מזקנים אתבונן | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א) 

'אמר משה: "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן" (תהלים קיט, ק) יצחק שברך את יעקב אמר לו: "וְאֵל שַׁדַּי" (בראשית כח, ג) במה חתם? - "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב" (בראשית כח, א) ואף יעקב במה שפסק אביו משם התחיל שנאמר: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" (בראשית מט, א) וחתם בזאת: "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם" (בראשית מט, כח) ממקום אשר פסק משם התחיל משה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה" ובמה חתם משה? - "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, כט) ואף דוד כשבא לומר תהילה, ממקום שפסק משה משם התחיל: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ" (תהלים א, א) הוה "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן" (דברים רבה יא, א).

מטבע אדם בינוני ואפילו אנשי רוח, כשהוא מצליח ועולה במעלות התורה והחכמה, עושה חיל בכל אשר יפנה ויוצאים לו מוניטין בתור איש מפורסם יושב עַל מִדִּין בשער בַּת רַבִּים, דעתו נעשית זחוחה עליו, הוא מעריך את אישיותו בהפרזה יתרה ומתפתח אצלו שכרון מתנשא על חברו וזולתו! ואף ברבותיו מתחיל להזקף כנגדם, למרות שאתמול היה כפוף אליהם. זוהי דרכם של הבינונים ששמש ההצלחה זורחת עליהם, שמתפתחת אצלם מחלת הזחות דעת המעורבת עם התנשאות המכוערת מאד בעיני ה'. 

אבל לא כן אלו קדושי עליון החכמים האמיתיים, הענקיים בהשגת דעת התורה הצלולה, שהשראת רוח הקודש והשכינה נר לרגלם, אלו האישים אין דעתם משתכרת מעולם ואין התפיסה האלהית משתבשת ומתבלבלת אצלם, אפילו שהצלחתם והתנשאותם מגיעה לרום המדרגה העילאית ביותר, אישים אלה מעולם לא ייכשלו חלילה בהפרזת הערכת עצמם, לא יתנתקו משרשי רבותיהם, כל חכמתם וחידושיהם מתאמצים לְקַשר בתורת רבותיהם שלפניהם. - אז גם את החכמה והחידושים שלהם הם מתאמצים לקשור את זה בתורת רבותיהם שלפניהם. 

הם מבססים את כל הישיגיהם דוקא על היסודות שנחלו מאחרים ואפילו שכולם מעריצים ומוקירים אותם על חידושיהם ושיטותיהם הנפלאות וכולם רואים ומכירים את הרוחניות האמיתית והטהורה, מתפעלים ונהנים מזיום האמיתי, מתורתם, ממוסרם, צחות אישיותם, מכל מקום נשארים תמיד נאמנים לרבותיהם וזכרון שמותיהם לא ימוש מעל שפתותיהם. 

ההצלחה לא תשכרם ולא להם גאוה והתנשאות ובה במידה שהצלחתם הולכת ומתקדמת - הם נעשים ענווים ונעימים יותר.

מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שכל כך הצליח להתעלות, אין לך אדם בעולם שהגיע למעלתו: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). 

וכמו שאמרו ז"ל (מד"ר יא) "וְזֹאת הַבְּרָכָה" – 'זהו שאמר הכתוב: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לא, כט) - מדבר במשה רבינו שנתעלה יותר מן הכל'. 

אמר הקב"ה: 'הואיל והוא נתעלה מן הכל - הוא יברך את ישראל! "וְזֹאת הַבְּרָכָה".

וכן אמרו ז"ל: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'" (תהלים כד, ג) – 'זה משה' "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (שם) - 'זה משה' (מד"ר יא, ב). 

משה אב לכל הנביאים, רבם של כל ישראל, ה' יתברך העיד עליו: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז) הוא היה הגואל הראשון ואף לעתיד לבוא הוא ינהיג את ישראל (מד"ר וילך ט, ה). 

מכל מקום, בהגיע התורה לברך את ישראל לפני מותו, בשעה שהשכינה שרתה עליו במעלה שאין ביכלתנו לתאר, לא חידש כביכול כלום משלו, אלא הואיל לקחת את נוסח ברכתו מיעקב אבינו ע"ה, אמר: "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן" כפף את קומתו, הצניע וְהִשִּׁיק את עצמו לזקן של זקנו בכדי להאחז בו ולהמשך ולהמשיך את ברכתו ממקום ומענין וממילה שסיים יעקב אבינו. 

לימד דרך ארץ לכל באי עולם, המנהיגים שבישראל של דורות הבאים 'דור דור ושופטיו, דור דור ומנהיגיו' (במדבר רבה כג, ה) שלא יתרברבו להגלות בתוּר מחדשים מקוריים שלא שְׂעָרוּם אבותיהם ורבותיהם, אלא דוקא יתאמצו כמותם להתקשר ולהאחז ולהזדהות את רבותיהם הקרובים והרחוקים. 

ואכן שהצלחתו של "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" לא הטרידתו חלילה, אלא שהלך והתאבק והתקשר בעקבות רבותיו ואבותיו דוקא, הוא "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" טרם שזרחה לו שמש ההצלחה והוא משה לא נשתנה בקדושתו וענוותנותו אחר שהצליח ועלה על הכל. כמו שאמרו ז"ל: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג, ד) – 'הוא מֹשֶׁה עד שלא נדבר עמו, הוא מֹשֶׁה לאחר שנדבר עמו' (ספרא ויקרא א, י).

אף לאחר שצלחה שמש הנבואה האספקלריה המאירה ביותר, גם אז הוא נשאר אותו מֹשֶׁה, לא נשתנה זריזותו לעשות את רצון קונו בדיוק. גם לעת זקנתו אחר שנתגדֵל לנבואה ולמלוכה, כמו שאמר הספורנו ז"ל: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה" (שמות ז, ו-ז) – 'ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם'.

כן סיפרו לנו חז"ל: 'מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: 'הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּיה'. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה (8). 

אָמַר: 'מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת? יֵרֵד!' 

עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמוֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הוּצְרַכְתִּי...'

'וְלָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הֲוָה, אֶלָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד' – 'שלא יכירו מי הוא שעלה שלא ברשות, וילבינו פניו' (רש"י) שמואל הקטן גונן על מישהו אחר שעלה שלא ברשות כדי שלא יתבייש וילבינו פניו. 

'כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְקָא דָרֵישׁ וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם' - היה דורש והוא הריח ריח של שום, מישהו אכל שום והריח הפריע לו!

'אָמַר: 'מִי שֶׁאָכַל שׁוּם יֵצֵא'. 

עָמַד רַבִּי חִיָּיא וְיָצָא. עָמְדוּ כּוּלָּן וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר מְצָאוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא. 

'אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּיעַרְתָּ לְאַבָּא?!' 

אָמַר לוֹ: 'חס ושלום! לֹא תְּהֵא כְּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל!...' – 'אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא' (רש"י). 

'וְרַבִּי חִיָּיא מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ?' מאיפה הוא למד את זה? 'מֵרַבִּי מֵאִיר... וְרַבִּי מֵאִיר מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? - מִשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? - מִשְּׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל... וּשְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גְּמַר לַהּ? - מִיהוֹשֻׁעַ... וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִמֹּשֶׁה' (סנהדרין יא, א).

חז"ל הקדושים מדגימים לנו לדעת: שבכל הליכותיהם המוסריות התורניות ואפילו בנימוסיהם, הם מתלמדים מקודמיהם ומקודמי קודמיהם. 

כי לכאורה לשם מה להם לסדר לפנינו את כל שלשלת הקבלה של הנהגה המוסרית?! הלא יכלו למישרין לומר: שמיהושע או ממשה למדו כל זאת (מצאתי שמהרש"ל מקשה) תדלג על כולם ותגיע ישר מאיפה המקור. 

אבל לקח נפלא ולימוד נשגב הוצג בחז"ל לפנינו, שהם לא דילגו על ראשי רבותיהם הקרובים בדורם, הם לא השתכרו מהצלחתם בתוּר מנהיגי ומורי התורה, שיצאו חלילה מגדר התקשרותם את רבותיהם הקרובים אליהם, לא הרהיבו להרחיק ממקוריותם וממרחקי הדורות הראשונים, לתלות ולבסס את הסברות שלהם באילנות הגדולים הראשונים שבודאי נקל יותר להתלמד מהעבר הרחוק, מלחכות ולהתלמד מאלה של זמנם ותקופתם. 

חז"ל סיפרו ומנו לאחדים את כל שלשת רבותיהם להראות את חיבתם והוקרתם, זהו דמות דיוקנם של חז"ל קדושינו!

מפה נוכל להבין מה שתמיד מזכירים: 'רש"י אמר בשם המדרש...' תגיד ישר את המדרש?! למה אתה אומר: 'רש"י אמר בשם המדרש...' אתה אומר שהוא אמר בשם המדרש, תגיד: 'המדרש אומר...' 

אומר: לא! מאיפה גילית בכלל את המדרש?! - מזה שראית את רש"י! 'ורש"י אמר בשם המדרש...' אז תגיד בבקשה מאיפה ראית קודם! אל תגיד ישר את המקור כאילו אתה יודע את המקור לבד...

מספרים לנו חז"ל על חנניה מישאל ועזריה: 'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לירד להציל חנניה, מישאל ועזריה מן הכבשן, 

אמר להם הקב"ה: 'הואיל ולשמי ירדו - אני יורד ואצילם ומתירן!' 

התירן והציף להם את הכבשן והעלה אותו והשווה אותו לארץ שהיה עמוק.

כיון שראה המלך אמר להם: 'צאו לכם מכאן, שהרי כבר התיר אתכם הקב"ה ועשה לכם ניסים והשווהו לארץ!' - כי זה היה כבשן עמוק.

אמרו לו: 'אין אנו יוצאים אלא ברשות המלך! שלא יאמרו: 'ברחו להם מן הכבשן...' "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" (קהלת ח, ב) ברשותו הושלכנו, ברשותו נצא'. 

'ממי למדו? - מנח, שנכנס ברשותו של הקב"ה לתיבה, שנאמר לו: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, א) ולבסוף נאמר לו: "צֵא מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, טז). (תנחומא פרשת נח י) - אז הוא לא יצא רק ברשות. 

אתם מבינים מה זה לצאת ברשות אצל נח?! אתם יודעים איזה ג'יפה היה שמה! איזה ריח מסריח היה בתיבה... שנה להשאר עם כל הגדולים של כל הבעל חיים שמה, קומה שלמה של סרחון, החירייה זה כלום לעומת מה שהיה שמה. זאת אומרת אם רק נחתה התיבה צריך היה לשבור את הדלת ולעוף החוצה לנשום אויר ('אמר ר׳ יהודה בר אילעאי: 'אילו הייתי שם, הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם' תנחומא נח יד, ב) והוא לא יוצא עד שאומר לו ה': "צֵא מִן הַתֵּבָה".

אוייי... 

אז מאיפה הם למדו חנניה מישאל ועזריה? - מנח. 

מי אמר שימשיך הנס?! הנס עכשיו היה, אם לא תצאו - יכול להיות שיפסק הנס, אם ייפסק הנס - אז חס ושלום תשרפו! מה, הקב"ה יכול להחזיק את הנס לעולמים  שהאש לא תשרוף?! הם נמצאים בתוך מדורה, כבשן, הבגדים לא נשרפים, שום דבר לא נשרף, הם עומדים בפנים וזה מצונן להם, אבל כמה זמן זה יחזיק?! - די, העלה אתכם במעלית, עליתם עד למעלה, הושוותה הארץ - תצאו. 

- לא! "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר". 

אבל זה רשע רוצה לרצוח אתכם, תצאו - לא! אפילו שהוא רשע הכי גדול בעולם, אבל הוא מלך! ו: "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" 'נכנסנו ברשותו' שמעתם? – 'ברשותו, נכנסנו ברשותו נצא ברשותו'.

 איפה יש דרך ארץ כזאת?! 

מאיפה הם למדו? - מנח.

מה מבהילה ומפליאה היא מעלת קדושינו אלה בגילוי קדושתם ומעלתם האמיתית, שקידשו שם שמים ברבים במסירות נפש כזו שלמעלה מכח האנושי, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להצילם, הם לא נתרגשו ממעלתם ולא זחה עליהם דעתם לפעול ולצאת ברשות עצמם, אלא שאף לְעֵת מְצֹא כזו כפפו את עצמם ואמרו: 'שאינם יוצאים אלא ברשות!' והרגע המרומם והנישא הזה שבחייהם, שהתפרסמה קדושתו ותהילתו של הקב"ה על ידם לעיני כל חי, מכל מקום לא העביר אותם על דעתם אלא חיכו לציווי.

עוד אמרו: 'שלמדו הנהגה זו מנח' אפילו שבכל הנסיבות והמאורעות היה בהם מכל אותם הסימנים שהעידו על גדלותם ורוממותם של חנניה מישאל ועזריה והיתה להם האפשרות לתלות בזכות עצמם ובזכות הצלחתם שהם התעלו על דרגת נח ובזכות גדלותם הם אינם חוששים להזדרז ולצאת שלא ברשות. 

אבל הם לא עשו כן, 

אלא אמרו: 'אינם יוצאים - משום שלמדו מנח!' צמצמו את כל הרגשת חשיבותם, אפילו שנעשה הנס לעיני כל העולם כולו לכבודם ולזכותם, הם לא נשתכרו, לא נתפסו במלכודת ההתנשאות והזחות הדעת, השכיחות אצל הבינוניים המצליחים, אלא הם למדו מנח.

אברהם אבינו ע"ה שנסיון מעשה העקידה שיצא ממנו בהצלחה שמימית רבתי שכמוה לֹא נִהְיָתָה, מעשה שהרעיש את כל העולם כולו! ושבזכות העקידה כולנו חיים וקיימים!! מכל מקום אחרי הצלחה נפלאה כזו חזר בענוותנותו "אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו" (בראשית כב, יט) "יַחְדָּו" לא זחה דעתו מהצלתו המיוחדת, עד שלא היה שום היכר בהנהגה בינו לבין נְעָרָיו, שהכתוב משווה ואומר: "וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו" כביכול הוא והנערים שווים.

נבקש נא, בלב אמת ונכון מאדון הכל, שחולק מחכמתו והגוזר על ההצלחה בחיי כל: שנזכה להצליח בחיינו, כל אחד ואחד לפי הווייתו ותעודתו. שנזכה לקדש שמו ברבים, להרביץ תורה ולפרסם יחוד שמו יתברך בעולם ושהצלחתנו תהיה לשם יוצרנו ושלא תזוח דעתנו ושנדע שהכל ממנו יתברך שמו ונתפלל על הישועה וההצלחה ועל כל יעודי הגאולה שהובטחו לנו ע"י הנביאים מאיתו יתברך: "כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיה ס, כ) ונזכה לראות בהתגלות כבוד מלכותו בעולם ובשוב שכינתו לציון במהרה בימינו אמן.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (מכות ג, טז).

ע"פ ספר חכמת המצפון מאמר תריז' ספר אור הנפש.