בס"ד שלום בית וחינוך ילדים חלק טז' הרב אורי יצחק 26-07-2019

ברוכים הבאים!

בעזרת השם השבוע נדבר קצת בחינוך הבנים, קצת פסק זמן בעניין של שלום בית.

"נאמר בפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

ויש כמה שאלות על הפסוק הזה.

"חנוך לנער על פי דרכו"- וכי אנחנו מחנכים נערים? אנחנו מחנכים ילדים תינוקות של בית רבן. מה הקשר "חנוך לנער"? ומה זה "על פי דרכו"? ולמה יש תוספת "גם כי יזקין"? היה צריך להיות כתוב כי יזקין לא יסור ממנה. והאם "לא יסור ממנה" זה הבטחה? אז בואו נראה.

קודם כל צריך לדעת - המילה "חנוך" העניין הזה של חינוך מה פרושו? מה ההבדל בין חינוך לבין אילוף?

צריך לדעת שיש כמה הבדלים.

אחד ההבדלים החשובים הוא שאנחנו, כשאנחנו מחנכים את ילדנו – זה בשביל שגם כשאנחנו לא נמצא לידם הם יתנהגו כפי שאנחנו מצפים שהם יתנהגו. אבל, אם הילד עושה את מה שאני אומר לו רק כשאני נמצא לידו - ואחרי שאני לא נמצא בסביבה הוא עושה מה שהוא רוצה, אז זה לא נקרא "חינוך" זה נקרא "אילוף" אנחנו לא מצפים מהמאולף שיתנהג ככה כל הזמן.

דוגמא: אם אתה לוקח עכשיו חתול, ואתה נותן לו ללכת עם מגש עם כוסות, ולחלק את זה לאנשים שיושבים באיזשהו מקום, אז כולם מתפעלים, "חתול מאולף!". אבל מה יקרה שהשווי נגמר, ההצגה נגמרה?

החתול הזה כבר יפסיק לרדוף אחרי עכברים? הוא ימשיך ללכת עם מגשים עם כוסות? זה היה רק בשביל הקטע של ההצגה ונגמר, אם הילדים שלנו עושים לנו רק הצגות רק לידנו, אבל בטבעים שלהם, במידות שלהם הם חס ושלום לא עומדים בתקן - אז הם לא מחונכים הם רק מאולפים., וזה לא המטרה וזה לא היעד.

המטרה שלנו שבשביל בעזרת השם כך יתנהגו לדורי דורות, על פי מה שאנחנו מחנכים אותם, על פי מה שאנחנו רוצים שיתנהגו ככה. אם ככה זה דורש מאתנו הרבה ממה שאנחנו חושבים.

צריך להבין שהחינוך מורכב בגדול משלושה עמודים:

דבר הראשון אל'ף בי'ת - זה הדוגמה האישית של ההורה.

דבר שני: איך אני בונה לילד מוטיבציה לעשות דברים חיוביים?.

ודבר השלישי: זה גורמי סביבה, חברה.

אז על השניים שני העמודים הראשונים - יש לנו שליטה, על העמוד השלישי - אין לנו שליטה בדרך כלל. ולכן חשוב שאנחנו נעמול קשה על השניים הראשונים, כדי שלילד יהיה אנטיביוטיקה נגד העמוד השלישי. אז על זה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהתפלל! שבעזרת השם הוא יעמוד בניסיונות עם הגורמי סביבה החברה וכדומה. משום שחכמנו זכרונם לברכה אמרו: "שיותר מכל דבר רע - חברים עושים!".

אתה יכול להשקיע בילד שלך שנים רבות, לעשות את המקסימום, הוא יכול להגיע אפילו לישיבה, לא "בית ספר" לישיבה - ושם בישיבה יכול לבוא איזה חבר בתוך חודש להפוך לו את כל הקופסה, כל הקופסה יכול להפוך לו. רחמנא לצלן!. אז אנחנו צריכים קודם כל לתת את הבסיס ואת היסוד וכו'.

בעניין של הדוגמה האישית, צריך לזכור שאתה לא יכול להגיד את המשפט "מה שאני לא הצלחתי לעשות מה שאני לא זכיתי - אני רוצה שלפחות הילדים שלי יזכו". אין בדיחות כאלה.

אם אתה רוצה שהילדים שלך יזכו למה שאתה לא זכית, אתה צריך לתת להם דוגמא אישית, אתה לא יכול להישאר עם-הארץ ולהגיד לבן שלך "תהיה תלמיד חכם". זה לא עובד, זה יכול לעבוד אם הילד החליט להיות תלמיד חכם בלי קשר אליך אבל אתה תקבל עונש על זה שלא נתת דוגמה אישית. מפני שהוא עבד מעל הטבע, ואתה לא נתת לו את הכלים ואת העזרה ואת הסיוע.

אז אתה תבוא ותאמר: "נתתי לו סיוע שילמתי לו את השכר לימוד, הבאתי לו מורים",

הכל טוב ויפה אבל אם אתה לא נותן דוגמה אישית - זה הרבה יותר קשה. לילד הרבה יותר קל כשהאבא נותן דוגמה, שהוא נותן יד ביד עם האבא שלו.

אה! ברוך השם שיש הרבה בעלי תשובה שההורים שלהם חילונים, נכון, השכר שלהם גדול פי כמה, אבל אם ההורים היו עוזרים להם והיו נותנים דוגמה - היה להם יותר קל, פשוט.

אז צריך לדעת שהילדים הם הפסיכולוגים הכי גדולים אצלנו במשפחה.

למה?

הם רואים את מה שאנחנו לא רואים, כי הם יושבים מן הצד ומתבוננים בנו, ואנחנו הרבה פעמים לא חושבים מה הם רואים. אם זה צורת התבטאות שלנו, אם זה התנהגות, אם זה מעשים, כל מה שאנחנו עושים הם רואים, ולפעמים הבן אדם שוכח שהילדים שלו צופים בו.

סתם דוגמה ככה מצחיקה: הורה מקבל מכתב מבית הספר שהילד שלו הרביץ לילד אחר, אז מה עושה ההורה?

מרביץ לילד שלו!

ואומר לו: "אני לא מרשה לך להרביץ"

-        השם ירחם!. נו, זה דוגמה אישית. הוא מרביץ ואומר "אני לא מרשה לך להרביץ". אתם מבינים? אז לא צריך לספר בדיחות, יש בדיחות במציאות.

אז בעצם הילד מפעיל את הרדאר כל הזמן, וככה הוא בונה לעצמו תכנית עבודה לחיים.

אם ילד רואה אותך עושה דבר מה מסוים - ברוב המקרים לא יבוא הילד

ויגיד לך "אבא! למה עשית ככה?" יש ילד שכן יגיד לך.

יש ילד אחר איך אומרים פשוט יכניס את החומר למגרה. והחומר הזה בעצם נותן לו גושפנקה, נותן לו חותמת לעשות דברים שהוא רוצה לעשות,

ואומר "גם אבא עושה ככה, גם אבא עובר על ההלכה אז גם לי מותר".

יש ילד כמו שאמרנו שיגיד: "אבא למה עשית ככה, מה מותר ככה"? ואם האבא עכשיו יכנס למגננה של שקרים רחמנא לצלן, והילד יבין שהאבא משקר כדי להתגונן - זה הכי גרוע!. אז הדוגמה האישית היא שלילית, הכי טובה בשביל הילד כי הוא מבין שמותר לשקר בשביל להתגונן.

בהמשך בעזרת השם ניתן עוד הרבה דוגמאות כל העניין של דוגמה אישית, אבל זה רק בשביל ככה התחלה.

הדבר השני של העניין של הבניה "מוטיבציה חיובית" בעצם אנחנו צריכים לחנך אותו לדברים הטובים; מה כן לעשות, מה לא לעשות, איך לעשות. להדריך ולכוון על כל דבר ודבר. זה בעזרת השם בהמשך בלי נדר אנחנו נראה שב"פרקי אבות", שאנחנו רגילים לקורא את זה וללמוד ולשייך את זה לעצמו, למוסר היום יומי שלנו - אנחנו נגלה כמה יש שמה תובנות שבחינוך ילדים.

כמה דברים חשובים שמה, יסודות חשובים מאוד – איך לחנך את הילדים על פי "פרקי אבות" אבל זה בהמשך בלי נדר.

אז "חנוך לנער" אז חנוך פחות או יותר הבנו - עכשיו אנחנו צריכים לחנך.

תשימו לב שהמילה הקרובה "חנוך" זה המילה "חנוק"!

למה?

כי אנחנו צריכים לגדר את הילד, במרכאות "לחנוק", לגדר אותו להגביל אותו, לא לשחרר אותו, הוא בלאו הכי משוחרר.

כתוב: "אדם עיר פרא יולד", בעצם כשאנחנו נולדים אנחנו כמו עיר פרא, כמו הבן של הסוס שעכשיו צריך לדעת איך להפוך אותו להיות מבוית. אז השלב הראשון זה האילוף, שמים עליו את המושכות את האוכף לוקח זמן עד שלאט לאט הוא מתביית.

אבל בחינוך זה לא נגמר בזה שאילפנו אותו, עכשיו צריך להגיע לשלב הבא אחרי זה שהחינוך מה שאמרנו שהוא יתנהג כך תמיד, בלי קשר לזה שאנחנו נמצאים במחיצתו או לא.

"לנער" מה פתאום כתוב לנער? ממתי אנחנו מחנכים נערים? אנו מחנכים תינוקות, מחנכים ילדים, מה פתאום "נער"?

אלא מה שכתוב "חנוך לנער" הכוונה שמצות החינוך בקטע של "החנוק" זה עד "הנער", חנוך לנער - עד שהוא מגיע להיות נער. מאותו רגע אסור לנו כבר לחנך, עכשיו מתחיל השלב הקשה ביותר לנו ההורים כמחנכים, כי אנחנו צריכים לשנות פאזה, אנחנו צריכים לרדת כי מה שאנחנו רגילים לומר זה "קדוש"

- פתאום הנער מתנער ואומר: "לא, לא, לא רוצה! לא בא לי, לא מתאים לי". יש כאלה שלא אומרים את זה, אבל הם מתנהגים בצורה כזאת. אם אתה מבקש ממנו לעשות משהו - הוא לא מתייחס, זה כאילו להגיד לא רוצה, וכדומה.

אז בעצם מצות של חינוך- כאן מסתיימת, ברגע שהילד כבר הגיע למצב כזה שהוא כבר אין לו משמעת, אבל זה בתנאי אנחנו נלמד את זה, שאנחנו עבדנו עליו על משמעת בגיל הרך. לצערנו הרב יש הורים שבכלל לא עובדים על משמעת, משאירים את הילד "עיר פרא יולד" לא רק יולד גם יתנהג. כמו שפעם אמרתי לאיזה תמניה מבוגרת: אמרתי לה דודה מה קורה עם הילד? אני רואה שהוא יותר מידי משתובב, אמרה לי: יבני הוא עדיין ילד הוא עדיין קטן, אחרי כמה שנים טובות הוא גדל והתחיל לעשות בעיות קשות. אמרתי לה דודה מה עכשיו? אמרה מה אני יעשה הוא כבר גדול, אין מה לעשות. אז כשהוא ה יה קטן הוא היה קטן אז לא טיפלו, כשהוא גדול כבר אין עם מי לדבר, אז מתי מחנכים שאני יבין?

לכן באה התורה ומדגישה: שלא תפספס את הזמן היקר הזה שהילד עוד לא הגיע

להתנערות, זה לא קשור לגיל, פעם זה היה קשור היום זה כבר לא קשור לגיל, למה? כי לא יודעים לחנך בכלל. יוצא שילד יכול כבר להתנער בגיל הרך, כי אם לא עובדים אתו נכון ולא יודעים בכלל מזה חינוך. אז אתה רואה ילדים קטנים אפילו לא מוכנים לעשות מה שההורים שלהם אומרים, שלא נדבר על בושות שעושים להם ברחובות וכדומה.

רבותיי צריך לדעת: אלה שמתגייסים לצבא יודעים: שהתקופה הראשונית של הצבא נקראת טירונות, מזה טירונות? כל המהות של הטירונות זה א' ב' זה קודם כל משמעת, אם אין לך משמעת אתה לא חייל. אז קודם כל מריצים אותך {על פאדי} 30שניות תקיף את הצריף, וזה... טק טקטק בלי סיבה, רק בשביל המשמעת, "אין תכלית זולת המשמעת" קודם כל שתדע להיות ממושמע מה שאמר לך המפקד אמן וקדוש זהו! להבדיל.

אותו דבר להבדיל בחינוך הבנים, חינוך ילדים, קודם כל ילדים צריכים לדעת מה שההורים אומרים זה אמן וקדוש, אם אין לו את זה אין כלום, אין חינוך, אין ילד, אין הורים, אין כלום, זה א' ב'. אז מתי זה? עד שהוא מגיע לנערות. עכשיו אם הוא חונך טוב- הנערות שלו תתחיל בגיל מאוד מאוד בוגר, וגם תהיה מאוד מאוד מינימלית, גם בהתנהגות וגם בזמן הקצוב שלה, כי צריך להבין שלכל דבר יש זמן קצוב, אבל זה תלוי באדם עצמו, מה הכוונה?

אתם יודעים שבלשון הקודש אין בדיחה כזאת של מילים נרדפות, כל מילה יש לה את המשמעות שלה והדקות שלה, רק צריך ללמוד מה ההבדל בין מילה למילה- מה ההבדל ואז רואים דברים נפלאים.

העובר נקרא עובר- בגלל שהוא עובר מעולם של תשעה חודשים לעולם שהוא ממוצע של 70/80 שנה, אז הוא נקרא עובר.

התינוק נקרא תינוק- בגלל שהוא יונק, בגלל הפעולה שהוא עושה אז הוא נקרא תינוק.

כשאומרים פעוט: הוא בא להגיד פעוט קטן.

כשאומרים כמו שאנחנו אומרים בפסוק: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", אז יונקים משום מה שהם עושים התינוק יונק.

לפני "עולל"יש עטוף, מזה עטוף? "ואת העטופים" מזה עטוף? עטוף- בגלל שאנחנו עוטפים אותו, בגלל שהוא קטן אנחנו עוטפים אותו בחיתול. מאיפה באה המילה חיתול? מוזכרת בתנ"ך, מאיפה באה המילה חיתול? מהחתול

כמו שהגמרא אומרת: שמה אנחנו לומדים מהחתול? שהוא מכסה את צרכיו, וגם עושה את כל מה שעושה בצניעות, אז לומדים את זה מהחתול, החתול צנוע. אז לכן מחתלים את התינוק וקוראים לזה חיתול, היום בזמננו קוראים לזה טיטול, אבל זה עידן הפלסטיקה.

מזה "עולל"? בגלל מה שהוא מעולל, תראה ילד בן שלוש ארבע, שנתיים, לוקח דפים מצייר וצובע, אבל אח"כ הוא קצת גולש, צובע קירות צובע רצפות, מלמדים אותו לגזור: גוזר את הדפים גוזר את המפות גוזר את הסדינים, אז אם זה היה מישהו אחר עושה לנו את זה בבית- ווי וויוויווי מה היה שמה, אבל כשהעולל עשה את זה אומרים לו איזה חמוד איזה מתוק אה, ראית איזה יצירתי, אם זה היה מישהו אחר אוי ואווי. אז הוא נקרא עולל בגלל מה שהוא מעולל ואף אחד לא כועס עליו בעצם, אלא אם כן ההורים צריכים בדיקה.

אח"כ הוא נקרא "ילד", ילד זה שם כולל לכל התקופה, ע"ש הלידה נכון?

אח"כ הוא נקרא "נער", ואמרנו נער זה בגלל שהוא נוער מעליו, מה שתגיד לו הוא רוצה להגיד לך לא רוצה, הפוך. "נער" כמו חמור נוער. {לא שהוא עושה קול של חמור}

אח"כ הוא נקרא "עלם", למה הוא נקרא עלם? כי זה תקופה בחיים שלאדם יש רצון ודחף להעלים דברים שלא ידעו, {לא להעלים דברים מלשון גנבה} אלא לעשות דברים בגנבה, ז"א: שלא ידעו עליו דברים, אז הוא הולך לדוגמה עם חברים שלא רוצים שהוא ילך אתם, הוא מעשן סיגריות ולא רוצה שידעו, כל התענוג שלו הוא שלא ידעו עליו, תקופה כזאת שנקרא "עלם".

אח"כ יש תקופה שהוא נקרא "בחור", למה הוא נקרא בחור? כי הוא צריך לבחור בחיים לדעת מהו רוצה מעצמו. אחרי במרכאות "טיפש עשרה", אז הוא מתחיל להתבגר ומתחילים לבנות את החיים שלו ואמר: הלו, מאיפה המצב הכלכלי עוד מעט אני עומד להתחתן? הלו, צריך לבחור, צריך לתכנן את עצמו, הג'וקים לאט לאט נעלמים מהראש ומתחיל להתיישב בדעתו, צריך לבחור.

ואח"כ הוא נקרא "גבר", למה גבר? כי הוא צריך להתגבר, הגמרא אומרת מזה גבר? נוטריקון: גומל חסדים ביישן רחמן, כך צריך להתנהג יהודי. {יש גם גרב אחד שעשה לו בורג}. אבל גבר זה: : גומל חסדים ביישן רחמן.

שאני יבין: ביישן ורחמן זה גבר זה? זה חנון, אומרים חכמנו זכרונם לברכה: זה הגבר האמתי, שאומרים עילו שהוא חנוך שאומרים עליו כל מיני דברים והוא בשלו- גומל חסדים ביישן רחמן, זה הגבר! {לא ששותה גולדסטארוקלצברג וכל מיני דברים כאלה} זה לא עושה אותך גבר. לא זה שמעשן עושה אותו גבר, העישון עושה אותו גבר. זה גבר אמתי, למה? כי הוא התגבר, באופן טבעי כדי להיות רחמן כדי להיות ביישן-צריך עבודת המידות.

יש אח"כ "איש" זה בן אדם נשוי, הוא נהיה חשוב, עד עכשיו הוא לא חשוב, הוא פלג גופה, הוא חצי, {פלג זה לא פלג של רכב} פלג זה חצי, אז כל זמן שהוא לא התחתן שרוי בלא תורה בלא ברכה בלא בלאבלאבלאבלא, איש זה לשון חשיבות.

נחזור לעניינו: הבנו, יש עוד המשך תואר לתקופות בחיינו, אבל מספיק לנוט בינתיים.

אז יוצא "שחנוך לנער""נער" זה לא שייך פה חינוך, כתוב: חנוך- לנער, עד תקופת הנערות. ברגע שילד הגיע לגיל הנערות, אז בא נגיד בממוצע נער היום נכון בגיל 12 אומרים? כמו שהגמרא אומר נערה בגיל 12 וכו'. אבל כמו שאמרנו היום בדורנו זה לא חייב להיות 12 זה יכול להיות גם לפני כן, כי אם הוא לא קיבל חינוך כדבעי כמו שצריך-אז הוא יכול לנעור מעליו את ההורים בגיל הרבה יותר קט. ולעשות קט לחינוך. אנחנו צריכים להשקיע בגיל הרך בחינוך.

ואז כתוב: "על פי דרכו" על פי דרכו של מי? קודם כל פשוט לנו על פי דרכו של השם יתברך, אם זה לא על פי דרכו של השם יתברך מי יתן לך פוליסה שהחינוך מוצלח בכלל.

בודאי שצריך לחנך על פי התורה הקדושה ועל פי השם. מי שרוצה ילד מחונך –זה ילד ירא שמים, חינוך בלי יראת שמים- זה לא חינוך. זה יכול להיות ידע, לימוד אבל לא חינוך. מה אבל יש ילדים שיש להם דרך ארץ! נכון, דרך ארץ זה עדיין לא חינוך.

כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה" נכון? אבל גם כתוב בדיוק הפוך, לא רק זה, צריך לדעת שאדם יכול להיות מאוד מתורבת, אבל אם זה לא על פי התורה-הוא יכול להיות גם אכזרי, ולהיות אכזרי זה לא על פי התורה, אלא אם כן דברים ספציפיים שאתה ....... אז אם אדם קריטוריון אחר מהתורה, על פי התורה הוא לא נקרא מחונך, הוא נקרא אדם שיש לו תרבות, בעל תרבות, לא יותר מזה, אבל אם אין לו יראת שמים-הוא יכול להגיע למצבים מאוד מסוכנים. ואם ניקח את הדוגמה הכי קיצונית שיכולה להיות שאנחנו מכירים, זה הנאצים יימח שמם ושם זכרם. הם היו מאוד מתורבתים מאוד מחונכים, לשיטתם, גם שהן

 מכניסים אנשים לתוך תאי הגזים היו אומרים אחד לשני: בבקשה, תודה, בקשה תודה. מתורבתים, אז הם רצחו המונים? כי היות ולא היה להם אמונה באלוקים לא היה להם יראת שמים-אז הקריטריון היה לפי מה שהם החליטו. אז ברגע שהם החליטו שהיהודים ולהבדיל שחורי עור והצוענים וכדומה. הם בעצם דומים לחיות-אז צריך לבער אותם, הם מזיקים, הם החליטו שהם לא חיות רגילות הם חיות שמזיקות, אז זה מזיק. כמו שאתה רואה נחש ארסי אז אתה אומר טוב זה מזיק, סכנה, מה צריך לעשות לו? להוריד לו את הראש, הם החליטו גם אלה מזיקים, הגדירו אותם ככה, ועכשיו הם עשו את זה על תקן של במרכאות "מצווה, אז לא הרגישו שום נקיפות מצפון שמשהו אצלהם לא בסדר.

זה הסכנה כשיש דרך ותרבות בלי יראת שמים, אם החינוך לא מחובר ליראת שמים-זה קשקוש, מה יעזור שאנשים ילמדו וילמדו וילמדו ויתנהגו השם ירחם.

כמו שמסופר על אריסטו: שהוא פילוסוף גדול אבל פעם אחת קלטו אותו אוכל כמו בהיימה, אז שאלו אותו נו, זה אריסטו? אז הוא הסביר שלא קשור ההשכלה והתרבות, זה דבר אחד, והתנהגות היום יומית זה דבר אחר, זה.......שלהם.

זה כמו שמספרים על איזה רב רפורמי, רביי שאמר פעם לקהילה שלו שהם לא צריכים לצום בכיפור מהשנה הקרובה, אז אמרו לו למה? אז הוא אמר: אני יצום בשביל כולכם. אתם תביאו לי כופר נפש ואני יצום בשבילכם , ואתם יכולים לאכול בכיפור. אז כולם נתנו לו כופר נפש ולא צמו בכיפור, אחד מהם בא לשלאול אותו איזה שאלה ביום כיפור, הוא רואה את הרביי אוכל בבית ביום כיפור, אז הוא אומר לו איך יכול להיות? הוא אומר הכל יכול להיות, הוא אומר: אני עכשיו אוכל בשביל עצמי ואני צם בשבילכם. אה,אתם מבינים את ההיגיון פה? לא מבינים אבל בסדר.

אז צריך לדעת שאין דבר כזה חינוך בלי יראת שמים, איך אומר הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו" זה קודם כל פשוט, אם זה על פי דרכו אז מה עשינו איזה חינוך זה?

אבל יש עוד מסר עוד לימוד בפסוק כתוב: "על פי דרכו" זה לא רק על פי דרך השם, גם על פי דרך הילד. מה הנקודה? כל ילד הוא עולם בפני עצמו, אז אתה צריך לחנך על פי הילד. למה אני פסיכולוג?! כן, בטור האבא אתה צריך להיות פסיכולוג. אתה צריך להכיר את הילד שלך טוב, מותק, גם צריך לדעת את ההבדלים בן ילד לילד כל ילד זה משהו אחר לגמרה.

אחת הטעויות הגדולות שהורים רוצים שהילדים שלהם יהיו אותו דבר, אין דבר כזה, אין מציאות כזאת בעולם.

אין דבר כזה אף אחד לא שווה לשני בשום דבר.

אתה לא יכול לבוא לילד ולהגיד לו: "אתה רואה את אחיך- ככה אני רותה שתהיה תלמד ממנו!!

שטויות, קשקוש, אתה יכול לכוון אותו בכוון שלו, שילמד ממנו דברים, הכל טוב ויפה אבל אתה לא יכול להגיד לו "תהיה כמוהו" אין שבר כזה.

ילד אחד להצטיין בדבר מסוים והשני בדבר אחר, אחד נכשל בדבר כזה- השני..... כל אחד משהו מאחר. יש ילד שאוהב ללמוד, יש ילד שלא אוהב ללמוד. יש ילד שאוהב ללמוד פחות יש יותר.יש אחד שהוא שובב, יש אחד שהוא מופנם, יש אחד שהוא ככה יש ככה, כל ילד זה עולם אחר לגמרה, ואתה צריל להתנהג עם כל אחד כפי שהוא.

אלא מאי: אתה צריך לבנות תוכנית עבודה, קודם כל לשים מטרה לאן אנחנו צריכים לשאוף להגיע, וגם אם לא נגיע ל100% של המטרה- נגיע 70% 80% אנחנו בדרך למטרה. אחרי שיש לנו את המטרה אנחנו בונים תוכנית עבודה לפי הילד עצמו איך להגיע למטרה, ואז לפי משהוא- אנחנו מכוונים דוחפים משדלים, מצ'פרים מפרגנים כל מה שצריך, וגם אם צריך-מענישים, אבל כל העניינים על פי הילד עצמו, על פי דרכו.

יש ילד שמביא כל מבחן 100%, אחיו מביא 70, טעות לבוא לילד ולהגיד לו "למה אתה כמו אח שלך! תראה הוא מביא 100" !! למה אתה לא מביא 70 -אה למה אתה מביא 70! תביא 100!!!.

אל תעשה השוואות, היכולת של הילד הזה-לא תמיד אותה יכולת, לא רק זה במקום לעשות השוואות קנאה בין אחים וכו' וכו', תראה איך אתה עוזר לו להגיע למאה, תבדוק מה הסיבות, יכול להיות הרבה סיבות.

זה יכול להיות בגלל שאתה לא נותן מספיק צומי. זה יכול להיות בגלל שאת האח ההוא אתה מצ'פר יותר מאשר אותו. זה יכול להיות באמת בגלל שהוא חלש. הוא לא מקשיב בשיעורים. זה יכול להיות בגלל שיש לו חוסר בלימוד.

יש ילדים לדוגמה שבגיל שהיו צריכים להשקיע בלימוד הקריאה-לא השקיעו באותה תקופה, ובתלמוד תורה פספסו אותם, והם עלו כיתה ועלו כיתה ובמשך הזמן מתחיל להתגלות הפער ביניהם לבין הילדים האחרים, ובלאו-הכי כשילד לא נמצא באותו קו של הילדים האחרים בכיתה-הוא מתחיל ליצור פער לאחור שהוא לא היה בכיתה.

ואז אם הוא לא עם הכיתה- אז הוא מתחיל להתבטל, הוא מתחיל להציק לילדים אחרים אחירם בכיתה, והוא מתחיל לשחק כל מיני משחקים במקום לשמוע ולהקשיב כי בלאו-הכי הוא לא מבין את הקטע, הוא מבין על מה מדברים בכיתה בכלל, הוא לא איתם, וכל זה נוצר בגלל זמן קצוב שהיה פער שמה בינו לבין הכיתה, ואם ההורים והמורים לא היו מחוברים לאותו ילד-יכולים לפספס אותו, ואח"כ להשלים את כל זה- זה לא פשוט בכלל.

וזה דבר מאוד שכיח בכיתות במיוחד שהכיתות גדולות, כשיש 30 ילד בכיתה-כאשר הממוצע צריך להיות 20, יש 30 ילד בכיתה-אז פשוט שלא כל ילד יכול לקבל את הצומי שהוא צריך לקבל, ואז הרבה חברה מתברברים באמצע.

אז יכול להיות שהוא לא הצליח במבחן, מהסיבה הזו שהוא בפער מהכיתה. אז מבחינתו ה- 70 % שהוא הביא במבחן זה 150, כי באורגינל היה צריך להיות 30. אז אם הוא הביא 70 בלי להעתיק-המצב שלו טוב. רק צריך לפתור את הבעיה, למה הוא ב 70 ולא ב- 100, אז יכול להיות עוד סיבה. וכך על זה הדרך, יש הרבה מאוד סיבות שיכולות להיות,

כל דבר זה אינדיבידואלי, זה תלוי בילד עצמו, צריך לבדוק כל דבר לגופו של עניין. לא העיקר "תביא לי 100"!! יש הורים שמצ'פרים את הילדים שלהם-אם תביא לי 100-תקבל 100שקל, גם זה לא 100% חינוכי, למה? כי האתגר הוא לקבל 100שקל-הוא בשביל 100 שקל הוא גם יעתיק, אין לו בעיה, מה יפסיד 100 שקל? אתה יודע מה אני יכול לקנות ב 100 שקל בתור ילד? אז הוא יעתיק! אז מה פתחנו? פתחנו גם יצר-הרע, אז צריך לבדוק שלא מעתיקים שלא יהיה בעיות.

החשוב: זה לעודד את הילדים , לפרגן להם. יש הורים שככה צוחקים על הילדים שכל התעושה כמעט כולה טוב מאוד, אז אומרים לו: "משעמם", יש לך תעודה משעממת, אז נכון שאתה מפרגן על צורה הפוך על הפוך, אבל היה עדיף שלא תגיד כזה משפט. הפוך, למה שלא תגיד דברים חיוביים? "אתה יודע שכל פעם אני מצפה לראות את התעודה שלך, וכל

פעם שאני רואה את התעודה שלך-אני מתלהב מחדש, איזה כיף לראות תעודה שכזו". אבל אם אנחנו יודעים שיש לו אח שהוא חלשלוש בתעודה בציונים- לא טוב להגיד את זה ליד האח השני, זה לא רק שיוצר קינאה-זה יותר חולשה לילד השני.

אז יש כאלה שחושבים שבגלל שהוא עודד את השני ויגיד לו וואלה איזה יופי של תעודה- ההוא יתחזק, זה לא מחייב בכלל, בדרך כלל זה גורם בדיוק הפוך. אז תשתדל לא להתלהב מהתעודה של הבן שלך ליד האחים שלו אם הם חלשים יותר.

וכשתסתכל בתעודה של זה שהגיע לממוצע 70- אז דוקא אצלו שמה תפרגן יותר. להגיד: אני יודע כמה אתה מתאמץ, אני יודע כמה אכפת לך, זה לא משנה 70 כמעט טוב כמעט טוב מאוד, אני יודע שאתה יראי שמים, אני ידע שאתה רוצה לעשות נחת רוח לאבא שבשמים ולנו, ובעזרת השם אנחנו רק צריכים עכשיו לשבת ולראות אם אפשרות עוד לראות איך לשפר, דרך לייעל וכו' וכו'.

כל הזמן לתת לו.... לא לבוא הפוך! אתה רואה תלמד מהאח שלך!! אתה כלומניק אתה, מה 70 למה 70 אתה לא יכול לעשות 100?! מה קרה!!.

אתה חושב שאתה מחזק אותו במילים כאלה? הבן אדם היצר-הרע שלו אומר לו באותו רגע: "עזוב אותי עד שהוצאתי 70 הוצאתי את הנשמה, בסוף זה ככה התגובה שלהם? לא רוצה ללמוד בכלל"!! זה היצר-הרע שלו. נו ואתה יכול עכשיו לשפץ ילד אחרי שהיצר-הרע אמר לו דבר כזה? אז למה נתתה פתח ליצר הרע שלו לדבר?

יש ילדים שמייאשים את עצמם? הם החליטו שהם לא יהיו מוצלחים למה? כי כל הזמן ההורים שלהם משדרים להם את זה, או חברים בכיתה שהם מצליחים להגיע לרמה שלהם. אז זה מחליש אותם, הם מייאשים את עצמם.

והתפקיד שלנו כהורים: הפוך, כל הזמן לחזק אותם את הילדים, ולהגיד להם: אתה מסוגל, אתה יכול, ואני יודע מי אתה, עובדה שבדבר כזה וכזה אתה מסוגל, הנה תראה איך אתה חכם בזה, תראה איך אתה ככה תראה איך אתה ככה. ברגע שאתה נותן לו כיוונים ומראה לו שבדברים אחרים הוא כן מסוגל.

אחת הדוגמאות שמביאה הגמרה, שבא אחד שהיה עושה רשתות, ובא אליו אליהו הנביא ואמר לו: למה אתה לומד, מה מלאכתך? אז הוא אמר לו אני עושה רשתות, אמר לו ולמה אתה לא לומד תורה? "אמר לו אני לא יודע ללמוד"

אמר לו אם אתה יודע לעשות רשתות-אתה יודע גם ללמוד, מזה לעשות רשתות? זה בסך הכל לימדו אותך רק איך לקשור את הרשת לעשות רשת, מזה לעשות רשת, אומר לו אליהו: אתה יודע לעשות רשת אז אתה יכול ללמוד תורה גם.

אז איזה לימוד לימדה אותנו פה הגמרא? שאף אחד לא פטור מללמוד תורה, מי מאתנו לא יודע לעשות קשרים של רשת או כל מיני דברים אחרים? אה! בדברים אחרים אנחנו אלופים, כל החרטות. ובלימודים? משעמםםםם... בטח כי יצר-הרב עדיף שתשחק ותעשה כל מיני דברים אחרים, בזבז את הזמן שלך זה מה שהוא רוצה.

אז את זה צריך להשריש לילדים, "הזמן"זו המתנההיקרה ביותר בעולם, אם תדע לנצל את הזמן שלך עכשיו בגיל שלך, שהמוח שלך עוד חלק, ואתה מכניס בפנים את כל הנתונים- פששששש. אבל אם תבזבז את החיים שלך עכשיו בגיל הרך בכל מיני משחקים? גם משחקים צריך לילדים, אבל בקטנה רק בשביל לשחרר לחצים, אבל לדעת פרופורציות, מה עיקר ומה טפל, וכמה להשקיע? אז אתה תשקיע בעצמך בגיל הרך-אתה בונה את עצמך בצורה הנכונה, אבל אם אח"כ אתה צריך למחוק מהמחשב את כל הקשקושים שיש לך ולהתחיל מחדש- זה כבר לא אותו דבר, זה אתה כבר כותב על דף מחוק לא על דף חדש.

"אז חנוך לנער על פי דרכו", כל אחד לפי מה שהוא –למשוך אותו.

אמרנו: שאין אדם ללמד אלא איפה שליבו חפץ, אז לבדוק- מה הילד אוהב, למי מה שזה למשוך אותו, מתוך זה. לחבר אותו לתורה ליראת שמים מתוך מה שהוא אוהב. כל ילד לפי מה שהוא.

ואז כתוב: "גם כי יזקין", למה כתוב "גם"? היה צריך להיות כתוב: "חנוך לנער על פי דרכו-כי יזקין" למה "גם"? מפני שגם אם אתה תחנך את הילד על פי הקריטריון מה שהיתה צריך לעשות, איך אומרים על פי הספר – לא מובטח לאף אחד שהבן ילד באותה דרך שחינכו אותו, אז אנחנו מתפללים ורוצים שילך לפי הקריטריון, אבל יש גם אופציה שהוא לא. ע"Z בא הפסוק ואומר: "חנוך לנער על פי דרכו- גם" יש כאן את האופציה של ה- "גם", אין לך פוליסה.

ולצערנו הרב הרבה אנשים כשההורים רואים שהם מתחילים לסתות מן הדרך-עושים פעולה הפוכה. הם מעוררים לו עוד יותר את האנטי, את "הנער" שבו, במקום לרדת אליו לחבק אותו, ולא לבוא מלמעלה, לבוא מהצד, איך אמר הרב שטיינמן זצ"ל: כתוב "שיד ימין מקרבת ויד שמאל דוחה" אומר בדור שלנו: גם

שמאל וגם ימין צריכות לקרב. בדור שלנו במיוחד זה בעיה, אם אתה תשאיר את החלד שלך שהרחוב יטפל בו-אין סיכוי שהוא יהיה יותר טוב. חברים שלו בודאי לא יעזרו לו להתקדם בכוון הנכון.

הרי המורה הרב הוא רק מ מ שלך, מי שמחויב בחינוך הילדים זה לא מורים ולא רבנים –זה ההורים . כשכתוב: "ושיננתם לבניך", לא כתוב ושיננתם לתלמידך, הדאורייתא זה הבנים זה אנחנו, עמלינו אלו הבנים, העמל האמתי שלנו-זה חינוך הבנים. אז זה שיש לנו היום מ מ ממלא מקום- בסדר הוא ממלא מקום אבל עדיין האחריות היא עלינו ההורים. אז הרבה אנשים יש להם כאילו פוליסה, אה הישיבה, הישיבה על הפנים התלמוד תורה.... קשקוש, זה עיכול להיות נכון אבל זה לא מסיר את האחריות מעליך.

ובואו נגיד יותר מזה: אם התלמוד תורה על הפנים אז הצער על המלמדים בעוד 20-30 שנה או עליך כהורה? הילד נשאר איתם או נשאר איתך? של מי הילד מה זה הדבר הזה?

אז בלאו-הכי קורה מציאות חס ושלום שהילד קצת ככה גולש או אפילו יותר מגולש אפילו עושה דברים כעורים. ילד צריך לזכור תמיד שאבא זה אבא, לאבא יש תפקיד להיות הורה, שופט, שוטר הכל! אבל הוא לפני הכל אבא, אבא זה אבא, אבא אוהב בכל מצב, זה לא משנה מצה יהיה-אבא זה אבא.

ואת זה אנחנו צריכים תמיד צריכים לשדר לילדים מגיל הנערות, אני החבר הכי טוב שלך תזכור את זה תמיד, אני אוהב אותך יותר מכולם, וכשאתה תתחבר לילד שלך ואתה תספר לו כל מיני דברים, ואתה תתייעץ אתו בכל מיני דברים- אתה תיצור אצלו פתיחות שגם הוא יספר לך כל מיני דברים ויתייעץ אתך כי זה מה שקורה בין חברים, בלאו-הכי יהיה לך שלט, אם שלט קרוב לפחות שלט רחוק, אז תוכל לעזור לו או לכוון או דרך גורמים נוספים להגיע למה שאתה רוצה להגיע לפחות להשתדל.

לצערנו יש כאלה שזורקים את הילדים מהבית, לא מעניין אותי ממנו, הוא החליט להיות כזה שילך..... טעות איומה ונוראה, כי הרבה פעמים קורה, שהילדים מתחרטים, אבל איך אומרים אין להם לאן לחזור, יצר-הרע שלהם סגר להם את הדלתות, "מי יקבל אותך מה אחרי מה שהיה הקטע, די נגמר, מה לא ראית את התגובה של אבא שלך, גמרנו" הוא עובד עליו על רגש, כולה עשית פלטה קטנה מה עשית כאילו? לא עשינו כלום! בשביל זה לזרוק מהבית! אז מה כבר לא אכפת להם מאתנו מה אנחנו לא הילדים שלהם? העיקר האחים שלנו שאנחנו יודעים מה לא בסדר ומכסים עליהם וזה...... וככה היצר-הרע טוחן לילד הזה את הראש,

ומרחיק אותו עוד יותר ועוד יותרועוד יותרועוד יותר וזהו.מצד שני אתה אומר: אז מה אתה רוצה שאני ישאיר תפוח רקוב בתוך הקערה? הוא ירקיב לי את כל הקערה.

רבותיי צריך לדעת זה לא נכון, זה נכון בתפוחים, זה לא נכון בנשמות, בנשמות לא עושים דברים כאלה. בנשמות תיקח את התפוח הזה ותשים אותו בקערה, ותטפל בו, ותוציא ממנו את הריקבון, ולהודיע לתפוחים האחרים שיש עניין לעזור לו וכעיקרון יש להיזהר מהקטע של הריקבון וכדומה.

לא מוציאים ילד מבית, לא זורקים ילדים מהבתים, זה טעות איומה ונוראה. אנחנו לא אמורים להיות צודקים, אנחנו אמורים להיות חכמים.

וכשאתה משדר לילד חום ואהבה - אפילו שהוא לא בסדר, הדבר הזה עצמו יגרום לו להפעיל בשלב מסוים את הרגש,

להגיד: "אבא שלי אמר לי אפילו כשאני לא הייתי בסדר", כשהוא יתפקח כי יבין שהוא טעה, תמיד הוא יזכור את זה, "אבא שלי ואמא שלי לא זרקו אותי, הפוך! קרבו אותי ורצו לעזור לי, לא הסכימו איתי ולא עזרו לי להיות בודאי יותר בעייתי, עמדו בפרץ, נלחמו, עשיתי להם חיים יותר קשים אבל, הם תמיד אהבו אותי, תמיד עזרו לי!"....

אז אתה יוצא ממציאות שיש לו תמיד לאן לחזור, תמיד יש לו לאן לחזור, והילד תמיד יזכור להורים האלה כמה הם תמיד אהבו אותו, ולא וויתרו עליו אפילו שהוא היה עקשן, ולא הצליחו לשכנע אותו.

זה קונה! וזה עוזר לילד, אז נכון שזה קשה באותה תקופה, באותה תקופה ההורים לא רואים את זה, יש להם ניסיון קשה ביותר, נכון לכולנו יש ניסיונות, צריכים לעמוד בניסיונות.

כשאתה זורק אותו מהבית - לא עמדת בעמידה בניסיון,

מה עשית? א

מרת "אני לא רוצה להתנסות, זהו, יותר קל לי! שיהיה בחוץ! אני לא יודע עליו כלום, לא שמעתי עליו כלום!"

אלא אם כן ילד עושה נזקים בתוך הבית – חס ושלום לדוגמה מחלל שבת בתוך הבית, עושה כל מיני דברים שאסורים בתוך הבית - זה כבר בעיה אחרת, זה צריך להסביר לילד

תגיד לו: "תשמע!  מה אתה בחוץ - זה עניין שלך, בבית - יש קריטריון, כל זמן שאתה עומד בקריטריון של הבית - אין לנו שום בעיה שתישאר בבית, אפילו שבחוץ אתה עושה בעיות, הדין שלך עם בורא עולם תמיד!, אבל בבית יש קריטריון".

אז כתוב: "גם" ואז כתוב: "כי יזקין לא יסור ממנה" שימו לב שלא כתוב בפסוק, גם אם הוא יעזוב אז הוא יחזור, לא! לא כתוב הבטחה כזאת.

כתוב: "לא יסור ממנה" מה זה ממנה?

מהדרך, בדרך הנכונה שחינכנו.

מה זה "לא יסור"?

יש אדם שעוזב, אבל הוא יחזור, ויש אדם שהרחיק התרחק - יש סיכויים שיחזור, ויש עוד מילים שמתאימות לעניין. אבל כשאומרים "סר" כשאדם סר זה אדם איך אומרים? חתך את הכבלים, ניתק מגע, זהו הוא, הוא לא מתכונן לחזור יותר.

על זה באה ההבטחה: "גם כי יזקין" אפילו עד זקנה לא יסור ממנה.

תראו אם תשאלו בעלי תשובה, לא איך הם חזרו בתשובה, האם כשהם היו במרכאות חילוניים - האם הם היו כאלה שלא עשו שום דבר כלום כלום, כלום?

אתה תראה שיגידו לך שהם בכל אופן שמרו משהו. אני לא מדבר על אלה שגדלו בקיבוץ. אני מדבר על אלה שחינכו אותם כמו שכתוב בהתחלת הפסוק "חנוך" עד גיל הנערות, "חנוך לנער" אז אם אתה חינכת - הוא לא ינתק מגע.

אלה שחוזרים בתשובה שזו תופעה מדהימה, שהם באו בכלל משום ידע וכו' וכו' זה בודאי בפני עצמו!

אבל אנחנו מדברים על ילד שגדל בבית חרדי בית דתי, קיבל חינוך ואחר כך סר מן הדרך, אז אם הוא סר - אז הוא סר הוא ניתק מגע לגמרי.

אבל אלה שגדלו בבתים של יהדות- הם לא סרים מן הדרך לגמרי, תמיד ישמרו להם איזה משהו, יש אחד שאתה תראה אותו אפילו שהוא מחלל שבת,

אבל מה?

הוא לא נוסע בשבת בפרסיא, או שהוא לא מדליק אש, או שהוא לא .... מה שהוא הוא שומר לעצמו!

למה?

כי הוא קיבל את החינוך הזה אז מפריע לו שהוא לגמרי ינתק מגע, בלאו - הכי הדבר הזה שהוא לא מנתק מגע לגמרי אז יגרום לו שבהמשך יש סיכוי שבעזרת השם יחזור לדרך הנכונה.

בעזרת השם, השם יזכה את כולנו שנזכה לעמוד בניסיונות. לא משנה איזה ניסיונות מזמנים מן השמים, כל אחד לפי דרגתו כל אחד מקבל את הניסיונות בדיוק שמגיעים לו, לא חוכמה להתפטר מן הניסיונות, החוכמה לעמוד בהם, לעשות רצונו כרצונו.

השם יזכה אותנו שכל בנינו כל ילדנו ילכו בעזרת השם בדרך השם יעשו נחת רוח לאבא שבשמים ולנו. אמן כן יהי רצון.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".