טוען...

שלום בית וחינוך ילדים - י"א | הרב אורי יצחק

 בית מדרש קהילות פז, בני ברק
 תאריך פרסום: 17.03.2019, שעה: 12:53


בס"ד שלום בית וחינוך ילדים חלק יא': הכעס ומצות "הוכיח תוכיח את עמיתך" הרב אורי יצחק 17-03-19

שבוע טוב, ברוכים הבאים!

בהמשך לשיחה הקודמת נתחיל קודם כל ב"מילי דבדיחותא" מה שקשור לשיחה הקודמת.

שני בחורי ישיבה נפגשו אז אחד אומר לשני: "מה קורה איתך? אתה כבר מבוגר! למה אתה עדיין לא נשוי, מה אתה מחכה?"

אז הוא אומר לו: "לא, אצלנו בישיבה הנוהל הוא שאנחנו מתחתנים רק בגילאים בין 25-30",

אז השני אומר לו: "רגע, אבל מה אתם עושים עם המשנה שכתוב במפורש "בן שמונה עשרה לחופה"?

אז הוא אומר לו: "אנחנו בישיבה אנחנו מאריכים ב"שמונה עשרה"...

אז הוא עונה לו: "אבל אתה יודע מה הבעיה עם זה, כשמאריכים ב"שמונה עשרה" יש סיכוי שתפספס את ה"קדושה"!.

ודי למבין. זה נשמע כמו מיליי דבדיחותא אבל זה בכלל לא בדיחותא, הרבה מסר יש בעניין, אז זה בהמשך למה שאמרנו בפעם שעברה.

חיפשתי בתנ"ך יש הרבה פסוקים שמתייחסים לכעס, אז לקחתי ארבע מתוכם וכולם מקהלת.

שם כתוב ככה: "טוב כעס משחוק",

איך זה יכול להיות? מה הכוונה שחוק? לא שחוק חיובי כמו שכתוב אצל משה רבינו, כשהוא ירד מההר וראה שהעם משתוללים, עושים בלגן עם העגל, אז זה "שחוק וקלות ראש שמרגילים את האדם לערווה" שחוק שכזה - עדיף "טוב כעס משחוק", עדיף שאתה תתמלא כעס על עצם השחוק הזה, אפילו שלא טוב לכעוס, אבל כשרואים שחוק כזה - אדם צריך להתמלא בפנימיות שלו כעס.

במקביל כתוב גם בקהלת: "כי ברוב חכמה רב כעס", כשאדם נהיה יותר חכם מתרבה בו הכעס,

למה?

כמו שאומרת הגמרא: "אורייתא קא מרתחא ליה" התורה שיש בתוכו היא רותחת! כשרואה שיש הפך התורה. אז כעס כזה - ודאי שהוא חיובי,

רק מה, השאלה: איך מוציאים את הכעס?, אם מוציאים אותו בחכמה בתבונה או חלילה לא בצורה נכונה.

כתוב שמשה שיבר את הלוחות, אבל יש פירוש שאומר: שזה לא כמו שזה נשמע "זרק" אותם, אלא היות והלוחות ראו את העגל אז כתוב ש"האותיות פרחו מן הלוחות!" ואז הרוחניות שהיתה באבנים ניתקה ונשאר רק הגשמי, אז באותו רגע היה קשה למשה לשאת את הלוחות - אז הוא עזב אותם, והם נפלו ונשברו!.

כן, כמו שכתוב, הרי אדם מורכב מרוחניות וגשמיות ו"החי נושא את עצמו", החלק הרוחני שבאדם נושא אותו מגביה אותו. אם אנחנו ניקח אדם ששוקל שבעים קילו ולעומת זאת ניקח שק שיש בו שבעים קילו, זה וואחד שק!, ותגיד למרים משקולות להרים את שניהם לסירוגין-בודאי שיהיה הבדל עצום, השק מלט ששוקל שבעים קילו - הוא יצליח להרים אותו? זה לא פשוט, זה וואחד כובד. אבל אדם ששוקל שבעים - ביד אחת הוא מרים אותו! מה הבעיה? איך זה יכול להיות? זה 70 קילו וזה 70 קילו, יש הבדל! זה - רק גשמי, ופה - יש את הרוחניות ששואפת כלפי מעלה, אז היא עוזרת בנשיאה.

האדם מורכב: מ"עפר מים אש ורוח", ארבע יסודות החומר: העפר והמים - שואפים תמיד כלפי מטה, האש והרוח - שואפים כלפי מעלה, אז מה שאומר שלמה המלך, "כי עפר אל עפרו ישוב והרוח אל האלוקים אשר נתנה".

אז אם ניקח מצב היפותטי ארבעה חברה שנושאים אלונקה ועליה יש פצוע אם חלילה תוך כדי הנסיעה הפצוע ייפטר מן העולם - אז הם יחושו מכך מיד! איך הם ירגישו? הוא נהיה כבד, מה זאת אומרת, מה, מי שנפטר משמין? מה זאת אומרת "נהיה כבד"? איך הוא נהיה כבד פתאום? אבל זה הענין - ברגע שהרוחניות יצאה, נשאר רק החומר, ואז הוא שואף כלפי מטה, כי העפר והמים שואפים כלפי מטה, ואין התנגדות של הרוחניות כלפי מעלה של האש והמים - אז זה נהיה כבד, מדהים!

נחזור לעניינו. מאידך גיסא: הכעס הוא שלילי! כמו שאומר שלמה המלך: "כי כעס בחיק כסילים ינוח", כמו שאמרנו מי שכועס הוא בן אדם טיפש שמאבד הכל! כמו שאמרנו בשיחה קודמת. הוא יכול לאבד את כל מה שנגזר עליו לטובה - ברגע אחד של כעס!.

ולכן אומר שלמה המלך: "והסר כעס מלבך והעבר הרעה מבשרך", זה מצוטט גם באיגרת של הרמב"ן, אבל המקור הוא זה פסוק בקהלת, שהאדם צריך לדעת להסיר את הכעס מלבו, הסרה - זה ניתוק מוחלט מהלב, כן, מי שרוצה להיות בריא - אחד החולאים הכי גדולים, מה משגורם לחולאים הכי גדולים - זה הכעס, מרתיח את הדם, יכול לגרום, חוץ מהעניינים הרוחניים, יכול לגרום למחלות קשות ביותר!, הכעס, אז מי שחכם יברח מזה כרחוק מזרח ממערב.

ברשותכם אני רוצה להקריא לכם שני סיפורים בעניין הכעס ואחר כך ניכנס לשיחה במיועדת להיום בלי נדר פשוט למצות את הכעס מהשיעור הקודם. {ראיתי שהייתם עייפים בסוף השיעור - ריחמתי עליכם! אבל היום - אתם תשלמו}.

כיוון שמידת הכעס היא מידה מגונה ופחותה מאוד, לכן יש לכל אדם להתרחק ממידה זו כבורח מן האש. ועל כמה וכמה להיזהר בזה בתוך ביתו, ואף אם חלילה הרגיזו אותו מאוד מאוד, לא יבצע מיד את זממו, אלא ילין את כעסו זמן מסוים. תמיד עדיף לילה, תעבור לילה אחד, דבר אתנו מחר. ולאחר שיירגע, יסביר את עצמו ויאמר את מה שיש לו לומר, מכיוון שבזמן הכעס - אין הוא אחראי על מעשיו ועלול לעשות מעשים חמורים שיתחרט עליהם מאוד.

ומסופר "בספר חסידים": "מעשה בבן שכיבד את אביו ביותר,

אמר לו אביו: "אתה מכבדני בחיי - תכבדני במותי, אני מצווך שתלין כעסך לילה אחד ותעצור רוחך שלא תדבר".

לאחר פטירת אביו הלך הבן למדינת הים והניח את אשתו מעוברת, והוא לא ידע שהיא מעוברת. התעכב בדרך ימים ושנים, כשחזר לעירו בא בלילה, ועלה לחדר שאשתו היתה שם, ושמע קולו של בחור שהיה איתה, שלף חרבו ורצה להרוג את שניהם, אך זכר הוא את מצות אביו, והשיב את החרב לתערה,

ולאחר מכן שמע שאשתו אמרה לאותו בחור - שהוא בנה: "כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי אילו היה יודע שנולד לו בן היה כבר מגיע להשיא לך אישה!".

כששמע בעלה זה הדבר אמר: "פתחי לי! אחותי! רעייתי! ברוך השם שעצר כעסי, וברוך אבי שציווני לעצור כעס לילה אחד, שלא הרגתי אותך ואת בני".

ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאוד".

הרי לנו את השכר והרווח שמרויח אף האדם בעולם הזה כשמתגבר על יצר הכעס ומשקיטו ומרגיע. שאם חלילה היה שומע ליצרו הרע - היה מאבד כמה נפשות מישראל!, ולכן יש להתגבר בעוז ובתעצומות על יצא הכעס ואז מובטח שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. כמו כן יש להיזהר שלא לשבור כליו, או לקרוע בגדיו בשעת הכעס, שעוון זה חמור מאוד מאוד.

אלה שבקריזה שלהם שוברים כוסות, צלחות, כמו שמסופר על אותו זוג שהבעל התעצבן אז לקח את כל הצלחות בכריזה שלו מהחלון

ואמר: "נמאסת עלי כבר! אני לא יכול יותר" ולקח את כל הצלחות וזרק מהחלון.

אז אשתו אמרה לו: "מה אתה חושב, שאתה מפחיד אותי כשאתה זורק את הצלחות? למה מי אתה בכלל!" לקחה גם את הכוסות וזרקה מהחלון,

הילד מסתכל על אבא שלו ואמא שלו, ראה ככה לקח את השולחן זרק אותו מהחלון,

האבא והאמא מסתכלים עליו ואומרים לו: "מה אתה עושה?"

הוא אמר: "מה, לא אוכלים למטה?".

וכמאמר אבותינו בתלמוד: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה!",

שמעתם?

"שכך אומנותו של היצר הרע. "היום - אומר לו "עשה כך" ומחר אומר לו "עשה כך" עד שאומר לו "עבוד עבודה זרה" והולך ועובד", כך אומרת הגמרא במסכת שבת.

ולכן כדי להינצל מעוון זה צריך לעשות את העצה היעוצה: להלין את הכעס ואז ימנע את עצמו מדברים שליליים.

עוד סיפור אחד שמסופר על משפחה מסוימת שהתגוררה בירושלים העתיקה לפני כ 70 שנה. באותה תקופה יום כביסה למשפחה היתה זאת מהעבודות הקשות במשק הבית, {לא כמו היום מכונת כביסה מכניסים והולכים, "לעשות כביסה" זה היה וואחד פרויקט!} העקרות הבית של היום עם המכונות כביסה האוטומטיות וחצי אוטומטיות לא יכולות לתאר לעצמן בקשיים שהיו כרוכים בעבודה מאומצת זו, שכמעט כל בני הבית התפנו לכך.

ובכן בשעה טובה ומוצלחת לאחר כשש שעות של עבודה מפרכת, תלתה עקרת הבית כנגד השמש שני חבלים מלאים בכביסה על שתי קורות לאורך החצר,

בצהרי היום נכנסה אחת השכנות לחצר כשהיא צועדת לבית, נראו לה משום מה שתי הקורות האלכסוניות שחבלי הכביסה תלויים עליהם כמפריעים לה בדרך הילוכה, וכי המעבר בחצר לא מספיק לה לעבור בה, במקום לקבל זאת בהבנה ולשמור על יחסי אנוש בין שכנים, ולאכוף מעט את הראש כדי לעבור ברגע קט את המכשול, תקף אותה יצרה ואחזה בולמוס של כעס ונקימה, נכנסה בזריזות לביתה, תפסה מספרים, יצאה לחצר, וחתכה את שתי החבלים מלאי הכביסה. כל הכביסה הצחה והנקיה לאחר עמל מפרך - נפלה ברעש בחצר הבלתי מרוצפת.

האישה בעלת הכביסה, עמדה כרגע המומה בפני מבחן אש!, לפי טבע האדם היתה אמורה לכאורה צריכה להתפרץ בצעקות וקללות על השכנה ופעולתה המרושעת, כל היצרים האפלים התלקחו בקרבה דרוכים כאש עצורה, אך האישה לפתע שאבה כוחות אדירים ממעין אמונתה הצרופה והזכה, תוך כדי שניות גורליות גועשות התגברה על הניסיון המר, חסמה את שפתיה והצדיקה עליה את דין משמים, "מסתמא זה מגיע לי ותהה צרתי כפרתי".

היא אספה את הכביסה מהרצפה שטפה והסירה את הלכלוך, חיברה וקשרה את החבלים, והלכה למגרש שכונת בתי מחסה, ותלתה שוב את הכבסים בכיכר הגדולה, בשעות הערב היא הביאה את הכביסה היבשה לביתה במצב רוח טוב.

פרשת הניסיון טרם באה לסיומה, בעלה של האישה חזר הביתה, לאחר תפילת ערבית, היא לא מספרת לו ממה שקרה בחצר, דומה כי הניסיון השני גדול הוא מהראשון, כי הרי "דאגה בלב איש - ישיחנה",

ומה עוד בפסוק כתוב ישחנה, ישחנה או ישוח את זה יכופף את זה או ישיחנה לאחרים. כשאדם יש לו דאגה בלב צריך להוציא את זה לא להשאיר את זה בפנים אחרת הוא יתפוצץ.

ומה עוד שמקרים כאלה עתידים לקרות לה בעוד ימים ספורים מאותה שכנה רעה, מי יודע מה יהיה מחר מחרתיים. אולם היא מתאפקת שנית ושותקת,

הדבר היה נשאר בהעלם לולא אותה שכנה עצמה שנכנסה בלילה מבוישת לבית חברתה, ובקשה לסלוח לה מאותה תקרית מכוערת. היא סיפרה כי מתחילת הלילה קיבל הילד שלה חום גבוה מאוד באופן פתאומי, והיא תולה כעונש זה על רשעותה היום בצהריים, אותה צדקנית גיבורת הרוח - זכתה! ולשנה הבאה נולד לה בן שהיום הוא אחד מתלמידי החכמים הגדולים של ירושלים עיר הקודש".

מה אתם אומרים: כדאי להתאפק? כדאי! ישתבח שמו!!.

אז לפני שנתחיל את השיעור צריך "מילי דבדיחותא" לא? שבוע של פורים! מה קורה איתכם? אתם נראים יבשים.

אז היות והשיחה שאנחנו נדבר היום היא על מצות "הוכיח תוכיח את עמיתך"- איך זה בתוך הבית שלנו, איך עושים את זה?.

אז מספרים על מסטול, מה שאומרים ביידיש שיכור, שהולך ככה בדרך בלילה בשלוש, 3 לפנות בוקר,

תופס אותו שוטר אומר לו: "תן לי בקשה תעודת זהות",

אומר לו: "למה, מה עשיתי לך?"

אומר לו: "מה שאתה עושה עכשיו זה "שוטטות",

אומר לו: "איזה שוטטות? אני בדרך להרצאה בכלל!",

אומר לו: "בשלוש בלילה! איפה יש הרצאות?"

אומר לו: "מה קרה לך? בבית שלי יש הרצאה בשעה שלוש"

אומר לו: "כן, מי המרצה?"

אומר לו: "אשתי, איך שאני נכנס; "איפה היית, מה עשית, אמרתי לך "לא ללכת איתם", אתה לא שומע לי"...

דיברנו על מידת הכעס.

אז מספרים על מישהי שהתווכחה עם בעלה, מהקריזה יצאה מהבית טרקה את הדלת וצעקה צעקות טרקה את הדלת: "נמאסת עלי! אני הולכת!"

תך!! טרקה את הדלת, טוב היא יורדת עוצרת מונית, נכנסת מתיישבת

נהג מונית אומר לה: "כן גברת, לאן?"

היא אומרת לו: "לבעלי לא אמרתי, לך אני יגיד???"

לך תבין את הכעסנים.

כתוב: "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" למה כתוב פעמיים "הוכיח תוכיח"?, כי זה לא חוכמה להוכיח, אתה צריך להביא הוכחות, זה לא רק לזרוק לאדם את האמת בפנים, צריך לדעת איך להגיש לו את זה.

כתוב בגמרא: "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח!", שמעתם? לפני אלפיים שנה הוא כבר אומר, אני לא בטוח אם יש בדור שלנו מישהו שיכול להוכיח, אז מה נגיד אנחנו בדור שלנו?

אלא מה? מה היינו עושים בלי רש"י הקדוש? רש"י הקדוש מסביר מה הוא אמר, זה לא כמו שזה נשמע בפשט.

רש"י הקדוש אומר: מה הכוונה שיודע להוכיח - "שיודע להוכיח דרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנות", כי להוכיח זה לא משנה אם אתה יודע או לא יודע אתה חייב, זה ציווי! זה דאורייתא! רק צריך ללמוד איך לעשות את זה, שזה יהיה בדרך כבוד בדרך נועם ולא לגרום לשני שפניו משתנות, שהוא מסמיק, שהוא נפגע, הוא בוש, כי מה המטרה כשאנחנו מוכיחים? שהוא יתקן, לא ליצור אצלו אנטי.

אומר שלמה המלך: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך",

כשאתה מוכיח את הליצן ואתה אומר לו "אל תוכח, לץ!" ישנאך, כשאתה אומר לאדם את האמת בפנים - הוא ישנא אותך, אז מה? "הוכח ל, חכם! ויאהבך",

אם אתה קודם שאתה מוכיח אותו, תפרגן לו על מה שטוב אצלו, אז עכשיו יש לו עניין לשמוע אותך, אם אתה מסוגל להגיד את הטוב שבו - סימן שמה שאתה אומר זה לא מרעות, ולא מתוך כעס, אלא יש לך עניין לקרב אותו.

"ולמוכחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב", צריך שיהיה נעימות, כשאדם מוכיח - צריך שלשני יהיה כיף לשמוע את הדברי תוכחה. אבל אם לא כיף לו, אם אתה ישיר מדי ולא בא לו במגלובה {בהפוכה}, אז אף אחד לא אוהב את זה, רק מי שבעל מידות גדול, צדיק גדול, זה משהו אחר. כמה יש כאלה בינינו?

כמו שמסופר על הגאון מווילנה זצ"ל: שהיה מבקש מ"המגיד מדובנא" שיתן לו מוסר, והיה מתעטף בטלית ומתיישב על הרצפה ליד התנור, והמגיד מדובנא זצ"ל היה נותן לו מוסר.

תגידו: הגאון מווילנה צריך מוסר? כמדומני שזמן המוסר שהיה נותן לו זה חצי שעה, {אם אני לא טועה זה מה שאני זוכר}, אה שיעור, מי שומע את המוסר הזה? הגאון מווילנה, שיעור פרטי, אז אנחנו פטורים ממוסר?!

אז כתוב שהלץ שונא את מי שמוכיח אותו, ומעניין! על מה הוא שונא אותו? כשהוא מוכיח אותו על דברים חשובים, על דברים רוחניים דברים גדולים, לא יכול לשמוע.

אבל אם הליצן הזה לדוגמה טעה בדרך, נוסע ברכב עוצר ברמזור, מסמן למישהו: "סלח לי, פה זה כיוון ירושלים?"

אומר לו: "מה פתאום? צד שני! מה קרה לך?"

- אה? הוא ישנא אותו על זה שהוא תיקן אותו? למה הוא לא שונא אותו? כי זה לא עכשיו מחייב אותו דברים לכל החיים, זה היה חד-פעמי כזה, אדרבא! הוא מעריך אותו, "תודה רבה, תזכה למצוות!"

נפל לליצן משהו, ומישהו אומר לו: "נפל לך", הוא צריך להתכופף עכשיו להרים את זה,

אומר לו: "תודה! יישר כח, יישר כח",

- למה אתה לא כועס עליו למה אתה לא שונא אותו?

"לא, הוא בסדר, אחלה בן אדם! מה קרה לך? מה, אני אשנא אותו?".

- אבל כשהוא מציל אותו מעולם הבא מג'היני ג'הינם - כועס עליו!,

"תראה אותו! מה אתה מתערב לי בחיים! מי אתה בכלל, מה אתה בכלל?"

טוב, זה בעיה של הליצן.

אבל הבעיה שלנו זה שאנחנו לא יודעים איך להגיע אליו, איך להביא לו את הדברים נכון,

אתם יודעים מה החכמה?

החכמה היא לא סתם "לאהוב את התוכחות", כתוב: ש"החכם אוהב את התוכחות", כתוב: ש"אחד מארבעים ושמונה דברים שנקנית בהם התורה זה האוהב את התוכחות", אבל זה לא סתם "לאהוב את התוכחות" - הדרגה האמתית זה "לאהוב את התוכחות" לא פחות מקבלת המחמאות, כמו שכתוב: ש"אדם צריך לברך על הרעה כמו על הטובה", דהיינו: שאדם צריך לשמוח ברעה - כמו שהוא קיבל טובה!. זה מי שמבין מה היעוד ומה התכלית של הרעה, שזה לכפרת עוונותיו, אז הוא צריך לרקוד משמחה. זה מישהו בדרגה שמבין עניין.

אותו דבר אדם ששומע תוכחה - החכמה היא להעריך את זה כמו לקבל מחמאה, מחמאות - אנחנו אוהבים לקבל, כשמפרגנים לנו - איך אנחנו מפסוטים,

אנחנו אומרים: "לא, אל תגזים, זה לא..... מה פתאום? זה זה..."

אבל פה בפנים: "איזה יופי! תמשיך, תמשיך".

אבל כששומעים תוכחה?

אז אומרים לו: "נכון, נכון שאתה צודק"

אבל פה {בלב} אומרים: "יאלה! תפסיק, יאלה, שתוק! יאלה תשתוק, מי אתה בכלל?!".

החכם אוהב את התוכחות לא פחות מאהבת המחמאות.

מתי קל לנו לקבל את התוכחה, את הביקורת - מתי?

כשאנחנו מרגישים שזה שמדבר איתנו עכשיו הוא אוהב ולא שונא, זה דבר ראשון.

דבר שני: כשאנחנו מרגישים שהביקורת הזו הייעוד שלה זה לבנות אותנו, "ביקורת בונה" לא ביקורת משפילה והורסת,

כדי שהשני ירגיש שהביקורת שלי מטרתה לבנות אותו - יש צורך לפרט בצורה ברורה את הבעיה. שלא ישתמע לכמה פנים, לא לתת צ'אנס לאן לברוח כמו שאומרים, לפתוח את היריעה כמו שצריך.

דבר נוסף: לאפשר לו להגיב, אם הוא רוצה עכשיו להגיב על מה שאמרנו - אל תקטע אותו באמצע, כי אז הוא מרגיש שאתה רוצה רק להשמיע, ואתה לא רוצה באמת לעזור לו, אתה באמת לא רוצה להבין אותו.

נתת את דברי הביקורת שלך - עכשיו תשתוק! תן לו להגיב.

דבר נוסף: להפיג את המתח, שזה לא יהיה דיבור יותר מדי ביקורתי בלי לשחרר איזה מילת עידוד, איזה פרגון, איזה משהו מצחיק, לשחרר את המתח!, אם יש יותר מדי מתח - זה יהיה פיצוצים,

כמו שאני עושה לכם לפעמים.

נכון?

אז בואו נשחרר את המתח.

איזה אמא פונה לבעלה ואומרת לו: "אתה מוכן אולי להתערב? הילדים רבים!"

אומר לה: "בסדר, אני שם 100 שקל על דני".

- הוא "התערב".

הפגנו את המתח? אפשר להמשיך?.

בואו נראה שוב פסוקים שכתוב אצל שלמה המלך ב"משלי" שמדברים על התוכחת ותראו את המסר שמעביר לנו שלמה המלך בפסוקים האלה.

אז כתוב ככה: "אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה" (משלי י, יז).

"אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי יב, א). {אתם צריכים תרגום? לא צריך, נכון, ברור הדברים},

"רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר"  , מי שפּוֹרֵעַ את המוּסָר - יקבל רֵישׁ וְקָלוֹן, רֵישׁ זה עוני, וְקָלוֹן - לא צריך להגיד לכם מה זה.

"וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד" (משלי יג, יח), לא שומע תּוֹכַחַת, שׁוֹמֵר תּוֹכַחַת.

"אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם" (משלי טו, ה).

"מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת" (משלי טו, י).

שמעתם!

"פּוֹרֵעַ מוּסָר - מוֹאֵס נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת - קוֹנֶה לֵּב". (משלי טו, לב)

"טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה).

"שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ" (משלי כט, טו).

"אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" (משלי טו, לא).

"מוּסַר השם בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יא).

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב השם יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג, יב).

בסדר, אלה הפסוקים שהם מובאים אצל שלמה המלך ב"משלי", שכולם מדברים על חשיבות התוכחת.

נחזור לעניינינו.

היות ואנחנו נמצאים בשבוע של פורים אז אני חייב לשמח אתכם כי אתם נראים מדוכאים משום מה, אני לא יודע! במוצאי שבת צריך להיות שמחים!, אה?

אבל כתוב כשהשבת יוצאת אז למה מריחים את הבשמים במוצאי שבת?

כי קשה לנו שהשבת עזבה!,

אבל מצד שני פורים מתקרב, צריכים להיות בשמחה, "משנכנס אדם מרבים בשמחה"

אז היה מישהו שהלך להיפגש עם מישהי ככה פגישה "שידוך" אז לאן הוא לקח אותה? לפיצה. הלכו לפיצה,

אז הוא אומר לה: "את רוצה אולי לאכול פיצה?"

אז היא אומרת לו: "לא, פיצה בפגישה הראשונה? זה לא מתאים!, פיצה...".

אומר לה: "טוב" הוא מזמין לעצמו פיצה, איך שהפיצה מגיעה

אז הוא אומר לה, ככה מהריח מהפיצה, שהיא לא תתגרה

אז הוא אומר לה: "אולי בכל אופן את רוצה?"

אז היא אומרת לו: "לא- לא, פגישה ראשונה פיצה?... נו, באמת!..."

- נו, טוב, הוא מתחיל לאכול את הפיצה לקראת סיום כשהוא מסיים את הפיצה

אומר לה: "את בטוחה שאת לא רוצה פיצה?"

אז היא אומרת לו: "לא, זה לא נהוג..."

אז הוא אומר לה: "ממילא זה פגישה אחרונה תאכלי".

- "פגישה ראשונה" פגישה ראשונה.....

מישהו נתן פירוש לבדיחה (ולא שומעים)

הרב: אני חוזר על הבדיחה.

למה קשה לנו לקבל תוכחת? ובמיוחד מבן הזוג שלנו או בת הזוג שלנו, למה?

דבר ראשון: "אין אדם רואה מומי עצמו", הוא שר לעצמו כל הזמן: "אצלי הכל בסדר" ואז כשבן הזוג בא להעיר לו הערות - או שהוא אומר לו, או שהוא חושב כך, "למה אתה יותר טוב ממני"???.

אם תשימו לב! התשובה - לא עניינית, מה זה קשור עכשיו?, אני אמרתי לך משהו ספציפית -ואתה דן לגבי?, מה זה קשור!? אני מדבר אתך עכשיו על הפיצה אני לא מדבר עלי, בסדר, אני לא בסדר, אבל מה היה עם הקטע של הפיצה שלא היה משהו כמו שצריך.

ממה זה נובע?

מזה שיש תחרות סמויה בין בני הזוג; "מי יותר טוב? מי יותר צדיק", מי יותר, מי יותר, מי יותר,

וכידוע, ההגנה הכי טובה - זה התקפה!,

אתה אומר ש"אני לא בסדר"

- "למה אתה בסדר? אז אני לא בסדר בזה, ואתה לא בסדר בזה, מה?"

כמו שאומרת הגמרא: "טול קיסם מבין שיניך" שזה בעצם מסמל עבירה קטנה,

אומרים לו: "טול קורה מבין עיניך". שזה וואחד עבירה גדולה!, זה לא קיסם, זה קורה!

אז באופן טבעי אדם לא שומע את הביקורת, הוא שומע את ההתקפה של השני,

"אה ,הוא התקיף אותי? - אני יתקיף אותו גם!"

מה הפסדת?

את המסר שהוא רצה שאני יעביר לך, מה אתה מסתכל? גם אם טעה באופן ההעברה שלו, בהעברת הדברים אליך - זה עדיין לא אומר שאתה לא צריך לתקן את מה שהוא אומר, תתבונן: אולי יש משהו שאתה באמת לא בסדר?

אז מה התשובות האופייניות לנו, כשאנחנו מתרצים את עצמנו?

"צריכים להבין אותי, צריכה להבין אותי, צריך להבין אותי, זה אני, זה מה יש, זה האופי שלי, ככה נולדתי, מה אני יעשה?"

אבל אנחנו הרי באנו לתקן את המידות, כתוב: שכל עבודת המצוות, כל תכלית עבודת המצוות -זה בשביל תיקון המידות, זאת אומרת: המצוות זה רק כלי לתכלית האמתית שזה עבודת המידות!

לא לחינם אומרים חכמים: שמי שזכה לתקן מידה אחת - מעלה עליו כאילו גמר את כל הש"ס, לא בבקיאות. אז קשה לנו לשנות הרגלים. קשה לנו לשנות את הטבעים. נו, זה שקשה זה אומר שמה? באנו לפה לעולם לכיסא נוח?

תגידו: לפרנס - זה קשה? קשה או לא? קשה, אדם עובד 8 שעות, 4 שעות כל אחד מה שהוא עובד, אבל קשה! להביא פרנסה הביתה! יפה,

"קשה לך?"

- "בטח שקשה!",

"אז למה אתה עובד?"

- "חייבים!"

"אז למה בעבודת המידות אתה לא עובד?"

- "קשה!"

"נו, אז מה? אז בגלל זה צריך להגיד "בגלל שקשה - אז אני לא עובד"?, נראה אותך אומר את זה בפרנסה... בפרנסה - אתה לא אומר ככה! אתה אומר "קשה - אבל חייבים!", נו, בעבודת המידות קשה - גם חייבים! נו! אז איזה פטור יש לך? מה זה שאתה אומר ש"קשה"?

והפוך: כאשר הדבר קשה ואתה מצליח לעבוד - הסיפוק יותר גדול!,

למי יש יותר סיפוק: לאחד בצבא שקוראים לו ג'ובניק או לטייס? למי יש יותר סיפוק בצבא? נו, תגידו אתם,

אומרים: תלוי למי יש יותר שכר

הרב: לא אמרתי, למי יש יותר סיפוק? לא אמרתי שכר, גם השכר הטייס מקבל יותר, אה? לטייס יש יותר סיפוק, ישתבח שמו לעד!. אבל יותר קשה להיות טייס, בשביל להיות ג'ובניק לא צריך הרבה הכנות והרבה עניינים, לימודים ומה לא, ג'ובניק זה ג'ובניק מי שאתה, לפי מה שאתה - יתנו לך ג'וב, אבל כדי להיות טייס - צריך הרבה הכשרות! הרבה עבודה, הרבה לימודים, אוהו עד שהוא נהיה טייס. אז קשה - אבל יש לו סיפוק.

אז אותו דבר להבדיל זה אצלנו בתורה, למי יש יותר סיפוק?

לזה שעמל יותר בתורה ואחרי עמל גדול הוא מגיע לתוצאות? או אחד כזה שגורס, קורא תהילים, קורא משניות, זה גם מה זה דבר פשוט? דבר גדול לקרוא תהילים ללמוד משניות זה דבר גדול. כן, אבל אתה לא מעמיק, התורה אומרת "שתהיו עמלים בתורה!", צריך עמל! צריך להזיע, צריך להתאמץ - להגיע לתוצאות, אם אתה שטחי - אז אתה ג'ובניק, אתה לא משקיע, אז למי יש סיפוק יותר גדול?, פשוט.

אם הביקורת באה מתוך כעס, או מתוך עוינות, אתה רואה את הבן אדם באטרף על הבן אדם, מוציא עליו את כל הקריזה: "אתה לא בסדר! אתה ככה ואתה ככה".

או שיש מציאות של הצטברות של דברים עקב התאפקות ממושכת, כי התאפק הרבה זמן, התאפק התאפק התאפק לא רצה לפוצץ דברים, אבל איך אומרים? כשזה הגיע, גדש את הסאה - פה פם! ואי ואי ואי, רימון רסס. לכל הכיוונים הוא יורה.

מה הסיכויים של זה שקיבל את התוכחה יישר קו איתו? יסכים למה שהוא אומר?

אין צ'אנס!

אז מה יצא מזה?

שאותו אחד הרגיש שהוא הוציא את מה שיש לו! ואמר לו את האמת בפנים!

נו, אז מה יצא מזה?

כלום! הוא יתרץ את עצמו כמו שאמרנו, כי לכל אחד יש את התירוצים שלו, לא שכנעת אותו בכי הוא זה.

אחד מהטריקים הטובים, זה כאשר אתה נותן את הביקורת בצורה עקיפה ולא ישירה, אתה לא מדבר על הבן אדם עצמו.

אני זוכר את אמי הורתי זכרונה לברכה זכר צדיקה לברכה, שאחד הרגעים הכי קסומים שלי בילדות שהייתי מזה בעננים - זה כשהיה החופש הגדול, והייתי נמצא בבית, ואוכל עם אמא שלי ארוחת בוקר, והיא היתה יושבת ומספרת לי סיפורים על תימן, עליה ועל כל מיני דברים שקראו שם בתימן, והייתי יושב שומע אותה, יכולתי לשבת שם שעות, איזה יופי! ואי ואי ואי. והיא היתה יודעת לספר, הייתי יושב לשמוע אותה,

לאחר שנים התגלה לי שחלק מהסיפורים היו כרטה,

היא בעצמה גילתה לי, אחרי כמה שנים טובות שכבר התבגרתי, אז היא גילתה לי, שהיא היתה לוקחת משהו אצלי שלא בסדר - והיתה מספרת לי סיפור, לא עלי, על מישהו אחר כמובן, ומתוך הסיפור הייתי מתחבר לסיפור ומבין ש"הוא" לא בסדר, אותו אחד, ועצם הכוונה היתה אלי.

אבל היות וזה היה "סיפור" וזו לא היתה תקיפה ישירה אלי - אז קודם כל: התחברתי לסיפור, ונהניתי מהסיפור, והבנתי מי הטוב ומי הרע, ומה בסדר, ומה לא בסדר, ואז זה נכנס בצורה אובייקטיבית למח! ואחר כך אתה כבר עושה לך השוואות בקופסה שלך; אם אתה בסדר או לא בסדר.

עכשיו, אם תרצה לתקן או לא לתקן זה כבר עניין שלך יש בחירה, אבל קודם כל המסר נכנס בצורה מדהימה. אתם מבינים איזה חוכמת חיים?

אייי!

הבעיה, זה שאנחנו חיים דרים בתקופת ה--- איך אומרים: שהכל זמין! הכל מהיר, הכל צ'יק צ'אק, אינסטנט, {חיפשתי את המילה הזאת! איפה החבאת אותה?} הם, בדור הקודם, לא לפני הרבה דורות - בדור הקודם, לא היה להם את הקטע הזה של הלחץ, והכל זמין והכל מהר. היה להם את הסבלנות! לשבת, לספר סיפורים, לעבד לנו את הנתונים במח.

היום רוצים תוצאות מיד: "בא הנה לפה! תעשה מה אני ..".. בבבבבבבב!!! רוצים הכל! עכשיו!!

- זה לא הולך ככה. המח צריך לקבל, להבין, להפנים, לעבד את הנתונים, כי גם אם יקבל את זה במהירות - זה יצא גם במהירות, זה לא מתיישב בפנים.

דבר נוסף שאתה מבין: גם כשאתה מסתכל לאחור, אתה מבין שגם אותו אחד שבא לך בצורה עקיפה, גם כשגילית את זה אחר כך, הוא בא לך בהפוכה - אתה מבין שהמטרה שלו היתה לשפר! ולא לרדת עלי. כי עובדה; שהוא לא בא ותקף אותי חזיתית, הוא בא לי בהפוכה, סימן שהוא חשב עלי, שאני לא ייפגע, ושלא..... אז גם לאחר שנופל לי האסימון - ניכר שהוא רצה בטובתי.

איפה אנחנו רואים את זה לדוגמא בתורה?

כתוב אצל משה רבינו ואצל אהרון ומרים, שכשהם דברו על משה, על "אֹדוֹת אשתו הַכֻּשִׁית" (במדבר יב, א), אז כתוב בפסוק (במדבר יב, ט): "וַיִּחַר אַף השם בָּם וַיֵּלַךְ", אז סימן שהיה שמה חרון אַף,

אבל בכל אופן מה כתוב?

כשהקב"ה מוכיח אותם אז כתוב (במדבר יב, ו) שהוא אומר להם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי", שמים לב מה מלמד אותנו הקב"ה איך מוכיחים? שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. הקב"ה בכבודו ובעצמו כשהוא מוכיח את אהרן ומרים - הוא אומר אני מבקש ממכם שתשמעו, "שִׁמְעוּ נָא", אם זה היה זמן של חרון אַף היה צריך להגיד: שִׁמְעוּ דְבָרָי! "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי".

מה העניין?

כדי שאדם יקלוט מה אתה אומר, ולא איך ולמה, שלא יוסט ויהיה חרד מהחרון ולא ישמע את התוכן של הדברים, זה יש חרון יש חרון, אבל הפוינטה - קודם כל תשמע את מה שיש לי לומר, "דברים" זה דברים קשים! "דְבָרָי", זה דיבור קשה, אבל מצורף לזה "נָא", אני מבקש ממך תשמע.

אחד מהדברים החשובים כשרוצים להוכיח בן הזוג את בת הזוג, זה לדעת לתכנן את הביקורת, לחשוב לפני, אל תשלוף מהמותן, יש יאלה! ישר יריות, זה לא חייב להיות מידי, תשב עם עצמך, ותחשוב עם עצמך

"בא הנה! איך אני מביא אותה? איך אני מביאה אותו לנקודה שאני רוצה ושאני רוצה, איך אני עושה את זה בצורה כזאת שיקבל את זה באהבה! ושיבין שאכפת לי וקשה עם זה וכו', וכו', וכו'.

כשאנחנו בונים את זה נכון, והשני אכן יחוש שזה מאהבה, אז השני יוכל לקבל את התוכחה,

אבל אם לא?

אז במקום לבדוק אם הבן הזוג צודק או לא - אז הוא עסוק במחשבה על התגובה; איך שהוא מתחיל לדבר הוא כבר מכין "מה אני הולך לענות לו...", הוא לא שומע מה הוא עומד להגיד לו בהמשך, הוא כבר אחרי משפט או שניים - כבר מתכונן לתגובה.

דבר נוסף: תמיד להשתדל לבקר את המעשים, ולא את העושה את המעשים, לא לדבר על האישיות שלו או על האישיות שלה, לדבר על המעשים שמפריעים לנו.

וכן, לא להביא אותו למצב, אם אתה רוצה שהדברים יקלחו אז לא להכניס שאלה כמו: "למה אתה עושה ככה! למה?"

ברגע ששאלת "למה?"

הוא צריך להשיב למה, אז אל תכניס את ה"למה", אתה רוצה שהוא ישמע - אל תגיד את זה בצורה כזאת של שאלה.

מה קורה עם העבר, צריך להזכיר אותו?

כן! בודאי, מה, אבל לא מזכירים מה שהיה, כן, אנחנו מזכירים את העבר כשאנחנו רוצים ללמוד להבא, אז לא צריך להציב את העבר כמשהו שאנחנו באים אליו בטרוניה - אלא כדוגמא שהיתה בעבר כזו וכזו, איך אנחנו בונים את העתיד כדי להימנע ממציאות כזו שהיתה בעבר!.

לא לנגח אותו על מה שהוא עשה בעבר, אלא "היות והיתה מציאות כזו בעבר - איך אנחנו עכשיו עושים דבר למנוע את מה שהיה בעבר?".

יש כאלה שהוא דורש מבן הזוג דברים מסוימים שהוא לא מקבל ממנו,

- זה טעות!

אתה יוצר ישר נגטיב כשאתה דורש, כשאתה תובע.

אבל, אם אתה מבקש עזרה ואתה אומר: "קשה לי עם המציאות הזו והזו!, חשוב לי שתעזרי לי בזה, אני משתדל, ואני רוצה בזה, אני רוצה שתעזרי לי בזה",

- זה נשמע אחרת לגמרי!.

"כשאתה מבקש עזרה - למה שאני לא אעזור לך?".

כמו הרב אמנון שסיפר את הסיפור על אותו אחד שטבע בים, אז בא לו המציל עם החסקה,

אז הוא אומר לו: "תן לי היד שלך",

הוא לא נותן,

אומר: "תן לי היד שלך! נו תן, תן לי היד !!"

ההוא לא נותן את היד - וטבע,

המציל בא לסוכת המציל ואומר: "אני לא מבין! אני הגעתי עד אליו, מה הבעיה? למה הוא לו נתן לי היד?"

אומר לו: "עשית טעות!, ממתי אומרים "תן לי היד שלך"?, היית צריך להגיד לו "תפוס את היד שלי!",

הבנתם?

זאת אומרת: אתה אומר לבן, אדם אתה תובע ממנו "תן לי"!!

- "מה פתאום!",

"תן לי!"

- "לא!" - ישר!

כשאתה אומר לו: "קח!"

- "מה, מה, מה לקחת, מה? מה מחלקים פה?".

לפעמים אתה שומע תגובה: "איי איי איי חבל שבקשתי ממך!, יותר טוב שלא היית עושה, תאמין לי יותר טוב, מי צריך את הטובות שלך? מה זה שווה אם אתה אחר כך ככה וככה וככה, מה זה שווה? חבל שסמכתי עליך בכלל"

- אחלה ביקורת אה? תענוג, בטוח שהוא ישנה את מעשיו מחר, היום, על משפטים כאלה.

איך זה היה צריך להיות?

"אני חושב שהיינו מצליחים יותר אם היינו עושים את זה אחרת"

שמעתם?

אם "היינו עושים את זה", אז זה לא רק תלוי בצד השני, הבעיה היא של שנינו! רק אם זה של שנינו זה בסדר, זה לא פייט אחד מול השני, "מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח, יג),

- "בסדר, אני מוכן, מוכנה להשתתף בעניין!".

עוד תגובה שכיחה:

"גם לי קשה! אז מה? אז אני מתאמץ! תתאמצי גם את!"

- מה רע במשפט כזה?

הוא יוצר תחרותיות עוד פעם, תצאו מהקטע הזה של תחרות! אל תכנסו לנישה הזאת בכלל, כי זה רק מרחיק.

איך יכול להיות מציאות שאתה דורש מאשתך את דורשת מבעלך דבר שאתה בעצמך לא עומד בו? "נאה דורש נאה מקיים".

איך מסופר בגמרא על אותו אחד על אותו דיין, שהיה לו עץ שהצמרת שלו היתה בתוך הח

 למה צריך להביא דורון לה'? | הרב אמנון יצחק   כולם טועים... רק אתה צודק? 

הודעות ועדכונים

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578