מחלוקת ושנאת חינם - חלק ב | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 22.07.2019, שעה: 07:06
נציב יום: דניאל בן גנט, רפואת הנפש והגוף בתוך שאר עמו ישראל, תשובה שלמה אמתית, יזכה לכל מילי דמיטב לעבודתו יתברך מהרה אמן.
חלק ב' מחלוקת ושנאת חינם: כל מחלוקת שבין איש לרעהו - סופה להיות כמחלוקת קורח. המחבר הרב פרידמן כותב שהוא אמר את הדברים הבאים במעמד של הרב שמואל וואזנר זכר צדיק לברכה, בקונטרס "אשיחה בחוקיך" בפרשת קורח. קושיה מהרב הגאון רבי שמואל יעקב ברנשטיין שליט"א ראש ישיבת "קרית מלך": על מה שאמרו: "כל המחזיק במחלוקת עובר על לאו "ולא יהיה כקורח וכעדתו". לכאורה מה שאמרו זכרונם לברכה: "מחזיק במחלוקת" זה כל סוג של מחלוקת, אפילו מחלוקת על הסכם ממונות, אפילו בדין ודברים בין איש לרעהו, ואם כן פלא! מה זה דומה למחלוקת קורח? וזה יהיה נכלל בלאו של "ולא יהיה כקורח וכעדתו".
הרי מחלוקת קורח היתה כנגד עיקרי האמונה, הוא כפר בנבואת משה רבנו עליו השלום ובתורה מן השמים. ואיך יהיה זה המחזיק המחלוקת סתם, בדברים שבין אדם לחברו, יהיה בכלל הלאו "ולא יהיה כקורח ועדתו"? וכיצד יש שייכות למחלוקת שבין אדם לחברו לחומר הנורא של מחלוקת קורח ועדתו עד שקורין עליו: "ולא יהיה כקורח ועדתו". אפילו שמחזיק במחלוקת רגילה שאין לה שום זיקה לענייני האמונה והתורה. קושיה.
ואמרתי לתרץ את התמיה הזו על פי מעשה שבא לידי, מחלוקת גדולה היתה בין שני סוחרים, אודות עסק של "נכסי דלא נידיי", מה שנקרא באינגליש: REAL STATE. וכל אחד מהצדדים לקח לעצמו עורך דין ממוחה, מה שנקרא באיגליש LAWER, העולה הון רב. והמחלוקת ליהטה כאש עד לב השמים. פניתי לאחד מהם בניסיון לפשר להשכין שלום ביניהם, ושח לי האיש שבזבז על הוצאות עורכי דין וערכאות סכום עצום יותר משווי הנכס שעליו הם מריבים.
ואף על פי כן הוא אומר: "לא אעצור מזה, אמשיך להילחם בשני, ואפזר כל הוני, להכניע ולקבור את בכל הפלוגתא שלי. עד הקבר!!".
שאלתי אותו: "האם התייעצת עם הרב שלך? האם אתה נוהג על פי דין תורה?"
השיב לי: "ודאי! שאלתי את הרב שלי דעת תורה!"
כן ואומר: "ומה הוא השיב לך?"
- "הרב אמר לי שאני לא צודק, ועלי להסתלק מן העניין! אך הרב לא יודע מה הוא מדבר! והתחיל לשפוך אש וגופרית על הרב ועל הדעת תורה שלו".
ואמרתי ועניתי מהמעשה הזה נמצאנו למדים: שגם ממחלוקת פשוטה על עסקי קרקע - זה מתחיל בממון וגומר באפיקורסות. כשזה מגיע לזלזל בדעת תורה - ואם כן שפיר עובר הבעל מחלוקת על "ולא יהיה כקורח ועדתו" ובסופו להגיע לזלזל בעיקרי התורה, מסורת וקבלת חכמים, ולהתלוצץ מדעת תורה. אם חברך עשה לך איזה רעה - מחול לו מיד ותדון אותו לכף זכות. פה זה מדובר בין אנשים בין אדם לחברו, לא בעיקרי התורה שיש מחלוקת בין כמו שמאי והלל ודברים שתכף נעמוד.
כתב השל"ה הקדוש ב"שער באותיות" אות ב' "בריות": "אם חברך חס ושלום עשה לך איזה רעה - מחול לו מיד, כי אתה צריך לאהוב אותו כנפשו, ומה נפשך? אם יד אחת הכתה בחברתה "כי נשל הברזל" - האם תחזור היד ותנקום בראשונה? ותאמר בלבך: מהשם היתה זאת לך, כי כל מה שאירע לאדם - הוא שליחות מהקב"ה לאיזה עונש. יש בזה דברים שצריכים להבין אותם, זה דברים כלליים, אבל צריך להיכנס לכל דבר ולהבין אותו. הרי כל נביאי הבעל חלקו לאליהו הנביא , אז מה, הוא היה צריך למחול להם ולשתוק והכל ופה ושם? בשביל מה הוא עשה את המעשה בהר הכרמל? זה לא כל דבר, צריך לדעת ולהבין. כולם נתפסים "מחלוקת" כן וזה זה..... צריך לדעת.
וצריך גם לדון לכף זכות מכל שכן שלא תתקוטט כי הרעה הגדולה שבעולם היא שהמחלוקת שהיא קשה מעבודה זרה. ואמרו רבותינו במדרש: "דורו של אחאב היו מנצחין במלחמותיהן אפילו שהיו עובדי עבודה זרה למה? מפני ש"חבור עצבים אפרים הנח לו". אם הם חבורים ושלום ביניהם - מנצחין. "ודורו של שאול היו מנוצחין במלחמה, אף על פי שלא היה בהן חטא, מפני שהיו דלטורים והיו מחרחרין ריב ביניהם". זאת אומרת: היו מספרי לשון הרב והיו מחרחרי ריב ביניהם. גורם פירוד, גורם להפסיד. החיבור אפילו של הרשעים האלה עובדי עבודה זרה - גורם להם לנצח. סוד העניין, שאנחנו כנסת ישראל המאוחדים בסוד האחד האמיתי, וכשיש מחלוקת אז יש חס ושלום חלוקה ופירוד למעלה בקיצוץ בנטיעות.
איסור מחלוקת הוא במשהו, כי מניצוץ אחד של אש - תגדל המדורה בר מינן, ואש עד אבדון תאכל. וכך אמרו חכמים בסנהדרין ז' על הפסוק: "פוטר מים ראשית מדון האי תגרא דמיא לצינורא דמיא". זאת אומרת: המחלוקת הריב הוא כמו הצינור של המים דהיינו סכר שנפרץ ושוטף אחר כך אי אפשר לעצור. יש רמז נאה במילה "מחלוקת" בגאון, משיירי הגאון המופלג כבוד הרב פנחס סגל זכר צדיק לברכה נאמר רמז באותיות מחלוקת: מ' - יש לה פתח קטן מלמטה, תחילת המחלוקת מתחילה עם פתח קטן. כמו המ' למטה. אחר כך מתרבה ונעשה פתח פתוח כמו ח', מח, מח.
אחר כך מתלהב האש למחלוקת עד למעלה כמו ה - ל', עולה למעלה כמו מגדל הפורח. אחר כך יורד למטה עד התהום, כמו ה - ק' יורד עד למטה. אז מרום הרקיע עד עומק הארץ. אחר כך נמשך זמן גדול, וכבר יש לו מעמד, זה צורת ה - ת' יש לה שתי רגליים. ויש את ה - ו' שמשתיקה, זה משענת המטה שבידו להחזיק את המחלוקת והמטה הזה נהפך לנחש. על כן מי שמצפה לראות לזכות לראות פני שכינה - ירוץ מזוהמת הנחש וירחיק ממחלוקת אפילו ממיעוט קטן, ומה להאריך את המחלוקת כל הספרים מלאים מזה. אז נקוט את הכלל הזה בידך, כי עוון מחלוקת יותר קשה מעוון עבודה זרה, כמו שמצינו באחאב ושאול, אחאב היו מחוברים בלי מחלוקת - ניצחו, שאול אפילו שלא היה בהם חטא היו חלוקים - לכן הפסידו.
כתב "בספר הזיכרונות" זיכרון י': "אנחנו בגלותנו ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון החרבה והשוממה על השנאה ועל הנטירה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "ובזו תשובה ורפואתה" ואין לך דבר המעכב את הגאולה - כחסרון השלום ומיעוט האחווה. ועתה, יראה הנוקם והנוטר משים דמי מלחמה בין איש ובין אחיו ובין קהל - מה יהיה משפטו ומעשיו. הרי הוא מעכב את תשועת השם ועיזוזו ונפלאותיו אשר ייעשה". וכן כתב בספר "פלא יועץ": "כל זמן שאין אנו נטהרים מחטא זה - אי אפשר להיגאל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הקב"ה: "אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי!, על ידי שנאת חינם, "בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים".
בספר "פרדס יוסף" פירש בזה מה שאמרו סנהדרין: "אין משיח בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". יש לומר על פי הילקוט בעמוס רמז תקמט': "אין נגאלין עד שיעשו אגודה אחת". זה הפירוש: אפילו שיהיו חייבין - ייגאלו, אבל בתנאי שיהיה כולו באגודה אחת. או בדור שכולו או בדור שכולו.... אגודה אחת, אפילו כולו חייב. אבל כולו. כמו "חבור עצבים אפרים".
הגאון רבי חיים פלאג'י זכר צדיק לברכה כותב בספרו "רפואה וחיים": "כי אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר שהיו ביניהם מחלוקת - לא יצאו נקיים משתי כיתות ולקו בין בגופם בין בממונם, ומי שיש בו דעת יעמיק בזה מאוד, ולעולם יוותר משלו, בין בגופו בין בממונו ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא, מהסיבה שהוא אוהב שלום ורודף שלום".
הרמב"ם כתב "באיגרת המוסר" לבנו בזה הלשון: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה גוף ונפש וממון, ראיתי לבנים שהשחירו, ומשפחות נספחו, וישרים נפסדו, ואנשי אמנה אבדו, ונכבדים נתבזו בסיבת המחלוקת. הנביאים נבאו והחכמים חכמו, ויספו לספר רעת המחלוקת, ולא הגיעו לתכליתה! לכן שנאו אותה ונוסו מפניה, והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם שאוהב מדנים ומריבות - התנכרו ורחקו קירבתם פן תיספו בכל חטאתם". היצר הרע מתחיל עם כוונות לשם שמים,
כתב הגאון רבי יונתן אייבישיץ זכר צדיק לברכה "ביערות דבש", חלק א' דרוש ה: "דרכו של יצר הרע לילך לאט לאט, היום כך ומחר כך, הוא מתחילה בכוונה לשם שמים וכל מעשיו לשם מצווה, הן בעניין מחלוקת יבוא. "מחויב אתה לקנאות קינאת השם וכדומה. עד שמביא אש וקטטה בלבו, ואחר כך די למים הזדונים השוטפים בזעם. כמו שאמרו בסנהדרין ז', "דמיא לבידקא דמיא". כמו פרץ המים שמתפרץ. ולכן זה צריך שמירה ביותר כי באמת ראוי להתקנאות בעושי עוול אבל מבלי להרבות במחלוקת.
כמו שאמר הרמ"א "ביורה דעה" סוף סימן של"ד, וב"חושן משפט" סימן יב' סעיף א': "מיום שגברו בעלי זרוע, אי אפשר להעמיד הדת על תילה, וכן ראוי לכל איש ירא חטא, ישקול בפלס טרם יכנס מחלוקת אף שהיא לשם שמים, ובל יהיה חס ושלום אחר כך דמיא לבידקא דמיא. על זאת אמר דוד (תהלים לב, ו): "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ", כי החסיד רוצה להתגנות ברשעים להתגרות בם, אבל יתפלל שלא יהיה דמיא לבידקא דמיא.
וכלל אמרו חכמים זכרונם לברכה "באבות" פרק ה משנה יז': "איזה מחלוקת לשם שמים? מחלוקת הלל ושמאי, וכל זה בתורה וזולתו - אין כאן שיחול עליו לשם שמים כי אף שהוא לשם שמים תמיד הסיטרא אחרא יש לו חלק בו וסופו רע, רע בעוונות הרבים, זה דרך היצר הרע לומר: ש"זה לשם שמים!" וכך מטעה אדם לכל דרכיו. אז מחלוקת שמותרת זה הלל ושמאי בתורה. איך נדע מחלוקת לשם שמים? בעוונות הרבים כל מחלוקת, שמה הוא כותב גם, תהיה מה שתהיה, היצר הרע מפתה ואומר שהיא לשם שמים, ומצוה גדולה להכניע בוגדים, ולשבר זרוע רמה, וכאלה דברים רבים.
כללו של דבר - אין לך מחלוקת של היצר הרע מפתה ואומר - שכל הכוונה לשם שמים, וחס ושלום לומר על מחלוקת שהיא לא לשם שמים. אם כן במה ייוודע איפה האמת אם היא באמת לשם שמים? הלא, בזאת ייוודע: אם המחולק הוא בעלי ריבות זולת הדבר שחלקו בו, ומנגדים לזה לזה והן אוהבים גמורים בלב ובנפש - זה אות במחלוקתם לשם שמים. אבל אם אויבים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת - זה לא לשם שמים, והיא תצא והשטן בתוכה.
אז הסימן מסרו לנו חכמים: איזו היא מחלוקת לשם שמים? וכל מחלוקת אומרים שהיא לשם שמים, אמרו דוקא מחלוקת שמאי והלל, כי הם אהבו זה את זה וכבדו זה את זה, והיו נאהבים ונעימים, זה אות של מחלוקת לשם שמים. אבל מחלוקת קורח ועדתו - הם היו נוטרים איבה ושנאה, וכמעט סקלו למשה, זה היה לא לשם שמים. זה לאות נאמן לכל מחלוקת להבין אם היא לשם שמים אם לאו. מחלוקת שמאי והלל, ומחלוקת קורח ועדתו, משנה באבות: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים - מחלוקת שמאי והלל, אינה לשם שמים? מחלוקת קורח וכל עדתו".
בספר הקדוש "נועם אלימלך" דקדק: מה זה שאמרו מחלוקת קורח וכל עדתו? אלא מחלוקת קורח משה ואהרן, מפרש: קורח היה חולק עם עדתו, הם עצמם גם כן שונאים זה את זה, וכל אחד רצה להיות ראש {כמו בשס} רק מפני שרצו לחלוק על משה רבינו ואהרן עשו שלום לפי שעה. {כמו שאמרתי לכם: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אמרתי מה הראייה שאני תלמיד חכם - שעשיתי שלום ביניהם ביחד, אפילו שהם שונאים זה לזה שיצאו נגדי} וזו מחלוקת קורח וכל עדתו שבין קורח ועדתו היה גם כן מחלוקת.
בספר הקדוש "מאור ושמש", כתב להרחיב הביאור: יש לדקדק במשנה, למה אמר המשנה זאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל? למה מחלוקת שמאי והלל? אומר שנקט דוקא שמאי והלל - כי שמאי והלל נקטו לשם שמים דוקא, זה אמר הלכה כך, כך צריך להיות תכשיטי כלה, וזה אמר לא כך, כל הלכה וכך צריכה להיות תכשיטי כלה, ולא היתה כוונתם לשום פניה בעולם כלל רק לשם שמים.
אבל תלמידיהם בית שמאי ובית הלל, ביניהם נמצא כמה וכמה שכוונתם היתה לאיזה פניה, כי זה אמר: "הרבי שלי גדול ביותר ואיש אלוקים", וזה אמר: "הרבי שלי גדול יותר", והיה מעורב בזה גאות וגדלות ופניות אחרות, והגם שהיה קיום למחלוקת שלהם גם כן, זה מפני שבמחלוקת שלהם היה מעורב עם אמת, אז זה נתן קיום להחזיק את המחלוקת שיהיה לה קיום! אבל כולה לשם שמים לא היה, רק המחלוקת של שמאי להלל עצמה צלולה וברורה לשם שמים. לכן התנא אמר: "איזו מחלוקת לשם שמים?" רק "שמאי והלל". שני האישים האלה! לא תלמידיהם. ההיפוך מחלוקת קורח וכל עדתו, לא היה שמה שום נדנוד של אמת, {"למה עשה מפלגה?!"} שום נדנוד של אמת כלל וכלל, אפילו כחוט השערה, על כן לא היה קיום כלל.
כמו שפירש רש"י: כל דבר שקר שאין בו קצת אמת - אין לו קיום, ומיד בבוקר היה קץ וסוף למחלוקת ונגמר הדבר מיד, ונעשה בהם דין, ואילו היה במחלוקת מעט מעורב אמת כלשהו - היה חלילה נמשך המחלוקת.
עכשיו, מה האופן שמותר לספר על בעלי מחלוקת? "בירושלמי פאה" פרק א': איתא מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, מותר. לפי הסמ"ג במצוותיו והגהת מימונים בפרק ז' הלכות דעות, כתב החפץ חיים בכלל ח': כל זה דוקא שהוא רואה שעל ידי זה שיגלה לפני אנשים את גודל תרמיתם בזה העניין - ויראו שאין הדין עמם - מתוך זה תושבת המחלוקת, אבל בלאו הכי אין שום חילוק בדבר.
צריך בזה גם אלו הפרטים: דבר ראשון: שהדברים שעל ידם הסכים בדעתו שהם בעלי מחלוקת - יודע אותם מעצמו, ולא יסמוך על שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו שזה אמת על ידי אחרים.
ב': צריך שיכוון לתועלת הזאת ולא מצד שנאה, דהיינו לגלות את תרמיתם של האנשים.
ג': אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר שלא צריך לדבר עליהם - כגון על ידי הוכחה וכיוצא בזה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם, אם לא שהוא ירא להוכיחם פן שידעו בעלי המחלוקת מזה שאין דעתו עמהם יפרו עצתו ושוב לא יהיה לו עצה איך לתקן את הדבר, אך בעניין כזה צריך שיקול דעת גדול, ולא ימהר להחליט את הדבר בדעתו להטיל שם בעלי המחלוקת על צד אחד, רק שיתבונן היטב על פי התורה ובעלי המחלוקת, ואם אינו יכול לברר דעתו הדין עם מי - שב ואל תעשה עדיף.
עד כאן להיום, המשך מחר.
"רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".