כיצד זוכים לידידות מהבורא? | הרב אמנון יצחק

נציבי יום: תקוה בת שמחה, היא וכל משפחתה יזכו לחזרה בתשובה שלימה ואמיתית בבריאות איתנה, זיווגים הגונים לגאולה השלימה ברחמים, לראות פני משיח צדקנו בבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

דוד חי בן אזדנק צביה, רפואה שלימה בגוף והנפש בכל האברים והגידים ובפרט במוח, אמן.

כיצד זוכים לידידות מהבורא?

חמשת חומשי התורה מסתיימים בגדולתו של משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר שקם בעם ישראל בפקודתו של הקב"ה. בחתימה הזאת: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י) בחתימה הזו מונחת הכרזה: 'כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ' (רש"י שמות יב, ב). זהו האדם האידיאלי והראוי ביותר מבחינת התורה, זה האדם שהצליח לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר בעבודת האלוקים ולכן בוחרת התורה לסיים דווקא בו ולא בכדי, משה רבנו בשונה משאר הנביאים המדברים עם הבורא בחלום או במראה. אצל משה רבנו הדיבור היה "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא) "פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם) "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) משה רבנו זוכה לקרבה גדולה מאת האלוקים, מה שלא זוכה אף יצור אנוש מאז ששת ימי בראשית.

הביטוי הזה של הידידות מאת הבורא בא לידי ביטוי גם בצורה בה פונה הבורא אל משה רבנו, כשמשה עומד ליד הסנה ולא מבין "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?" (שמות ג, ג) 

פונה אליו הבורא מתוך הסנה ואומר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג, ד) הקב"ה כופל את שמו של משה לאות חיבה וידידות. 

ולמרות שגם אצל אברהם מצינו שכפל הקב"ה בשמו בעקדת יצחק, רגע לפני שאברהם מניף את הסכין, קורא לו הבורא ואומר: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב, יא) אך הבדל יש בין שתי הקריאות. אם נתבונן בפסוקים נראה שאצל אברהם יש טעם מפסיק בין "אַבְרָהָם" הראשון לשני ("אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם") מה שאין כן ב: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" אין שום טעם מפסיק ("וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה"). 

וזה מלמד אותנו שהקריאה שקורא הקב"ה למשה קריאה של ידידות, כאדם הקורא לרעהו ואומר לו: 'פלוני-פלוני! עזור נא לי רגע לפרוק את המשא מעל החמור'. כך גם הקב"ה קורא למשה ואומר לו "מֹשֶׁה מֹשֶׁה פרוק נא את עול משא מצרים מעל בניי הנתונים שם בצרה ובשביה".

מהו הסוד של משה רבנו? בזכות מה זוכה דווקא משה רבנו למנה גדושה של ידידות מאת הבורא? וכיצד נהפך לידיד של הקב"ה?

בפרשת בראשית (ב, יט) אומר הפסוק: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" כלומר השמות שנתן אדם הראשון לכל הנבראים, זה לא היה סתם באופן אקראי, אלא "הוּא שְׁמוֹ" כי השם מורה על המהות של אותו הנברא, השם מורה על הצורה של אותו הנברא, שהרי לכל נברא יש חומר וצורה. 

לדוגמא מתכת היא חומר, אבל כשיתיכו אותה לתבנית אז המתכת תקבל צורה, צורת התבנית. כך גם כל הנבראים, הם בנויים ומורכבים מחומר וצורה. וגם האדם מורכב מכמה חומרים; אש, רוח, מים ועפר וכל אלה נמדדים בכמות מסוימת ומוכנסים לתוך תבנית מוגדרת. זאת אומרת, כל אחד מורכב שונה מהשני, אין אחד דומה למשנהו.

ביצירת האדם שותפים האיש והאשה. האיש מביא את הצורה והאשה מביאה את החומר. ובכל בוקר אנו אומרים 'אֱלֹהַי! נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי טְהוֹרָה הִיא' הקב"ה נתן בכל אחד ואחד מאיתנו צורה טובה מועילה וייחודית לחומר שממנו נוצרנו. אלא שאנו בחטאים בגלגול זה או בגלגולים אחרים משחיתים ופוגמים ברמה זו או אחרת בצורה המיוחדת שבה נבראנו. 

לכן מוצאים בהרבה מקומות שקוראים לאנשים צדיקים 'אנשי צורה' (מועד קטן ט, א) כלומר שהם אנשים שכן הצליחו לשמר את הצורה שבה נבראו. צורה זה החלק הרוחני והחומר זה החומרי. זאת אומרת, אם הצורה, השכל האלוקי, שולט על החומר, אז משתמרת הצורה של האדם שנברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז) אבל אם החומר מתגבר, הוא מאבד את הצורה.

כשהקב"ה כופל את שמו של משה, הדבר הזה בא לומר ששמו המורה על מהותו וצורתו לא השתנה כלל ולא נפגם ולו במעט מצורתו המקורית. הכפילות "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" מורה על הרצון להדגיש את העוצמה והמדרגה הגבוהה שזכה משה רבנו בשימור צורתו. 

כמו לפעמים שאנחנו כופלים מילים להדגיש את העוצמה. לדוגמה, אדם אומר לחברו 'החתונה של פלוני הייתה מאוד מאוד שמחה!', או 'החזק חזק חזק כדי שלא תיפול'. כך אצל משה רבנו, הקב"ה קורא לו "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" בכפילות יש הכרזה מהבורא ששמו של משה רבנו מוכיח על מהותו וצורתו, שהוא נשאר שלם בעוצמה ללא שום פגם. השם שלו קבוע במסמרות של ברזל במהותו "הוּא מֹשֶׁה" (שמות ו, כז) בצדקתו מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף (ע"פ מגילה יא, א).

מסיבה זו גם משה רבנו לא מאבד את כוחו ואת צלילותו, כמו שמעידה התורה: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז) הוא זוכה לבריאות, צלילות, זכה וברורה עד לרגע האחרון, חרף הזקנה המופלגת, כיוון שהרי החולשה המקור שלה הוא מהגוף. בצורה האלוקית לא שייך כלל חולשה ורפיון. 

אך כל זה בתנאי שאין ערבוב בין שני הכוחות, שאחד לא משנה את משנהו, שהחומר לא ישפיע על הצורה, על הרוח. אצל משה רבנו היתה הפרדה מוחלטת בין החומר לצורה ולא היתה השפעה מן החומר על הצורה האלוקית שנטעה בו. ולכן לא שלטה בו חולשה הנובעת מהחומר ועד יום מותו נשאר באיתנו. 

גופו של משה רבנו לא רצה להיפרד מהנשמה , כמו שכתוב במדרש רבה בסוף "וְזֹאת הַבְּרָכָה" (דברים רבה יא, י) זאת אומרת, הגוף נתאווה להישאר עם הנשמה הזאת. 'איפה?! איפה יש נשמה כזאת עוד טהורה?!' לא יאומן כי יסופר. הגוף שלו העיד עליו: שמימיו לא הפיח. לא יאומן כי יסופר, איזה שליטה.

משה רבנו זה המודל 'כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ' שלא לאבד את הצורה, לא לאבד את הצורה! לא לתת לחומר להתגבר על הצורה הרוחנית. ולשמור על זה כדי שנוכל לזכות לבוא לפני הבורא יתברך כבעלי צורה ולא כחומר, מה שנקרא 'חמורים...'