http://live.shofar-tv.com/videos/3168
15-9-13
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים לפני מותו", מפרש הספורנו, שהראהו האל יתברך את כל הארץ לפני מותו כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה, כמו שהיתה כוונתו באמרו "אעברה נא ואראה את הארץ", וכן כוונת האל יתברך כאשר אמר לו "וראה את הארץ", וזאת היא הברכה שברך.
ובפרשת האזינו, "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמור, עלה אל הר העברים הזה, הר נבו אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה", פירש שם הספורנו, לתת שם ברכתך.
לפי הספורנו, הקב"ה מראה למשה רבינו את הארץ בשביל שהוא יברך את הארץ, טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. שמשה רבינו יברך את הארץ, ארץ שמבורכת מששת ימי בראשית, מקודשת, צריך את משה רבינו שיברך את הארץ ואת ישראל בה, ועל כן אומר לו הקב"ה לעלות ולראות את הארץ.
באוצרות ליבו של משה חבויה מידה כה גדולה של טובה וברכה, עיניו כה מלאות אהבה ומעיינות של ברכה שופעים ממנו עד שאפילו הארץ שהתקדשה ונתברכה עוד מתחילת הבריאה לפני שכל העולם נברא, מכל מקום כדאי הוא שתתברך הארץ גם ממשה עבד ה'. מפני שעינו יפה וסגולה היא שיהיו הארץ וישראל מבורכים ממנו.
הנה כשנתבונן ונשים לב לתאר את צדקתו ומידותיו הטהורות של משה רבן של ישראל, בבואו לברך את ארץ הטובה והנבחרה שאור ה' מאיר בה, אותו אור ואותה נעימות, מעין עולם הבא, היתה ארץ זו סגורה לפניו ונמנע ממנו לבוא ליהנות מזיוה ואורה, הארץ שהותרה לכל איש ואשה מקטן וגדול, לכולם יש זכות ורשות להכנס אליה, ליהנות מזיוה ואורה ולטעום ממחמדיה, ורק למשה דוקא היא סגורה וחתומה.
כל זאת אחרי שמסר את נפשו בעבור כלל ישראל, לשאת ולסבול צרתם, שפך דמעות כנחל והתפלל עבורם, רץ לפניהם כסוס בבצעי המים, היה נושא עמהם בסבלותם, כשראם כך היה בוכה ואומר מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד מהם, ובזמן שפרעה אמר לו, בן ביתי אתה נקרא, כל גדולי שאתה מבקש ליקח - קח לך, אמר לו משה מבקש אני להיות מפקח על מלאכתן של ישראל, כדי שיוכל לעזור להם ולסייע ולשאת בעול.
משה היה מכוון להיות איתם ולראות בשעבודם של ישראל, שיהיה קרוב אצלם כדי לסייעם ולעודדם, ויתר על הכבוד הגדול שהציע לו פרעה, הוציאם ממצרים, העבירם את הים, הוליכם וטיפל בהם במדבר ארבעים שנה, סבל תלונותיהם וטרדותיהם, סרבנים וטרחנים היו, עוד מעט וסקלוני, ועל ידם נקנס ונענש שלא להכנס לארץ חמדה, הוא יצא והם נכנסו, ומה שהם זכו הוא לא זכה. יש שיעור ומידה לצער הזה של נפש וגוף גם יחד? לא די בכל זה, אלא שעתה עוד נצטווה מהקב"ה לעלות ולראות את הארץ הטובה, לראות בעיניו ושם לא יכנס, בעיניך תראה ומשם לא תאכל, זהו עינוי הנפש הכי גדול, ומוטב היה לא לעורר את התשוקה והגעגועים, מוטב היה לעצום את עיניו שלא לראות את הארץ, הארץ כאילו מזמינה אותו לבוא ובאותו זמן מתרחקת ממנו, ימין מקרבת ושמאל דוחה, זהו עינוי ובושה למשתוקק הגדול כמו משה, ואילו היה קורה דבר כזה לאנשים בינוניים היו בורחים כמטחווי קשת ואומרים אל אראה בצערי ובבושתי. וכאן אצל משה, הקב"ה דורש ממנו שיעלה אל הר העברים, יתן עינו לברך את הארץ ואת ישראל הנכנסים בה, וכדי לברך הלא צריך להיות בשמחה ובדעת רחבה, כמו שכתוב אצל יצחק אבינו שכל כוונתו היתה בבקשת המטעמים היתה כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, שעל ידי זה יתעורר כוחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, שהשכינה שורה מתוך שמחה, כנאמר "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יראת ה'". אבל איך אפשר לומר כל זה על משה, כיצד הוא יכול להיות בשמחה ולברך את ארץ ישראל ואת ישראל בשעה שהוא שרוי בצער? אבל בכל זאת, הקב"ה מצווה עליו שיראה ויסתכל בארץ הקדושה.
אין זה אלא שהקב"ה יודע תעלומות וסתרי כל חי, ובוחן כליות ולב, הוא ידע את הנפש העליונה של משה, שיש לו לב שמימי, לב טהור ומזוכך, ומעיינות של אהבה שופעים ממנו, אפילו לאחר כל היסורים והבושה הוא מלא רחמים ושמחה, והוא יברך את הארץ ואת ישראל, אלו שעל ידם נגזרה עליו הגזרה הרעה, ברכתו תהיה מעומק הלב, מתוך שמחה ועין טובה, ה' ידע כי ברכתו תהיה בוקעת מתוך קירות ליבו, מעומק האהבה, מתוך מעיינות הברכה והשמחה, באופן כזה שתשכח את צערו, וכל גופו ונשמתו יהפכו לאש בוערת של אהבה ושמחה, מעיינו יהיה נובע עד שיזרמו ממנו ברכות מאליפות, המעיין יהיה כה חזק שיוכל לשטוף את כל הארץ לאורכה ולרוחבה, שהברכה תספיק לכל הארץ, לעוליה, ליושביה ולעם ישראל כולו.
ובעל אור החיים הקדוש כותב על הפסוק "וזאת הברכה", עידוד לרעיון זה וזה לשונו: נראה שנתכוון הכתוב לשבח את איש האלהים כי זה מדרגות לא אנושיות בכלל. מה גדלו מעשיו, הכתוב רוצה לשבח את איש האלהים מה גדלו מעשיו. בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר זה, אמר הכתוב, את החלטת הגזרה על משה למות, "עלה אל הר העברים ומות", אם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינה בליבו על מיתתו אשר היו לה סיבה עם בני ישראל אחרי שרץ אחריהם כסוס גרמו לו מיתה בחו"ל ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע. ממילא היה צריך להרחיק את אלה שסובבו לו את הרעה הזאת את ישראל, ושלא יוכל לברכם.
והגם שידוע הוא הצדיק לסובלן אחרי היכולת, אז זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת. אומר אור החיים הקדוש, טוב, צדיק צדיק, צדיק יכול לסבול אחרי היכולת, נו, אז מה הוא יכול, לא לשנוא, לא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב גם? לכאורה צריך להיות נמנע. איך אפשר שהלב יתקרב למי שגרם לו נזק כזה?
לזה בא דבר ה' בתורה והעיד על הצדיק ואמר, כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיק אותם, עוד לו זאת הברכה, וגמר אומר לפני מותו, ז"א ברגע שעכשיו הוא רואה בדיוק את הפספוס הגדול להעיד עוד על הפלגת צדקתו של משה רבינו שהגם שזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהוא יוצא מן העולם היה לו לשנוא, אעפ"כ ברך אותם והעיד הכתוב על הברכה שהיותה מעולה ושלמה בכל ליבו במה שכתוב בתחילת התיבה ו', "וזאת הברכה", להעיד על מה רב גודלה וגדולתה של ברכה זאת.
המדרש מביא שזה המשך של כל הברכות של יעקב וכו' שכל זה עולה ועולה ועולה וזאת הברכה הכי מפוארת שהיתה. אז ז"א שאנחנו קוראים וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, בא להגיד הפסוק זה לא אדם בכלל, זה אלהי לגמרי, אין מידות כאלה בטבע האדם, לא יתכן בזה שאדם יגיע לרמה כזאת רק משה רבינו הגיע לדרגה הזאת, שהקב"ה יכול לבקש ממנו שלמרות שהוא נחסר ונעדר את הטובה להכנס לארץ, עוד אומר לו כנס ותראה ותברך גם, זה כמו אחד שרצה להתחתן עם אשה ובסוף בא חבירו וחטף לו את האשה, וחברו נכנס לחופה ומזמינים אותו לתת את הברכות מתחת לחופה. יכול בן אדם כזה לתת ברכות מתחת לחופה למי שלקח לו את אשתו? עם ישראל נכנסים לארץ שהנחיל להם משה והוא לא נכנס ועוד מבקשים ממנו לברך אותם? זה איש האלהים.
אז שנזכה לדעת קמצוץ קטן מי זה היה רעיא מהימנא של עם ישראל, וכל זה רק בגלל מידת הענווה שלו, שהוא לא החזיק מעצמו שום דבר. אם היה לו טיפונת גאוה הוא לא היה איש האלהים, אי אפשר להגיע לדרגה כזאת עם הפרעה של גאוה, אבל כיון שהוא היה נטול גאוה לגמרי, ממילא אפשר ואפשר שהוא יהיה טוב עין עד כדי כך שיכול לברך בשמחה ממש. כמו שאהרן אחיו "וידום אהרן" בשעה שלוקחים לו את הבנים לעיני כל ישראל שזה בושה שאין כדוגמתה, לוקחים לו את הבנים ביום שמחת ליבו, באותה שעה "וידום", ולא עוד אלא ששמח שבאותה העת נאמרה לו פרשת שתויי יין, ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. זה מדרגות של שני אנשי האלהים, שהיו שווים משה ואהרן, אהרן ומשה היו שוים במעלותם. לא יאומן כי יסופר שהרי הוא אומר על שניהם ונחנו מה, וזה הדרגות רבותי של אלה שהנהיגו את עם ישראל ונתנו לנו את התורה. ואנחנו צריכים לשאוף קמעא, מי שקרא "ותומר דבורה" על 13 מידות של רחמים של הקב"ה, שכל המידות האלה שכתוב על ה', מי שקורא שמה מה כתוב, מה עובר הקב"ה מאיתנו - בוכה. אחרי שהוא ותרן כזה וארך אפים רב חסד ואמת עם כל מה שכתוב שם, מבקשים מאיתנו להיות כמוהו, שנאמר "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, ז"א לא מרחם, אלא רחום, רחום פירושו שזה המידה נטועה בך, אתה המקור של רחמים, מה הוא רחום, לא מרחם פעם פעמיים, רחום זה המציאות, רחום, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, וגם אנחנו מצווים בזה, אז צריכים להתחיל להשתדל ללמוד ארחות צדיקים ולתקן את המידות, כמו שדיברנו פה בראש השנה, שכל מי שרוצה באמת לעבוד את ה' יקח קיצור שולחן ערוך ויתחיל ללמוד ללמוד ללמוד במהירות, לעבור על הכל, ומצד שני לתקן את המידות בארחות צדיקים, לעבור מידה מידה לראות מה הוא צריך לתקן, מה פסול במידה, מה טוב במידה, ולאמץ את הדברים. ויהי רצון שיעלה לרצון לפני אבינו שבשמים א מן.
רבי חנניה בן עקשיא....