הלכות שבת - דיני שבת התלויים בדיבור - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן, אנחנו אוחזים בנושא של דיבור בשבת,

באיזה חפצים מותר לדבר בשבת,

וכן דיני שבת התלויים בדיבור.

זה למעשה שני סימנים, כמו שדיברנו בעבר, שני סימנים שמלמדים אותנו מה מותר לדבר בשבת, מה אסור לדבר בשבת,

וכמו שראינו בפסוק,

שהדיבור של שבת לא כמו דיבור של החול.

למעשה ככה, גם כשדיברנו על העניין שדיבורים עשו, מה אסור לדבר בשבת,

אז גם חילקנו בין אם זה ענייני מצווה לענייני רשות.

כאשר בענייני רשות אסור לדבר בכל מצב אם זה עניינים של מקח או ממכר וכדומה, בענייני מצווה זה קצת שונה.

הרהור בעסקיו מותר, שחנר הוא סימן שו,

הרהור בעסקיו מותר. כשדיברנו על דיבור שהוא אסור,

כלומר אני לא יכול לומר לחבר אני רוצה שתעשה לי עבודה כזאת וכזאת,

או אני אעשה דבר כזה וכזה, כי זה דברים אסורים.

אבל הרהור למשל,

גם אם אדם מהרהר, זאת אומרת הוא חושב,

רק חושב, בלי לומר בפה,

אנחנו אומרים אם מצווה חפצך ודבר דבר,

ביבור אסור, הרהור מותר.

זאת אומרת כל מה שחכמים גזרו ואסרו עלינו זה לדבר,

אבל לחשוב, להרהר,

מבחינת הדין זה מותר.

לכן לשון השולחן ערוך, הרהור בחסקיו מותר.

ומכל מקום, משום עונג שבת מצווה שלא יחשוב בהם כלל.

זאת אומרת, יש עניין משום עונג שבת,

כשאדם יהיה מעונג בשבת,

יוכל לקיים את מצוות עונג שבת בצורה מלאה.

יש עניין גדול, מצווה שלא יחשוב בהם כלל,

ולא רק זה, ויהיה בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

עד כדי כך. זאת אומרת שבמצב כזה, אפילו שהוא באמצע,

שהוא יהיה ברמה או במצב כזה,

כאילו כל המלאכות שלו נגמרו,

הכל מסודר, אין לו שום דאגה.

אדם שאין לו שום דאגה,

אז ברור שמצוות עונג שבת יכול להיות ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות.

מכל שכן משלוח על ידי ההרהור, דת הלב ודאגה, דיזהר בזה.

הבית יוסף כותב

שאם ההרהור בהעסקה הוא גורם לו לדאגה ולצער,

זה ודאי שהאדם צריך מאוד להיזהר.

כי אם זה גורם לך לדאגה,

אז לא רק שאתה לא יכול להתענג, אלא אתה מצטער בשבת, ברור שיש עניין גדול שלא להצטער.

ויהיה בעיניו כאילו מלאכתו נעשתה,

כדי תמכילת הפרשה תתרו.

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

ראשון הפסוק, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

וכי זה שייך? וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים?

איך זה ייתכן?

וכי ייתכן שאדם בששת ימים,

בשישה ימים יעשה את כל המלאכה, יסיים את הכול?

בוודאי לא. אלא מה הכוונה? אלא שבועות.

כאילו כל מלאכתך עשויה.

זאת אומרת,

שאתה תשבות, יא השבת,

תרגיש ברמה ובמצב כזה כאילו כל מה שמוטל עליך הכל נעשה, ואז אתה רגוע ויכול לקיים מצוות עונג שבת.

זה עניין גדול מאוד כמו שאמרנו,

למרות שמעיקר הדין, כמו שראינו, הרהור בעסקה מותר,

אבל יש מצווה לא להרער בעסקה.

אסור לומר לעינו יהודי

שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו,

אבל חולד את עקיף לעלמא ואמר שיש לו חובה בעד קרוביו ודאי שערים.

שוב, אנחנו שוב מדברים כאן על ענייני דיבור.

לומר לגוי

שבשבת

ילך ויקרא לקרובי הנפטר,

אין בזה היתר, כי אתה אומר לא בשבת,

אז לזה אין היתר,

אבל אם זה חולה זה משהו אחר.

לפעמים אדם חולה,

חולה, ואז יש לו צער גדול שהקרובים, בנים או אחים לא נמצאים כאן,

ויהודי לא יכול ללכת

לקרוא להם כי הם נמצאים במקום שלא ניתן ללכת,

מותר לומר לגוי שילך ויקרא ליהודי,

ואז החולה מרגיש יותר רגוע.

החולה מרגיש, או תכף יגיעו הבנים או האחים וכדומה,

לכן אנחנו מתירים. מה שאין כן נפטר,

אומנם זה ענייני מצווה,

אבל זה לא דברים דחופים לעכשיו,

ואין היתר לשלוח גוי מחוץ לתחום שיקרא לקרובי הנפטר.

טוב, אנחנו בעצם בסימן הבא נדבר ביתר הרחבה על ענייני הגוי,

כי בסך הכל כאן רק מוזכר מה מותר,

מה אסור לדבר, בפרטים מסוימים.

להחליף משכון לעינו יהודי בשבת מותר אם הוא מלבוש,

ויוציא עינו עינו יהודי דרך מלבוש וחייל כמה.

שוב, זה ענייני מקח וממקרחים גוי,

אז גם בנושא הזה אנחנו נדבר בפעם אחרת.

מותר לקנות בית בארץ ישראל מן העינו יהודי בשבת,

וחותם ומעלה בערכאות.

כאן יש חידוש לשולחן ערוך.

ברמו יש כאן הסבר קצת שונה, תכף נראה.

ערמו מוסיף

שלהם, מכתב שלהם דינו אסורך מדרבנן.

יש כאן מצווה, מצווה מיוחדת,

מצווה מיוחדת לקנות מגוי

בית בארץ ישראל.

עכשיו, אדם נקלע, זה ברור שיש עניין גדול.

אם יש לנו אפשרות לקנות מגוי בית בארץ ישראל, זו מצווה גדולה מאוד.

שולחן ערוך מחדש לנו כאן,

למרות שאנחנו יודעים, אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבילי.

זה איסור גמור.

אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבילי,

וכבר ראינו אפילו אסור באיסורי דרבנן, לאו דווקא דור הייתא.

אסור לי להגיד לגוי שיעשה איסור דרבנן אם אין סיבה המתירה,

כמו שנראה בסימן הבא.

אבל כאן ישנה מצווה מיוחדת. מה המצווה המיוחדת?

אם אנחנו יודעים שגוי גר בדירה בארץ ישראל,

ופתאום יש לנו הזדמנות לקנות ממנו את הדירה הזאת,

אז אנחנו שומעים אותו בשבת,

שמי שיבוא ויקנה את הדירה הוא מוכן למכור.

עלינו לנצל את ההזדמנות הזאת,

וכמעט בכל מצב אנחנו צריכים לגרום ולדאוג להגיע,

לסגור את העסקה.

עד כדי כך שהשולחן האלוף כאן מתיר לעבור איסורי דאורייתא של הגוי. זאת אומרת, מותר לנו לומר לגוי שיעשה איסורי דאורייתא.

למרות שבדברים אחרים אסור לנו לומר לגוי.

אסור לי לומר לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא.

אסור לי לומר לגוי, תכבה את האור,

תעשה ככה, תעשה ככה, תוציא מרשות הרבים, מרשות האחים.

אסור.

המצווה הזאת, כיוון שזו מצווה מיוחדת,

אז אם כן, אז חן ארוך כתב, להתיר לנו אפילו, לומר לגוי,

תלך ותכתוב את השטר,

תחתום שבעצם כתיבה,

הרי זה מלאכה דאורייתא, אנחנו אומרים לגוי לעבור את צורי דאורייתא,

ולמה?

כדי שנוכל לבצע את העסקה הזאת.

זה מה שבקיצור מרן מבין.

מותר לקנות בית בארץ ישראל מעיניינו יהודי וחותם ומעלה בערכאות.

בעצם כאן אנחנו קודם כל קונים מהגוי ואנחנו גומרים את העסקה.

מעבר לכך, אנחנו מעלים בערכאות שלנו. הכוונה,

אומרים לו, תשמע, תגיד לעורך דין כך וכך, שיעשה חוזה, שיחתום ו... ו... ו... אבל כמובן שהיהודי לא יעשה חס ושלום שום מלאכה דאורייתא,

שום איסור בכלל,

אבל הוא סומך.

זאת אומרת שהגוי יכתוב, יחתום.

העסקה מצד הגוי נגמרה, העסקה מצד הגוי התבצעה.

מה קורה עם הכסף?

אז אין בעיה.

אסור לי לתת לו את הכסף, אבל אני יכול להגיד לו,

שלא ידאג, הכסף יגיע.

או שאני יכול להראות לו, אתה רואה, יש כאן במגירה הזאת כך וכך כסף וכדומה.

זאת אומרת, מבחינה כספית אנחנו נסתדר. קודם כל,

עיקר החידוש, ללמד אותנו שניתן לסגור עסקה גמורה עם הגוי,

כלומר עסקה כזאת שאנחנו קונים בית בארץ ישראל מהגוי.

ולמרות שנצטרך לומר לו לחסות מלאכה דאורייתא,

הגוי אחר כך יכתוב,

יחתום וכו'.

כי זה מלאכה דאורייתא.

הרמו כאן אומר,

הרמו מוסיף, בעצם התוספת של הרמו זה חידוש של הרמו,

שהביא אותה בשם אור זרוע,

שתכף נראה שהרבה פוסקים לא מסכימים.

הרמו אומר,

באיזה כתב, כתב שלהם.

הכוונה לא לכתוב בכתב שלנו, אלא בכתב שלהם.

דיינו אסור רק מדרבנן.

כתב שלהם, של גויין,

נגיד צרפתית או אנגלית וכדומה,

לכתוב בכתב הזה, הרמו מבין,

כמו השיטה הזאת שאומרת שכל האיסור זה רק דרבנן,

ולכן התירו משום יישוב בארץ ישראל.

זאת אומרת, מצד אחד הרמו אומר,

כדי לקנות את הבית לא נתיר לך לעבור, לא נתיר ליהודי לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא.

נתיר לך לומר לגוייל עבור על איסור דא רבנן. מהו איסור דא רבנן? כתיבת אותיות כתיבה.

כתב שלהם, כלומר כתב של הגויים, אבל כתיבה שלנו לא, כי זה דאורייתא.

ועל זה הביאור ההלכה כאן מעריך, מביא הרבה דעות,

שזה איסור גמור.

גם, זאת אומרת, זה איסור דאורייתא, כתיבה, לא משנה איזה כתיבה.

כתיבה שלנו, כתיבה שלנו, אם אדם כותב שתי אותיות באנגלית,

גם עובר על דאורייתא לפי רוב הפוסקים,

ולא כמו הרמות, אלא כפשוטו של השולחן הארוך.

ולכן באמת,

זאת אומרת, צד אחד אנחנו אומרים

שכדי לקנות בית אנחנו מקלים, אנחנו מתירים לעבור על דאורייתא.

ואז, לא משנה באיזה שפה,

כי אנחנו סוברים שכל שפה, כל לשון, כל כתב,

אם זה עברית,

אם זה אנגלית,

אם זה לטינית,

אם זה צרפתית,

לא משנה.

כל סוגי הכתב, ברגע שאדם כותב, הוא עובר על דאורייתא.

ואם אדם חס ושלום כותב שתי אותיות,

אז זה מלאכה דאורייתא, וזה אב מלאכה שאדם חייב על זה סקילה, אם זה במזיד והתרעה ואם זה משוגג, חייב חטאת,

ככל אב מלאכה.

על כל פנים אנחנו למדים מכאן שהמצווה הזאת היא מאוד חשובה,

שהתירו לנו,

התירו לנו,

השולחן הארוך התיר לנו לעשות מלאכה דאורייתא כדי להשיג את הדירה הזאת מן הגוד.

למרות שהשולחן הארוך לא מתיר מלאכות דאורייתא על ידי גוי בסתם דברים,

ואפילו לא לשם מצווה.

לשם מצווה גם השולחן הארוך לא מתיר.

אם אדם,

דוגמה סתם, אם אדם אין לו אתרוג,

הוא לא יתיר לגוי לקטוף אתרוג מהעץ,

בלי להיכנס לעוד שאלות אחרות.

או למה? כי זה דאורייתא.

אין מצווה, זאת אומרת אנחנו לא מתירים

לומר לגוי לעבור על דאורייתא כדי לקיים מצווה.

במצבים מסוימים אולי כן, כמו שאמרנו, אנחנו נדבר על זה כשנדבר על הסימן הבא.

אבל כאן החידוש במצווה חשובה כזאת של קניית דירה מגוי בארץ ישראל,

כי תירו.

ולכן גם כשהמשנה ברורה מאריך,

אז הדגיש דווקא על כאן.

ואף דא המחבר פסק לקמן,

דמלאכה דאורייתא אסור על ידי עינו יהודי אפילו לצורך מצווה.

זאת אומרת,

יש כאן לך עורק קושי.

השולחן הערוך הרי גם במקום מצווה לא התיר לעבור על מלאכה דאורייתא.

אז איך זה כאן שאתה מותר דאורייתא?

זה עדיף, המצווה הזאת היא עדיף,

ולפי זה אסור לומר לעינו יהודי בשבת לכתוב מכתב אפילו לצורך מצווה, אם לא שהוא גם כן צורך גדול,

אפשר להקל וכו'.

זאת אומרת,

כאן המצווה היא מיוחדת והיתרנו לומר לגוי לעבור על דאורייתא,

למרות שהשולחן הערוך לקמן חסק שעל מצווה לא עוברים על דאורייתא. לא אומרים לגוי לעשות מלאכה דאורייתא כדי לקיים מצווה,

ככה השולחן הערוך לקמן כתב.

כאן זה משהו אחר.

וכמו שאמרנו, אנחנו נדבר עוד על הפרטים מה בנוגע לגוי.

מותר להכריז בשבת על עמדה אפילו דבר שאסור לטלטלו,

ומותר להתיר חרמי ציבור ושבת, אך על פי שאינו צורך לשבת וכו'.

זאת אומרת, החידוש כאן מותר לנו.

נגיד, לדוגמה, אדם מצא כלי עבודה שהוא מוקצה גמור,

אפילו מוקצה גמור, אני מתכוון מוקצה מחמת חסרון כיס,

שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור בכלל לטלטל אותו.

נגיד אדם מצא כלי עבודה מאוד יקר,

שלא משתמשים בו לשום דבר אחר,

והוא מצא את זה כמובן ביום חול, מותר לו בשבת להכריז ולומר, אני מצאתי כך וכך,

מצאתי זה וזה, או אדם מצא כסף. כסף הרי זה דבר שאסור לקלקל אותו בכל מצב,

כי זה מוקצה מחמת גופו, כמו שאמרנו,

אבל אדם שמצא כסף יכול לומר בשבת,

רבותיי, מצאתי סכום כסף להכריז.

הוא מכריז

בפני הציבור, בשבת מצאתי סכום כסף, מי שאיבד יכול לבוא אליו ויבוא אל המוצאי שבת,

יגיד לו סימנים וכו',

למרות שהכסף הזה הוא אסור לדבר, ואסור לעשות את הפעולה של החזרת האבדה,

אבל כיוון שזה מצווה,

הדיבור הזה זה נקרא צורך מצווה,

דיבור לצורך מצווה מותר,

וכן על זה הדרך, דברים שהם צורך מצווה, מצווה מותר.

להכריז בשבת על קרקע נמכר, שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד וימלא ויאבד זכותו, אסור,

ובכן אסור להכריז בשבת,

יין בשבת, דאביקים אין כוח וממכר.

שוב, אנחנו מדברים, להכריז דברים

של מצווה מותר,

מסתבר מאוד שאחד שיש לו ארבעת המינים מהודרים,

אז הוא יכול בשבת, נגיד שבת שלפני סוכות,

עכשיו הוא יודע שלא יפגוש אנשים במשך השבוע,

אז הוא אומר, ניתן, הוא יכול לומר, ניתן להשיג את הרוגים מהודרים אצלי וכדומה,

או את כל ארבעת המינים,

כי גם זה עניין של מצווה, למרות שיודעים שסמוך לסוכות יש,

אבל הוא אומר, יש אצלי מודרים מהמין המשובח וכו' וכו', למרות שאסור לקנות, אסור למכור, זה ודאי שאסור,

גם אם זה רק איסורי דרבנן,

אסור הרי לקנות, לקנות בשבת אסור,

גם אם זה רק איסורי דרבנן,

כי עניין,

מכחונן חכמים עצרו לנו בכל מצב,

אבל לומר שיש לי למכור אחרי שבת,

אני יכול לומר,

ניתן להשיג אצלי או במקום פלוני ארבעת המינים,

כי יש שם ארבעת המינים המהודרים,

ואז כל אחד יעשה את החשבון שלו, מוצאי שבת וכו', יכול לבוא ולהשיג את המינים המהודרים במקום שהזכרנו.

מדבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, היא לקח לכן.

אסור לומר, דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלוני תקנה למחר,

כי היום אני לא יכול לקנות.

היות שהיום אני לא יכול לקנות, אז אני לא יכול לומר,

מחר אני הולך לקנות רהיטים,

כי אני לא יכול לקנות היום,

מחר אני אעשה תיקון פלוני.

כל מה שאני לא יכול היום לעשות,

גם בדרך הכי רחוקה,

אז אסור לי לומר שאני, גם,

למרות שאני אומר, מחר אני אעשה,

אבל הדיבור הזה שמחר אני אעשה כך וכך זה אסור. יהי לכך, אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלוני תקנה למחר.

אפילו שבעצם מה אני מדבר? אני אומר שאני אעשה פעולה שכל הפעולה גם אם היום אני אעשה אותה היא רק פעולה של דרבנן.

אבל בכל זאת אנחנו אוסרים את הכל ואפילו בשיחת דברים בתהילים אסור להרבות.

דברים בתהילים יש עניין לקצר ואנחנו יודעים שיש

הרבה יהודים צדיקים גמורים שבשבת מעבר לדברי תורה דברי מוסר דברי הלכה או להגיד שבת שלום וכדומה דברים הבסיסים ביותר לא מדברים בשום נושא ואשרי חלקו של אותו אחד שמגיע להשגות כאלה אבל לפחות

לפחות לקצר מה שפחות לא לשבת שבת יש זמן אין עבודה ולפטפט על הוועדה

וכל שכן

אנחנו אומרים לא להרבות דברים בתהילים

היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה

ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש

אנחנו מדברים על דברים שאין בהם לא קלות ראש לא גנאי לא ליצנות כל שכן לא לשון הרע רכילות זה בוודאי חס ושלום עוונו וכפליים

גם עובר על איסורי דאורייתא וגם מעבר לזה גם בשבת

ילבחי אפילו מעט אסור לו זה לא שייך להגיד לא להרבות זה כלום אסור

כאן מדובר שלא להרבות אפילו שיחת דברים בתהילים

אסור להרבות הכוונה סתם עניינים,

אתה אומר שמה שהיה פעם עשית ככה עשית ככה.

עניינים בעלמא עניינים דיבורים בעלמא שאין בהם חס ושלום שום איסור לא ליצנות לא זה אבל לקצר מה גם שזמן של שבת לא

ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, להשתדל

לנצל את הזמנים האלה לעסוק בתורה.

אסור לזכור פועלים

ולא לומר לאינו יהודי לזכור לו פועלים בשבת, אף על פי שאין ישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת,

שכל מה שהוא אסור לעשותו בשבת אסור לומר לאינו יהודי לעשותו.

ואפילו, זאת אומרת,

אסור לזכור פועל, להגיד לו תשמע אתה מחר עובד אצלי,

מחר

זה בעצם לא היום, אבל הדיבור הזה

זה גם אסור.

ואפילו לומר לגוי, תשמע, אתה תלך, תשיג לי פועלים,

גם זה אסור.

גם אם אני לא רוצה אותם לעכשיו,

וגם כל הדברים הללו זה בכלל הדיבורים שחכמים אסור. שכל מה שהוא אסור לעשותו בשבת,

אסור לומר לאינו יהודי לעשותו.

ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת גם כן אסור.

אבל מותר לומר לו אחר השבת,

למה לא עשית דבר פלוני

בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו, שרצונו שעשינו בשבת הבאה.

זאת אומרת ככה, אדם יכול,

לפי מה שכתוב כאן בסוף, אדם יכול לומר לגוי,

יכול לומר לגוי ביום חול, הוא אומר לו,

למה לא עשית דבר מסוים?

זאת אומרת, אני לא אומר לו תעשה,

אני רק אומר למה לא עשית,

ואני מדבר ביום חול,

כיוון שאני מדבר ביום חול, נגיד אני פוגש את הגוי ביום ראשון או שני,

אז אני אומר לו, אתמול בשבת היה האור מיוצא.

כאילו הייתה תאורה מיותרת, או היה מדי חם, וכדומה.

עכשיו הגוי מבין שאני לא אומר לו תעשה,

אני בסך הכל,

אני אומר לו בדרך רמז, ביום חול, בדרך רמז

על שבת שעברה, מזה הוא יבין פעם אחרת.

למשל אני אומר לו היה אור מדי, או שהיה נגיד במשך היום היה אור דולק סתם.

אז הוא מבין שהם באמת, הוא היה צריך לכבות את האור.

בשביל מה שהאור ידלוק סתם במשך היום לא צריכים את החשמל.

אז הוא יבין, שבת הבאה לבוא ולכבות.

למה אנחנו מסבירים ככה, ולא בכל מצב?

כי בעצם לא כל דבר אנחנו יכולים לומר לו.

כי לומר לגוי למה לא הדלקת, זה אסור.

אסור לומר לגוי למה לא הדלקת השבת שעברה,

כי גם בלי לומר לגוי להדליק בשבת,

הרי אסור לנו ליהנות ממלאכה שגוי עושה עבור ישראל בשבת.

אז מילא גם בלי אמירה.

גם בלי לומר לו זה אסור.

אז כל שכן כאן, שאתה אומר לו, שאתה רומז לו.

אלא הכוונה היא,

הכוונה היא כמו שאמרנו,

בדברים כאלה שאין בהם הנאה.

כלומר,

אם אני אומר לגוי למה לא חיבת את האור,

בשבת שעברה,

אני נגיד אוחז ביום שלישי,

אני אומר, שמע, בשבת שעברה היה אור מיותר,

היה חשמל במשך היום.

אז

אם הוא מכבה את החשמל,

אני לא נהנה מהכיווי של החשמל.

אני אולי חוסך, אבל אין הנאה ישירה.

מה שאין כן,

אם אני אגיד לו, למה לא הדלקת את האור,

כי היה חושך, זה אסור לי. למה?

כי גם,

גם אם הוא מדליק בשבילי מעצמו לבד,

אסור לי ליהנות

מההמלאכה הזאת, כמו שהשולחן ערוך אומר לעין.

השולחן ערוך למעלה אומר מפורש

אינו יהודי,

סימן רש עי וו,

אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל.

זאת אומרת ככה,

גוי שעושה מלאכה

בשבת לטובת היהודי בלבד,

והמטרה שלו לטובת היהודי אסור לא רק לאותו יהודי ליהנות מאותה מלאכה,

גם ליהודי אחר.

ולכן גוי שהדליק, אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל.

למשל, יהודי יושב,

חושך, לא רואה כלום.

בא גוי, רוצה לעשות ליהודי טובה, מדליק לו את האור.

אסור לאותו יהודי לעיין, לקרוא, ללמוד וכדומה,

בזה שהגוי הדליק. ולמה?

חכמים אסרו עלינו לא רק את האמירה לגוי,

גם את ההנאה ממלכת הגוי עבורנו,

גם את זה

החכמים עשו.

ולכן, אם גוי הדליק

בשביל יהודי את האור,

אסור לו ליהנות מהאור הזה.

אם הגוי הדליק לעצמו,

למשל, גוי נכנס,

היה צריך להסתכל, נכנס לאיזה חדר,

נכנס,

הדליק את האור, היה צריך לעיין באיזה מסמך, קרה, קרה, קרה, גמר, הלך.

הוא הדליק את האור בשביל עצמו. כיוון שהוא הדליק את זה לעצמו,

אז אני יכול אחר כך

לבוא ולנצל את המצב, להיכנס.

יהודי יכול להיכנס, לנצל את המצב ולקרוא

בעזרת האור.

מדוע?

כי הגוי הדליק, לא בשביל היהודי.

הגוי הדליק בשביל הגוי, בשביל עצמו.

כיוון שגוי הגליק בשביל גוי, לאו דווקא לעצמו, גם לגויים אחרים.

גוי שעושה מלאכה דאורייתא לגויים או בשביל עצמו,

זה לא אוסר עליהם. כל מה שאמרנו שאסור לנו ליהנות ממלאכה שגוי עושה,

אנחנו מדברים אם הוא עשה את זה בשביל ישראל.

וככה בעצם סימן רש עין וו, הנושא שם מדבר כך.

לכן אנחנו חייבים להיות תמיד צמודים בכל מצב לבדוק ולדאוג.

מה קורה?

הרי יש מצבים שאסור לדבר אל הגוי לעשות מלאכה גם ביום.

זה נאסר מצד דיבור, שזה דיבור אסור.

אבל מעבר לזה, גם כשלא מדברים,

אם גוי עושה לבד מלאכה בשבת לטובת היהודי,

אם זו מלאכה שנהנים ממנה,

אז אסור ליהנות ממנה.

ולכן צריכים למנוע את הגויים מלעשות כל מיני מלאכות שיהודים נהנים מהן,

כי עצם המלאכה של גוי,

אם זו מלאכה דאורייתא בסתם היא אסורה.

למעלה אנחנו דיברנו שאנחנו אומרים לגוי לכתוב,

לכתוב כדי לקנות מגוי בית.

זה משהו אחר.

מצווה גדולה כמו שראינו, מצווה מיוחדת,

התירו.

אבל כאן אנחנו מדברים על אמירה

של רמז.

אמירה של רמז ביום חול בלי הנאה.

זאת אומרת,

אם אני רומז לגוי, אני אומר לו, למה בשבוע שעבר

העור היה מבוזבז?

כשאני אומר לו, החשמל היה מבוזבז,

אז אמירה אין כאן כי לא אמרתי לו בשבת.

אני גם לא ציווקי אותו.

ונוסף לכך, אין לי הנאה. אם תבוא שבת הבאה ויהיה אור במשך היום,

הגוי יראה אור מיותר, יכבד את זה.

אני לא צריך למנוע, ואני גם לא נהנה מכלום.

מה שאני חוסך זה לא הנאה ישירה.

ולכן,

הכוונה של השולחן הארוך כאן,

מה שהוא אמר.

אבל מותר לומר לו, אחר השבת, למה לא עשית דבר פלוני בשבת שחבר?

הכוונה היא בדברים כאלה שאין הנאה ישירה ליהודי מהמלאכה הזאת.

כדי שההלכה הזאת לא תסתור את ההלכה הקודמת.

אסור ליתן לעינו יהודי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת.

אפילו יכול לומר לו, קנה לעצמך, כן, אבל יכול לומר לו, קנה לעצמך.

באמת צריך קנה ממך לאחר השבת.

זאת אומרת,

אני לא, אסור לי ביום שישי או ביום חמישי, לא משנה, לבוא לגוי ולהגיד לו, תשמע,

קח את הכסף, תקנה לי בשבת כך וכך.

למרות שזה רק איסור דרבנן. הרי אם הוא יקנה,

מה זה, הרי מכה חומם כאן לא עוברים איסורי דאורייתא.

גם יהודי שקנה בשבת,

הוא לא עבר איסורי דאורייתא.

אבל,

וכאן אני אוסר לומר לגוי,

קח כסף, אני אומר לו ביום שלישי או רביעי,

אקח כסף,

תקנה לי בשבת מוצר כזה וכזה,

זה אסור.

גם האמירה הזאת שהיא ביום חול, אבל אני אומר לו,

לקנות בשבת.

אבל יכול לומר לו, קנה לעצמך,

ואם אצטרך, אקנה ממך לאחר השבת. אתה יכול להגיד לו, תשמע,

אתה תקנה לעצמך,

אבל אל תדאג, אם אני ארצה אני אקנה ממך.

רוב הסיכויים, הגוי מבין, רוב הסיכויים שאני אקנה ממנו,

לכן הוא הולך וקונה.

אבל הוא קונה לעצמו,

הוא לא יכול לחייב אותי.

לא התחייבתי, לא נתתי לו כסף, לא כלום.

אני רק אומר לו, תשמע, אתה תקנה לעצמך,

ואם אני אצטרך, עכשיו, הוא מבין שאם אני אומר לו, אם אני אצטרך,

זה רוב, רובם של הסיכויים שאני אקנה ממנו,

אבל אין כאן אמירה ממני, לך תקנה,

ולכן

איתרנו את זה.

עוד דין מותר לתת לעינו יהודי מעות מערב שבת לקנות לו,

בלבד שלא יאמר לו קנה בשבת.

זאת אומרת, אתה בא לגוי, אתה אומר לו, ביום שישי אפילו.

אתה אומר לו, אני צריך מוצר,

מסוים, קח כסף.

עכשיו,

אל תגיד לו, תקנה בשבת, למרות שאתה נותן לו את זה ביום שישי,

ורוב הסיכויים שהוא יקנה בשבת,

אבל אני לא אומר לו, תקנה בשבת,

אני גם לא רומז לו שיקנה בשבת.

אם אני אגיד לו, תשמע, בצאת השבת אני חייב את המצרך,

אז זה אסור לי, כי אין לו ברירה. זה כאילו, אני אומר לו, תקנה בשבת.

אבל אם אני אומר לו, תקח, תקנה,

תביא לי מתי שיצא לך,

אתה מצידי שווי ראשון, שני, שלישי, אז הוא יכול לקנות ביום ראשון,

הוא יכול ביום שני.

הוא החליט לקנות בשבת.

כיוון שהוא החליט לקנות בשבת, אין לי בעיה לקבל את זה במוצאי שבת,

כי אני לא אמרתי לו לקנות את זה בשבת.

החלטה לקנות בשבת, זוהי החלטה שלו.

אבל מצידי אסור לי לומר לו תקנה בשבת,

ולא רק זה, אסור לי גם לומר לו

תקנה ותשיג לי את זה עד מוצאי שבת בשעה כזאת וכזאת,

שלא ייתכן להשיג רק בשבת.

כי ברגע שאני סוגר אותו בכול ואין לו ברירה רק לקנות בשבת,

אז זה כאילו אמרתי לו תקנה בשבת.

אבל אם אני נותן לו,

ואני אומר אפילו ביום שישי,

ואני אומר לו תקנה לי, לא אמרתי לו בשבת.

מצידי יקנה ביום שישי,

מצידי מוצאי שבת או ביום ראשון.

אם הוא מחליט לקנות בשבת, זוהי החלטה שלו.

שיהיה לא החלטה מצד האמירה שלי,

לכן זה מותר.

דבר שאינו מלאכה

ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות,

מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת,

והוא שיהיה שם

מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצווה.

כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן,

להביא שופר לתקועת קביעת מצווה?

או להביא מים דרך חצר שלא ערבו,

לרחוץ בו המצטער,

ויש עושרים,

ואלקמאן פסק להתיר וכו'.

למעשה כאן השולחן ערוך מגלה לנו את השיטה שלו,

וכמו שאמרנו, העניינים האלה של אמירה לגוי, הנאה מלאכת גוי,

זה מאוד מפוזר בלוחות שבת,

זה לא מרוכז דווקא כאן.

כאן הזכירו את זה כי אנחנו מדברים על דיבור. דיבור,

אז לומר לגוי תעשה כך וכך,

זה נקרא אמירה, זה נקרא שבות. אמירה לבד

לגוי זה שבות.

אז כמו שאמרנו, יש אריכות ברש עין וו,

יש אצלנו,

ש״כ״ד. בהרבה מקומות

השולחן הארוך מתייחס להרבה הלכות, ולפעמים הלכה אחת, לפעמים יותר.

הכל פנים גם בהלכות רפואה, שם יש אריכות גדולה,

מה מותר, איך וכדומה.

כאן השולחן הארוך מתייחס לנקודה הזאת.

שבות דשבות במקום מצווה מותר.

שבות זה אמירה, זה שבות, הכוונה לשבות מדרבנן.

מותר לי ליהודים לומר לגוי,

תעשה פעולה, שכל הפעולה היא רק דרבנן.

זה נקרא שבות ושבות. שבות ועוד שבות,

זוהי פעולת דרבנן במקום מצווה.

אם זה עניין של מצווה,

מותר לי לומר לגוי בשבת,

תעשה פעולה שכל עניינה זה רק איסור דרבנן.

למה? כי זה מקום מצווה, זה א',

אבל לומר לגוי שיחסי איסור דאורייתא בשביל מצווה, זה לא.

זה בעצם המקור שהשולחן ערוך פסק.

קודם הזכרנו

שהשולחן ערוך התיר לי לומר לגוי לכתוב בשביל קנייה של בית. אז אמרנו, זה משהו מיוחד.

אבל באופן כללי, למצוות אחרות, לא.

וכאן זה בעצם מודגש,

שרק שבות דשבות במקום מצווה התירו. זאת אומרת, אמירה לגוי לעבור על איסור דאורייתא,

לא משנה איזה איסור דאורבנן,

כי זה איסור דאורבנן.

מותר לי לומר לגוי,

תעבור על איסור דאורבנן אם זה מצווה,

או מפני מצווה

או צורך הרבה,

כמו שהשולחן ערוך כותב, או מקצת חולי.

חולה,

לא מדובר על חולה מאוד,

הרי בחולי יש מקצת חולי,

ויש חולה שנפל למשכב וזה לא מסוכן,

ויש חולה מסוכן.

אז מקצת חולי זה פחות מחולה שנפל למשכב,

כי חולה ממש,

חולה ממש, אנחנו מכירים על ידי גוי,

גם בלי פיקוח נפש.

אם זה על ידי פיקוח נפש,

זה גם על ידי יהודי מותר.

חולה ממש שנפל למשכב שהוא לא בגדר של פיקוח נפש,

אבל הוא חולה גמור,

מותר לומר לגוי לעשות עוד פעולות.

כאן אנחנו מדברים על מקצת חולי.

לכן במקצת חולי מותר לומר לגוי לעשות איסורי דרבנן

או צורך מצווה מותר לומר לגוי לעשות איסורי דרבנן או לצורך הרבה.

זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על איסור דרבנן,

אז אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן אנחנו יכולים להתיר או במקום מצווה או במקום חולי או צורך הרבה.

יש חנא רוח במי דוגמא כיצד אומר ישראל אינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעה של מצווה

יכול היהודי לומר לגוי תשמע יש הרי אסור לעלות באילן

מדרבנן אסור יהודי לא יכול לטפס באילן לעלות לאילן

אבל אני יכול לומר לגוי תעלה לאילן אבל לא סתם אני לא יכול להגיד לגוי תשמע תעלה לאילן תוריד לי איזה בגד זה אסור

אבל אם יש שם שופר

וצריכים את השופר לתקוע,

אני יכול לומר לגוי,

תיתפס באילן, למרות שזו אמירה לעשות פעולה שהיא אסורה בדרבנן,

זה נקרא שבות דשבות,

אבל זה צורך מצווה.

מה המצווה?

פתיעת שופר.

הלשון השולחן ערוך אומר ישראלי, אינו יהודים, בשבת,

לעלות באילן להביא שופר לתקועת תקיעה של מצווה.

באמת הפוסקים דנים מה זה בשבת, הרי אנחנו לא תוקעים בשבת.

הרי בזמננו, אם ראש השנה חל בשבת, לא תוקעים בשבת.

הרבה שנים יוצא ראש השנה בשבת,

אז תוקעים רק ביום השני. נגיד, אם יוצא שבת בראשון, אז בשבת לא תוקעים שופר, ביום ראשון תוקעים בשבת.

אבל בשבת לא תוקעים.

חכמים גזרו לא לתקוע בשופר, משום

שמא יעבירנו 400,

או שמא יוצאים מרשות יחד לרשות הלבים,

כמו שגם ארבעת המינים הוא אותו דבר.

הרי יש לנו מצווה ביום הראשון בסוכות,

לקחת ארבעת המינים,

לולב, את רוב.

ואם יוצא יום טוב הראשון בשבת,

אנחנו לא מנענעים בלולב.

שוב, זו גזרת חכמים.

לכאורה לא מובן. מה שולחן ארוך כתב שמותר לומר לגוי לעלות בשבת, להביא שופר בשבת? מה זה נוגע בשבת? הרי אין תקיעת שופר בשבת.

אז באמת האחרונים עומדים על השאלה הזאת.

אז יש כאלה שכותבים שהשולחן ארוך התכוון רק

נקט את הלשון

כי יש פוסקים שמדברים על התקופות שכן תקעו,

והיו מקומות שהיו בתי דירים שכן תקעו,

לכן השולחן ארוך נקט בלשונו תקיעת שופר בשבת,

על פי הראשונים האלה שדיברו בזמנה. אז הוא העתיק את לשונם.

אבל באמת אין לנו ציור של תקיעת שופר בשבת.

זה פירוש אחד, תירוץ אחד. יש כאלה שמתרצים לא ככה.

הכוונה היא, עכשיו יש לי הזדמנות, הגוי כאן,

והיום שבת.

נכון, היום אני לא אתקע,

אבל מחר אני אצטרך לתקוע,

ואני לא יודע מה יהיה מחר, יהיה לי גוי או לא יהיה לי גוי.

לכן אני כבר מנצל את ההזדמנות. אני אומר לגוי, תעלה, תביא לי את השופר,

אני רגוע, אני יודע, עכשיו יש לי את השופר,

אז אכן מחר בראש שנה נאכל לתפוע בשופר.

על כל פנים אנחנו רואים מכאן הדגשה מיוחדת

שרק איסור דרבנן מותר,

שבות בשבות במקום מצווה, לומר לגוי, או כמו שראינו,

עוד דברים דומים וכדומה.

אבל לא איסור דאורייתא, גם לא במקום מצווה.

למעשה ככה,

השולחן ערוך למעלה,

מה שראינו למעלה בסימן רעו,

שם איפה שדובר על שגוי שהדליקנר, אסור להשתמש וכו',

אבל הרמוה אבל מביא ככה, יש אומר דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת.

משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי,

אפילו מלאכה גמורה במקום מצווה.

יש כאן שיטה, רמון מביא את השיטה הזאת, כולם מזכירים את השיטה הזאת,

שבמקום מצווה מותר לומר לגוי

לעשות מלאכה דאורייתא.

לכן הוא כתב, יש אומר,

דמותר לומר לאינו יהודי, הכוונה לגוי, להדליק לו נר לסעודת שבת.

מותר, לפי השיטה הזאת, מותר לומר לגוי,

בוא תדליק לנו נר או חשמל, זה לא משנה.

למה? משום דסבירא למותר אמירה לאינו יהודי אפילו מלאכה גמורה במקום מצווה.

השיטה הזאת צוברת,

במקום מצווה מותר לומר לגוי אפילו מלאכה גמורה.

שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה,

בפרט בסעודת חתונה ומילה.

ואין מוחם ידם.

זאת אומרת, רמון החתיק כאן שיטה,

השיטה הזאת שיטת בעל העיטור,

הרן מזכיר אותה, הרבה פוסקים מביאים את השיטה הזאת,

אבל ידוע, בית יוסף העירך כאן, העירך לקמן,

ואנחנו לא פוסקים הלכה כמו השיטה הזאת.

גם הרמון עצמו כתב כאן,

ויש להחמיר,

רק בצורך גדול יש מקומות.

ולמה? דהה רוב הפוסקים חולקים על סברה זאת.

זאת אומרת, הרמון בעצמו שהביא את הדעה הזאת, כותב שיש להחמיר,

שהרי רוב הפוסקים חולקים על סברה זאת.

ולכן, היות שרוב הפוסקים חולקים על סברה זאת,

אז אין להשתמש בכולה הזאת,

רק כמו שהוא אמר קודם,

שאם זה צורך גדול וכו'.

האחרונים,

גדולי האחרונים,

בדור שעבר וגם בדור הזה, דנים מאוד בנקודה הזאת.

במיוחד מה קורה בשבת חתן,

או בבית הכנסת,

או בימים טובים וכדומה, במצבים כאלה שפתאום

בית הכנסת נחבא אור, אין אור, לא יכולים להתפלל.

או בשבת חתן, אין אור, לא יכולים לעשות סעודה,

סעודת שבת, שבע ברכות וכדומה.

זה דברים מאוד מאוד חשובים,

ולכאורה לפי הרמו,

בפרט בסעודת חתונה ומילה,

אז על זה הוא מבין.

צורך גדול, ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול. זאת אומרת, אם זה בבית לבד, יש להחמיר,

אבל אם זה צורך גדול, אז

יש מקום להקל.

למעשה ככה,

כמו שאמרנו, מעיקר ההלכה לפי השלכה נערוך, אסור בשבת לקרוא לגוי, תבוא ותגיד.

למרות שאנחנו יודעים שהרבה אנשים טועים וקוראים לגוי על כל דבר קטן,

צריכים לדעת דבר אחד,

כדי לקרוא לגוי זה לא מותר.

מעיקר ההלכה זה אסור.

אם אתה רוצה להתיר, תיגש לרב, תשאל אותו.

לפעמים יש סיבה להקל.

ואז אחרי שיקול דעת של הרב,

רב, פוסק שמבין,

שיודע טוב בהלכות שבת, מכיר את ההלכות,

אז לפעמים הוא מוצא לנכון שבמקרה הזה יש מקום להקל מסיבה כזאת או אחרת.

אבל לזכור, מעיקר ההלכה,

לומר לגוי, תבוא, תדליק,

זה בוודאי שאסון.

יותר מזה הרי אמרנו,

גם אם גוי בא לבד

כדי להדליק, אסור לי ליהנות מהמלאכה הזאת, כמו שהשולחן האלוך אמר למעלה.

וגם אם יבוא גוי, ירצה להדליק, אתה צריך לומר לו, אל תגליק,

כי בסוף יהיה אסור לי להיענות מהמלאכה הזאת.

כל שכן, לא לומר לגוי,

לא לקרוא לו ולעשות מלאכה.

רק מה, כמו שאמרנו, ישנם מצבים שמאוד

מאוד דחו,

כגון שבת חתן וכדומה, אבל במקרים הללו אנחנו צריכים לדעת.

יש לנו לעשות את זה בצורה של שאלת רב, והרב ידון אם כן או לא.

במקרים שיש חולים זה

משהו אחר, חולים, תינוקות, אז השאלה היא שונה. לפעמים יש קצר

חשמלי בבית,

יש שם תינוקות ויש שם כל מיני דברים שחייבים,

אז זה משהו אחר, אז השאלה היא כבר שונה.

אבל לא על כל דבר קטן להחליט

אם היה קצר, לקרוא לגוייל, להסביר לו ולהגיד לו,

בוודאי שזה אסור.

כל מה שאנחנו מתירים זה או במקום תינוקות,

מקום חולי גמור,

או כמו שאמרנו,

ניתן להקל,

קום צורך גדול מאוד,

אבל שוב, זה רק על פי הוראת חכם,

רק על פי הוראת רב, ולא להחליט שלצערנו החלק הזה, באמת גם

רוב גדולי הפוסקים שמדברים בנושא,

בשאלות ותשובות שלהם,

רואים כמה כואב להם העניין הזה, שהנושא הזה של

אמירה לגוי זה נהיה ככה פשוט, כל אחד פה רואה לגוי, חושב שאם גוי לא מצווה על שבת, אדרבה, נקרא לו ועוד נציל אותו ועוד נעשה לו אותו,

הרי גוי ששבת,

גוי ששומר שבת,

הרי הוא חייב מיתה.

אז מה אומרים?

טוב, נקרא לו שחסה מלאכה כדי שאלוהי יהיה חייב מיתה.

איזה מין דברים אלה? בוודאי שזה דברים לא נכונים.

ולכן, כשצריכים להשתמש עם גוי,

הכול צריך להיות על שיקול דעת.

חוץ מדבר שברור לנו, שבות דה שבות במקום מצווה,

שבות דה שבות במקום מצווה, אם יש לך מצווה ויש כאן איסור דה רבנן,

זה מצווה ממשית,

אז בסדר, אז זה מותר.

שבות דה שבות במקום מצווה.

אבל לא כל דבר,

כל שכן אם זה איסור דאורייתא, כמו שראינו,

שבחן ערוך הוא בוודאי שעושה את זה.

ולכן, אם נראה בפוסקים,

גדולי הפוסקים כותבים בצורה מאוד חמורה לא לקרוא לגוי לעשות מלאכה דאורייתא.

חוץ ממקרים, כמו שאמרנו, קריאים מיוחדים,

אז אין הכי נעמי, במקרים המיוחדים האלה באמת,

אז

בעזרת שאלה של רב, אז זה משהו אחר.

לפעמים זה בין השמשות, ולפעמים, אדרבה, אם קורה,

באמת זה צריכים מאוד לשים לב,

לפעמים קורה שיש קצר בכניסת השבת.

נגיד, בעלת הבית הגליקה נרות ונהיה קצר,

משום שאז הגליקו כמה אורות וכדומה.

במקרים האלה זה יותר קל, ולכן מאוד מאוד רצוי להזדרז,

לגשת עם שאלה איך לעשות, כמובן,

כי ככל שיותר יזדרזו,

אז הבעיה היא פחות חמורה.

זה לא כמו ממש בשבת.

בין השמשות זה קצת שונה.

זה בעזרת השם נראה כשנגיע להלכה הזאת,

אבל לזכור, הנקודה הזאת, מאוד צריכים לדעת. זו נקודה מאוד חמורה.

אמירה לגוי לעשות מלאכה דאורייתא זה איסור גמור לדעת השולחן ארוך.

כמו שראינו ברשת ע״ו,

כמו שאנחנו רואים כאן,

שכל מה שהטיר השולחן ארוך זה רק

שבות דשבות אמירה, אמירה,

זאת אומרת לומר לגוי לעבור על איסור דא רבנן,

אבל לא איסור דאורייתא.

ומאוד צריכים לשים לב לזה, כי לצערנו הנקודה הזאת מאוד,

במיוחד היום, שיש הרבה גויים,

יש עובדים זרים.

פעם, כדי להשיג גוי, אז הם צריכים ללכת,

אז מילא, עושים חשבון, שיקול,

האם זה כדאי או לא, ואחרי שעושים את השיקול,

בינתיים מבררים את ההלכה. אז אם זה לא חלק, לא יעשו את זה.

כיום, שזה בהישג יד,

אז כל אחד שבקושי יודע משהו, כבר אומר, אה, זה נקרא לגוי שבת.

גוי שבת זה לא היתר,

גוי שבת זה מושג שלפעמים מותר,

והרבה פעמים זה אסור,

ועל פי שאלת רב צריכים

אז לדעת, וגם צריך לדעת איך לומר,

ולפעמים אנחנו נאלצים להתיר,

אבל זה בנסיבות העניינים,

אם יש צורך ואם כן, אז באיזה צורה.

על כל פנים,

הנושא הזה, כמו שאמרנו,

זה מאוד מורחב.

יש כאן הרבה הרבה הלכות,

הרבה פרטים כמו שבעצמנו ראינו כמה פעמים,

אפילו לשכור פועל על ידי גוי. מה זה בסך הכל לשכור פועל?

אסור לך לומר לגוי ששכור פועל בשביל יום ראשון בכלל,

אבל גם זה אסור,

כי זה לא דבר מצווה ולא כלום.

אם זה ענייני מצווה, אז כמו שאמרנו, שבות בשבות במקום מצווה

זה מותר,

אבל אם זה רק שבות אחת, כלומר,

אמירה לגוי במלאכה דאורייתא,

לא משנה איזה מלאכה,

בוודאי שזה אסור.

והרבה פעמים קורה כאלה דברים בשבת,

ולא צריכים להתבייש אם קורה כזה דבר בשבת, לגשת לרב המקומי,

לשאול אותו, קרה הקצר?

מותר? אסור? מה עם המאכלים?

מה עם האור? מה עם הזגן? מה עם זה? מה עם זה?

אז פעמים יש להקל בצורה כזאת,

פעמים יש להקל בצורה אחרת,

אבל הכל על פי שיכון אדם.

הקב' ברוך הוא יעזור,

בעזרת השם, נתחזק בכל הלכות שבת,

נלמוד את ההלכות,

וכל השונה הלכות, מובטח לו שהוא בין העולם הבא, כי אם הוא שונה הלכות, הוא יודע איך להתנהל,

הוא יודע, חוץ מעצם השינון של ההלכות,

אבל ההנהגה שלו תהיה,

במיוחד בהלכות שבת, אז יזכה,

כי היא מקור הברכה, אמן ואמן.