו החשכה, זה משהו אחר. זאת אומרת, אסור לי לקרב את עצמי

לאסוף התחום

במטרה לעשות במוצאי שבת מיידי דברים שאני לא יכול היום לעשות,

אם זה להביא מוקצה, אם זה לעשות מלאכה,

אבל זה רק בדברים שהם חפצי ההדיוט,

כלומר חולין של עצמי וכדומה.

מה שאין כן, אם זה חפצי מצווה,

אז את זה אנחנו לא אוסרים, ואדרבה, זה חפצי מצווה.

אנחנו מזרזים שיעשה כדי שיעשו את המצווה מזרזות.

אז סוחרת הפועלת,

השולחן הארוך עובר כאן לעוד נקודה.

אז כמו שאמרנו בהתחלה,

הסימנים הללו הם מדברים בכמה נקודות,

שעיקר הנקודות זה דיבור,

הליכה וכדומה, גם בהמשך נראה אמירה לגוי,

שבעיקר זה בסימן הבא,

למרות שהרבה מלכות

אמירה לגוי או פעולות שגוי עושה ליהודי,

זה נמצא בהרבה סימנים, זה לא רק כאן,

אבל חלק די ניכר ודי חשוב זה בסימן הבא, בעזרת השם כשנגיע לשם נדבר על הנקודות האלה.

הסוחרת הפועל לשמור זרעים או דבר אחר,

אינו נותן לו שכר שבת,

לפיכך אין אחריות שבת עליו.

היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע,

נותן לו שכר שבת,

לפיכך אחריות שבת עליו. לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת,

תן לי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכר השבוע או החודש,

או יאמר, או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים.

אנחנו מדברים כאן על עבודות או פעולות שהן לא אסורות מצד עצמם.

האיסור כאן זה שכר שבת.

אנחנו גם עכשיו לא מדברים על לשכור פועל.

לא מדברים מותר לשכור פועל או לא,

עדיין אנחנו לא מדברים כאן.

זה בהמשך אנחנו נראה.

עכשיו אנחנו מדברים באופן,

אדם שכר, אדם שכר פועל, ביום חול.

אמר לו, תשמע, אני אקח דוגמה שהיא הרבה מצויה.

אדם שוכר מלצרים.

הוא אומר לו למלצרים,

תשמע, אני רוצה שאתה כל יום תבוא תעשה מל...

תהיה אצלי בתור מלצר.

טוב, נניח שהוא עושה מלצר של ארוחת צהריים.

יום ראשון, שני, שלישי, רביעי,

שבת וכן על זה הדרך.

שישי, שבת, הכול.

עכשיו, אם זה מלצר נגיד רק לשבת,

עצם העבודה של המלצרות היא מותרת. הרי מה הוא בא לעשות? בסך הכל הוא בא להגיש לשבת.

אם אני קורא לאדם שיהיה מלצר אצלי, נגיד אם אני עושה שבת חתן,

אני קורא למלצר, אני אומר לו, תשמע,

אתה תבוא בשבת, תהיה מלצר.

סעודת ליל שבת, סעודת שבת וסעודת שלישי.

למרות שאני קראתי לו ביום חול,

ועצם ההגשה, ההגשה של הסעודה, זה מותר בהחלט,

אבל השכר של זה, זה שכר שבת, ופה אנחנו בבעיה.

פה השאלה.

שכר שבת אסור.

שכר שבת בלבד, כשמדובר על שכר שבת בלבד,

זה אסור.

גם אם המלאכה היא לא אסורה,

כמו שאמרנו, אדם, להגיש כל עובדי בתי מלון או בתי חולים וכדומה,

הם הרי עובדים גם בשבת, זה לא נקרא עבודה,

זה לא מלאכה, לא מדובר שעושים חס ושלום עבודות של ייסורים,

על זה אנחנו בכלל לא מדברים.

מדובר שעושים שירות

לבעל הבת, שירות מותר,

כמו שאמרנו, מלצר של שבת.

מלצר בשבת.

בא לשלושת הסעודות, מגיש אוכל,

מסדר את השולחנות ומוריד וכן הלאה דרך, הכל על פי ההלכה.

אבל עצם זה שאנחנו משלמים לו כסף רק לשבת,

זה נקרא שכר שבת,

ושכר שבת אסור לקבוע, שכר שבת ולתת כמובן ביום חול את השכר הזה,

זה אסור, זה מה שכתוב כאן.

אבל יש לנו עצה, העצה נקראת הבלעה.

אם אני אומר לפועל או לאותו אחד,

תשמע, אתה עובד אצלי ביום שלישי, רביעי, חמישי,

משלישי עד שלישי הבא, שבוע שלם,

אני משלם לך לכל השבוע.

אז השבת מובלעת.

הסכום,

השכר של שבת,

אין כאן שכר כאילו בנפרד על שבת.

אני לא אומר, שמע, השכר של שבת זה זה,

של זה אחרת, של זה אחרת.

זה נקרא בהבלעה.

בהבלעה, חכמים

יתירו לנו.

כיוון שיש לנו את הרעיון הזה של הבלעה,

אז צריכים, כל אחד שיש לו את הדברים הללו,

לזכור.

אנחנו צריכים לדאוג שתמיד,

חס ושלום, לא להכשיל את אותו עובד בשכר שבת.

ולא רק, למרות שהחוסקים דנים, כשהאדם,

נגיד דוגמה, מה קורה באמת?

אדם קרא למלצר,

יום רביעי אפילו קרא לו.

אמר לו, תשמע, לשבת בבוקר אני צריך אותך.

הוא בא בשבת בבוקר, היה מלצר,

יבוא מוצא שבת, אני אשלם לו.

יש כאן איסור.

אם הוא עבד רק בשבת,

יש כאן בעיה, יש כאן איסור של שכר שבת.

השאלה, מי עבר על האיסור?

אז זה שהיה והיה מלצר,

עצם זה שהוא מקבל את הכסף,

בוודאי שהוא עבר איסור.

זה שנתן לו, האם גם הוא עובר איסור?

האחרונים דנים בזה,

אבל ברור שלפני עיוור לא תיתן מכשול, בוודאי שהוא עובר.

זאת אומרת,

אם אתה מזמן בחור שיבוא ויהיה מלצר בשבת בבוקר,

ומוצא שבת אתה משלם לו רק על שבת,

אז אתה מכשיל אותו מיסוד.

אז אתה בוודאי עובר על לפני עיוורותי מלשול,

והוא עובר על קבלת שכר שבת.

לכן,

בכל המקרים הללו אנחנו צריכים לדאוג שיהיה בעבל העם.

אז אחד שהוא מלצר כל החודש, אז אין בעיה.

עובד בית מלון כל החודש, אין בעיה.

משגיח כשרות שעובד בית מלון,

אין לו בעיה.

הוא עובד גם בימות החול, גם בשבת, כולל החול.

זה נקרא,

גם אם הוא יבוא ביום שישי,

נגיד דוגמה,

משגיח כשרות הגיע לבית מלון ביום שישי.

עכשיו, חלק מהעבודה שלו זה ביום שישי,

וחלק בשבת, חלק במוצא שבת.

גם זה נקרא עבל העם. כי זה לא רק עבור השבת,

זה כולל גם עבור השבת אומנם, אבל זה כולל

שכר שבת מובלע כביכול, מחובר ומובלע אל השכר של יום חול.

שכר שבת בנפרד, אסור.

שכר שבת ביחד שמובלע עם יום חול, זה מותר.

לכן תמיד צריכים לקחת ולהשתמש בהעצה הזאת,

בכל הדברים.

לא להיות, לא לעשות,

אפילו בדברים קטנים,

שלפעמים לא שמים לב.

לפעמים קורה שבן אדם רוצה אפילו שישמרו לו על הילדים.

זה ודאי מותר.

אז הוא הולך לוקח בייביסיטר, קורא לה בשבת,

הוא אומר לה תהיי בשעה בין 12 ל-14 נגיד,

ורק בשבת בין 12 ל-14 מטעם הילדים,

מוצאי שבת ישלם לה. זה אסור. למה?

שוב, זה שכר שבת.

למרות שעצם שמירת הילדים בבית, עצם זה שהיא בייביסיטר בבית,

זה לא אסור,

אבל התשלום הזה,

גם אם לא, גם אנחנו הרי לא מדברים שהוא ישלם שבת, זה פשוט שאלום.

כשאנחנו מדברים,

יש להם סיכום שכל שעה משלמים כך וכך.

אז אם היא שומרת לו רק בשבת,

אז זה אסור

משום

שכר שבת.

מה כן לעשות?

ניתן שישמרו גם ביום חול וגם בשבת,

ואז יהיה מותר על ידי הבלחן.

ולכן כל מי שנקרא לעשות איזושהי פעולה בשבת,

לדאוג תמיד לחבר את זה עם אימו תחום.

קצת לפני, קצת אחרי.

כשאנחנו מדברים על שכר שבת זה לאו דווקא בנקודה הזאת של עובד וכדומה.

בכל דבר זה ככה.

גם הפוסקים דנים אפילו יותר מזה.

אדם שהולך לבית מלון,

אתה משלם, נהיה אדם שהולך רק לשבת.

אז בעצם יוצא שהוא משלם שכר שבת על זה שהם מגישים לו אוכל באבבת,

אז מה קורה, איך אנחנו... אבל זה יותר פשוט שם התשובה, התשובה יותר פשוטה,

כי שם האדם משלם גם על מה שבישלו ביום שישי,

ועל מה שקנו ביום שישי,

ועל המוצרים,

ועל מה שכלי מיטה הכינו לו וחיפשו וכו' וכו'.

אז ברור שזה מובלע בכל.

אבל הרבה דברים אנחנו צריכים לשים לב שזה לא ייקרא שכר שבת.

זה מה שכאן כתוב.

תמיד לדאוג שזה יהיה בהבלעה.

לא ללכת לעשות

עבודות רק בשבת,

כי עצם זה שעושים את העבודה רק בשבת זה נקרא שכר שבת,

ואסור.

אסור לזכור פה עוד הלכה.

אסור לזכור חזנים להתפלל בשבת,

ויש משמטר,

ואם שכרו לשנה או לחודש, כולעל משל.

שוב, עכשיו אנחנו מדברים.

אז לזכור, אדם שמתכוון לעשות שירות

המותר בשבת,

צריך לדאוג לפני כן לעשות את זה בצורה מותרת.

אם אדם לא יודע בדיוק איך לעשות,

יתייעץ עמריו ואז הוא ימצא לו פתרון,

ובקלות אפשר למצוא את הפתרונות.

מרן פה מדבר מה קורה, אדם,

חזן, רוצים בית הכנסת, רוצים חזן,

שוכרים אותו לשבת. מה קורה כאן?

מרן מביא כאן, אסור לזכור חזנים להתפלל בשבת,

ויש מי שמתיר.

זאת אומרת, כאן מרן מביא בסתם שאסור,

זאת אומרת לקחת חזן וכדומה,

ולשלם לו כמובן מוצאי שבת,

זה אסור, כי זה שכר שבת.

יש מי שמתיר, אבל בדעה ראשונה, בסתם

מרן מביא שזה אסור.

אז מה קורה כאן בעצם?

השאלה היא מאוד מאוד מורחבת,

במיוחד כשאנחנו מדברים לא על שבתות,

מדברים על ימים נוראים, על כיפור, ראש השנה וכדומה.

חזנים, בעל תוקע, בעל קורא, כל הדברים הללו.

אז מה יוצא כאן?

לכאורה יוצא כאן

שלדעה אחת אנחנו אומרים לשולחן ערוך בסתם, שככה לכאורה נראה עיקר היה לך,

שאסור.

שוב זה נקרא שכר שבת,

ולדעה אחרת יש משוותית.

יותר קשה,

שהרי בהלכות שופר, שם מרן לא מביא אסור.

שם מרן כותב שאם בעל תוקע וכדומה לוקח שכר,

או חזן שלוקח שכר,

לא רואה סימן ברכה. זאת אומרת,

האדם הזה שתקע בראש השנה,

או שהיה חזן בכיפור בראש השנה, בימים נוראים,

או בשבת, לא משנה.

לא רואה בזה סימן ברכה. מזה הרבה אחרונים דייקו,

אה, רק לא רואה סימן ברכה.

אבל זה לא אסור.

איך זה שכאן מרן מביא שזה אסור?

ושם המרן כאילו התעלם לגמרי מהאיסור.

הפוסקים דנים בזה,

והרבה מהפוסקים כותבים שבעצם מרן התכוון שם

לבסוף שזה לא אסור, באמת כמו הדעה הזאת,

ורק לא רואה סימן ברכה.

למסקנת הדברים,

עם כל האריכות, יש אריכות מאוד גדולה,

במיוחד בדורות האחרונים,

שעצם זה שסוחרים חזן, בעל תוקע, בעל קורא,

זה עזר ופתר הרבה דברים.

זה לא רק שאלה של...

זה יותר מזה.

זה פשוט מאוד, זה עזר מאוד, ופתר הרבה דברים.

ולכן הפוסקים יותר ישבו ודנו בנושא,

והגיעו למסקנה שהרבה פעמים זה אפילו עדיף מאשר בחינם.

עדיף לשלם לחזן,

לבעל קורא, לבעל תוקע, עדיף לשלם,

וזה עדיף מבחינם במצבים מסוימים,

והעדיפו את זה עדינכם, ולכן בוודאי שהטיעו.

רק מה, השאלה הייתה, מה קורה? אז הוא לא רואה אבל סימן ברכה.

באמת, כנגד זה, צריכים לדעת איך.

אז אם,

אם החזן יהיה חזן גם לא רק בימים נוראים, אלא גם נגיד בצליחות,

הרי לפני ראש שנה, וזה יש גם צליחות,

אז זה יום חול הצליחות.

אז אם הוא יהיה חזן גם אז,

אז אין החינם, הוא יוכל לעשות הבלעה.

ברגע שהוא יעשה הבלעה,

אז לא תהיה לו את הבעיה של לא רואה סימן ברכה.

אבל אם לא, לכאורה זה בעיה. אבל זה לא אסור לפחות.

לכן, כמעט כל הפוסקים היום כותבים,

שניתן לזכור,

חזן, בעל תוקע, בעל קורא,

ומה אם שכר שבת, זה לא אסור, כמו שאמרנו,

שעיקר ההלכה שזה מותר,

השאלה מה קורה אם אינו רואה סימן ברכה.

ואם זה נכון, צריכים לדעת איך להתמודד,

כאשר אם אנחנו מחברים את זה עם ימות החול,

אם נגיד הוא יעשה עוד דברים מימות החול,

ויעשו בזה הבלעה, אז אין החינם, אם זה יהיה מותר.

למה? כי...

אז יש כאלה שטוענים,

שנגיד, הוא מה, בעל תוקח?

הרי הוא לא בא לראש שנה ונוחת ותוקח.

הוא צריך להתכונן לפני כן,

להתאמן.

אז עצם זה שהוא מתאמן,

אולי גם על זה הוא דורש כסף. למרות שזה לא כל כך פשוט להגיד את הטענה הזאת, כי מה זה נוגע לנו?

אותנו מעניין שאתה תתקח ותשרף.

על כל פנים,

‫כמו שאמרנו, חזנים תובעים, ‫בעל קורא וכדומה.

‫מעיקר ההלכה, כמו שאמרנו, ‫רוב האחרונים כותבים שזה מותר,

‫וככה נוהגים הרבה עדות לכתחילה, ‫בהרבה בתי כנסיות. ‫זה עדיף ממצבים אחרים.

‫כל השאלה שתישאר לנו, ‫לא רואה סימן ברכה.

‫אז מה יעשה שכן יראה סימן ברכה?

‫אז זה לכין העמי.

‫אם הוא יעשה בזה, ‫ישלם לתלמוד תורה לילה דין גלו.

‫זאת אומרת, ישתמש בכספים האלה ‫לצורכי מצווה,

‫אז זה לכין הדבר הטוב ביותר. ‫כל שכן, אם הוא יקנה בזה ספרי קודש,

‫בוודאי שלא תהיה לו את הנקודה ‫של הבעיה הזאת.

‫חפצי שמיים,

‫מותר לדבר בהם.

הרי אמרנו שאנחנו מדברים ‫מה מותר לדבר,

‫מה אסור לדבר.

‫אז קודם כשדיברנו על לשכור פועל,

‫אז זה נקודה אחת, שכירות פועלת.

‫דיברנו על התשלום של פועלים, ‫אם זה מותר או אסור.

‫אז כשדיברנו על זה, אנחנו דיברנו באופנים ‫שהשכירות הייתה כמובן ביום חול.

‫השכירות הייתה ביום חול.

‫עצם המלאכה היא מותרת.

‫לא רק זה, אפילו לשכור מישהו שישמור. ‫למשל, דוגמה, קבלן, קבלן שבונה בניין.

‫מבחינת הדין הוא יכול לבקש, ‫נגיד, הוא לא גר במקום.

‫עכשיו, הוא חושש מכל מיני מזיקים ‫או מכל מיני אנשים שיבואו, יחו, יחבלו.

‫הוא מבקש מאחד השפעלים, ‫תשמע, תשמור.

‫תשמור כל יום, תשמור בשבת.

עכשיו, מותר לשמור,

אין איסור לשמור,

‫אם הוא שומר את המוצרים של הקבלן וכדומה, ‫זה בוודאי שמותר.

‫השאלה רק תהיה, אם הוא שומר רק בשבת, ‫זה שכר שבת וזה בעיה.

‫אבל שוב, במקרה הזה ניתן פתרון,

‫ששמור גם ביום חור, ‫ואז הוא פתר את הבעיה.

‫והוא לא חייב לשמור הרבה מאוד ביום חור, ‫לא חייב כמה ימים.

‫אפילו ביום שישי קצת, מוצאי שבת קצת,

‫זה גם יקרב לעם וגם יהיה מותר.

‫חפצי שמאי, מותר לדבר בהם, ‫כגון חשבונות מצווה ולפסוק צדקה.

‫זאת אומרת ככה, לדבר על עניינים פרטיים, ‫זה כמו שאמרנו, למצוא חפצך, מדבר דבר.

‫אתה צריך לדאוג

מה לדבר, מה לא לדבר.

‫לא כל דבר מותר לדבר, ‫אבל חפצי שמאי מותר לדבר בהם, ‫כגון חשבונות של מצווה,

‫לפסוק צדקה.

‫לפעמים באים,

אומרים, רוצים,

זקוקים צדקה לצורך בית הכנסת,

‫לצורך מצווה כזאת או אחרת, לצורך תמות או רק,

אין בעיה.

‫אתה יכול להגיד, אני מעוניין לתרום 100 שקלים, ‫אני מעוניין 200 שקלים,

‫אין שום בעיה,

‫כי זה חפצי שמיים.

‫מה שלעניים, לצדקות,

לתלמודי תורה,

‫זה ענייני מצווה, אז מותר.

‫ולפקח על עסקי רבים,

‫גם עניינים של רבים,

‫לשבת ולדבר ולדון,

‫זה גם מצווה, גם מותר.

‫ולשדך התינוק לארץ,

‫שידוכים למיניהם, מותר לדבר,

‫כי כל הדברים הללו זה ענייני מצווה,

‫או האדם רוצה ללמדו ספר, ‫או אמנות, דווקא לדבר, ‫אם הוא רוצה להשתכר,

‫אבל לסוחרו ולהשכיל לו, ‫סכום מאוד אסון. זאת אומרת ככה,

‫נגיד, דוגמה, אתה רוצה שאיזה אברך ‫ילמד עם הבן שלך,

‫אז אתה בשבת פוגש

אברך מסוים שמאוד רצית ‫שילמד עם הבן שלך.

‫אז לבוא לסכם איתו, ‫תשמע, אני סוגר איתך, ‫תלמד איתו כך וכך, ‫ואני שלם לך כך וכך, ‫זה ודאי שאסון.

‫אבל אתה יכול להגיד לו, ‫תשמע, אני רוצה שתלמד עם הבן שלי, ‫ובסדר.

למרות שעכשיו כמעט זה נקרא שסגרנו, ‫אבל לא סגרנו לגמרי.

‫זאת אומרת, דיברתי איתו לצורך מצווה,

‫דיברתי איתו שאני רוצה ‫שהוא ילמד את הבן שלי.

‫אז זה בהחלט מותר,

‫אבל לא לסכם, לא לעשות סיכומים גמורים.

‫למרות שהוא מבין שסגרנו את העניינים, ‫אבל לא מעבר לכך.

‫למה? כי זה ענייני מצווה.

‫אבל לסוחרו להשכיל לו סכום, ‫מעות אסור. כאילו לסגור איתו את העניין,

‫ולגיד לו, שמע, כך וכך היה, ‫כל מצווה שהיא,

זאת אומרת, סחירות של זה,

‫כי זה מיותר, החלק האחר.

‫הרי אם אתה אומר לו, הכול יהיה בסדר,

‫ואני רוצה שאתה תלמד את הבן שלי,

‫זה לבד...

האמת, הלשון של השולחן הארוך לסוחרו,

‫ולהשכיר סכום מעות אסור.

‫יש מקום לדון מה, דווקא לזכור ולהזכיר מעות?

‫מה יהיה אם רק לזכור בלי מעות?

‫אז באמת, באור ההלכה כבר עומד ‫על השינוי בלשונות האלה,

‫אבל כמו שאמרנו, הדבר הטוב ביותר, ‫אם אתה רוצה לענייני מצווה כמובן,

‫אתה רוצה שיעביר שיעור לבן שלך, ‫וזה ענייני מצווה,

‫תסכם איתו, אבל לא לסגור את העניינים.

‫סתם לדבר עם פועל לעשות עבודה, ‫זה בוודאי שאסור,

‫אבל כאן אנחנו מדברים,

‫שאתה רוצה לזכור מישהו שילמד את הבן שלך ‫וללמד את הבן דברים של מצוות,

‫או לפעם שילד שהוא בר מצווה, ‫אתה רוצה שיסבירו לו ‫איך מנחם תפילין, או

הלכות תפילין, קריאה בתורה, דרשה וכדומה.

אין בעיה, אתה יכול לתפוס את ה-KL,

‫לגידו, שמע, אני צריך אותך, וזהו.

העיקר אל תסכם איתו סכומים,

‫ברגע שאתה לא מסכם איתו סכומים,

‫אז אין החינם, מזה מותר.

‫כי עצם זה שאתה רק דואג שיהיה לך,

‫שתהיה בטוח וברור שיש לך מי שיטפל בעניינים שלך,

‫זה בוודאי שמותר.

בעזרת השם, בשבוע הבא אנחנו נמשיך בנושא, ‫יש לנו עוד הרבה נקודות לדבר,

‫אבל על כל פנים יש לנו כבר פתיחה,

‫ותמיד אנחנו צריכים לזכור, גם דברים שמותר לדבר, כדאי מאוד למעלה.

‫יש עניין גדול בשבת, ‫מה שיותר לדבר דברי קודש.

‫למרות שכמו שאמרנו, ‫דברים פשוטים ורגילים מותר לדבר.

‫מה שאסור לדבר זה עניינים ‫שאסור לעשות היום,

‫אבל סתם לדבר מותר, ‫אבל לזכור מה שפחות לדבר דברי חולין בשבת קודש,

‫זה נותן לאדם יותר להרגיש ‫את קדושת ומעלת השבת. הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, בעזרת השם,

לשמור ולעשות ולדקדק,

‫ככל ההלכות במצוות של שבת קודם.