באר שבע - באר שבע
- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' חומש ויקרא מאמר יב עמ' 1766) - - -
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א א).
"לֵאמֹר, צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבור עם משה, שנא': "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת... וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב טז-יז), אֵלַי היה הדיבור.
מאמר זה מתמיה כלום דברי כבושין הן אלו, הלא שבח ותהלה הן לבני ישראל שחשובין כל כך עד שבשבילם עלה משה רבנו לנבואה וזכה לדבר עם הקב"ה, ולולא ישראל לא היה הקב"ה מדבר עם משה, שהרי כל ל"ח שנה שהיו ישראל מנודין מן המקום, לא נתיחד הדיבור עם משה, הרי שמאמר זה דוקא מחשיב את בני ישראל ולמה איפוא נאמר על זה דברי כבושין?
אכן אמת הדבר שדברי שבח הן הדברים הללו, אבל דוקא מפני שהן אנשי מעלה, דוקא מפני היותם עם סגולה, דברי השבח מתהפכים עליהם להיות תביעה ומשפט, והן צפויים לעונש, כי אם יש להן יתרון מעלה על פני אומות אחרות, אז גם התביעה עליהם גדולה, הן מתבקשים להיות עולים בכל יום במעלת השלמות, וכשהם חוטאין! חטאם כפול.
מספרים על רבי ישראל סלנטר ז"ל, שפעם תירץ רמב"ם קשה שרבים יגעו בפתרונו, והוא פרץ בבכי והסביר את בכיו, כי אם הוא מחונן כ"כ בכשרונות, ויש לו היכולת להגיע לעמקות בקלות גדולה מאחרים, הרי התביעה עליו גדולה יותר משל אחרים שלא נחונו בכשרונות כאלו, שהרי האדם נשפט לפי כשרונותיו, ולפי זה השליחות שעליו למלא בעוה"ז, יותר גדולה משל אחרים שאין להם אותם הכשרונות ואותם האמצעים להרבצת תורה ויראה.
מעלתו גרמה לו פחד ואימה עד לבכיה, ואילו בעולם הבלתי מוסרי, המנהג הוא שבעלי כשרון מתגאים ומתיהרים ודעתם זחה עליהם כשהן מצליחים במשהו, אבל האדם הגדול כשהוא מרגיש יתרון מעלותיו ויתרון תבונתו, הרי הוא רואה בזה דברי כבושין תוכחה ומשפט, והוא מרגיש כאן שלא מילא את תפקידו ושליחותו.
כל איש אשר יראת אלהים נוגעת בלבבו יפחד מהתביעה שיתבעוהו שם בעולם האמת, על שלא מילא את תפקידו בהתאם לתכונותיו וכשרונותיו שחנן לו הקב"ה, הוא יתבע על כך שבמקום להצטער על מיעוט עבודתו, עוד דעתו זחה עליו ואף נוהג להתגאות בסגולותיו וכשרונותיו, אל יסתפק ואל יתנחם במה שקנה חכמה בשל חריפות מעלותיו, אלא יהיה מצוי בתביעת עצמו מתמדת על שלא ניצל את מה שהטביע בו הקב"ה לכבוד ה'.
(אור חדש)