רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

לעילוי נשמת אירן תאיטה אביטבול בת עתו

תהיה מנוחתה בגן עדן אמן

רבי חלפתא בן דוסא,

איש כפר חנניה,

אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם

שנאמר אלוהים ניצב ועדת אל

ומניין אפילו חמישה

שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה

ומניין אפילו שלושה

שנאמר בקרב אלוהים אשפוט

ומניין אפילו שניים

שנאמר אז נדברו יראי אדוני של רעהו

ויקשב אדוני וישמע

ומניין אפילו אחד

שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי

אבוא אליך וברכתיך

פירוש רשי

לרשי יש גרסה אחרת

עשרה שהיו יושבים בדין

לא עשרה שיושבים ועוסקים בתורה

עשרה שהיו יושבים בדין גרסינן

מה זה בעדת אל?

אין עדה פחותה מעשרה

שנאמר במרגלים במדבר יד'

עד מתי לעדה הרעה הזאת

יצאו יהושע וחלב?

הרי עשרה?

זאת אומרת העדה הזאת נקראים עשרת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה הם היו שנים עשר

שניים יצאו מהם

נשארה העדה הזאת, אז כמה זו העדה? עשרה.

ומניין אפילו חמישה

שנאמר בקרב אלוהים אשפוט

שלושה דיינים

ושני בעלי דינים.

היות בגרסה של רשי

שמדובר על יושבים בדין,

אז עכשיו שאומר

ומניין אפילו חמישה,

מי זה החמישה?

אומר

שלושה דיינים

ושני בעלי דין,

אלה שבאים בפני הדיינים,

אז הם ביחד חמישה.

אז זאת אומרת שכינה שרויה ביניהם גם,

בתוך החמישה האלה.

ומניין אפילו שלושה

ששורה בהם שכינה,

שנאמר באגודתו על ארץ יסעדה.

אז אצלו בכלל הגרסה האחרת, כי פה נאמר בחמישה באגודתו,

ובשלושה נאמר פה בקרב אלוהים אשפוט.

ופה הוא אומר, ומניין אפילו שלושה,

שנאמר באגודתו על ארץ יסעדה.

מי זה אגודתו על ארץ יסעדה?

אומר, האש

והאוויר

והמים

הם שלושה.

אש זה למעלה, אחר כך אוויר ואחר כך מים.

על ארץ יסעדה,

על יסוד הארץ הם מקיפים.

הרי לך ששלושה קרויים אגודה.

אז מפה רואים

מה זה אגודתו?

אגודתו זה אש,

אוויר ומים על ארץ יסעדה, זה שלושת הכוחות האלה

מכאן שהם אגודה.

הנה, מצינו שלושה קרויים אגודה,

אגודת אזוב.

ומה זה אגודת אזוב? זה שלושה קלחים.

אז שלושה זה אגודה.

ויש ספרים,

שכתוב בהן,

כמו שאמרנו,

במשנה אצלנו.

אז הוא אומר, רש״י, יש ספרים שכתוב בהם, ומניין אפילו חמישה

שנאמר ואגודתו על ארץ יסעדה.

אז מה יהיה הסבר לפי מה שאנחנו אמרנו במשנה אצלנו, לא לפי גרסת רש״י?

אז מה זה אגודה, שלושה או חמישה?

כי מביאים את הפסוק הזה גם לפי הגרסה שלו,

וגם לפי הגרסה שלנו.

אז הוא אומר, אומניין אפילו חמישה שנאמר באגודתו על ארץ יסעדה. אז האגודה זה החמישה.

כשאדם עוגד בידו אחת,

שיש בה חמש אצבעות,

כל מה שאתה עוגד ביד,

אז זה בחמש אצבעות, אז זה חמישה.

וכלל אצבעות שביד קרויים אגודה.

ובראש המקרא,

ראש המקרא של אגודתו על ארץ יסעדה, הוא אומר,

הבונה בשמיים מעלותיו,

כלומר השכינה שהיא בשמיים,

יורדת למטה לארץ.

מתי?

כשיש שם אגודה שעוסקים בתורה.

אז פה הוא מדבר כבר על תורה.

כשעוסקים בתורה, זאת אומרת, הוא ידע מגרסה אחרת.

אבל הוא אומר, גרסינן, אנחנו גורסים,

כמו שהוא אומר.

ומנין אפילו שלושה,

שנאמר בקרב אלוהים, ישפוט.

אלוהים זה שם של דיינים,

ולכן הוא אומר, דיינים הם שלושה.

אז שכינה שורה גם בשלושה.

ומה זה מנין אפילו אחד?

שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי,

אבוא אליך וברכתיך, זה אנחנו אומרים במשנה שלנו.

מה הוא אומר?

כי נטל עליו.

זאת אומרת, אדם ישב ולמד,

הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר על ידי זה שמשרה שכינתו עליו, כי נטל עליו.

אז בשיעורים הקודמים למדנו, כי נטל עליו נותן לו שכר.

פה רשי מסביר מה זה נטל,

שכח עליו,

מלשון סיכוך.

איפה הוא לומד?

הוא אומר שהתרגום של וסקוטה

זה ותתל.

פה כתוב ותתל, אבל ותתל כתוב בתרגום.

אז הפסוק אומר ככה.

ושמת שם את ארון העדות,

וסקוטה על הארון את הפרוכת.

אז התרגום אונקלוס אומר,

ותשבית מניות ארונה לסעדותה ותתל.

על ארוניות פרוכתה.

הירושלמי אומר, ותתלל

לשכך.

בקיצור,

נטל לשון סיכוך, סכך, הגנה,

להגן עליו.

כלומר, השכינה שוחכת עליו, מגינה עליו.

מי שלומד גם לבד.

טוב, זה רשי.

ערבבנו קצת, אני מקווה שתסתדרו.

עכשיו אנחנו חוזרים למשנה שלנו, שמדברת בעשרה שיושבים ועוסקים בתורה,

שכינה שרויה ביניהם.

זאת אומרת, עכשיו, שכינה שרויה בינינו.

הנה רבו דברי המפרשים,

שביארו בארוחה את דברי המשנה כאשר יובא להלן בסייעתא דשמיא.

יש אומרים בארוחה שזה הרגיל,

ויש אומרים גם בארוחה,

אפילו שארוחה זה לשון רפואה.

יש כאלה שאומרים שגם ניתן לומר בלשון הזה.

אמנם בתחילת הדברים נביא בקצרה את מה שכתבו המפרשים,

רבנו יונה,

בהובא בילקוט מעמלועז ובשאר מפרשים,

לבאר את הלימודים שבמשנה, איך לומדים כל דבר.

הנה עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, לומדים מהפסוק

אלוהים ניצב בעדת אל.

כל מקום שנאמר עדה אינו פחות מעשרה.

כמו שפרש רש״י על הפסוק

עד מתי לעדה הרעה זאת?

ואלו המרגלים,

ומכאן נעדה שהיא עשרה.

ואם כן, גם כאן שנאמר אלוהים ניצב בעדת אל,

לומדים שמדובר בעשרה שעוסקים בתורה,

ואז השכינה שרויה ביניהם.

לגבי חמישה,

אמר התנא מנין

או מנין

אפילו חמישה,

שנאמר באגודתו על ארץ יסעדה.

משום שהאגודה כוסרין עם היד

שיש בה חמש אצבעות,

ועל כן אגודתו רומז על חמישה שעוסקים בתורה.

ומנין אפילו שלושה,

שנאמר בקרב אלוהים ישפוט.

מכיוון שנאמר ישפוט,

ומדובר מדיינים הדנים דין תורה,

ובהיות שאין דין

פחות משלושה,

אז לומדים

שמדובר בשלושה שעוסקים בתורה,

שהשם יתברך שורה בקרבם.

ולגבי שניים,

לומדים מהפסוק

אז נדברו יראי השם,

שני מדברים דברי תורה.

איש אל רעהו.

השם יתברך מקשיב לשיחתם,

וכותב דבריהם לפניו.

ולגבי האחד

של לומד תורה,

כתוב אבוא אליך וברכתיך,

בלשון יחיד,

שגם על היחיד משרה שם שכינתו.

אז למה צריך להגיד? אם יש באחד, ודאי שיש בשלושה, ובחמישה, ובעשרה. למה צריך להגיד?

זה לא אותה הדרגה של השראת השכינה,

ולא אותן השגות,

וכן הלאה.

אז החילוק הוא

ברמת השראת השכינה.

תמהו המפרשים,

כיוון שהסיקה תנא,

שאפילו, או הוא שואל,

שאפילו אחד העוסק בתורה זוכה להשראת השכינה.

אם כן, ודאי שניים, שלושה, חמישה,

עשרה

זוכים. אז מה צריך לפרט כל אחד מהם ששכינה שרויה?

תרץ בילקוט מעם לועז,

שבכל אחת מהחלוקות השנויות במשנתנו יש דבר של חידוש מיוחד.

כי הנה, אחד שלומד תורה,

אפילו שהוא זוכה להשראת שכינה,

אבל הוא לא זוכה למעלתם היתרה של שניים שדבריהם נכתבים בספר הזיכרון לפני השם.

אז אצלם יש גם השראת שכינה וגם כתיבה בספר זיכרון.

וכשנאמרה מעלת השניים,

מזה לא נדע מעלת השלושה,

שגם בעת שאינם לומדים בפועל,

אלא רק יושבים לדון את העם,

שכינה ביניהם.

כן, אבל אנחנו מדברים על שלושה שעוסקים בתורה,

ואנחנו לומדים מהפסוק

שזה מניין של שלושה.

בקרב אלוהים ישפוט שזה שלושה, שזה דיינים, אבל לא באנו לדבר על דיינים,

באנו לדבר על מי? על עוסקים בתורה, ולמדנו ששלושה לומדים מאיפה?

מאצל דיינים, ששם השרוי.

אבל פה הוא אומר,

הוא הולך לפי

רשי

שאלה יושבים לדון את העם, אז שכינה ביניהם.

מה שאין בשניים, השניים עוסקים בתורה.

פה מדובר בדיינים שיושבים בדנים, אז יש להם

עוד דבר שונה.

זה עניין הדין.

לזה אמר, מניין

אפילו שלושה,

לומר כי גם שלושה שיושבים לדון,

אפילו שאין לימוד תורה ממש,

גם כן זוכים להשראת שכינה.

זה שונה משניים.

ובעשרה,

דילג על חמישה,

ובעשרה יש מעלה מיוחדת

שהשכינה מקדימה לבוא אליהם תכף, כאשר הם מכינים את עצמם לעסוק בדברי תורה.

כבר, עוד לא ישבו והתעסקו.

עצם שהתאספו

לצורך הלימוד כבר הקדימה השכינה לבוא.

וזה מבואר להדיא במסכת דרכות ו',

ושם כתוב בסיכום, כשיש עשרה מקדימה שכינה לבוא.

ובמדרש שמואל דקדק זאת מן הפסוק

שהביאה המשנה לראיה,

אלוהים ניצב בעדת אל.

שהקדים הפסוק זאת

ואמר אלוהים ניצב

לפני בעדת אל.

לא אמר בעדת אל

ניצב השם,

אלא כתוב שהוא ניצב לפני העדת אל.

לומר שהוא ניצב טרם שנתכנסו כל העדה.

טוב, זה פירוש שמביא אמיעם לועז שהיו צריכים לחלק,

כיוון שמכל אחד לא היינו לומדים על השני, כי יש חידוש נוסף אצל כל אחד.

בהחסיד יעבץ כתב,

וכך הובא גם במעם לועז,

כי החילוק שבין רבים הלומדים תורה למועטים

הוא בעניין משך הזמן שזוכים להשראת השכינה.

ובער העניין בדרך משל,

מלך שולט על כמה מדינות,

ויבא למושב לו באחת המדינות.

בנה לו ארמון מפואר

כראוי למלך אדיר,

וקבע שם מגוריו.

אמנם

כיוון שהוא מחבב מדינה נוספת במלכותו,

והיה חפץ לשהות גם שם לעיתים מזומנות,

החליט לבנות גם שם בית נאה,

ראוי למלכות,

לא מפואר כמו הארמון,

במקום שאיווה למושב לו.

והיה עוד מקום,

שדרך המלך היה לבוא לשם בחשאי,

בחשאי,

תימנים אומרים, בחשאי, במשך שלושה ימים.

מדי תקופת זמן,

כשהיה רוצה לפוש מעט מהטרדות,

ולא חפץ שיפריעוהו,

היה לבוש בבגדים פשוטים,

שלא יכירוהו,

ולכן לא בנו לו שם בית מלכות,

אלא מה היית פשוט, וילה כזאת יפה.

לפעמים

היה מוכרח המלך גם לעבור ממדינה למדינה, לצורך מה?

היה צריך להיכנס, לאכול ולישון באיזשהו מקום, לאגור כוח.

עבור זאת, לא צריך שיהיה לו בית משלו,

נכנס לבית אחד ממקורביו

כמה שעות,

ואחר כך ממשיך בנסיעתו.

כדבר הזה אומר היעבץ משנתנו.

יש בה דרגות שונות בהשראת השכינה.

על היחיד שעוסק בתורה

אומר הפסוק, בכל המקום

אשר אזכיר את שמי,

אבוא אליך וברכתיך.

אז השראת השכינה אצלו היא בדרך עריי,

על הדרך.

בכל המקום אשר אזכיר,

איפה שאני שומע שמזכירים את שמי,

אז אני בא, עובר שם

למשך הזמן קצת.

הקדוש ברוך הוא בא רק לברך אותו,

ותכף ומייד פונים משם.

ולגבי שניים שלומדים,

כתוב ויקשב אדוני וישמע.

מה פירוש? הקדוש ברוך הוא מתעכב אצלם יותר זמן,

להקשיב, להאזין, לשמוע את דברי התורה שהם אומרים.

ובשלושה

נאמר, בקרב אלוהים ישפוט.

זה כבר השראת שכינה יתרה,

כי הלשון בקרב

מורה על כך שהוא שורה בתוכם ובקרבם.

ובחמישה

נאמר, ואגודתו על ארץ יסדה.

מעלה יתרה כאן,

השראת השכינה בזה זה כעניין אגודה וקשר ויסוד,

בדומה ליסוד של בניין,

שהוא נשאר לעולם חלק מן הבניין.

ששש.

חמישה שמעתם?

ובעשרה ישלמות השראת השכינה,

ככתוב אלוהים ניצב בעדת אל.

משמעו שהוא שורה שם ביציבות,

ניצב

ובתמידות.

וזה דומה לארמון של המלך שבמשל,

שנמצא במקום מושבו,

ושם עיקר דירתו.

במדרש שמואל דאר את דברי המשנה באופן אחר.

עשרה שעוסקים בתורה זוכים

שהשם יתברך יקדים לבוא אליהם עוד טרם יתכנסו.

וגם

השם יתברך שורה אצלם בעמידה ולא בישיבה.

ככתוב אלוהים ניצב.

בזה יש זכייה מרובה וכבוד גדול לעשרה אנשים הללו,

שכביכול השכינה לא חפצה לשם במעמד נשגב זה,

אלא עומדת על מעמדה.

אכן בחמישה נאמר, ואגודתו על ארץ יסעדה,

הם לא זוכים לכבוד גדול כזה,

והשכינה אינה עומדת עליהם, אלא נמצאת ביניהם.

בשלושה,

בקרב אלוהים ישפוט.

הנה, כיוון שהדיינים דנים בישיבה,

נמצא שגם הקדוש ברוך הוא,

הדן עימהם,

יושב ביניהם.

וכששניים עומדים,

אין הקדוש ברוך הוא יושב עימהם יחד,

אלא בא לאחר לימודיו

לשמוע דבריהם.

ככתוב,

אז נדברו

ביקשב

רק אחרי שאז נדברו.

רק אז ביקשב השם ישמע.

ובאחד לא הסביר,

אבל לפי הפירוש הקודם,

בא ככה ביקור ונותן לו ברוכה וממשיך.

ומניין אפילו שניים,

שנאמר אז נדברו יראה אדוני של רעהו ויקשב אדוני וישמע.

הפסוק הזה נמצא בתרי עשר,

בשנים עשר הנביאים, במלאכי ג'

טוז.

ושם ממשיך הכתוב ואומר,

בפסוק יז יח,

והיו לי אדוני צבאות ליום אשר אני עושה סגולה,

וחמלתי עליהם

כאשר

יחמול איש על בנו העובד אותו.

ושבתם

וראיתם בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוהים לאשר לו עבדו.

כתב בי אלקוט מעם לא עש.

אלו הפסוקים

רומזים למה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בראשית רבה סג' א'.

כל מי שיש לו בן יגע בתורה,

האב מתמלא עליו רחמים,

שנאמר במשלי כג טו',

בני,

אם חכם ליבך אשמח ליבי גם אני.

והנה לא רק אביו מולידו שמח עמו,

אלא גם אביו שבשמיים

הקדוש ברוך הוא שמח מלימודו,

ומתמלא עליו רחמים.

איפה זה נרמז שגם הקדוש ברוך הוא כתוב בפסוק מפורש?

אשמח ליבי גם אני.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא שמח, וגם אני, האבא,

המוליד.

אז זה,

מדובר על הקדוש ברוך הוא.

ומעתה,

מורה ששניים העוסקים בתורה,

הקדוש ברוך הוא

מתמלא עליהם רחמים,

וכותב ספר זיכרון לפניו.

היינו, הלימוד תורה הזה עומד להם לזיכרון,

שירחם עליהם הקדוש ברוך הוא בזכותו,

לאחר זמן.

אז זה שמור בפנקס,

ומתי שצריך להוציא את הזכויות האלה,

מוציאים אותן.

עוד בילקוט מעם לא עז,

נרמז במשנה גם גודל מעלת סיפורי צדיקים וגדולי ישראל.

לא רק כשמדברים בני ישראל דברי תורה בלבד,

שכינה שרויה ביניהם,

אלא גם כאשר מדברים ומספרים אודות מעשי הצדיקים,

מעלותיהם,

מידותיהם הטרומיות,

ועד היכן הגיעה צדקתם ועבודתם את הבורא?

שעל ידי דיבורים אלה השומע ירצה לעשות כמותם?

נמצא שדיבורים אלה נחשבים כלימוד בספרי מוסר ויראה.

זה שאמר הכתוב.

אז נדברו

יראי השם,

שהשיחה והדיבור

שיהיו נדברים בין איש אל רעהו,

נסוב

על יראי השם.

אחד יסוח אודות מעלתו על נשגבה של איש גדול פלוני,

והשני יספר מה שידוע לו על דרכי העבודה של גדול בתורה אחרת.

ואז ויקשב ה' וישמע את דבריהם,

כי דבר זה חשוב בעיני הקדוש ברוך הוא, לדבר משיחות על צדיקים.

אז כל זה מרומז בפסוק, אז נדברו

איש אל רעהו,

ויקשב השם שמע, ויכתב ספר

לפניו

ליראי השם,

וחושבי שמו.

אז הם דיברו על יראי השם שם.

השפת אמת טמאה.

מה הראייה של המשנה מהפסוק

ויקשב ה' וישמע?

מה הראייה מפה שהשכינה שרויה ביניהם?

הרי הקדוש ברוך הוא שומע גם משמי השמיים.

אז איך זה מוכיח שהשכינה ירדה ושורה ושוכנת איתם למטה?

הפסוק הזה כתוב רק שהוא הקשיב ושמע.

אבל הוא אומר, יש ראייה מהפסוק.

היינו יכולים להגיד, וישמע השם.

למה צריך ויקשב?

מה זה ויקשב?

זאת אומרת, רואים שהקדוש ברוך הוא עושה מעשה מיוחד כביכול לשמוע את דבריהם.

ולכן ויקשב זה כאילו לעטות אוזן יותר.

זה לא מאותו מקום כאילו, זה בא להגיד שיש פה הקשבה יתרה, זאת אומרת,

פעולה נדרשת ונצרכת.

את זה לומדים שיש אשרת שכינה.

איזה דיוקים.

בשפת אמת דקדק

מפני מאמר הכתוב

אזכיר את שמי.

מה המשמעות?

שכאילו הקדוש ברוך הוא, הוא מזכיר את שמו.

בכל המקום אשר אזכיר, לא נזכר שמי

על ידי אחרים, אלא אני אזכיר כאילו, כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו מזכיר את השם שלו.

אבל פה מדובר באדם שלומד תורה והוא מזכיר את השם יתברך.

אז היה צריך להיות כתוב אשר תזכיר,

או אשר נזכר.

תראה את זה ששפת אמת.

כל הנעשה בעולם הזה,

הכל זה מעת השם יתברך. גם מה שאני מדבר עכשיו,

זה מכוח השם שנתן לי אפשרות לדבר. זה בעצם, הוא פועל בי

כשאני מדבר, אחרת אני לא יכול לדבר.

השם שפתיי תפתח,

ורק אז

הופי יגיד תהילתך.

אז גם מה שהאדם אומר תורה או מקיים מצוות,

זה מכוחו של הקדוש ברוך הוא.

והוא נותן לנו כוח לפעול ולעשות.

ורואים את זה בנוסח

התפילה

בנשמת כל חי.

על כן, איברים שפילגת בנו

ברוח ונשמה שנפחת באפנו,

בלשון אשר שמת בפינו,

הן הם יודו

ויברכו

וישבחו.

הרי לא אנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא,

אלא

רק האיברים

שהוא נתן בנו, הם מפארים אותו.

כתוב על כן איברים שפילגת בנו,

הם מפולגים ומחולקים,

ברוח ונשמה שנפחת באפנו,

הן הן יודו.

זה לא אנחנו,

והן, מכוחך.

נמצא שעכשיו ברור מה זה אשר אזכיר את שמי.

אזכיר, אני רגע מזכיר לך שאני, זה אני, זה שמה שאתה מדבר זה אני.

מכוח שאני נותן בך אתה מדבר.

לפי שבאמת השם יתברך הוא נותן לאדם את הכוח והיכולת

להזכיר את שמו,

לשבח ולפאר.

ועם כל זה אומר הקדוש ברוך הוא, ברוב רחמם וחסדם,

אבוא אליך וברכתיך.

אפילו שאני הפועל דרכך,

אמנם אתה בבחירה בוחר מה לעשות,

אבל אני נותן לך את הכוח לפעול ולומר, וזה,

אני אבוא אליך

וברכתיך.

אף על פי שהקדוש ברוך הוא עוזר לו לכך,

נותן לו הקדוש ברוך הוא ברכה, כאילו עשה זאת בעצמו.

שבח לאל בורא עולם.

חסדי השם כי לא תמנו, כי לא חלו רחם.

במדרש שמואל

ביאר את העניין באופן אחר,

על פי מאמר חכמים זיכרונם רכה, קידושין למד.

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום,

ומבקש המיתו.

מבקש לפתות אותו לחתו ולמיתו.

ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו,

אינו יכול לו.

הרי שהשם יתברך מסייע לאדם

לעבוד אותו וגם להתגבר על יצרו.

ולכן כתוב,

אשר אזכיר

כי הכל בא מאת השם יתברך.

ומה שאמר,

אשר אזכיר את שמי,

אף שכאן מדובר מלימוד תורה,

ביאר במדרש שמואל,

שזה מפני שכל התורה כולה

היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

לכן,

שפיר רומז, אזכיר את שמי

על לימוד התורה הקדושה.

כי בעצם כל הפסוקים,

הרמב״ן אומר שכל התורה, מתחילתה, מבראשית, עד לעיני כל ישראל,

הכל זה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ברצף.

התורה, כשניתנה, היא לא הייתה מחולקת לתיבות.

זאת אומרת, התורה במקורה הכוונה.

היא הייתה הכל רצף.

רצף של אותיות.

ואחר כך רק זה חולק.

אז זה אומר שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

פעם הסברנו למה קדושת התורה פחתה.

פעם, אם היה עולה אדם

ואומר פסוק שהוא לא מקיים אותו, השם ירחם, מה היה צריך להיות לו?

ויאמר לרשע, מה לך לספר חוקי ותסתבר איתי על לפיך?

אבל קדושתה פחתה בגלל שיש בספרים כמה שינויים.

האם כתוב דקה עם א' בסוף או עם ה'? לא שינויים שמשנים משמעות, אבל שינויי נוסחאות, גרסאות,

אצל התימנים ככה, אצל האחרים ככה, אצל פה ככה, פה ככה.

כמה שינויים קלים באותיות.

אז כיוון שכן, משתנה הרצף.

אז הרצף הוא לא כבר רצף של כל שמותיו יתברך לפי מי שהיה בהתחלה,

וזה מפחית את הקדושה של הספר תורה,

ואנשים לא מתים שמגיעים לספר.

היו ספרים שנכתבו בקדושה שלמה,

ממש.

היה ספר אלבום בראש העין, סיפרתי עליו כבר פעם,

שהיו באים

לאנשים מכל מיני מקומות להתברך, לבקש, וזה.

היו נושעים.

והיה שם מעשה באחד שהייתה שם קופת צדקה, מי שתורם,

כאילו שיהיה גם צדקה.

והוא בא לגנוב,

והוא התייבש.

ואז הגיע זה שהוא אחראי, ופתאום הוא ראה אדם שם יבש, לא זז.

אז הוא הבין שהוא גנב וזה פה ושם.

הוציא ממנו את הכסף,

ואז איך קוראים לו? החזר ככה, התעורר?

זה היה בראש העין היה.

מחנה אלה,

אצל משפחת גרואני.

כן.

הנה במשנתנו נתבאר

שככל שלומדי התורה מרובים,

כך גדולה מעלתם.

והחופץ חיים, זכר צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן.

בדבריו למשנה הזו ביאר

את גודל מעלת לימוד התורה בחבורה,

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, אין התורה נקנית

אלא בחבורה.

באחד ממ״ח הדברים שהתורה נקנית בהם,

דיבוק חברים.

הוא כתב, מכיוון שראה

שיש אנשים המשתמטים מן הלימוד בחבורה ולומדים לבד,

על כן ראה להרחיב בדברים

אודות לימוד בחבורה, ואלו הם.

דבר ראשון,

כאשר אדם לומד בחבורה מתקיימת הקביעות עיתים שלו ביתר שאת.

זאת אומרת, שיושבים פה משלוש בלילה

ולומדים שלא יפחתו מעשרה,

ואם אדם רוצה ככה לזוז ולזה ולזה, זה לא טוב.

זה מפחית

מהקביעות עיתים

ואם

הוא לומד בחבורה,

יהיה כוחו רב יותר להתגבר על היצר הרמפתהו לבטל את הקביעות.

לכן הוא מנסה לשבור את העשרה, זה יקום לפה, זה ילך לשם, זה ככה שלא יישארו עשרה.

ואם הוא לומד בחבורה,

אם ישכח מן הלימוד,

יזכירו לו בני החבורה.

יש מספיק אנשים שלמדו, ודאי אחד-שתיים זוכרים, כמו שאני שואל פה, תמיד יש איזה אחת-שתיים לפעמים שזוכרים.

ואם יתרפא מלבוא,

ישאלו החברה מדוע נפקד מקומו,

ידאגו לו,

כי רגילים שהוא בחבורה,

ופתאום הוא לא בא, אז כולם שואלים מה קרה.

ואז מחמת הבושה התאמץ מאוד לא להחסיר מן הלימוד.

ככה, כשהוא לומד לבד, מי יודע אם הוא למד, לא למד, שבוע, שבועיים, חודשיים, שנה, שנתיים, מי יודע, אבא.

אבל אם הוא שייך לחבורה והוא נחסר,

כולם שואלים עליו.

זה מביא אותו, זה שומר עליו, שלא יחסיר ולא יאדיר.

עוד מעלה יש לאדם שלומד בחבורה,

כי אם יחסר יום אחד מן הלימוד,

הנה אם הוא לומד לבדו,

אז הוא לא ירגיש כל כך בחסרון של היום הזה,

כי מחר הוא ימשיך מאיפה שהוא יפסיק.

אבל אם הוא לומד בחבורה,

אז הם מתקדמים,

ואז יש לו חסר של היום הזה שהוא החסיר.

להראה את ההפסד,

שיבוא למחרת,

מפני שחבריו המשיכו בלימוד,

הוא חסר זאת, וזה יגרום לו לעשות כל תת-צדקה שבעולם

בכדי לא להחסיר שום מן הלימוד.

אז לא משתלם להחסיר.

אתם יודעים שאלישע בן אבויה החסיר שיעור אחד, ובגלל זה התפקר.

כי הוא לא שמע את הפירוש

על כאן ציפור.

כשלומד עם בני אדם נוספים,

זה דבר שני שאומר החפץ חיים,

כשלומד עם בני אדם נוספים,

מצוי הדבר שהוא גם יזכה לבוא לקיום המצווה הגדולה

של לימוד תורה לאחרים.

כי לעיתים לא יבין אחד החברים דבר מה מן הלימוד לאשורו,

והוא ייבאר לו.

אז אם אתה לומד לבד, אין לך לימוד לאחרים, ללמוד וללמד.

אבל בחבורה תמיד יצא שמישהו לא ידע או שאל,

ואז אתה יכול לענות ואתה מלמד לאחרים. אז אתה זוכה, בזה שאתה לומד בחבורה, ללמוד וללמד.

דבר שלישי,

על ידי הלימוד בחבורה מתרחבת ידיעת התורה ביותר.

מאחר שכל אחד מן הלומדים שומע ומקבל ידיעות חבריו,

כמו שאומרים, הוא תשועה ברוב יועץ.

כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות,

וכל אחד שומע, רואה, מבין,

כל אחד הסברא,

וכן הלאה.

ומטעם זה היה רצון השם יתברך שדרך הלימוד יהיה בחבורה,

כמו שכתוב בברכות סג' על הכתוב בדברים כז'ט,

הסכת ושמע ישראל.

מה זה הסכת?

אנחנו יודעים, הסכת זה

כתתו אוזניכם, לשמוע.

אבל שם כתוב הפירוש, עשו כיתות כיתות

ועסקו בתורה.

הסכת, תעשו כיתות כיתות

ושמע ישראל.

זאת אומרת, חבורות-חבורות, ללמוד תורה.

דבר רביעי,

הלימוד בחבורה גורם קידוש שם שמיים ביותר,

ועל זה השם נושא פנים לישראל.

אה, אתה לומד בחבורה?

אז כתוב לא יישא פניו,

יישא או לא יישא?

כתוב שהוא לא נושא פנים,

אבל כן יישא.

מתי יישא?

מתי שאתה לומד בחבורה.

אם אתה לומד בחבורה, השם נושא לך פנים. אפילו לא מגיע לך.

נושא לך פנים. אה, זה מהחבורה, זה מבני החבורה.

כתב בתנא דמי אליהו,

פרק כ' ג',

מידת הדין שואלת הקדוש ברוך הוא.

מפני מה אתה נושא פנים לישראל?

הרי כתוב בדברים יו יז,

האל הגדול, הגיבור והנורא, שלא יישא פנים.

וקדוש ברוך הוא משיב להם, איך לא אשא פנים לישראל?

ולא עוד, אלא שמלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות

ועוסקים בתורה.

איך אני לא אשא להם פנים?

מבאר החפץ חיים,

שלפי חיוב מצוות תלמוד תורה,

זה עצם הלימוד.

מה זה המצווה של תלמוד תורה? זה ללמוד.

אבל כשבני ישראל לומדים באגודה,

הם מוסיפים על הציווי לפנים משורת הדין,

כי הם רוצים להרבות כבוד שמיים.

אה, אתם עושים לפנים משורת הדין?

אני ציוויתי ללמוד. אז כל אחד יכול ללמוד לבד גם.

למה אתם מתאגדים?

מרוב עמד ראת מלך, קידוש השם,

מפרסמים את דבריו ברבים וכולי.

אה, אתם עושים לפנים משורת הדין,

אז גם אני צריך להתנהג איתכם לפנים משורת הדין, כי השם מודד מידה כנגד מידה.

אם אתה לומד לבד, אני לא נושא לך פנים.

על מה ולמה? אתה לומד מה שצריך.

ככה אני אמרתי, ללמוד.

כשאמרתי ללמוד, לא חייבתי בחבורה,

ואם לא, זה לא לימוד.

לא, גם אם למד לבד, נטל עליו.

גם כן, קבל שכר, הכול טוב.

אבל נושא פנים, לא.

רק בחבורה.

לכן אומר החפץ חיים, על ידי זה גם הקב' ברוך הוא נוהג עם מים לפנים משורת הדין, ונושא להם פנים.

זו התשובה למידת הדין.

מה פתאום אתה נושא להם פנים?

מה זה, מה פתאום?

הם נושאים לי פנים, גם אני נושא פנים מידה כנגד מידה.

הם עושים לפנים משורת הדין, גם אני עושה לפנים משורת הדין.

זה הכללים.

וסיים החפץ חיים.

שעוד מובא בתנא דווריהו זותא, פרק יד.

אחר כל המצוקות והתלאות שיסבלו בני ישראל בסוף הגלות,

לא יזכו לגאל אלא בזכות שלומדים תורה בחבורה.

ועוד עם זה בקנישתא, יא בביי.

וזה לשונו, אין ישראל נגאלים.

לא מתוך הצער,

ולא מתוך הטלטול,

ולא מתוך הטירוף,

ולא מתוך הדחק,

ולא מתוך שאין להם מזונות,

אלא

מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה,

ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה מחבריו,

וקולם נשמע.

כשלמדתי את זה פעם ראשונה לפני שנים רבות,

אז החלטתי להקים

עשיריות.

ביום אחד הקמנו 65 שעורים כאלה בהרצאה,

שקיבלו עליהם אנשים להקים עשרה, עשרה, עשרה, עשרה, שישבו וילמדו.

איזה תוכניות היה לי, ואיזה דברים,

אבל אנשים לא עמדו בזה.

רצינו להקים צוות גדול,

ושישלחו אברכים, ודיברתי עם רבנים, ועם פה ושם,

ועשינו ללמוד וללמד, ועשינו כל מיני תוכניות,

והפוליטיקות של החרדים נכנסו לתוך זה,

וקלקלו, והפסיקו, והכול. לא יאומן כי יסופר.

עכשיו עשינו את המבצע הזה שמצלצלים ולומדים בטלפון עם אנשים.

וכן אמרנו שמחוץ לארץ, יש שם ארגון כזה,

אמרנו להם שאנחנו מוכנים שבהרצאות שאני בא, שיבואו, ייקחו את השמות,

ויקימו הלאה,

הלאה,

הלאה, נשאיר להם,

ננחר את העצים וייקחו את הפירות.

כבר עברה חצי שנה, עוד לא החזירו תשובה.

הכל שטויות.

לא לשם שמיים.

היו צריכים לקפוץ.

אמרתי לרב שמן,

חרטא ברטא אנשים.

רק הם רוצים, רק הם.

לא לערב, שלא יגידו שזה גם וגם וגם. לא, שלי לבד.

אנחנו מעולם היינו שולחים

לכל מיני מקומות, ומשאירים להם אותם,

ומעבירים לישיבות, והכול והכול. בלי שום דבר, לא לקחנו לעצמנו כלום.

לא בנינו לנו מוסד, ולא בנינו לנו בניין, ולא בנינו שום דבר.

הכל לאחרים.

קחו, תענו, תרוויחו, תעשו.

בסוף מה עשו? קמו עלינו כולם.

איי, איי, איי.

טוב, אז אנחנו למדנו את המשנה הזאת, ואנחנו נמשיך תכף.

תודה על ההקשבה. ברוכים תהיו.