למה שמר הקב"ה אבנים גדולות לגוג ומגוג? | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לע"נ מגן דוד בן יסכה, מנוחתו עדן יהיה בכלל הרחמים והסליחות ונאמר אמן, אמן!!

"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל השם וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" אמרו חכמים ז"ל" וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (שמות ט, לג) תלאן בריפיון, ומתי ירדו? בימי יהושע על האמוריים. שנאמר (יהושע י, יא): "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וַהשם הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם" והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג" זאת אומרת: כשמשה פרש כפיו אל השם חדלו הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, אבנים גדולות של ברד ואש מתלקחת בתוכם וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה (שמות ט, לג). 

אז מה קרה? הם לא התבטלו, הם נשארו תלויים ברפיון, ממתינים למלחמת יהושע באמוריים, היו חמשת מלכי אמורי שהם באו להילחם בגבעון נגד בני ישראל, הם בקשו עזרה מיהושע בן נון והוא יצא למלחמה נגד האמוריים, ואז השם הבטיח לו שהוא יכה אותם מכה נמרצת, שלא יפחד ולא יקרה כלום לבני ישראל.

ואכן הם היכו אותם עד אחרון שבהם, ובאותה מלחמה הקב"ה השליך עליהם את האבנים שהיו תלויות בזמן משה רבנו ופרעה, והטיל אותם עליהם כמו מכת ברד שהיתה, ולא את הכל הוא בזבז עליהם, והוא השאיר עוד למלחמת גוג ומגוג כשכול אומות העולם יבואו להילחם בישראל - אז נשאר בסטוק עוד הרבה, וזה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ (יחזקאל לח, כב), שהקב"ה עתיד להפיל על ראשם של גוג ומגוג. 

במלחמה הזו נגד האמוריים נהרגו מהאבנים יותר ממה נהרגו בחרב, חמשת המלכים התחבאו במערה, שפנים, והוא שמע את זה יהושע בן נון, 

אמר: 'בבקשה לסגור את הסלעים את המערה עד שנתפנה אליהם', 

באותה מלחמה הוא גם אמר (יהושע י, יב): "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" 

והקב"ה שמע לבן אדם לעצור את השמש מלכת, ואחרי זה פתחו את המערה, 

אמר שם לקצינים: 'לשים את הרגליים על הצוואר שלהם', 

הרג אותם ותלו אותם עד הערב, והמשיכו משמה והלאה לנקות את הארץ, 31 מלכים חוסלו. אבל במלחמה ההיא השם השליך את האבנים כמו שאמרנו ועתידין השאר לירד בימי "גוג ומגוג". 

רבנו בחיי על התורה מוסיף: שגם הקולות היו תלויים, למה? כתוב: "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד" אז הוא מוסיף שגם הקולות היו תלויים כמו שנאמר: "והשם נָתַן קֹלֹת וּבָרָד" ואימתי ירדו הקולות? גם הם נשתמרו, למה הם נשתמרו תכף נבין, הם השתמרו לימי אלישע, שנאמר (מלכים-ב ז, ו): "וַהשם הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל" מה הולך פה? 

אנשים שהם קרוצים מחומר, בני תמותה חלושי כח, הם צריכים להכין צידה לעת מצוא, 

אומרים: 'אם יש מלחמה! מה עושים?'

 - צריכים להכין צידה מראש, מתי שיש רווחה מכינים לשעת צרה, אז מתי שיש להם יכולת הם מקמצים ושומרים מצרכים והוצאות, כשיהיו ימים של מצור את לתקופת החירום יהיו מוכנים.

אבל שאלה: הקב"ה יוצר כל היצורים, בורא כל העולמים, 'מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', והוא מייצר בכל יום יצירות חדשות, ואפילו מלאכים הוא בורא ויוצר בכל יום לאלפים ולרבבות, וזה פלא ותמיהה למה הוא צריך לגנוז את הברד במצרים שלא יהיה ניתך ארצה, ותלה אותו באויר, כדי להשליך על האמוריים, וכי יבצר מהקב"ה לייצר עוד ברד, עוד כלים שונים, עוד אבני נגף עוד בליסטראות לשעת הצורך? כדי להעניש את האמוריים ולהגן על ישראל? 

למה צריך להשהות את הברד וגם את הקולות ממצרים עד לימי יהושע ועל ימות המשיח? הלוא 'במקום עשירות אין עניות'. 

מי שעונה על התשובה הזאת יש לכם דקה 500 שקלים. 

בחור אומר: אולי לזכור את מה שהיה לתת עליהם רתיחה אחת בבת אחת. 

לא זה לא התשובה. פעם הבאה אני אגיד שאם אתם לא זוכים אתם משלמים גם משהו. זה לא חוכמה לנחש... 

עברה דקה. טוב, יש לומר: שהברד שהיה במצרים היה חביב לפני הקב"ה, כי הוא נוצר מכוח האנחות של בני ישראל, וכל אחד מפתיתי הברד - היו ספוגות דמעותיהם, של איש ואישה תינוק ותינוקת מבני ישראל הסובלים ונאנקים בשעבוד מצרים. 

כתוב (שמות ב, כג): "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְעָקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" כל אנחה ואנחה עלתה השמימה והבקיעה רקיעים, מדמעותיהם הרותחות נעשתה אש מתלקחת בתוך הברד. והיצירה הזו חביבה לפני הקב"ה, ויש לה זכות וכח גדול - לנקום ברשעי הגויים והממלכות המציקות לישראל ורוצות לכלותם. 

זה תוספת ביאור למה שאמרתי אתמול בהרצאה (ברחובות 17-01-2018 'מי נקרא אדם ומי בן אדם ולמה' ...) לאביו של....

וזהו נס מתוך נס, מים ואש מעורבים - עשו שלום ביד אחת להגן על בניו של הקב"ה. דמעות כמים ואנחות, מעורבות יחד בדם, הן יצירות מיוחדות המסוגלות לכבוש את אש חמת הרשעים, נס בתוך נס, היא יצירה שיצרו בני ישראל, והיא חביבה בפני הקב"ה. לכן גנז הקב"ה והצניע דוקא את הברד והאש המתלקחת שנוצרו מזה עד לימי יהושע ועד לימינו אנו לימות משיח. 

גם הקולות שנתן השם ביחיד עם הברד במצרים - נשארו תלויים עד לימי אלישע, האנחות והצעקות שעלו השמימה מבני ישראל ככתוב (שמות ב, כג): "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים" הם אשר יצרו את הקולות השמימיים אותם השמיע הקב"ה על מחנה ארם. אנחה אחת שמתפרצת מלבו של יהודי אחד - משקלה רב וגדול! היא עולה השמימה ומולידה מליצים טובים. 

איי איי איי, "כשתפסו את רבי שמעון בן גמליאל, ואת רבי ישמעאל כהן גדול להריגה, מעשרת הרוגי מלכות. היה רבן שמעון בן גמליאל בוכה, בא וראה: אף על פי שהיו יוצאים להריגה, היו מכבדין זה את זה. 

זה אומר: "אין אני גדול מחברי אלא חברי גדול ממני, לכו הרגו אותי תחילה כדי שלא אראה במיתת חברי!" 

וזה אומר: "הרגו אותי תחילה ואל אראה במות חברי!" 

והיו מפילים גורלות ונפל הגורל על רבי שמעון בן גמליאל תחילה. 

נטל רבי ישמע כהן גדול את ראשו של רבן שמעון בן גמליאל והשיבו בחיקו, והיה מגופפו ומחבקו ומנשקו, ואומר: "רבי.....! איך נטמנה לשונך בעפר...?! ואיך נתמלא פיך באבנים ועפר...?!" 

בזוהר הקדוש, בזוהר חדש רות: "רבי נהוראי ורבי יצחק קמו בנהורא, קמו כשהאיר היום ללכת בדרך, זקף רבי נהוראי עיניו, שמע קול בכיית עופר איילים הבוכה על אריה אחד הרשום תמיד בכיסא הקדוש. 

אמר רבי נהוראי לרבי יצחק: "שמעת משהו?" 

אמר לו: "שמעתי קול בכיית אחד הבוכה על אריה אחד, אינני יודע מי הוא". 

אמר רבי נחמיה: "לא ידעו זאת לפי שעה, לימים מועטים נגלה הדבר בעולם למה היתה הבכייה". 

הבכייה ההיא של רבי ישמעאל כהן גדול! שבכה על ראש של רבן גמליאל שנהרג על ידי נמלכות, שבכייה זו לא תסתלק מכיסא המלך עד שיעשה הקב"ה נקמות בשאר העמים!! קולו של רבי ישמעאל, קול הבכי שהרים בכדי לבכות כל רבן שמעון בן גמליאל עדיין משוטטת ומרחף בחלל אויר בעולם, לא נשתנה כל המבכה הזה, לא התעמעם לא נחלש, עודנו רותח וחם, קול ארוך אמיתי ונצחי. 

הקול הזה שבקע מעמקי מסתרי הנשמה של רבי ישמעאל הולך ומתגבר עד לב השמים, שם הוא מהדהד בלי הרף, כי כאלה הם לבבות החכמים שבהם מצוי מן האור העליון, ולכן קולם הוא קול שאינו פוסק. 

דוגמא נוספת (שמות יט, ח): "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר בשם נַעֲשֶׂה" מיליונים אומרים בקול אחד בבת אחת - משפט אחד: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה" שואלים חכמים זכרונם לברכה: עד היכן עמד להם אותו הקול? הקול נמשך עד שלמה המלך עליו השלום שבנה את בית המקדש והשלים המלאכה. והעלה את הארון על ידי הכוהנים והנשיאים לדביר הבית ולקודש הקודשים, והלוויים והמשוררים מולבשים בוץ, ומשוררים במצלתיים ובנבלים ובכינורות, ועמהם כוהנים ומאה ועשרים מנגנים בחצוצרות, היו כולם מנגנים ומשוררים, פה כל אחד להלל ולהודות להשם. - מדרש רבה שיר השירים ב, לא. 

הקולות אשר השמיעו בני ישראל במתן תורה היו כה חזקים, תמימים ואמיתיים, כל כך הוצתה בליבם האש השמימית עד שזו דלקה במשך מאות שנים, עד לימי שלמה המלך ביום הקמת בית המקדש. קוֹל - חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ (תהלים כט, ז). שאינו פוסק, והוא נמשך ומהדהד עד היום ויוסיף להדהד. 

מכאן למדנו: שכל דבר איכותי, מתוך לבו קולו דמעותיו של יהודי - אינו נעלם, אינו מתאדה, שמור למעלה עד עת מצוא לפי חשבון השם, שום דבר לא הולך בחינם, שערי דמעה לא ננעלו, וכתוב שהקב"ה יש לו כד גדול שבו הוא סופר את כל הדמעות "הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נו, ט) הוא סופר את הדמעות, למה הוא סופר את הדמעות מה הוא לא יודע? אלא הוא סופר את הדמעות האמיתיות, אלה שהם דמעות אמיתיות לא דמעות תנין עם בצל, דמעות אמיתיות הוא סופר אותם, והוא משתמש בהם לעת מצוא, לא תמיד זה השעה הראויה שתתקבל התפילה או בקשה, אבל היא לא התאדתה ולא נעלמה ולא נשכחה.

לכן כל השקעה אמיתית בעבודת השם יתברך - חייבת להניב פירות. בין בדורך בין בדורות צאצאיך למענך ולמענם ולמען כל ישראל אמן ואמן. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".