בן זומא אומר איזהו החכם הלומד מכל אדם | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לקירוב הגאולה, להקמת שכינתה מעפרה והצלחת ההרצאות בארץ ובעולם, אמן.

בן זומה אומר, איזה הוא חכם הלומד מכל אדם,

שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עד אבותיך שיחן לי.

איזה הוא גיבור הכובש את יצרו,

שנאמר טוב ערך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

איזה הוא עשיר,

שמח בחלקו,

שנאמר הגיע כפיך כי תאכל,

אשריך וטוב לך.

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

איזה הוא מכובד,

המכבד את הבריות,

שנאמר כי מכבדי אכבד,

ובוזי יקלו.

אומר רשי,

בן זומה אומר, למה קראו לו בן זומה?

לפי שלא האריך ימין

ולא נשמח

שייקרא רבי.

לא הספיק להישמח

ומצעיר.

אז היו קוראים אותו על שם אביו.

וכן בן עזאי.

ושניהם שמם שמעון.

שמעון

בן זומה ושמעון בן עזאי.

זה שמם, אבל קראו אותם על שם האבא.

הם נפטרו צעירים,

ולא נשמח להיקרא רבי.

דבר ראשון שהוא אומר, איזהו חכם?

האחי כאמר. איזהו חכם שראוי שיתהלל בחוכמתו,

הלומד מכל אדם.

ואף על פי שהוא קטן ממנו,

שכיוון שאינו חס על כבודו

ולומד מן הקטנים,

ניכרים הדברים שחוכמתו היא לשם שמיים,

ולא להתייהר ולהתפאר בה.

לא יאומן, יש בימינו ליצנים,

שלא מהקטנים הם לא מוכנים ללמוד.

מאף אחד הם לא מוכנים ללמוד. זה, הם לא צריכים רב, לא צריכים כלום.

הם יודעים הכול לבד.

יש עוד אחד סמוך לו,

שאומר שיש לו שכל כמו התנאים.

הוא יכול, בדיוק הוא לא שונה מהתנאים.

לראות את המציאות הוא רואה כמו התנאים.

כנראה שכך הוא גם כן מתרגל להגיד מקורות וכל מיני דברים, ולשלוח לפה ולשלוח לשם.

אבל הוא כנראה לא זוכר שהדור האמוראים אמרו על התנאים,

אם הם כמלאכים,

אז אנחנו כבני אדם.

ואם הם כבני אדם,

אז אנחנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יעל.

זאת אומרת, יש שני מושגים בכלל לגמרי בדורותיו,

לפני אלפיים שנה.

והוא,

ב-2023 יש לו שכל כמו תנא לראות את המציאות נכוחה.

פשוט.

לא יאומן.

גם הוא, אף אחד לא יכול עלינו, אנחנו נלחמים על האמת עד עצמו.

קט הפיתות.

שנאמר,

מכל מלמדיי השכלתי,

מכל מלמדיי השכלתי. אני מוכן ללמוד מכל אחד.

אני אוהב חוכמה, אני רוצה את האמת. האמת היא לא נמצאת רק אצלי.

מוכן ללמוד מכל אדם.

בסוף הפסוק, כי עדבותיך שיחן לי.

כלומר, הייתי לומד תורה מכל מלמדיי.

ואפילו מן הקטנים ממני.

ולא הייתי חושש לכבודי.

כי עדבותיך שיחן לי.

כל כוונתי הייתה לשמיים בלבד.

זאת אומרת, חוזר הכל על דברי בן זומא.

כשהוא אומר את זה הוא חכם, וככה הוא התנהג.

לומד מכל אדם. בן זומא לומד מכל אדם. ועדל לא לומדים.

לא, מה פתאום? מי ילמד אותם?

אנחנו מחוברים לקדוש ברוך הוא ישירו.

זה מזכיר לי, אחד הרבנים הספרדים באמת,

עד שאמר פעם, שהקדוש ברוך הוא מדבר איתו כל יום.

כל יום. הוא יודע כל מה שמתרחש, הוא מדבר איתו כל יום.

איך אנשים מגיעים לבניונות כאלה, לא יאומן כהיסטורי.

וכן, איזהו גיבור

שראוי שיתהלל בגבורתו

הכובש את יצרו.

שנאמר טוב ערך אפיים מגיבור.

אך יהווה פירוש הדקרא.

מה אנחנו מבינים?

טוב ערך אפיים, מי שמעריך אפו,

הוא טוב יותר מגיבור.

ככה אנחנו מבינים, פשטות, ככה כתוב כי.

ומי שמושל ברוחו,

הוא יותר גיבור ממי?

ממי שלוכד עיר. ככה אנחנו מבינים, נכון?

אומר רשי ככה.

אך יהווה פירוש הדקרא.

טוב ערך אפיים,

הבא מצד הגבורה של כיבוש היצר,

לא מצד רכות הטבע.

אדם שמעריך אפו בגלל שהוא רך בטבעו,

הוא מוותר, הוא מוחן, הוא שותק, הוא שונא,

בגלל שהוא רך,

זה לא גיבור.

מי זה?

מי זה?

מי זה ערך אפיים שהוא טוב בגיבור? מי זה?

זה אחד שמצד הגבורה שלו,

היצר אומר לו, תחזיר, תענה, תעשה את זה.

הוא גובר על עצרו,

ולא מצד רכות הטבע.

זאת אומרת, טוב ערך אפיים

מגיבור, מגבורה שהייתה לו

לשלוט על עצרו.

ולא מצד רכות הטבע. היה לו מלחמה, והוא ניצח.

זה גיבור, כובש את יצרו.

אדם שכובש את יצרו מצד הגבורה, לא מצד הרכות.

לא נחנך כזה,

אין לי כוח כזה, אני אמצא לברות, אני בעד, אין לי.

עזוב אותי, אני בעד.

לא, לא כזה.

ואחד שיודע להחזיר, וזה וזה וזה, כובש את יצרו.

הכובש את יצרו. זה גיבור.

אבל מה?

במלחמה.

וליצר הרע, היה לו את כל הצידוקים,

את הכול לענות ולהחזיר.

זה גיבור.

לכן,

מושל ברוחו,

כשזה בא מלוכד עיר.

מי זה הגיבור?

זה שכובש את יצרו.

מי זה?

המושל, מלוכד עיר.

אדם שהוא מושל.

מושל.

למה הוא מושל?

הוא מלך,

כבש עיר,

ותפס את האנשים שמורדים בו,

והוא מושל ברוחו, ולא הורג אותם.

ולא הורג אותם.

זה נקרא גיבור.

יש בידו,

יש לו גם את הצדקה,

הוא מושל.

כן,

כן.

ואיזהו עשיר?

תשמעו מה הוא אומר.

אומר רשי, איזהו עשיר הראוי לו להתעלל בעושרו,

אסמא בעלקו.

איך אנחנו מבינים תמיד?

איזהו עשיר?

אסמא בעלקו, אפילו עני.

אפילו עני.

אם הוא שמע בעלקו, הוא עשיר.

ככה אנחנו תמיד מבינים, לא?

כלשהו אומר לא ככה.

איך קובעים מי עשיר, מי עני?

איך קובעים?

איך?

נכון.

מי שחסר לו עני, מי שלא חסר לו עשיר.

אז אם רואים את העשיר עדיין שחסר לו,

והוא ממשיך, ממשיך, ממשיך, סימן שהוא עני.

ואם רואים עני שלא חסר לו, הוא לא ממשיך, ממשיך, ממשיך.

מסתפק במה שיש לו, שמח בחלקו, אז הוא עשיר.

אומר אבל רשי,

איזהו עשיר הראוי לו להתעלל בעושרו?

הוא עשיר,

וראוי לו להתעלל בעושרו.

מי זה?

שמח בחלקו.

אז מה, איזה עושרו?

איזה עושרו?

כתוב יש לו מנה רוצה 200, יש לו 200 רוצה 400. אבל עשיר, שהוא ממש עשיר.

הוא שמח בעושרו, לא עושה מאמצים, ולא זה, כמו אברהם אבינו.

ואברהם כבד במקנה, בכסף ובזהב. כבד?

מה זה כבד?

לא זז.

בסדר, בסדר, בסדר. עסקים, יש עסקים, רוצים לקנות עדרים, למכור, וזהו, אתה באת? לא עכשיו, ראש חודש, דבר איתי עכשיו, תקבל.

לא רודף אחרי השלמונים.

לא רודף, לא כמו שעשית.

שרייך סוררים וחברי גנבים.

הוא לא אוהב שוחד ורודף שלמונים.

שרייך סוררים, אשר תמות שעשית.

גמרתי.

ובכן,

זה העשיר, איזה הוא עשיר?

עכשיו, איזה הוא מכובד?

לפי ששלושה דברים טובים הללו

שנזכרו לעיל,

החוכמה

והגבורה בעושר,

איזה הוא חכם, איזה הוא גיבור,

איזה הוא עשיר.

מי שזוכה בהם

ולא נכבד מעצמו

בעיני אלוהים באדם,

ואף אם הבריות לא יכבדו בעבורם,

לכך חיבר התנא לזה גם את

איזה הוא מכובד.

כי בא לומר, מה יעשה

ויהיה מכובד מאחרים? לא מכבדים אותו, לא בחוכמה, ולא מכבדים אותו, לא בגבורה, ולא בעושר, לא מכבדים אותו.

מה יעשה ויהיה מכובד?

יכבד את הבריות.

כי מכבדה יכבד.

והדברים קל וחומר.

מה הקדוש ברוך הוא שהוא מלך הכבוד,

וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו.

מכבד את מכבדיו.

מלך הכבוד שהוא מכבד את מכבדיו.

מכבד את הבריות.

הקדוש ברוך הוא מכבד את הבריות שהוא ברא אותן.

קל וחומר לבשר בדם.

ובזה יקלו

וואי וואי וואי.

למדנו עינוויתנותו של הקדוש ברוך הוא.

לא אמרו בוזה יקלל שיהיה לך סרטן, תגיד אמן.

אלא יקלו מעצמם.

יקלו מעצמם.

אבל על כבוד הצדיקים

הוא הקפיד יותר, שנאמר הוא מקללך האור.

מי שיקלל את הצדיקים

אני אעור אותו, יערוד.

אני אערר אותו.

אבל על כבודו שלו,

הקדוש ברוך הוא אומר, ובוזה יקלנו מעצמם,

אני לא צריך לטפל בהם.

בעצם זה שהם מבזים אותי והכול, ימים קלים בעיני.

לא צריך להתעסק איתם.

מדהים.

הקדוש ברוך הוא לא מבין על כבודו כמו האנשים כאלה,

ילדים בני עשר ובשש.

לא יאומן.

אנשים מבזים את הקדוש ברוך הוא, ובוזאי, ובוזאי. מבזים את הקדוש ברוך הוא, שברא אותם, נותן להם חיים, נשמה, הכול.

הכול בידו, ברגע אחד הוא יכול להעלם אותם.

לא, אפילו לא משיב להם אפילו.

הם יקלו מעצמם.

ששש.

כמה מוסר יש בו.

זה מראה מה זה מידת הגאווה באדם.

לא יאומן.

מידת גאווה באדם. השם מתעב את הגאווה האלה. מתעב אותם.

תועבת השם כל גבוה האלה.

הם לומדים, הם קוראים לעצמם.

לומדים.

ופה כל הלימודים האלה, כל ההבנות האלה,

גאווה. והם לא רואים.

הם יביאו לכם אלף ספרים.

הוא רגיל להגיד בעוד עשרות פוסקים.

במקום אחד ראיתי בעוד מאות. במקום אחד הוא אומר אלף.

אלף.

הוא יכול להביא אלף ספרים שמדברים לאותו עניין שלו. אלף.

לא תשע מאות תשעים.

אלף.

מנוי וספור

ושקוי ומדוד.

אלף.

כשיוצא מפיו אלף,

זה חרפה אלף.

מפריזים על המידה יותר מדי. זה מראה כמה גאות יש בה בשבילי. כמה גאות.

טוב, זה היה רשבון.

עכשיו, לכאורה יש לדייק.

מפני מה הוא צריך התנה לדבר בדרך שאלה ותשובה?

דהיינו, לומר איזה הוא חכם,

ולבאר שואה לומד מכל אדם.

למה בדרך שאלה ותשובה?

למה לא קבע ישר?

חכם זה הלומד מכל אדם,

וכן הלאה.

למה צריך לשאול שאלה?

ולענות תשובה.

הלומד מכל אדם

הרי זה חכם.

הכובש את יצרו הרי זה גיבור.

יואב, תגיד.

בספר מילד האבות

מבאר

כשבא אורח לעיר

ושואל, מי החכם בעירכם?

ודאי אמרו לו, רב העיר,

או המורה צדק,

כי כולם מריצים לפניו את השאלות בהלכה ובכל חלקי התורה.

והוא יודע הכול,

והוא לא צריך לשאול מאומה.

ואם נשאל, מי הגיבור בעיר?

יגידו לו, ראש הקהל

הוא גיבור תקיף גדול ביותר.

כולם יראים ממנו.

הוא עושה כל העולה על רוחו, אין מוחה בידו,

בונה, הורס, נוטע, זומר, ואין פוצה פה ומצפצף.

ואם יחקור מי העשיר בעיר?

יצביעו על אחד בעל נכסים,

עשיר גדול, סוחר,

מספרות רבות,

ומרוויח יותר מכולם.

עוד שאלה, ומי האדם המכובד בעיר?

בלי ספק יאמרו שזקן אחד,

כולם מכבדים אותו וכבדים מפניו ומושיבים אותו בראש כל אספה.

אבל האמת בהגדרת אלה הדברים אחרת לגמרי.

לא כמו שסבורים בני אדם.

החכם זה לא מי שלא צריך לשאול,

כיוון שידיעותיו רחבות ויש לו אלפי ספרים ישנים,

אלא לומד מכל אדם,

שאם אינו יודע דבר מה,

הרי הוא שואל מאת כל אדם,

ולא כל בושה.

כי בכך

תרבה חוכמתו עד מאוד.

וכן הגיבור

זה לא מי שיש לו גבורה גדולה לכבוש עיר.

כי אם הוא יכול לכבוש עיר,

האם הוא יכול לכבוש את תאוותו?

מי שכובש את יצרו זה גיבור אמיתי.

מה אתה נלחם נגד אנשים?

נראה אותך תלחם נגד המלאך, השטן.

נראה אותך, זה גיבור.

מי שיכול לכבוש את יצרו, יצרו זה מלאך.

מלאך המוות.

אתה יכול?

גם בעניין, אדם עשיר.

זה לא לפי מה שאומרים בני אדם.

אז עכשיו נבער את דברי התנא.

אז הוא פותח בשאלה

איזה הוא חכם.

מה שבדרך כלל אנשים

עונים שזה שלא צריך לשאול אף אחד והוא יודע הכול.

והתנא להשמיע שזה לא כך, זה לא האמת.

חכם זה מי שלומד מכל אדם.

מי שיודע שהוא עדיין לא השיג את כל החוכמה,

הוא רוצה להחכים יותר ויותר.

במטה אוזנו לשמוע דברי חוכמה מכל אדם.

זה חכם אמיתי.

וכך בשאר הדברים שמנה התנא,

איזה הוא, איזה הוא, איזה הוא, איזה הוא.

לא כמו שאתם חושבים.

הוא יודע מה הענו לו.

הוא בא להגיד להם לא מה שחשבתם.

כי אין זה כתב במדרש שמואל.

למה נקט את התנא דווקא ארבעת הדברים האלה,

ולא שאר המעלות הקיימות?

אלא רוצה להשמיענו שנדע אמת,

שזה ההפך מהשכל האנושי.

כי בפשטות, מי שלומד מכל אחד, לא קוראים לו חכם.

קוראים לו תלמיד.

כיוון שעדיין הוא צריך ללמוד מזולתו.

ולזאת השמיעה לנו התנא,

שאין את דבר כן,

אלא איזה הוא חכם,

שצודק לקרוא לו חכם,

זה שלומד מכל אדם.

כי בזה תתרבה חוכמתו.

וכך בעניין הגבורה, העושר והכבוד,

שההגדרה שלהם באמת

היא ההפך מהסברה של השכל האנושי.

ובאמת אומרים, תלמיד חכם.

למה אומרים ככה?

כי עדיין הוא תלמיד. אם אתה רוצה להיות חכם, אתה צריך להיות תמיד תלמיד.

בעניין הסדר,

שנכתבו ארבעת הדברים במשנה

בעיר רבנו יונה, שזה על פי הנביא ירמיה.

אל התהלל חכם בחוכמתו.

אל התהלל הגיבור בגבורתו.

אל התהלל העשיר בעושרו.

שיהיה לכם סימן.

חכם זה למעלה, בראש.

גבורה זה בידיים ובזרועות.

ועושר זה בכיס למטה.

אז זה הולך חכם, גיבור, אשר.

והקדים בעניין החוכמה,

משום שהיא מעלה נוגעת לנפש האדם.

חוכמה זה שייך ברוחניות,

בנפש של האדם, שזוהי מהותו.

אחר כך באה הגבורה שהיא מעלה בגופו,

ועשירות זה בכלל לא קשור לגוף של האדם, אלא דבר חיצוני, לכן זה נזכר בסוף.

אז קודם הנשמה, מה שנקרא.

אחר כך הגוף,

ואחר כך חיצוני.

ועל זה שמח התנא את דבריו ופתח איזה הוא חכם.

והמשיך גיבור ועשיר.

כמו שפתח הנביא.

ומה זה איזה הוא מכובד?

אחרי שלושת אלה,

איזה הוא מכובד זה כבר ביחס של בן אדם לחברו.

ואף על פי שאמר ירמיה הנביא,

שאין לאדם להתהלל בחוכמתו, גבורתו ועושרו,

אבל במיני החוכמה, הגבורה והעשירות שהזכיר בן זומא במשנה,

ודאי יכול אדם להתפאר,

כיוון שהן מעלות רוחניות.

הלומד מכל אדם

זה מעלה רוחנית. הכובש את עצרו,

מעלה רוחנית. השמח בחלקו,

מעלה רוחנית.

כי אם בזאת...

מתהלל המתהלל, השכל בידו האותי, הנה, השכל בידו האותי.

במידות הללו עצמן,

שאמר הנביא שאין לאדם להתהלל,

אבל אם יתנהג בחוכמה וישתמש בהם לטובה, להשכיל ולדעת את הבורא ולעבוד אותו כראוי,

אז ודאי שיכול להתהלל בהם,

כי הביא אותם לתכלית הנרצית.

זאת תתעלם המיתות.

אפשר להתעלם,

אם אתה תשכיל ותדע אותי, באלה המיתות.

איזה הוא חכם?

אני לומד מכל אדם.

מלמד אותנו בן זומא,

שיכולים ללמוד

מכל אדם איזה דבר לעבודת השם.

מסופר על היהודי הקדוש

מפרשי סבא,

מסכת צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו אגידו,

שאת כוח התמדתו המופלגת בתורה למד מיהודי פשוט,

שעסק לפרנסתו במלאכת הנפחות.

בתקופה הראשונה אחר נישואיו

היה סמוך על שולחן חותנו.

בסמיכות

היה דר נפח

שהשכיב

היהודי הקדוש בבוקר

ורצה להתחיל לעבוד בעבודת הבורא.

שמע את הנפח מכה בקורנס,

ועסוק במלאכתו כבר מזה זמן.

חשב היהודי הקדוש בלבו,

אם בשביל להרוויח מעט ממון משקיעים הנפח מהמיטה בשעה מוקדמת כזו,

אני שעוסק במלאכת שמאי,

בעבודת הבורא,

ודאי שיש לי להקדים להתחיל בעבודתי לפניו.

כעבור זמן הרגיש הנפח שהאברך הצעיר משקים לפניו ועוסק בתורה.

אמר לעצמו, האם השכן משקים כל כך,

אפילו שהוא לא מרוויח ממון

בעבור כך,

אני שעבור העבודה מקבל שכר.

ודאי שלא כדאי שאשכב על המיטה.

ועבלה זמני בשינה.

על כן הקדים עוד יותר להתחיל במלאכת כפיו.

כשראה זאת היהודי הקדוש,

הקדים עוד יותר ממנו.

לימים כשסיפר היהודי את המעשה הזה לתלמידיו,

אמר להם, אתם יודעים מי אני?

תלמיד של נפח.

בעניין ההתמדה,

כל זה למדתי מנפח.

הרי לנו שמכל אדם, מפשוטי העם יש מה ללמוד בענייני עבודה.

ולכן איזו הוכחה בלומד מכל אדם.

במדרש שמואל

כתב לבאר בשם רבנו יהודה לירמה,

זכר צדיק לברכה.

ישנם אנשים בעלי מדע מלאים

בחוכמת התורה,

אבל לא יכולים ללמד חוכמתם לאחרים.

או בגלל שהם לא יודעים לסדר את הדברים,

שיובנו היטב על ידי השומעים.

או בגלל שיש להם הרבה הקדמות שונות והצעות רבות.

זה גורם שלא יוכלו שומעי הלקח לקבל ולהבין מרוב ריבוי דברים.

ולכן אמר התנא,

איזה הוא חכם,

הלומד מכל אדם.

כשהוא לומד אפילו מאדם כזה,

שקשה מאוד ללמוד ממנו.

למה? כי הוא מכיר את החשיבות של הדבר לקבל תורה.

הוא מתאמץ ומחפש

עצות לדבר הזה.

מכל מלמדיי השכלתי.

חפץ ללמוד מכל המלמדים, גם אלה

שלא יודעים ללמד מצד עצמם לאחרים.

הוא לא מבטל.

יש אנשים,

רואה התחלת הדרשה, לא הולך לפי מה שהוא חשב שידברו פה, צ'אק, כהרמונים.

יש אנשים, רואים שזה קצת מסובך, גם הולך.

יש אנשים, לא הולך, למה ללכת?

יושב.

יש כל מיני.

אבל איזה הוכחה?

אני לומד מכל אדם, אפילו שזה לא בדיוק מה שאתה חיפשת,

לא בדיוק מה שאתה מבין, לא בדיוק שאתה קולט,

לא בדיוק שהוא עונה על האוויר.

אבל אתה נשאר, אפילו אם אני אצא מפה עם איזה פירור, משהו,

גם טוב,

גם טוב.

אם אדם לקח לעצמו הנהגה שממנה התפרנס כל החיים,

אם הוא שמע איזה משפט שילווה אותו וינחה אותו,

אין בית מדרש ולא חידוש. משהו יכול לצאת.

בן אדם דיבר שעה-שעתיים, משהו אתה יכול לקחת, אפילו אם לא הבנת הכול.

כמו שאדם לומד דף גמרא, לא מבין את הכול, לא מבין את זה, אבל משפט אחד זה פה, שם, למד.

משהו תפסתי.

זה החכם, למה? מכל מלמדיי השכלתי.

מכל מלמד יש ממנו איזו השכלה.

משהו שאני

יכול להרוויח.

זה החכם.

בילקוט מעם לועץ כתב,

שהתנא דייג ואמר,

הלומד מכל אדם

בלשון הווה.

הלומד, לא שלמד, הלומד.

החכם אמיתי לומד תמיד בלי הפסק

ולא מסתפק

במה שלמד בעבר.

לכן נקרא ההוגה בתורה תלמיד חכם.

משום שהוא צריך להיקרא לעד

בשם תלמיד.

ועליו לחפש ממי יכול ללמוד להחכים עוד, להוסיף לקח וסברה בתורה הקדושה.

ובדבר הזה נשתנתה תורה קדושה מכל חכמות העולם.

משום שבשאר החכמות

אין מה להוסיף בהן בכל עת.

ואם סיים ללמוד, הוא נקרא מלומד.

ואינו מוסיף לעסוק בחכמה זו.

אשר אין כן העוסקים בתורת השם

שעליה אמר איוב,

יודעה לתת ארוכה מארץ מידה

ורחבה מניים,

אין מסיימים לעולם ללמוד תורה.

ובכל עת זה הלומד,

הלומד בהווה כל הזמן וקורא.

בספר תורת משה,

תחתם סופר,

וזכר צדיק וברכה, זכותו תגן עלינו, אמי.

ברשת דברי המשנה,

על פי מה שכתב בספר חוות הלבבות,

מהעוברים על רצון השם יתברך והלהוטים לעשות הרע בעיני השם, ומתאמצים ללכת אחרי תאוות ליבם,

יש לנו ללמוד

במידת קל וחומץ.

אם הם רודפים כך אחת תאוותיהם,

אז ודאי שאנחנו צריכים להתחזק, להתאמץ בכל עוז בעבודת השם יתברך,

ולקיים תורתו ומצוותיו.

תראה איך הם רצים אחרי האבנים.

ולא יהיה להם מזה כלום.

אז כמה אנחנו צריכים להתאמץ על מה שיישאר לנו לנצח?

זה שאומר, איזה הוא חכם אל לומד מכל אדם,

כפי שיש לנו ללמוד אפילו מן הרשעים

וגם מן הנוכרים.

איזה מסירות אנחנו צריכים לקיים את צוות השם,

שהוא ציווה אותנו ברוב רחמיו להעניק לנו עולם הזה ועולם הבא.

וכך אמר דוד מלכנו,

תהילים קט,

צדיק ח',

מאויבי תחכמני מצוותך.

והרשעים יש ללמוד להחכים, איך מקיימים מצוות.

בספרי המוסר כתוב שיש לנו ללמוד הרבה מן הגנבים,

משכימים פה

במסירות נפש,

מוכנים להסתכן,

מתפללים לפני רחמנא רחמנא,

מטפסים אפילו על עמודים,

משתלשלים בחבלים.

מה לא עושים?

וזה על ספק שהם ימצאו משהו.

יכול להיות שימצאו רק פיג'מה ואין בה כיסים.

הוא חדר, ויכול להיות שיזרקו אותו מהמרכז.

אבל אבוידה זה אבוידה.

זה אבוידה.

תפסו גנב.

כשהוא נכנס לכרם, גנב, יש קודם.

שאלו אותו, למה אתה עושה את זה?

ועוד מעט אתם שואלים עליי, תשאלו את השומר,

אני עשיתי עבודתי נאמנה, הוא לא עשה עבודות טובות.

שילמו לו כסף בשביל לשמור, הוא לא שמע.

אני, העבודה שלי לגנוב, הוא העבודה שלו לשמור.

אני עשיתי את העבודה, כמו שצריך.

הרב הקדוש,

רבי זו שם האניפולי,

זכר צדיק וקדוש לברכה.

זכותו תגן עלינו, אמן.

היה אומר שהוא למד לענייני עבודת השם מדבריו

שלושה דברים מתינוקות

ושבעה דברים מגנבים.

איזה הוא חכם? אני לומד מכל אדם. אז הוא למד מתינוקות,

הם מגנבים.

מה תינוקות? הוא למד שהם לא יושבים בטלים אפילו רגע אחד.

כל הזמן בתנועה.

דבר שני,

אם הם מרגישים צורך

לדבר מסוים,

הם טובעים ומבקשים את הדבר,

ואפילו אם צריך לצעוק, לצרוח, להתפתה, לשכב על הרצפה, הכול,

הם לא מתביישים לבקש את צורכיהם.

דבר שלישי, התינוק,

אם הוא מקבל את מה שהוא רוצה,

הוא נרגע ולא מבקש עוד דברים.

אתה נותן לו סוכריה?

זהו.

נרגע.

אז כמו כן צריך אדם לנצל זמנו לא לאבד לריק,

ולא יתבייש לבקש מאביו בשמיים כל משאלותיו ובקשותיו,

ולא יחזר אחרי מותרות,

אלא יסתפק במה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, תקווה תינוקו.

ומה הוא למד מהגנבים?

שבעה דברים.

גנב

עושה עבודתו בצנעה.

הצניע לכם.

לא בפני בני אדם.

אז גם אנחנו צריכים לעשות את העבודה בצנעה.

הצניע לכם.

לא שלא יתפרסמו כל הדברים.

דבר שני שהוא לומד מהגנבים,

שאם הם לא מצליחים היום לגנוב, הם לא מתייאשים.

הם מנסים כל יום.

כל יום.

עד שיעלה בידם לגנוב.

ודבר שלישי,

הם מסורים ביותר זה לזה,

והגנבים לא גונבים אחד מהשני.

זה כלל בין הגנבים.

דבר רביעי, הגנב

אינו מזלזל בשום דבר,

ומוכן לגנוב כל דבר אפילו שהוא בעל ערך מועט.

גנב זה גנב, הכל נכנס לשק.

דבר חמישי,

אפילו אם הגנבה עלתה לו בקושי, בטורח גדול,

הוא מוכן למכור אותה לאחרים בממון מועט,

אפילו שלא ירוויח כל כך על הגניבה,

ובלבד שלא ייכנס לחשש שידפסו אותו עם הגניבה בידו.

וזה ילמד אדם לא לצפות מאם הבורא שייתן לו שכר גדול על מעשי מצוותיו,

אלא ידאג רק שמילא חובותיו כלפי השם יתברך,

ושעשה מה שהקדוש ברוך הוא שואל ממנו.

דבר שישי,

הגנב לא מספר את מידת הצלחותיו בגניבות,

גם לא מגלה בעתיד לאן הוא הולך לגנוב.

שומר סוד.

ודבר שמיעה, הגנב אוהב את מלאכתו,

ולא מחליף אותה בשום מלאכה,

בעל ביטחון.

אלה שבעה דברים שהוא למד מהגנב.

אתם רואים? זה חכם שלומד מכל אדם.

מכל אדם משלם.

במדרש שמואל.

מבאר.

למה התנא נקט לגבי עצר הרע ולשון הכובש,

ולא אמר המכלה את יצרו

או המעבד את יצרו?

כי הדרך הנכונה זה לא לחלוטו.

כמו שאמרו ריבותינו,

זיכרונם ברכה,

וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד, זה יצר הרע.

שאלמלא יצר הרע

לא נשא אדם אישה,

ולא בנה בית,

ולא נטעה קרן,

ונמצא העולם חרב.

ועל כן, אמר התנא רק כובש את יצרו, שהיצר יהיה תחת שליטה.

כבוש תחתיך,

ואתה מחליט כמה להשתמש איתו.

כי אין לאבד יצר רע מכל וכול,

אלא לכבוש ולהתנהג עמו באופן שצריך לו עבור קיום העולם.

ומה זה שכתב

הכובש את יצרו?

כתב מדרש שמואל בשם הריבש

רוב העולם להוטים אחרי דברי יצר הרע,

והולכים אחרי שרירות ליבם הרע,

משום שטבעם

ונטיית ליבם נוטה ביותר לצד הזה.

מה שאין כך,

דברי היצר הטוב לא מתקבלים על לב בני האדם.

כמו שאמר הכתוב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו,

ונחשב כאילו אינו יצר של בני האדם.

ולכן, נקט יצרו בסתמה ומתכוון על היצר הרע.

אז לכן אמר יצרו.

בספר עניו עצמות

דייק

שאמר יצרו.

כל אדם מפתה יצר רע בסגנון מיוחד ומותאם עבורו.

את התלמידי החכמים,

היגיעים בהתמדה,

מפתה ומשכנע שיעסקו בצדקה וגמילות חסדים,

או להצטרף לחברה קדישה

בקבורת מתים.

הוא לא מתכוון שיקיימו מצוות צדקה וחסד.

המטרה שלו, שימעטו מעסק התורה,

כי הוא יודע שתפקידם בעולמם

הוא לעסוק בתורה להיות מרחית הים,

והוא רוצה למנוע אותם מכך.

ומאידך גיסא

אל בעלי הממון,

שיש ביכולתם לעסוק בצדקה וחסד,

לעמוד לימין אביוני, להושיע מצרתם.

מה בדרך אחרת?

אומר להם בעורמה,

אה,

רק תעשה עם כל הכסף, מה יצא לך מזה?

תעסוק בתורה בהתמדה,

אל תפסיק,

יש לך מלא כסף,

נא שב, תלמד.

תשים את כל מעייניך בפתגמי דאורייתא.

ומה הוא רוצה?

שהם לא יעסקו בחסד ובצדקה.

תהיה ייעוד שהעניקו להם משמיים.

ועל כן צריך כל אדם לכבוש את יצרו,

וללכת בחוכמה על הדעת אשר לפניו,

ולעשות המוטל

בתכלית השלמות,

ולא להתפתות למלך הזקן מגזים.

בעניין זה,

מעשה בה עשיר מופלג,

שדר בעיר רופשיץ,

כגודל עושרו, קמצנותו.

בליל יום הכיפורים אחר התפילה,

מספר עניים

התכנסו להגיד תהילים בזווית בית הכנסת.

הוא הצטרף עם העת.

הרב הקדוש מרופשיץ,

זכר צדיק וקדוש בברכה,

זכותו תגן עלינו המת,

שהה בבית כנסת ושלח לקרוא לעשיר

שיבוא אליו

לכותל המזרח.

החל משוחח עמו,

אמר לו עכשיו יש מלחמה,

שמדינת פולין הכריזה על אוסטריה.

בצבא יש גייסות שונים,

רגלי, פרשי, חיל הים.

עכשיו אני רוצה לשאול אותך,

חייל אחד נמנה על חיל הפרשי.

הוא יודע שהוא יכול להיות גם רב חובל באוניית קרב.

באמצע המלחמה עזב את מחנה הפרשים,

ונכנס על דעת עצמו לתוך אוניית מלחמה,

ופנה להילחם

באויב דרך הים.

הצליח בכך מאוד,

והרג הרבה מחיילי

המדינה הלוחמת.

איזה שכר וציון נשמח עליו לקבל

עבור הצלחתו במלחמה הזו?

העשיר אמר, לא זו בלבד

שהוא לא ראוי לציון

שבח על מעשיהו,

אלא עוד צריך לענוש אותו בעונש חמור.

הוא ערק

מן הצבא בעת מלחמה.

החייל לא יכול להחליט על דעת עצמו מה יעשה במלחמה.

עליו לעשות

מה שירו לו ראשי הצבא.

אסור לו לעזוב משמרתו ומחנהו בלי הוראה מפורשה, ולא יכול להיות גם סרבן.

אוסיף הרב הקדוש

ושואל, מה תאמר

אם היה דבר להפך?

אחד מחיילי חיל הים

עלה על סוס מלחמה

ורכב לתוך מחנה האויב

והעפיל בהם חללים רבים.

איזה ציון נשמע יקבל?

העשיר ענה שוב

כמו חברו.

עליו לענש בעונש חמור,

עריק,

נמלט באמצע המלחמה.

אבל ירשה לי, כבוד הרב,

להביע תמיהה על פשר הדברים.

הלילה הזה הוא לילה קדוש ביותר.

יותר מכל ימות השנה

נהיין יום הכיפורים.

למה הרב רואה לדבר איתי דברים כאלה שלא קשורים ליום הכיפורים?

בא לו הרב הקדוש,

הכוונה שלי בדברים האלה לומר לך

שלפי דבריך אתה עריק

שמשתמט

מן המלחמה,

ועליך ניתן את הדין ליום הדין הגדול והנורא הזה.

לא הבין את דבריו של הרבי

ואמר בפליאה, למה אני נידום כחייל הרי?

והרי אינני נמנה כלל על אנשי המלחמה.

אמר לו הרב הקדוש, דע לך,

בין השמיים יחדים

מיני צבאות שונים

שיהיו מוכנים

אכן

לעשות את רצון השם מדבריו.

יש אנשים

נתנו להם משמיים תפקיד לשמש תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בכל עת.

יש אנשים עניים

שאין להם השגה בתורה

והם נתמנו להיות צבא של אומרי תהילים.

יש צבא של עשירים

להתנדם ממונם וניתן צדקה.

ואתה שפר חלקך,

הקדוש ברוך הוא העניק לך עשירות

שתוכל לחיות עניים בממונך,

אבל אתה לא מבצע את התפקיד

ואת הדברים שהשם דורש ממך.

הנה,

עזבת משמרתך ומחרת להצטרף לעניים לאמירת תהילים.

ראת השונה מעריק שמשתמט

מעשיית התפקיד במלחמה כשאתה קבעת שעונשו חמור מאוד.

לכן, שמע בקולי.

לך לביתך לישון במנוחה

על גבי הקרים והקסתות

העשויים ממשי ורקמה נאה כראוי לערכך.

מחר ביום הקדוש,

שתהיה מגבית תרומות בבית הכנסת לטובת הישיבה,

תשב בבית הכנסת,

ראשך שקט ושלם

אחרי מנוחה ערבה,

ותרים את התרומה הנכבדה לצורך הישיבה בעין יפה ורוח נדיבה.

ואז ילמדו ממך כל המתפללים גם הם,

וירבו בנדבת ליבם להגדיל תורה ולהדירה.

יום למחרת,

טרם קריאת התורה,

פתח הרב הקדוש במקביל לישיבה.

בראשית דבריו פנה לעשיר,

שאל אותו כמה תרצה לתרום לישיבה?

עשרת אלפים רובה.

או לציבור,

שידעו שהוא קמצן,

לא האמינו ששמעו את הסכום הזה יוצא מפיו.

כשנוכל לראות שהוא תרם סכום עתק כזה, כולם יתעוררו לתרום.

אם הקמצן תרם ככה,

אז זאת אומרת, לא להיות עריק, כל אחד יתעסק

במה שחננו הקדוש ברוך הוא,

וימלא את המשימה

שמוטלת עליו.

כתב במדרש שמואל,

המפרשים ביארו את דברי המשנה,

שלכל התאוות הגשמיות יש גבול ותכלית.

כשאדם ממלא את אהבתו,

תושבת התאווה ולא תתקיים עוד,

כמו במאכל ומשתה.

אי אפשר לאכול בלי סוף.

גם אם יש שולחן מלא וגדוש,

מאכלים ערמיים לחיכר מאוד,

כיוון שסבבה, מאכלו

שוב לא היה מסוגל להכניס מאום מהלפים.

לפני כמה דקות

הצעתי אבטיח למישהו.

אני לא אכלנו בבית.

או שהוא מתבייש, או שהוא לא נעים לו, או שהוא באמת לא.

ועל דרך זה גם שאר התאוות.

אמנם, כאשר נתבונן בתאוות הממון,

נראה שהיא אינה דומה לשאר התאוות.

כיוון שאף אם יהיה ביד האדם סכום גדול עד מאוד,

לא יקוץ בו.

למה?

תאוות ממון אין לה גמול.

ואדרבה, כמה שיהיה לו, ירצה יותר.

יש לו מנה, רוצה מתן.

אוהב כסף, לא יצבע כסף.

חמדת הממון זה כמו אדם צמא

ששותה מים אלוהים,

שכל הזמן יגבר צמאונו.

וכך גם אדם הלקוי בתאווה זו,

כמה שיהיה לו ממון, תגבר תאוותו יותר ויותר.

רבי אברהם יהושע סולובייצ'יק,

ראש ישיבת בריסק, אומר,

לעשיר חסר הרבה יותר מן העני.

כי לפי גודל עשירותו,

הרי הרוצה 200 שלו הוא הרבה יותר ממה שחסר לעני.

שהעני מסתפק במעט ממון.

נגיד, יש לו עשר מיליארד,

הוא רוצה עשרים מיליארד.

אז כמה חסר לו?

עשר מיליארד.

וכמה עניין?

נותן לו עשרה שקלים מקנה לחם וגבינה, והוא מבסוט עד הכל.

לחם שלם,

ועוד גבינה.

ששש.

לא יודע כמה זמן הוא נאכל לאכול.

זה מה שחסר לו.

צריך לאכול.

ומעתה,

כיוון שאין לעשירות גבול מצד עצמה,

אז הגבול הוא שמחת האדם ומנוחת נפשו במה שיש לו, אם מעט ואם הרבה.

אם שמח בחלקו, נחשב לעשיר.

אם לא שמח בחלקו,

לא יהיה גבול לטעוותו,

והוא לא ייקרא עשיר.

כיוון שהוא תמיד נבהל להון ויחפוץ להרבות רכוש.

על זה אמר שלמה בחוכמתו במשנה י״ג ז׳.

יש מתעשר

ואין קול.

מתרושש

בהון רג.

יש אדם עם נכסים רבים,

וכאילו אין לו כלום.

כי לא שמח בחלקו.

מצד שני, יש אדם עני ורש

וחסר כול,

ונחשב כאילו יש לו הון רב,

כי נפשו שמחה במה שיש לו.

במדרש שמואל אומר, צריך אדם לשמוח בחלקו,

ולהסתפק

בחלק הנצרך לו בהכרח.

ולא יבקש מותרות.

ולכן

יגע וטורח רק

כדי אוכלו.

זה החלק הנצרך לו.

בלעדי זה לא יתקיים.

וזה שהביא את הנא ראיה, הגיע כפיך.

לא יתייגע במלאכה, אלא כדי לאכול.

הגיע כפיך, בשביל מה? כי טוחן, בשביל לאכול.

לקיים את הגור.

אדם כזה, אשריך וטוב לך.

ועוד אומר התנא, אשריך בעולם הזה,

כיוון שהוא נהנה מגיע כפו לצורך אכילה,

ולא מוציא למותרות.

הרי שיש לו כדי צורכו בעולם הזה.

הוא לא נצרך לבריות.

וגם טוב לך לעולם הבא.

כי אחר שיגע לצורך אכילה,

הוא לא מוסיף לעסוק במלאכת כפיים.

ויש לו זמן רב נכבד מן היום לעסוק בתורה.

ובזה שכרו גדול לעולם הבא.

מדהים.

החפץ חיים זכר צדיק ברכת דייק.

התנא אמר השמח בחלקו,

לא במה שיש לו.

והוא טמא, איך באמת

יכול אדם לבוא למדרגה נפלאה זו ולהיות שמח בחלקו,

גם אם הוא סובל מחיסרון גדול,

ויהיה לו מעט לחם ומים בצמצום

להחיות נפשו בעולליו.

משל לאומן

חרש עצים

לעסוק בנגרות.

יש לו מסור מיוחד לנסירת עצים.

ובא אדם אחד,

מקעמן אותם מסור, ונתן לו מסור שמיועד לליטוש אבנים טובות ומרגליות.

השווי

של זה עולה עשרת מונים על המסור שהיה לו מקווה.

אפילו שיקבל

מסור

יקר הרבה יותר ממה שהיה לו לפני כן,

אין לו תועלת בזה.

ונגרם לו מהחליפין הזה נזק גדול.

כי כעת הוא לא יכול לעסוק בפרנסה,

אי אפשר לחתוך עצים עם מסור של יהלומים.

והוא צריך את המסור הגדול.

הנמשל,

בני אדם ירדו לעולם להתנסות.

כשיעמדו בזה, יזכו לקבל שכר בשלמות בעולם הבא.

הקדוש ברוך הוא יודע כל נשמה ומטרתה.

ומה עליה? לתקן.

לפי סיבות ידועות? לא.

הוא שולח לכל אחד ניסיונות

לפי מהותו ותיקונו.

לכן יש המתנסים בעוני,

בצרות, רחמנא לצלן.

יש מתנסים בעשירות,

לראות איך התנהגו בממוניו,

האם ינדבו מממוניו

לעניים וצורכי שמיים.

ושאר ניסיונות שיש לכל בני אדם.

כמו שאומר המדרש,

שמות רבה, ל״א ג׳,

אשרי אדם שהוא עומד בניסיונו.

שאין בראייה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה.

עשיר מנסהו

עם ידו פתוחה לעני,

מנסה את העני,

אם יכול לקבל ייסורים ולא לפעוס.

ולכן כל פרט שמזדמן לאדם במשך חייו,

זה מיוחד לו לתיקון שהוא נדרש.

ואם היו נותנים לאדם הזה את המצב

של אדם אחר,

היו נצמחים לו מזה עניינים לא טובים לנפשו.

ועל כן אמר התנה שמח בחלקו,

כי עליו לדע

כל מה שקורה עמו ועובר עליו,

זה חלקו, זה חלקו.

ממש נתנו לו לצורך נפשו.

הוא צריך לעמוד בניסיונות,

ואז יזכה לטובה מרובה, בזה ובבא.

ועניין דומה, החפץ חיים גם אמר,

שבא אליו אחד ואמר לו,

כבוד הרב, יש לי

שדה

שאני עושה ממנה פרנסה טובה מאוד.

ועכשיו השכן שלי

רוצה למכור את השדה שלו, וגם היא מניבה

כמו השדה שלי.

מה הרב אומר? כשאני אקנה או לא אקנה?

אמר לו, הדבר דומה לאדם שיש לו חבית.

מלאה יין.

יש לו ברז אחת.

והוא שואל,

האם כדאי לעשות עוד ברז לחבית?

המזונות כתובים.

תעשה ברז אחד, או שתיים, או שלוש, או ארבע,

ולא יוציא יותר,

יוציא רק את הכמות שיש בתוך העמים.

אדם צריך לדעת, כל מה שבא עליו

זה הכל בחשבון מדוקדק משמיים.

ויש כאלה רוצים לשפר מצבם, או עושים כל מיני זה,

ומחליטים לשנות את גורלם,

יש כאלה עושים ככה, ועושים ככה,

יש כאלה טסים לחוץ, חושבים ששם יש פרנסה, בארץ אין, כאילו הקדוש ברוך הוא לא מאכיל את הגבלים פה,

רק גבלים אמריקאים,

וכל מיני חשבונות של אנשים שיכולים כאילו לשנות את מצבם.

זה כמו להחליף מסות שחותכים עצים במסות של יענן.

אפילו עליה אתה לא יכול לכתוב.

מה אתה בשכל שלך, מה אתה מחליף מקצוע?

זה מה שאתה אומר לך, זה מה שאתה עושה.

רבנו בכי אומר בשער הביטחון שיש אנשים שהקדוש ברוך הוא ברא אותם בגופם למלאכות.

אלה שסוחבים קררים, לא תראה אותם בגודל של רואי חשבון.

רואי חשבון בדרך כלל דקיקים כאלה,

או עפרונות.

ולא תראה כאלה סוחבים מקריבים.

רואי רואי רונות כאלה

מלאים בשר.

ניתן לו גוף להיות ספן.

אתה ראית פעם כזה טנק,

רואי חשבון?

אולי תמצא כזה אחד-שתיים שהם שינו אותם קצת.

איזה הוא מכובד?

המכבד את הבריות.

במדרש שמואל מפרש

מה זה שהוא אומר המכבד את הבריות, בריות?

הוא אומר שצריך לכבד רק מי שמכונה בשם ברייה.

מי שזכה,

שניכר עליו שהוא בצלם אלוהים,

במלוא הדרו,

בגין מעשיו הטובים,

שעליו נאמר ביברא אלוהים את האדם,

שהוא האדם החשוב שראוי הדבר שיכבדוהו.

זה נקרא ברייה.

דמונים אומרים, זה לא ברייה, זה ברייה משתנה.

יש ברייה,

מלשון בריות, ויש בירייה,

מעל חי קטן, ברייה משתנה.

אמנם אין צריך לחלוק כבוד לכסילים.

אין צריך לחלוק כבוד לכסילים.

אין צריך לחלוק כבוד לכסילים.

ואם יכבד אותם, יביא על עצמו קלון וביזוי עוד יותר גדול.

על זה אמר שלמה המלך, עליו השלום במשלי.

כי צרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד.

אם ייקח אדם אבן, מצרור אותה.

בבגד ארגמן עשוי משי.

לא די שאינו גורם בכך כבוד לאבן,

אלא אדרבא, הוא מפסיד את הבגד

שהאבן נתונה בו

משום שהתלכלך או התקרע מחמת האבן.

אז קצרור אבן במרגמה, מרגמה זה לא תותח.

זה בגד ארגמן.

ככה חולק כבוד לכסיל.

לא די שלא יתכבד.

הכסיל בכך,

אלא ייגרם ביזיון גדול החולק לו כבוד.

שיראו אנשים שהוא נותן כבוד למי שאינו ראוי בזו,

כמו הכבוד שהם נותנים אחד לשני בעלי הפיתות.

כתב רבנו יונה,

כי נמצאנו למדים מזה,

כי בכל כבוד אשר אדם מכבד לבריות,

לעצמו הוא מכבד,

שגורם להם שיצטרכו לכבדו

באשר הוא קדם וכיבד אותם.

והכבוד שנעשה בתורת חיוב

הוא כבוד אמיתי.

אם אתה הקדמת לכבד מישהו,

עכשיו הוא מחויב לכבד אותך,

ואפילו ביותר.

תמיד אמרו חכמים.

אחד אומר לך גוצ'אבס,

תגיד לו גוצ'אבס, גוצ'אבס.

צריך להוסיף תמיד.

אומר לך שבת שלום, תגיד שבת שלום הוא מבורך.

תמיד צריך להוסיף.

זה כבר חיוב,

מכיוון שהוא נקט ראשון

לכבד אותך.

אתה מחויב.

והחיוב, הכבוד הוא כבוד אמיתי.

זה כבוד יותר אמיתי.

כי זה בא מצד חיוב.

והתנא מביא ראיה לכך,

למה שאמר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

כי מכבדיי אכבד.

לא ייתכן שמישהו יכבד אותי ואני לא אכבד אותו.

השם אומר, כי מכבדיי אכבד.

וזה לומדים עם הקדוש ברוך הוא,

שהוא ברא את בני האדם

וכל הבריאה שלהם זה לכבודו, שיכירו בכבודו

ויעבדו אותו ויקבלו את כל מה שמגיע להם על פי מה שהוא

ייעד להם.

שנאמר, ולכבודים ברתי.

ולכן אנחנו חייבים בכבודו,

שבראנו לכבודו,

ולכן הוא לא צריך להחזיק לנו טובה כלל שאנחנו מכבדים אותו.

זו חובה שלנו.

למה שיחזיר לנו כבוד?

אם כל זה אומר השם ידבריו,

כי מכבדיי אכבד.

הוא משיב כבוד למכבדים.

אז ודאי הוא,

שאם האדם יכבד את חבריו,

אף על פי שאינו חייב בכבודו,

הם יהיו חייבים להחזיר לו כבוד.

חייבים.

קל וחום,

אם הקדוש ברוך הוא מחזיר כבוד למי שהוא לא חייב כבוד,

מי שכיבד אותך,

ודאי שאתה חייב להחזיר לו כבוד. אתה לא בראת אותו כבוד.

והוא העניק לך כבוד.

הוא מיוזמתו

העניק לך כבוד. אז אתה צריך להחזיר לו כבוד.

כבוד. חייב.

את זה ילמדו הליצנים.

אבל הם לא חכמים.

חכם לומד מכל אדם,

לומד מתינוקות וגנמים.

אבל הם לא צריכים רעב.

הם ידעים לכל ישירות.

השפע יורד אליהם ודרכם אל כל העולם.

וזה מגיע לכל העולם, כי העולם פיתה,

ואז זה זורם. אם זה היה בול,

זה היה נשפך לצדדים.

אבל ככה, כיוון שזה פיתה,

אז הכל מתפזר לחוכמתה,

מתפזרת באיומים,

שמי שלא יגיד שעולם פיתה הוא שקרן,

צריך להוכיח אותו,

ומי שלא יוכיח אותו ייתפס בעבור.

זהו, יש משימה עכשיו בעולם.

לא יאומן, כי זה...

חבל שהוא לא אמר איזה הוא טיפש.

אבל טוב, זה מובן, אני חושב, כבר אחרי כל הדרושה, מי הוא החכם, אז בני מי הוא הטיפש.

ואנחנו מודים לשם,

שהצילנו משוויונות ומבדיונות

מחרטוטים.

הכל יאודך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו הן קדוש גשם.

הכל יאדוך והכל ישבחוך והכל יאמרו הן קדוש גשם.

הכל יאדוך והכל יאדוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו הן קדוש גשם.

הכל יאדוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו הן קדוש גשם.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת בקורת עונג שבת

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת בקורת עונג שבת

עת

מקדש ה' שבע

מקדש ה' שבעת יסמכו במלאכותך שומרי שומרי שם

עונק שבע

יסמכו במלאכותך שומרי שומרי שם

עם מקדש

מקדש ה' שבעת יסמכו למצוות

הרי אני מכוון קיים מצוות חכמים

וביכן אני אומר מה שאומר