פרקי אבות חלק ג | הרב אמנון יצחק
פרקי אבות חלק ג'
נציבי יום:
v בסיעתא דשמיא אוריאל בן תקווה וכל משפחתו יחזרו בתשובה שלמה אמיתית בדרך קפ"ז רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל זיווגים הגונים מהרה יזכו לראות פני משיח ובנין אריאל במהרה בימינו אמן.
v לעילוי נשמת שלמה בר שמחה מנוחתו עדן ותשובה שלמה והצלה לכל יוצאי חלציו עד סוף הדורות.
v חזרה בתשובה שלמה לנועם בן אורנה מהרה אמן.
אנחנו ממשיכים בפרקי אבות ואנחנו בזוגות הבאים. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין.
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם. הם למדו אצל יהושע בן פרחיא וניתאי הארבלי. יהודה בן טבאי אומר, הוא היה רגיל תמיד לומר לדיינים שלושה דברים חושבים ואלו הן:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, כלומר שאסור לדיין לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו תטען טענה זו וטענה זו כדי שתזכה בדינך. ואפילו אם הוא יודע שהדין עמו לפי שעל ידי כך יחשדוהו וידברו עליו רעה.
וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. כשבעלי הדינים יהיו לפניך, תחשוב ששניהם לא דוברים אמת, ועל ידי כך תחקור היטב כל אחד ואחד.
וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים כשקיבלו עליהם את הדין. אחרי שקיבלו בעלי הדין את פסק הדין, תדון את החייב לכף זכות, שמא טועה היה בדעתו ולא נתכוון לגזול וכיוצא בזה. לכן יראה אותם כזכאים. הרי מישהו חייב ייצא פה. בכל אופן ילמד עליו זכות שמא טועה היה.
יהודה בן טבאי, הוא היה אחד מן הזוגות שעמדו בראש הסנהדרין בימי בית המקדש השני. הוא וחברו שמעון בן שטח, הם היו בני הזוג השלישי. זמן פעולתם היה בימי ינאי המלך. רבי מאיר וחכמים נחלקו מי משניהם היה נשיא ומי היה אב בית דין. ודעת רבי מאיר - יהודה בן טבאי היה נשיא ושמעון בן שטח אב בן דין, ולדעת חכמים להפך. חגיגה ט"ז.
נאמר בספר שמואל ב' ח' ט"ו "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" והגמרא דרשה שכשהיה שופט את בעלי הדינים שהיו באים אליו הוא לא היה מרחם על העני או מכבד את העשיר. אלא היה דן את שניהם בשווה. ולאחר שהיה פוסק את הדין, אם נפסק שהעני צריך לשלם כסף לעשיר אז דוד המלך היה נותן לו כסף משלו במתנה על מנת שיוכל לשלם את חובו ועל ידי כך היה עושה משפט וגם צדקה. משפט מי שצודק צודק, ואחר כך היה עושה צדקה. סנהדרין ו'.
למדנו עוד אזהרה לדיין מדברי רב פפא שאמר לא ידון אדם לא את אוהבו ולא את שונאו. לא את אוהבו לפי שאינו רואה לו חובה, ולא לשונאו לפי שאינו רואה לו זכות. כתובות ק"ה.
נאמר בתורה "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א' י"ז) ריש לקיש אמר שניים שבאו לדין ואחד מבעלי הדין הוא אדם רך והשני הוא אדם קשה בעל מריבה, כל עוד שלא שמע הדיין את טענותיהם או אפילו כששמע את טענותיהם אך אינו יודע להיכן הדין נוטה, יכול עדיין הדיין לומר להם איני רוצה לדון אתכם שמא יתחייב בעל דין הקשה ובעל המריבה וירדוף את הדיין. אבל מששמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, אינו יכול לומר להם 'איני דן אתכם' שנאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". זאת אומרת כל זמן שהוא עוד לא יודע לאן הדין נוטה, אז הוא לא עובר על "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". הוא יכול להחליט שהוא לא רוצה לדון כי הוא יודע שיהיה צרות רק מאחד מהצדדים פה. אבל אם הוא כבר יודע לאן הדין נוטה, הוא לא יכול להתחמק כבר מהדין ועליו נאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". זאת אומרת אין מה לעשות אתה צריך לעמוד עד הסוף ולהעמיד את הדין והצדק. סנהדרין ו'.
מעשה היה בימי שלמה המלך בשלושה בני אדם שהיו מהלכים בדרך בערב שבת וקָדַש עליהם היום. אמרו זה לזה בואו ונטמין ממוננו במקום אחד. הלכו והטמינו הממון. כשהגיע חצי הלילה עמד אחד מהם ונטל הממון והטמין אותו במקום אחר. במוצאי שבת ביקשו לילך לדרכם. הלכו לאותו מקום ולא מצאו את הממון. זה אומר אתה גנבת וזה אומר אתם גנבתם וזה. הלכו לדין לפני שלמה המלך. הסדירו לפניו את הדברים. אמר להם 'לבוקר משפט'.
מה עשה? ישב וחקר בחכמתו ובינתו להחזיר להם תשובה ולתפוס אותם מתוך דבריהם. כיוון שחזרו אצלו אמר להם 'שמעתי עליכם שאתם בעלי תורה ובעלי חכמה ומשפטים. בבקשה מכם דין אחד אני שואל את ששלח אליי מלך אחד לשאול אותי דבר שאירע במלכותו'. תעזרו לי לפתור את התעלומה. מעשה בילד וילדה שהיו גרים בחצר אחת והחליטו להתחתן יחד. מתי? כשיגדלו. ואמר הילד לילדה בואי ונעשה תנאי בינינו בשבועה שכל מי שירצה לשאת אותך לאישה אל תישמעי לו אלא ברשותי. ונשבעה לו על כך.
לימים נתארסה אותה הנערה. כיוון שנכנס החתן אליה אמרה לו איני שומעת לך עד שאלך אצל פלוני ואשאל רשות ממנו שכבר נשבעתי לו. מה עשתה? הלכה אצלו ואמרה טול כסף וזהב הרבה ופוטרני לבעלי. אמר לה הואיל ואת עומדת בשבועתך הרי אני פוטרך לבעלך ולא אקח משלך כלום. ולבחור שעמה אמר שמח בחלקך בשלום.
הלכו להם. בדרך חזרתם פגעו בהם ליסטים והיה ביניהם זקן אחד ונטל לעצמו את הנערה ואת כל הכסף והזהב שעמהם והתכשיטים שעליהם ורצה לאנסה. אמרה לו לליסטים הזקן בבקשה ממך המתן לי מעט עד שאספר לך דבר שאירע לי. סיפרה לו את כל המעשה. אמרה הנערה ומה אותו בחור שהיה עומד בפרקו כבש את יצרו ולא רצה לנגוע בי אתה שזקן אתה על אחת כמה וכמה. קח לך את כל הכסף והזהב שעמי ופוטרני ושלחני לשלום ואלך עם בעלי.
כיוון ששמע אותו זקן את דברי הנערה נשא עיניו לשמים ונשא בעצמו קל וחומר. ומה אני זקן שהולך על שפת קברי בכל יום ויום ועכשיו אני אעשה כך וכך? מה עשה? שילחה והלכה לה עם בעלה והחזיר לה את כל התכשיטים ואת כל הכסף והזהב שלקח מהם ולא רצה לנגוע בכל מה שלהם ולהנות משלה כלום.
ועכשיו אמר שלמה המלך לבעלי הדין השלישייה הזאת הנחמדה זה המעשה ששלח אליי אותו המלך לפרש. איזה מהם משובח מכולם? אִמרו לי עם מי הדין. פתח הראשון ואמר משבח אני את הנערה שעמדה בשבועתה. פתח השני ואמר משבח אני את בעלה שכבש את יצרו ולא רצה ליגע בה. פתח השלישי ואמר משבח אני את הליסטים הזקן שגזל את הממון והחזיר להם את כל הממון שנטל ולא רצה ליגע בו.
מיד פתח שלמה המלך ואמר מה זה שלא היה שם ורק שמע את המעשה וכבר הרהר אחר הממון שלא ראה מימיו, ממון זה שאנחנו עוסקים בו על אחת כמה וכמה. מיד ציווה שלמה המלך וכפתו אותו והלקוהו עד שהודה לפניו והראה להם את אותו מקום שהטמין שם הממון וראו כולם כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט. זה מתוך מדרש עשרת הדברות. אז זה מה שאמר יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכולי. צריך לדון כמו שצריך.
שמעון בן שטח אומר הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. הדיין צריך לחקור היטב את העדים שבאים להעיד בבית הדין כדי שיוכל לברר אם עדי אמת הם או אולי מעידים שקר. וגם צריך להיות זהיר בדבריו שמא מתוכם ילמדו לשקר. הדיין צריך להיזהר בחקירות שחוקר את העדים שלא ילמדו ממנו לומר דברים שלא היו כדי לזכות בדין. לדוגמה שלא יאמר הדיין שמא כך היה מעשה. וכן לא יאמר אם היה כך וכך היה זכאי, שמא מתוך כך ילמדו לשקר בטענות שלא היו. כי כאילו נותן להם פתח. אומר שמא כך היה המעשה, 'אה כן כן כך היה המעשה כן כן נכון ככה זה היה המעשה', הוא לומד מתוך הדברים שלו. ואם הוא אומר לו 'תשמע אם זה היה כך וכך אז היה זכאי', 'וואי איך נזכרתי בדיוק זה היה המעשה!'
שמעון בן שטח היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת בית המקדש השני והוא וחברו יהודה בן טבאי היו בני הזוג השלישי. וחכמים אמרנו שנחלקו מי משניהם היה נשיא ומי אב בית דין.
בירושלמי מובא מעשה ב-300 נזירים שעלו לירושלים ובאו לפני רבי שמעון בן שטח שיתיר להם את נדרי נזירותם ויפטור אותם מלהביא את קרבנות נזירותם שהם חטאת עולה ושלמים לכל אחד ואחד. אז סך הכל עליהם להקריב 900 בהמות ואין ידם משגת להביא קרבנות אלו. מה עשה רבי שמעון בן שטח? הכניס אותם אליו אחד אחד ומצא פתח וחרטה ל-150 נזירים והתיר להם נדרי נזירותם בהתרת חכם. ובהיות שחכם עוקר את הנדר מעיקרו נפטרו מחיוב הקרבנות של נזירותם. ואילו ל-150 הנזירים האחרים לא מצא פתח לנדריהם.
בא אל ינאי המלך ואמר לו 'יש כאן 300 נזירים שעלו מחוץ לארץ וחייבים הם להקריב 900 קרבנות ואין ידם משגת לכך. תן להם את החצי משלך ואני אתן להם חצי משלי וילכו ויקריבו. שלח לו ינאי המלך דמי 450 קרבנות עבור 150 הנזירים והקריבום. הלך אחד והלשין לפני המלך ואמר לו 'לא נתן רבי שמעון בן שטח משלו כלום'. שמע זאת ינאי המלך וכעס עליו מאוד. וכששמע רבי שמעון בן שטח שהמלך כועס עליו נתיירא ממנו וברח.
לאחר זמן באו אנשים חשובים ממלכות פרס אל ינאי המלך לבקרו בירושלים וכשישבו אצלו וסעדו על שולחנו אמרו לו 'אדוננו המלך זכורים אנו שכשביקרנו אצלך בפעם האחרונה היה כאן זקן אחד חכם שהיה אומר לפנינו דברי חכמה ששמחו את לבנו. היכן הוא עכשיו?' סיפר להם המלך את כל המעשה. אמרו לו 'רצוננו שתשלח שליחים להביאו לכאן'. שלח אחריו ינאי המלך ונתן לו הבטחה שלא יארע לו כל רע. ובא וישב בין המלך והמלכה.
אמר לו ינאי 'מפני מה היתלת בי בעניין הנזירים שאמרת שתתן חצי מממונך ובסוף לא נתת כלום?' אמר לו 'לא היתלתי בך אלא אתה נתת מממונך ואני נתתי מחכמת התורה שבי שמצאתי להם פתח להתירם ובזכותי 150 נזירים לא היו צריכים להקריב 450 קרבנות ואם כן יוצא שנתתי להם כמוך שנאמר "בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף" (קהלת ז' י"ב)'.
אמר לו 'ולמה ברחת?' אמר לו 'שמעתי שאדוני כועס עליי ורציתי להמתין עד שיעבור זעמך כמו שכתוב בישעיה כ"ו "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" זאת אומרת תתחבא בינתיים עד שיעבור הזעם. קרא עליו ינאי המלך את הפסוק "וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". קהלת ז'. אמר לו 'ולמה ישבת בין המלך והמלכה?' אמר לו 'מפני שכך נאמר בספר בן סירא "סַלְסְלָהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵין נְגִידִים תוֹשִׁיבֶךָּ"'. כלומר על ידי לימוד התורה זוכה אדם להתרומם עד כדי ישיבה בין שרים חשובים.
אמר ינאי המלך למשרתיו 'תנו לו כוס לברך'. לקח רבי שמעון בן שטח את הכוס ואמר 'נברך על המזון שאכל ינאי וחבריו!'. אמר לו 'עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי שאתה אומר כן? וכי כך היא הנוסחה של הברכה?' אמר לו 'וכי איך אומר? אומר נברך על המזון שלא אכלנו? שהרי לא אכלתי כלום!'. ביקש המלך ממשרתיו שיתנו לרבי שמעון איזה דבר לאכול. נתנו לו ואכל ומשאכל אמר 'נברך על המזון שאכלנו'. ירושלמי ברכות פרק ז' הלכה ב'.
כשנתמנה שמעון בן שטח לנשיא באו והודיעו לו שיש 80 נשים מכשפות במערה באשקלון. מה עשה? כינס 80 בחורים בעלי קומה ולכל אחד נתן כד גדול וטלית בתוכו, ולקח אותם עמו אל המערה. אותו היום היה יום גשום ביותר. אמר רבי שמעון בן שטח לבחורים היזהרו בהן שהן 80. ומיד כשתכנסו כל אחד מכם יגביה מכשפה אחת מעל גבי הקרקע. למה? כי הם לא יכולים לפעול כשהם מעל הקרקע ועל ידי כך לא יוכלו לכשף אתכם.
הלך רבי שמעון בן שטח נכנס לתוך המערה שהיו בה 80 מכשפות, ואת 80 הבחורים השאיר בחוץ שיחכו להוראה ממנו. כשראו המכשפות אמרו לו 'מי אתה?' אמר להן 'מכשף אני ובאתי ללמד אתכן סוגי כשפים'. אמרו לו 'מה אתה יכול לעשות?' אמר להן 'אם תרצו אני יכול להביא לכם כעת 80 בחורים כולם עטופים בטליתות יבשות למרות שהגשמים העזים יורדים כעת בחוץ.' אמרו לו 'הבה נראה'. יצא רבי שמעון בן שטח מחוץ למערה, רמז לבחורים שילבשו מיד את הטליתות היבשות שהביאו בכדים, שלא יירטבו, וייכנסו למערה.
נכנסו כולם כאחד אל המערה וכל אחד אחז באחת המכשפות והגביהו אותן מעל גבי הקרקע הוציאו אותן מן המערה הביאו אותן לבית דין דנו את דינן וגזרו עליהן דין מוות. ככתוב "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". ותלו את כולן ביום אחד.
נתקנאו קרוביהן של המכשפות בדבר ובאו שניים מהם והעידו עדות שקר על בנו של רבי שמעון בן שטח על עבירה שיש בה חיוב סקילה. ונגמר דינו לסקילה. כשהיה יוצא להיסקל אמר 'אם יש בי עוון זה לא תהא מיטתי כפרה על כל עוונותיי. ואם אין בי עוון זה מיתתי תהיה כפרה עליי ועליכם ותהא הקולר תלוי בצוואר העדים'.
שמעו העדים את דבריו וחזרו בהם מעדותם והודו שהם העידו שקר ונתנו טעם לדבריהם שזה בגלל שרבי שמעון בן שטח הרג את המכשפות והם עשו זאת. ביקש אביו להחזירו אמר לו בנו 'אבא אתה אם ביקשת שתבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה הנדרסת', זה מפתן הדלת שכולם דורכים עליו כי ההלכה אומרת כיוון שהעדים הגידו את עדותם שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד. סנהדרין מ"ד.
רבי שמעון בן שטח תיקן כמה תקנות בתור נשיא הסנהדרין ביניהם החשובה ביותר תקנתו שיהיו התינוקות הולכים לבית ספר, ירושלמי כתובות פרק ח'. וידועה תקנתו לכתוב אחריות נכסים בכתובת האישה שכל נכסי בבעל יהיו ערבים ומשועבדים לפרעון הכתובה. תוספתא כתובות י"ב א'.
רבי שמעון בן שטח הורה שאין לדון דיני נפשות על פי אמדן הדעת, אלא על פי שני עדים שמעידים שראו את המעשה בעיניהם ממש. ומספר אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. אמרתי לו רשע מי הרגו לזה אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שני עדים יומת המת אבל היודע מחשבות הקב"ה יפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אמרו לא זז משם עד שבא נחש והכישו ומת, סנהדרין ל"ז. איי איי איי איי איי, מה לעשות, אפילו אם אתה רואה ואתה עד יחיד זה לא מועיל צריך שני עדים.
רבי שמעון בן שטח קיים בשלמות את דברי התורה לדיין "ולֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" ואף למלך עצמו לא נשא פנים כמו שמסופר במסכת סנהדרין י"ט עבדו של ינאי המלך הרג את הנפש שלחו הסנהדרין לקרוא למלך שיבוא לדין בפניהם בא וישב לו לפניהם. אמר לו רבי שמעון בן שטח 'ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד'. אמר לו 'לא כשתאמר אתה אעמוד אלא כשיאמרו לי חבריך שבסנהדרין'. נפנה לימינו כבשו כולם פניהם בקרקע. פחדו. הפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע. אמר להם רבי שמעון בן שטח 'בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם'. מיד בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. אתם שומעים דבר כזה? הסנהדרין פחדו מינאי המלך להגיד לו שיעמוד בדין. הוא לא פחד ואמר להם 'אתם בעלי מחשבות יבוא בעל המחשבות וייפרע מכם' ושלח הקב"ה את המלאך גבריאל חבטן בקרקע ומתו.
בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בליל שבתות עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים על מנת להודיעם כמה שהחטא גורם. בדור שהוא צדיק הפירות יפים ואם אינם יפים עוונות הדור גרמו זאת. תענית כ"ג.
מעשה ברבי שמעון בן שטח שביקש מתלמידיו שילכו ויקנו לו חמור על מנת שיוכל להשתמש בו להעברת משאות ממקום למקום. הלכו תלמידיו מצאו חמור אחד של ישמעאלי שהיה למכירה. קנו אותו מהישמעאלי והביאו אותו לרבי שמעון בן שטח. כשראה רבי שמעון בן שטח את החמור הוא שם לב שאבן טובה ויקרה תלויה לו בצווארו. אמרו לו תלמידיו 'רבנו ברכת ה' היא תעשיר! ה' אוהב אותך ועל ידי שקנית את החמור זכית גם באבן יקרה ששווה הון תועפות!' אמר להם רבי שמעון 'לכו בבקשה ותחזירו את האבן היקרה לישמעאלי. אני התכוונתי לקנות חמור בלבד ולא גם את האבן היקרה. אני לא מחפש להיות עשיר גדול אבל אני מעדיף שיתקדש שם שמים על ידי'.
הלכו תלמידיו והחזירו את האבן היקרה לישמעאלי והיה אותו ישמעאלי הולך וקורא וצועק בקול גדול 'ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח' ונעשה קידוש ה' גדול ברבים. ירושלמי בבא מציעא פרק ב' הלכה ב'. הוא לא היה חייב מן הדין להחזיר את זה. לא משיבים אבידה לגוי. ובכל אופן הוא העדיף את קידוש ה' מאשר הכסף. ובאמת הגוי הבין שזה כח לא אנושי כי זה כנראה היה יהלום אבן טובה יקרה מאוד מאוד ולהחזיר את זה, זה לא יכול להיות שבן אדם מחזיר דבר כזה, ובפרט אם היהודי לא חייב בכלל להחזיר, ובכלל הישמעאלי לא יודע שזה נעלם לו, אז זה רק אלוקים שלהם שהם עובדים אותו, רק זה יכול להיות. אז זה היה קידוש ה' גדול ברבים. וזה גדולי ישראל, ואנחנו צריכים ללמוד מהם. עד כאן להיום, תודה.
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (ישעיה מ"ב, כ"א)
לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:
02-3724787