קרית גת - שלום בית - חלק א

- - - אין זה תמלול אלא עיקרי הדברים מהספר 'שלום ואושר בבית היהודי' באדיבות המחבר הרב שמחה אהרונוב שליט"א - - - 

תוכן ענינים; פרק א' שלום בית כבסיס ויסוד / מאמר: / פרק ב' אמון הדדי / פתגם: / פרק ג' קדושת הבית / פתגם: / פרק ד' חשיבות הנתינה / פתגם: / פרק ה' כוחן של מלים חמות ויחס טוב / פתגם: / פרק ו' עבודת המידות / עבודת המדות ב'; / פתגם...

פרק א' שלום בית כבסיס ויסוד 

לכל אדם שאיפות משלו במגוון תחומים בחיים. כל אדם שואף להגיע לפסגות גבוהות יותר במסגרת שאיפותיו — בין אם זה בעניינים הגשמיים כגון עבודה וכו', ובין אם זה בענייניו הרוחניים כגון לימוד תורה, עבודת המידות וכו'. חייבים אנו לדעת שחיי נישואים תקינים ושלום בית, הם היסוד לכל השאיפות בחיינו. אם זכינו לכך שבבתינו שורר שלום, אהבה והבנה הדדית, רק אז אנו יכולים לממש את שאיפותינו, להתקדם, להעלות ולהגיע לפסגות גם בתחומים אחרים. אולם אם ח"ו אין שלום בבית וחסרה הבנה הדדית, אזי כל מה שאנו מתחילים לבנות, בכל התחומים — יבנה על בסיס רעוע מאוד. 

ואפילו בעניינים הרוחניים, כל התעלות בעבודת ה' עלולה ח"ו להתמוטט או שלא יהיו ברשותנו מספיק כוחות להמשיך ולהתעלות. כך פני הדברים בהיעדר השלום בבית. כאשר אין שלום בבית האדם מרגיש שחסר לו את המרכיב העיקרי בחייו. גם אם נדמה בעיניו שיש לו עדיין שאיפות ורצונות, עם הזמן ייחלשו כוחותיו עד שיכלו לגמרי. לעומת זאת, אדם שבונה את ביתו בית נאמן בישראל, יש לבני הזוג אמון הדדי, יחס חם, כבוד ושלום, אדם זה חש שהקרקע שעליה הוא עומד הינה קרקע מוצקה ויש לו רצון וכוחות להמשיך להגשים את שאיפותיו בכל שאר התחומים. 

דוגמא לכך אדם שבונה בנין. ראשית ניגש הוא לבניית היסודות, ובשעת בנייתם הוא נותן את דעתו שככל שהיסודות יהיו חזקים יותר, כך יוכל לבנות על גביהם בנין חזק יותר וגבוה יותר. כך גם בבנין הבית היהודי. ראשית מחויב האדם לתת את ליבו לבנות את יסודות ביתו באופן שזו תהיה השאיפה הגדולה ביותר בחייו, חשובה במעלה וקודמת לפני כל שאר שאיפותיו האחרות. וככל שיעמיק יותר בבניין ביתו וכלל שהיסודות שיצוק לבית יהיו חזקים ואיתנים יותר, כך יוכל אחר כך להעצים את ביתו, להרחיבו ולהגדילו ובכך להגשים את שאיפותיו האחרות יותר ויותר ויראה הצלחה גדולה בכל מעשיו. 

יש לזכור — אין סיפוק ושמחה אמיתית כמו בשעה שהשלום והאהבה שוררים בבית. לכן בוודאי ראוי לכל אדם להתפלל על כך, לבקש מאביו שבשמיים שיסייע בידו, וכמו שנאמר "הבא ליטהר מסייעין בידו". אם יש צורך, מומלץ וחשוב מאוד לקבל הדרכה מאנשים מקצועיים ויראי שמיים, ואין לחסוך בכך שום מאמץ או כסף, משום שהדרכה נכונה פותחת שערי הבנה ומסייעת רבות במטרה חשובה זו. לא פחות מכך, חשוב ביותר להשתדל ולהשקיע רבות בתיקון המידות, כי כידוע המידות הטובות הן היסוד העיקרי לשלום הבית. ומבלי מידות ישרות ומתוקנות כמעט ולא ניתן להגיע למצב שיהיה לאדם שלום בביתו. 

פתגם:

שלום בית – בסיס ויסוד. חשוב מאוד להעניק לכך כמה שיותר: מחשבה רצון עשיה עבודת המידות ותפילה. 

פרק ב' אמון הדדי 

בניית אמון בין בני הזוג, חיונית ביותר לבניית הבית ולחיזוק הקשר הטוב בין בני הזוג. האמון הנכון יכול להסיר ולהפיג הרבה מתחים, לחץ, האשמות הדדיות ומריבות מיותרות. מהו אמון? וכיצד רוכשים אותו? האמון בין בני הזוג נרכש כאשר האחד רואה שבן זוגו עושה דברים מתוך אכפתיות, התחשבות ותשומת לב לרצונותיו ולצרכיו של השני, והדברים נעשים מתוך יושר, הגינות והתחשבות מירבית. 

דוגמא: אדם שאמור לחזור לביתו בשעה מסוימת בגמר עיסוקיו של משך היום, אך מסיבות מסוימות הוא נאלץ לאחר. ראשית – הוא מעדכן את השני על כך במטרה למנוע מתח ודאגות מיותרות. שנית – מברר אם האיחור אינו מקשה על בן הזוג, כמובן במידת האפשר ועוד שהוא לא מרבה לאחר ולהתעכב מחמת כל דבר פעוט. כל זה נעשה לא מתוך פחד או לחץ, אלא מתוך יושר, הגינות והתחשבות כלפי השני. כך קונים את אמון בן הזוג ואת הבטחון שלו שכל מעשיו שקולים ומתחשבים. 

לעומת זאת אדם שמרבה לאחר לשוב הביתה בשביל כל דבר פעוט, אינו משתדל לעדכן, או לברר האם זה מקשה על בן הזוג, מראה בכך זלזול וחוסר התחשבות בצרכיו של השני ומתוך כך בן הזוג חש נפגע מהתנהגותו וכאן מתחילים הכעס, התסכול והמריבות. אין זה פלא ששומעים לעיתים תכופות אנשים שאומרים: 'עומדים לי עם סטופר... רק דקה של איחור וכבר דרישות וחקירות...' כך גם ביציאה מהבית- ישנם כל מיני דרישות וחקירות: לאן אתה הולך? כמה זמן זה יקח? אי אפשר לדחות זאת לפעם אחרת? מתי תחזור? שלא תאחר! וכו' וכו'. 

מי היה הגורם לכך? האדם עצמו ע"י התנהגותו וחוסר התחשבותו איבד את אמונו של בן זוגו. וכל זה מתחיל כשאדם מאבד את אמונו בפעמים הקודמות כשעשה מעשיו ללא התחשבות בשני. 

דוגמא: אדם מסויים - דווקא הגון ומתחשב –הוזמן פעם לשמחת שבע ברכות שנערכה מחוץ לעיר. אותו אדם הסתפק מאוד האם לנסוע או לא ואף שיתף את רעייתו בהתלבטויותיו. בבוקרו של אותו יום, הוא יצא מביתו עדיין ללא הכרעה ברורה, האם הוא נוסע או לאו וסיכם עם רעייתו שבמהלך היום יחליט מה יעשה, ויעדכן אותה בהתאם. לבסוף החליט לנסוע ואמר זאת לרעייתו. אך רעייתו שהייתה עסוקה באותו הזמן עם הילדים, לא הבינה ממנו כך וחשבה לתומה שבעלה יגיע הביתה מיד בתום עיסוקיו. בערב, עלה מיודעינו על האוטובוס הנוסע למחוז חפצו באותה העיר אשר שם מתקיימת שמחת השבע ברכות. 

והנה רעייתו מתקשרת, ולאחר שהיא מתעניינת בשלומו, היא שואלת: היכן אתה כעת? והוא לתומו עונה שהוא בדרך, והוא נמצא כעת באוטובוס. שמחה רעייתו ואמרה לו: יופי! תבוא הביתה, יש לי עניין חשוב לשוחח איתך! היא הבינה שהוא בדרך הביתה, ואילו הוא בטוח שהיא יודעת שהוא נוסע לאירוע. כעבור זמן הבחינה האישה שכבר עבר זמן רב ובעלה עדיין לא הגיע. היא שוב מתקשרת אליו, ושואלת בחביבות היכן הוא נמצא ובעלה עונה שהוא עדיין באוטובוס והוא יגיע בעוד מספר דקות. היא חושבת שבעוד מספר דקות הוא יגיע הביתה, ואילו הוא בטוח שהיא מבינה שהוא כבר מגיע... לאירוע. 

מיודעינו יורד מהאוטובוס ומתקשר לאשתו להודיע לה שהוא הגיע ושלא תדאג. האישה מחכה בטוחה וסמוכה שהנה בעלה מגיע סוף סוף הביתה ומשזה בושש מלהגיע, היא שוב מחייגת את מספרו ושואלת: - נו, היכן אתה? והוא לתומו עונה לה: הגעתי כבר! והיא שואלת אותו: להיכן הגעת? - לשבע ברכות! עונה לה בעלה. - מה, נסעת לשבע ברכות?! הייתי בטוחה שאתה בדרך הביתה... לא הבנתי אותך, אמרת שאתה באוטובוס ואני חשבתי שאתה נמצא בכיוון הבית... כשהבעל רצה להתנצל היא מיד אמרה: 'זה בסדר, תרגיש בנוח' ואיחלה ברכות. 

כך הסתיימה השיחה באוירה טובה מאד. בואו נתאר לעצמינו שאותו בעל לא היה אדם הגון ומתחשב, זה היה יכול להסתיים בפגיעה קשה מאוד אצל האשה ובהטחת האשמות: תמיד אתה עושה את זה! אתה לא יכול לעדכן?! תמיד יש לך תירוצים! איזה 'פיצוץ' היה מתרחש באותו רגע, צעקות והטחת האשמות איומות. בזכות זה שבדרך כלל, הוא אדם הגון ומתחשב תגובתה של האישה הייתה שונה לחלוטין... סיפור אמיתי במשאל שנערך במספר הרצאות וחוגי בית, ענו רוב ככל הזוגות, שאצלם זה לא היה נגמר בטוב... בלשון המעטה... 

אז מה הסוד? כיצד קורה שבבית אחד זה נגמר בכעס, ורוגז, ואילו בבית השני, זה עובר בשלום ובברכות הדדיות וללא האשמות? התשובה לכך היא פשוטה: האשה מכירה את בעלה, כאדם אחראי, אכפתי ומתחשב, שמשתדל מאוד לשתף ולעדכן, גם כשהוא אינו נדרש לכך. כך הוא קונה את אמון רעייתו, ואז גם במקרה של טעות - אפילו חמורה ככל שתהיה - היא מתקבלת בעין טובה, משתי סיבות: 

א. היא עושה חשבון פשוט: הרי בדרך כלל הוא לא אדם כזה שעושה דברים ללא אחריות, בודאי קרתה פה טעות. היא מבינה וסולחת. 

ב. ב. על פי רוב אנשים אינם כועסים על טעויות חד פעמיות, פעם או אפי' פעמיים - אלא על טעויות שחוזרות ונשנות, לכן לא היה כאן מקום לכעוס. היא כלל לא טעונה כלפיו, אין לה כל סיבה לכעוס, היא מבינה את הטעות. אבל אדם שטעויות כאלה אצלו הן דבר שבשגרה, מאבד את אמונו כלפי השני, ואז גם כאשר אינו אשם במה שקרה הטענה כלפיו נראית מוצדקת לחלוטין משום התדמית השלילית שיצר לעצמו וחוסר האמון בו. 

זכור: ככל שאתה מגביל את עצמך לבד - כך אתה יותר משוחרר. ככל שאתה משחרר את עצמך - כך אתה יותר מוגבל מאחרים. במה דברים אמורים: כשיש לך משמעת עצמית ואחריות ואתה יודע לבלום ולעצור את עצמך לבד, מבלי שיעירו לך, כך אתה חופשי יותר מהסובבים אותך הנותנים בך אמון ומרחב מחיה ותימרון. לעומת זאת אדם שאינו בעל משמעת עצמית ועושה ככל העולה על רוחו, הוא בעצם סגור ומוגבל יותר, כי בהתנהגותו הוא גורם לסובבים אותו להעיר לו ולסגור אותו. לדוגמא: אדם נוהג ברכב והנה הוא רואה מולו רמזור אדום. הוא יודע שכעת הוא יאלץ להמתין מס' דקות. 

בזמן קצר זה כמה יכול אדם ממוצע להרוויח? נניח עשרה שקלים. אם הוא מחליט להמתין, הוא מפסיד עשרה שקלים. אבל אם אותו אדם מחליט שהוא לא ממתין אלא נוסע באדום, הוא ייתפס ויקבל קנס בסך אלף שקלים. פי מאה ממה שחשב להרוויח! האם יכול אותו אדם לטעון: 'בסך הכל רציתי להרוויח עשרה שקלים, אז תקנסו אותי בעשרה שקלים, למה אלף?!...' יענו לו: עשרה שקלים אתה תפסיד, מתי שאתה תחליט בעצמך מה טוב ומה לא טוב מה מותר לך ומה אסור, אבל במקרה זה אנחנו נאלצים לחנך אותך וללמד אותך כדי שלא תעשה כך שוב גם בעתיד, לכן תשלם פי מאה! 

כך זה בכל שטחי החיים. כך זה גם בתוך הבית, ככל שתעשה את עבודתך העצמית לבד, תהיה הרבה יותר משוחרר מעולם של האחרים. אבל אם אתה חושב להתחכם ולמצוא כל מיני תירוצים לחוסר האחריות שלך, בסופו של דבר אתה גורם לכך שאחרים- דהיינו בן או בת הזוג - יעשו את העבודה במקומך, אבל אז זה יעלה ביוקר... לכן מגיעים לא פעם למצב שבו מתלוננים ובאים בטרוניה: 'למה עומדים עלי עם סטופר?... מה אני בגן?...' כמובן, שהדברים אמורים לגבי כל שטחי החיים, אבל בעיקר בבית, כגון איחור או יציאה, הזמנת אורחים מתוך התייעצות והתחשבות בבן הזוג וכדו'. 

וכל זה לא מתוך פחד, אלא מתוך כבוד והערכה של האחד כלפי השני. הגמ' גיטין י"ג ע"א אומרת: 'עבדא בהפקירא ניחא ליה' – העבד מעדיף את חיי ההפקרות והחופש. מכך אנו למדים שככל שהאדם מחפש יותר את החופש ואת ההפקרות, ככל שהוא תר וחפץ באי משמעת עצמית - הוא נדמה יותר ויותר לעבד. ולעומתו, אדם ככל שהוא בעל משמעת עצמית, יודע לקבל דעת אחרים ויש לו אחריות למעשיו מבלי שיצטרכו לכפות עליו את הדברים - הוא בעצם בבחינת 'מלכות'. 

אדם כזה הוא מלך ששולט על עצמו, שהרי עיקר הגבורה והגדולה תלויה בשליטה העצמית ובנצחון על יצריו – הרבה יותר מאשר שליטה על אחרים ונצחון עליהם. כמו שאומר שלמה המלך משלי ט"ז, ל"ב: "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" כשאדם הוא 'ארך אפים', יודע לקבל את מאורעותיו בחיים ברוח טובה - הוא נחשב ליותר חזק וגבור – מאשר אדם שמוגדר גבור גופני בעיני הבריות. כמו כן אדם שהוא מושל ברוחו בשעת ניסיון קשה, המצב מתוח ובכל זאת אינו כועס ומשתדל שלא להקפיד ולא לאבד את השליטה העצמית - אדם זה נחשב לגיבור יותר מגיבור מלחמה שיכול לכבוש עיר שלמה לבדו. מכאן אנחנו לומדים כיצד אדם יכול לקנות את האמון בו, וכן אנחנו למדים עד כמה האמון בין בני הזוג חשוב עד למאוד. הרווח העצמי של חיים רגועים שלוים, חיים של כבוד והערכה, חיים של שלום, והנוהג בדרך זו חוסך מעצמו מתח רב לחץ ומריבות מיותרות. 

פתגם:

כשבני הזוג בונים את האימון ההדדי ביניהם הם המרוויחים העיקריים. זכור!! ככל שאתה עושה את העבודה העצמית לבד, כך אתה פטור מעול של אחרים.

 פרק ג' קדושת הבית 

ידועים דבריו של בלעם הרשע שאמר על עם ישראל במדבר כ"ד, ה': "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", ומבאר רש"י: "מה טובו אהליך" - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. פירוש הדברים: בלעם תמה ושואל: "מה טובו אהליך יעקב", דהיינו "מה" – כמו "מפני מה" זכו עם ישראל לבתים כ"כ טובים, בתים של קדושה, שלום, נתינה, אהבת הזולת וכבודו, וביותר - כבוד האשה כבוד הבעל. אצל אומות העולם אין הדבר כך כלל. בקרב משפחות הגויים חושבים כל היום כיצד להזיק ולחבל, וההתייחסות לאשה - כאל שפחה ממש. 

בלעם בעצמו עונה את התשובה: "משכנותיך ישראל" – שעם ישראל עשו את בתיהם משכן לשכינה הקדושה. בלעם בעצמו הבחין וראה איך שפתחיהם של עם ישראל אינם מכוונין זה לזה משום צניעות וקדושה – לכן זו הסיבה שהם זוכים לבתים כה טובים. הגמ' סוטה י"ז ע"א אומרת: איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן! כשהאיש והאשה זוכים – השכינה ביניהם, ורק זה הערובה לשלום בית, הצלחה וברכה. 

כאשר חלילה אין השראת שכינה בבית אז הגמ' אומרת שהאש של המחלוקת והמריבות אוכלתן – וכמו שאנחנו רואים בימינו בתים רבים שאין בהם קדושה ומידות טובות, ואכן אינם מחזיקים מעמד ומתפרקים למרות שהמצב הכלכלי של הבית הוא מצוין. כיצד זוכים להגיע למצב של השראת השכינה בתוך הבית, שזו כאמור הערובה היחידה לבנינו ולשלומו של הבית? א. ראשית, כמו שנאמר בגמרא: איש ואשה זכו וכו'. המילה "זכו" היא מלשון "ז י ככו", דהיינו כאשר האיש והאשה מזככים את מידותיהם ומשתדלים כמה שיותר לעקור את המידות הרעות מהלב – כך זוכים להשראת השכינה ביניהם, וכמו שאומר התנא באבות: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. 

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" חלק א' פרק א' שם הוא דן על חיי האושר בעולם הזה. האם בכלל יש אנשים מאושרים? מביא הרב דסלר לדוגמא את העשירים – הם ממש נראים כמאושרים – נראה את דירתם ומאכליהם המשובחים, משרתיהם הרבים ורוב כספם וזהבם – בודאי הם מאושרים! אומר הרב דסלר שעלינו לדעת כי תשובה זו היא שטחית. לא כך מבררים את אושרו של אדם, האם מאושר הוא אם לאו. הדרך לברר היא אם נעבור ביניהם ונשאל את פיהם – לא נשאל אחד על חבירו אלא כל אחד ואחד על עצמו אז נתחיל עם העשירים, אלו אשר כסף תועפות להם, אשר בארמונות ידורו ובמכוניות היותר נהדרות יסעו - מה יענו? 

לא בנו האושר ולא לנו הוא! הן לעושר זכינו גם זכינו, אך אל האושר – לא זכינו עדיין. זה בא בקנאתו וזה בא בתאוותו, רובם רע להם בביתם, צרות משפחה וצרות בנים, הכרנו אפי' עשירים שבניהם רבים מול עיניהם עוד בחיי חיותם – מי ירש אותם... ויש מריבות גדולות על כך – כידוע... וכן הפחד אותו הם חשים מפני אנשים הרוצים את נפשם וטומנים להם פח כדי ללכוד את כספם ועושרם. 

ובפרט האושר מהם והלאה בשעה שהם מרגישים שעדיין לא השיגו את מבוקשם, כמו שאמרו חז"ל במדרש קהלת רבה א', י"ג: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו!" זה מדובר אפילו על העשיר הגדול ביותר עלי אדמות שבשעה שהוא מת – הוא בהרגשה שעדיין לא הגיע לחצי תאוותו בעולם הזה. מובן מאליו שדבר זה נאמר רק באנשים שלא תקנו ועקרו מלבם את רדיפת תאוות עולם הזה. ממשיך הרב דסלר: נשאלה את פי אחרים, אלה אשר בינונים המה במדריגות העושר – ונמצא כי עובדים הם עבודה רבה וקשה למען הרבות כסף. 

נתבונן אולי המה מאושרים? לא ולא! הללו משום שכל ימיהם עסוקים לא ליהנות מעושרם, אלא להכין להם עושר, אימתי יהיה להם פנאי ליהנות ולהיות מאושרים? – לעולם לא! ממשיך הרב דסלר: ואם נרד עוד אל הפחותים מהם, הפועלים העובדים תמיד ביגיע כפיהם, האם המה המאושרים? הבה ונשאלה את פיהם. הנה עובדים הם עבודה קשה, יום יום ולפעמים גם לילות, ואחר כל אלה ירגישו כי חלקם בחיי העולם הוא הקטן שבחלקים, וסוברים תמיד כי אלה העשירים הם המה שלקחו להם את כל העושר כולו על חשבון העובדים. 

האם זהו האושר? בודאי שלא! וא"כ איה המה החיים המאושרים בעולם? והשאלה זועקת: א"כ מה זה עשה הקדוש ברוך הוא שברא עולם למען שהכל, ממש הכל יסבלו בו יסורים רעים וגדולים?! גם זה לא יכול להיות. משום שהקדוש ברוך הוא הוא תכלית הטוב והוא ברא את העולם אך ורק בשביל להטיב – ובודאי שברא את העולם בשביל שכולם יהיו שמחים מאושרים. אם כך, איפה הקלקול? איפה הטעות? ממשיך הרב ואומר דבר זה מפורש בדברי החכמים האמיתיים, חכמי התורה ומפורש הוא במשנה: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. 

העולם שברא השם יתברך הוא עולם מאושר שכולו טוב – אלא שאנחנו לא נמצאים בעולמו של השם יתברך, יצאנו ממנו אל עולם הסבל והיסורים על ידי שלושת הכוחות הרעים הללו: הקנאה והתאווה והכבוד. אם האדם יתקן ויברח מן הקנאה, התאווה והכבוד על ידי שיגרשם מלבו, יתקן בכך את עולמו ויהיה זה עולם מלא אושר מן הקצה אל הקצה ולא רק אושר אלא גם עושר בעי"ן – כפתגם חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו". 

לא אמרו חז"ל ש"גם הוא עשיר", ולא אמרו "עשיר גדול הוא", אלא אמרו כי רק הוא העשיר, ואילו זולתו, לא רק שאין האושר נחלת חלקו – אלא גם העושר איננו ברשותו. לאושר ועושר יכול לזכות רק מי שמגרש מלבו את תאות העולם הזה. עלינו לדעת כלל ברזל: אין שום אושר גשמי בעולם – רק אושר רוחני! מי שהוא עשיר ברוחניות - הוא הוא המאושר. הוא ולא אחר! כמו שאמר דוד המלך: "ואני קרבת אלקים לי טוב". 

דוד המלך לא אומר שכשיש לי כסף וזהב – ולא חסר למלך כסף וזהב – כשיש לו כתר על הראש. או שיש לו עבדים ומשרתים וכו' טוב לו – אלא אך ורק כשזכיתי לקרבת אלקים טוב לו כי זה הטוב האמיתי. זולת זה הכול דימיונות, כאילו טוב לי. האדם יכול לדמיין לעצמו שהוא מאושר, אבל האמת רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב!... זו דרך אחת להגיע למצב של "זכו שכינה בניהם" – על ידי שמזככים את המידות ועוקרים מהלב את הקנאה, התאווה והכבוד, הופכים להיות שמחים ומאושרים במה שהשם יתברך נתן לנו. 

הדבר השני הנצרך להגיע למצב של "זכו שכינה בניהם" – שיהיו בני הזוג נזהרים מאוד בנושא קדושת הבית וטהרת המשפחה, מקפידים על כל הלכותיהם כראוי. לפעמים ישנן הלכות שנראות לבני הזוג כהגזמה, ובפרט בדיני ההרחקה. כל ההלכות והפרטים בהלכות אלה הנם דברי אלוקים חיים! צריכים לדעת ולהבין שזהירות יתירה בכל פרטי ההלכות שומרת על הבית בבנינו ובקדושתו. כשמתחילים לזלזל בפרטי ההלכות, – כאן מתחיל בעצם הדרדור של שלימות הבית – ואז אין לדעת עד להיכן זה יתדרדר. 

לכן, צריכים לשמור את כל דיני קדושת הבית וטהרת המשפחה ע"פ התורה, בדקדוק הדין ולא לזלזל בשום פרט, משום שאלו דברים שגורמים להשראת השכינה בבית. לא יכול להיות מצב של 'שלום בית' בלי השראת השכינה, גם אם פעמים נדמה שרואים אצל זוגות 'שלום בית' אף אם אינם מקפידים על הדברים שהזכרנו. עלינו לדעת כי שלום זה הוא רק זמני. בשום פנים ואופן זה לא יכול להחזיק כך לאורך זמן – ולכן טוב שבני הזוג ישתדלו יחד ללמוד היטב את ההלכות הנוגעות לכך, לחזור ולשנן תמיד את הלכות ודיני טהרת המשפחה. 

כמו כן, חשוב להשתדל מאוד לעקור את הקנאה, התאוה והכבוד – לא להסתכל על אף אחד לא לקנא בחלקו של האחר ולא להתאוות להשיג כחלקו, ולהתרחק מהכבוד ולהסתפק במה שהקדוש ברוך הוא חננו. עוד ראוי מאד להשתדל ללמוד הלכות שמירת הלשון ולהקפיד ליישם את הדברים כי בכוחם לגרום להשראת השכינה בבית, וכשיש השראת שכינה בבית אז יש גם שלום בית כראוי, חינוך ילדים, בריאות, פרנסה והצלחה בכל מעשי ידיהם. 

פתגם:

קדושת הבית משרה השכינה בבית וכשיש שכינה בבית יש שלום בית, חינוך ילדים, ברכה, רפואה והצלחה 

פרק ד' חשיבות הנתינה 

בני זוג, אשר רצונם וחפצם לבנות בית נאמן בישראל, בית עם שלום, אהבה ואחוה. כיצד עליהם להתחיל במשימה קדושה זו? ראשית לכל, ידע ויכיר כל אחד מבני הזוג, שתפקידו העיקרי בחיי הנישואין הוא לתת, להעניק ולמלא את כל חובותיו כלפי השני בנאמנות — ולא רק בכדי לקבל ולמלא את סיפוקיו ותאוותיו. התפיסה השוררת היום בעולם ]ובעוונותינו תפיסה פסולה זו לא פסחה גם על בתים רבים וטובים מישראל[ שהאדם חושב שכל המטרה שלשמה הוא מקים את ביתו ומתחתן היא אך ורק לתועלת עצמו, מסיבות שונות: אם מפני שהבדידות קשה עליו או משום שכך יותר נעים לחיות בחברה. הכל "בשבילי". 

אם אחד הצדדים סבור כך, בודאי שגם בן זוגו כך יחשוב, ואז נכנסים ל"מלחמת הדרישות". אף אחד לא מוכן להיות הראשון שיעניק לפני שהשני יתחיל, וכמו שאנו שומעים הרבה את הביטוי: "אם הוא יתייחס אלי יפה ויכבד אותי וכו', אז כך גם אני אתייחס אליו ואתן לו". וכך כל אחד מצפה מהשני. מהנסיון מוכח שההתחלה לעולם לא תגיע משני הצדדים בו זמנית. וכך הם יכולים לחכות כל חייהם עד שבאחד מהם יתעורר הרצון להתחיל להעניק. משום כך, בעוונותינו הרבים, יש הרבה בתים הרוסים, בהם לא רק שלא מוכנים לתת לבן הזוג, אלא דורשים מהשני שהוא יתן את מלא הכבוד והיחס. מצב זה מוביל ברוב המקרים לידי זילזול ומריבות. 

חייבים לדעת שכל אלה שחיים בתפיסת עולם זו, חיים בטעות גמורה ואין להם שום אושר ושלום ביניהם. אם אכן חפצים הם באמת בחיים טובים ומאושרים, מוטלת עליהם החובה לשנות את תפיסתם לתפיסת התורה ולעשות מפנה חד. מהי תפיסת התורה והשקפתה? אומר התנא באבות: "איזהו מכובד המכבד את הבריות". התנא אינו אומר: 'איזהו מכובד הדורש כבוד' או 'איזהו מכובד המזלזל בבריות', חס ושלום! הכבוד יבוא אליך רק לאחר שאתה תעניק אותו לזולתך! איזהו מכובד? - המכבד את הבריות! ראשית צריכים אנו לדעת שעלינו מוטל החיוב לתת, כי כך ציוה הקב"ה. 

שנית עלינו להפנים את העובדה הברורה שאדם ששם את עיקר מעייניו על נתינה לזולת וכמה שפחות דורש מזולתו — יקבל בעצם יותר מכולם. אם תתן כבוד — תקבל כבוד. תתיחס — יתיחסו אליך. תאהב — יאהבו אותך. לעומת זאת: תעשה את ההיפך — תקבל את ההיפך! הדבר בדוק ומנוסה. ידוע המעשה באדם גדול שהכניס את בתו לחופה. אמר לה: "בתי, אם תעשי את בעלך כמלך בבית — הוא יעשה אותך מלכה, ואם תעשי אותו עבד — הוא יעשה אותך שפחה". כפי שהאדם מתנהג כלפי זולתו, כך יתנהג הזולת כלפיו. 

אמנם, אף אם האדם מעניק ונותן, ואינו רואה כל תגובה חוזרת מהצד השני, יתמיד בהנהגתו זו וראשית לכל יפנה לשי"ת ויתפלל ויבקש. שנית "החובה לתת" היא ציווי מאת ה' לכל החיים, גם באופן שהאדם אינו מקבל מאומה בתמורה למעשיו. במשך הזמן יראה שהדברים ישתנו לטובה. בנוסף על כך, האהבה צריכה להיות — "אהבה שאינה תלויה בדבר", בשום דבר חיצוני. ההסתכלות הנכונה והראויה היא זו ש"אני אוהב אותו משום שאותו ייעד לי הקב"ה" לבן או לבת זוג, כמו שכתוב בזוהר שבעולם העליון הזכר והנקבה הם נשמה אחת, שנאמר: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". 

זכר ונקבה הם שני גופים שתכליתם — נשמה אחת, ורק כשהם באים לעולם הזה הם באים בגופים נפרדים, עד שהם נפגשים שוב. כך צריכה להיות גם האהבה שביניהם באופן ששניהם מבינים כי הם נשמה אחת וגוף אחד, כך האהבה שביניהם אינה תלויה בשום דבר חיצוני. אם חס ושלום אהבתם תהיה תלויה בגורם חיצוני — אזי כשמתבטל הדבר ההוא גם האהבה מתבטלת. כך מלמדת אותנו התורה שעלינו לאהוב ולהעניק תמיד ובכל מצב. אם אדם לא מתנהג בדרך זו, יכולות להיות לו הפתעות לא נעימות חס ושלום. כך קרה לבני זוג שהיכרתי, שאמנם לא היו שומרים תורה ומצוות — אבל היו ביניהם שלום, אהבה ואחוה אמיתיים — מעולם לא רבו ולא הרימו את קולם האחד כלפי זולתו. 

חשבתי לעצמי: הנה, גם אצל אנשים שלא חיים על פי הכללים שהתוותה לנו התורה יכולה להיות מציאות של שלום בית ונתינה. כעבור כמה שנים הופתעתי לשמוע, שהבעל הכיר אשה אחרת וחשק בה, משום כך עזב את אשתו הראשונה לאנחות ונשא לאשה את השניה. זוהי דוגמא של אהבה התלויה בדבר שכאשר בטל הדבר – בטלה האהבה. כך זה כאשר לא חיים על פי דרך התורה וכפי שהורו לנו חכמינו זכרונם לברכה. אדם שמתחתן לצורך עצמו בלבד, לספק את תאוותיו ויצריו, למרות שלזמן קצר נדמה שאפשר לראות גם אצלו שלום בית וחיי נישואים תקינים, אולם ודאי הדבר שזה לא יחזיק לזמן ממושך. 

וגם אם יחזיק כך למראית עין, בתוך הבית לא יהיו החיים מאושרים. לעומת זאת אדם שמבקש להתחתן לשם שמים במטרה לבנות בית נאמן להקב"ה, אופן ההתנהלות בבית חייב להיות באופן שבו חושבים כל הזמן כיצד לתת ולהעניק לשני. בין בני זוג כאלה, כל אחד יהיה הראשון שמתחיל בנתינה. הראשון שמתחיל עם הנתינה מראה שיש לו אחריות ואיכפתיות רבה לבנות בית נאמן וכשר. מסופר על אדם גדול, שכשהיה בא לחופה היה אומר לחתן ולכלה: כל זמן שכל אחד מכם יחשוב על נתינה והענקה מלב אל לב — יהיו לכם חיים מאושרים, וכאשר תתחילו לדרוש דרישות — האושר יהיה מכם והלאה. 

לדוגמא: אדם מגיע לביתו אחרי יום עבודה והאוכל עדיין לא מוכן. אדם שחושב רק על עצמו יפתח מיד בצעקות ומריבות, אבל אדם שחי את חייו מתוך התחשבות והענקה, לא יכעס אלא יגש מיד לעזור לזוגתו, יתעניין תחילה במצבה של רעיתו, האם היא מרגישה טוב, אולי עבר עליה יום קשה מאד וכו'. זכור! ככל שתחשוב על הזולת להיטיב עמו, כך הזולת יחשוב עליך להטיב עמך. 

פתגם:

אדם שחושב על נתינה ולא על דרישות — מקבל יותר מכולם. אם תתן כבוד — תקבל כבוד. אם תתיחס טוב — יתיחסו אליך טוב. אם תאהב — יאהבו אותך. אם תעשה את ההיפך — תקבל ההיפך. 

פרק ה' כוחן של מלים חמות ויחס טוב 

מלים חמות ויחס טוב הם הכח המניע החזק ביותר להצלחת האדם בכלל, ולשלום בית בפרט. על ידם יכול האדם לשנות את כל מהלך חייו לטובה. לפעמים שומעים אנו בני אדם שאומרים: 'עבדתי מאד קשה במשך היום, לפחות שיאמר איזו מילה טובה...' אנו לומדים מזה שהאדם מוכן לעבוד ולהשקיע רבות, מבוקר עד ערב - בשביל מילה טובה. כל אדם זקוק למלים חמות כאויר לנשימה. כל אדם חפץ ומשתוקק ליחס טוב ולעידוד, בלעדיהם חייו אינם חיים. נהיה חכמים ונדע לתת מילים טובות ויחס חם - בזמן. יחס אוהב ומתחשב, חשוב לאדם יותר מכל ההנאות והתענוגות שבעולם. 

דבר זה אנו לומדים מדברי הגמרא במסכת כתובות קיא: אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר בראשית מ"ט, י"ב: "ולבן שנים מחלב". מבארים המפרשים: כאדם שנמצא במדבר והוא צמא מאוד, בכל מאודו מצפה הוא למעט מים. לפתע פוגש באדם טוב לב שבמקום להציע לו מים, מציע לו חלב קר. איזה חסד עצום עשה אדם זה, וכמה טובה יכיר לו המקבל על כך! על זה אומר רבי יוחנן: אדם שמלבין שיניו — פירוש שמחייך לחבירו, חשוב לו הדבר יותר מאשר לו השקית אותו חלב קר במדבר. חיוך בלבד שווה יותר מכך! וכל שכן אם מוסיף ואומר לו מילות עידוד שיכולות לרומם את רוחו. 

בני זוג, חשוב מאוד שישימו לב לכמה נקודות חשובות: א. להשתדל להודות לשני על דברים שהוא עושה עבורו, או אפילו לצורך הבית. אין לראות את הדברים הנעשים כדברים המובנים מאליהם וכחובתו לעשותם. צריך לשים לב, לשבח ולעודד כל עשיה ונתינה. ב. חשוב מאוד העידוד של האחד כלפי השני. מטבעם של בני האדם שמידי פעם נתקפים הם ביאוש, וכביכול מרגישים שהם לא שווים ולא מוצלחים ו'לא הולך להם' כלום. כאן יש תפקיד חשוב מאוד של בן או בת הזוג להיכנס לתמונה, כדי לעודד, לשמח ולרומם את רוחו של בן זוגם ככל האפשר. 

ג. יחס — להשתדל תמיד להעניק יחס חם ואוהד. ד. הקשבה — חשוב מאוד להקשיב לשני בנחת ובסבלנות. ה. שיחות טלפון — חשוב מאוד להיות בקשר טלפוני, לפחות פעם ביום, לשאול האחד בשלום השני ולהשתדל לתת יחס אישי והתעניינות אמיתית. יכול אדם לשוחח עם רעייתו כחצי שעה בטלפון, וזה עדיין לא סיפק אותה כל כך. ואילו אדם אחר שישוחח עם רעייתו דקה אחת — רעייתו שמחה ומאושרת מהשיחה. ההבדל הדק ביניהם הוא שהראשון שוחח באופן כללי על עניינים שונים, אבל לא השכיל לתת לרעייתו התייחסות אישית. 

לעומתו, השני ידע והשכיל להתייחס לרעייתו באופן אישי, חשב רגע לפני כן כיצד לעשות זאת והראה לה כמה שהוא מאושר ושמח לשוחח עמה. וכמובן שהדבר צריך להיות הדדי, וכך צריכה גם האשה לנהוג כלפי בעלה. ו. חשוב מאוד ליידע את השני על מקום הימצאותכם בכל זמן, ואם נגרם איחור בשובכם לביתכם, צריכים ליידע על כך. ז. יש להסתכל תמיד על הדברים החיוביים שבבן הזוג. כאשר מסתכלים כך ומתעלמים מהדברים השליליים, אז נוצרת ביניהם אהבה. וכשיש ביניהם אהבה, אפילו אם יווצרו אח"כ טעויות, קל להם יותר לקבלן ולהבליג מחמת האהבה שביניהם, וכמו שכתוב משלי י', י"ב: "על כל פשעים תכסה אהבה". 

בני זוג יקרים! לא לקמץ במילים חמות ובהתייחסות טובה! זה לא עולה לכם כסף - אבל זה שווה לכם הרבה יותר מכסף. בדרך זו אתם בונים את חייכם והופכים אותם לחיים שמחים ומאושרים, ולמעשה אתם עושים לעצמכם. כי מי שנותן — בסוף מקבל, ובמינון יותר גבוה, וזה בדוק ומנוסה. אמנם, לא תמיד תקבלו תיכף ומיד, אבל במשך הזמן תווכחו לדעת כמה שזה היה שווה וכדאי. מלים ויחס חם משמחים, מעודדים וגורמים לשלום בית יותר מכל הנתינות האחרות, ואין אדם שלא זקוק לזה. יש אין ספור סיפורים מהחיים על אנשים שעמדו על סף פירוד, וחשבו שאין שום טעם ותכלית לחיות ביחד. 

אולם כשניגש הבעל לקבל יעוץ, שאלתי אותו האם הוא נותן יחס ויודע לאמר לאשתו תודה. וכששאל אותי: על מה?... עניתי לו: על הכביסה, האוכל, הטיפול בילדים. האם על כל אלה לא מגיע שתאמר לה תודה ותתן לה את מלא ההתייחסות. כבוד הרב - ענה לי אותו אדם – כלל לא חשבתי על זה... הצעתי לו: תתחיל לתת התייחסות לכל עשייה, תעניק חום ואהבה ותיווכח לראות שחייכם ישתנו לטובה מן הקצה אל הקצה. אבל כלל חשוב תציב לעצמך: לפני שאתה אומר,אתה צריך להאמין במה שאתה אומר. 

הצעתי לו לכתוב על דף את כל הדברים הטובים והחיוביים שיש באשתו, ולאחר שכתב הוריתי לו לקרוא את מה שכתב כעשר פעמים, להפנים את הכתוב היטב לעצמו ורק לאחר מכן להעניק את היחס המתבקש. לבסוף, לא רק שהם לא חשבו יותר על פירוד, אלא חיי הנישואים שלהם השתפרו להפליא, והיום הם בני זוג שמחים, אוהבים ומאושרים. מקרה כזה קורה בבתים רבים, לכן נלמד מסיפור זה את חשיבות הדברים, ונקיים אותם גם בעצמינו, ועי"ז נזכה לבית מושלם ומאושר מתוך השראת השכינה בביתנו, להצלחתינו ולהצלחת גידול ילדינו בדרך ישראל סבא, אמן כן יהי רצון. 

פתגם:

התיחסות טובה ומילים חמות במקום הנכון, שוות ומשמחות יותר מכל הון 

פרק ו' עבודת המידות 

אדם שלא השכיל עדיין לתקן את מידותיו הרעות, אין ביכולתו לבנות בית נאמן וכשר בישראל, משום שמידות רעות הן מכשול גדול מאוד לבנין הבית ולשלמותו. אדם שלקוי במידת הכעס או בגאוה, כל חייו הם רצף של מריבות והקפדות, הדברים הקטנים ביותר מפריעים לו ומפרים את שלוותו, תמיד הוא חושב שעוברים על רצונו. באופן כזה לא ניתן לבנות בית ולנהל חיים תקינים. לכן על כל אחד ואחד לדעת שהיסוד החזק ביותר לבנין הבית הוא עבודת המידות. כיצד אפשר לתקן מידות רעות? נתחיל במידת הגאווה. 

הבה נתבונן: אדם שלוקה במידה הרעה הזאת - שהיא למעשה שורש כל המידות הרעות - מה בעצם הוא רוצה להשיג כאשר הוא מתגאה? כבוד! שיעשו את רצונו! חייבים להבין, גאווה שיש באדם בסופו של דבר משפילה ומבזה אותו. איש אינו סובל אדם גאוותן. הגמרא אומרת שאדם גאוותן אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו. לא כבוד ויקר הוא נוחל, אדרבה, מבוזה הוא יותר. ואף אם בני האדם לא מראים לו זאת מבחוץ, אולם בתוך לבם פנימה איש אינו יכול לסבול אותו. לכן, אם חפץ אתה בכבוד אמיתי — תכבד אחרים! 

כיצד יש לכבד אחרים? ראשית, תדון אותם לכף זכות, תבין את הטעויות שאחרים עושים, כיון שגם לך זה יכול לקרות. שנית, תעביר על מידותיך. ככל שתעביר על מידותיך, תבליג ותבין את הזולת ותכבדו - כך יכבדו ויאהבו אותך יותר ויותר. מידה נוספת שיש להתרחק ממנה, היא מידת הכעס. הכעס גם הוא מידה רעה מאוד. הכעס הורס את חייו ואת חיי הסובבים אותו ומיפר את שלום ביתו. אמר רבי יונתן: כל הכועס - כל מיני גיהנם שולטין בו. 

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. רבי ירמיה מדיפתי אמר: כל הכועס -משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר קהלת ז': "כי כעס בחיק כסילים ינוח" ע"פ נדרים כ"ב ע"א. כיצד מתקנים מידה רעה ומגונה זו? ראשית חייבים להבין, שאין זה חשוב עד כמה חטאו כלפיך — הכעס שאתה כועס עכשיו הוא חטא גדול יותר ממה שחטאו כלפיך. 

הדרך הטובה לתקן מידה זו — היא ראיית הטוב. בכל דבר ובכל מצב יש לראות את הטוב, משום שזה באמת טוב, וכמו שאומר רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" — כל מה שעושה הקב"ה, עושה לטובה. ככל שתעמיק ותפנים אל תוך לבך את הנקודה החשובה והעיקרית הזאת, חייך יהיו רגועים יותר ומאושרים יותר. כאשר ברצוננו לתקן את מידת הכעס, עלינו להתבונן בראש ובראשונה מהם הדברים שמכעיסים אותנו ביותר. 

לדוגמא: אדם שרגיל להקפיד ולכעוס על אשתו — צריך לכך התבוננות יתירה: א. יחשוב ויתבונן על מעלותיה הטובות ועל הדברים החיוביים שבה, וכדאי אפילו לרשום את הדברים על דף, ויכניס בלבו הסתכלות טובה כלפיה. ב. ידע שההתנהגות של אשתו המכעיסה אותו כרגע באה מאת ה', כמו שהגמרא בחולין ז' ע"ב אומרת: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ומה יתן לי אם אני אכעס. עדיף שאתפלל להקב"ה — וזה יעזור יותר משום שזה מאת ה'. כן הדבר לגבי הילדים. 

לדוגמא: ילד ששבר חפץ מסוים, מדוע צריכים לכעוס עליו? א. הרי גם אצלי היה הכלי יכול להשבר, וכי בגלל שהילד הוא קטן ואין בכוחו להגן על עצמו, אנו צריכים לנצל זאת לרעה, לכעוס ולהקפיד עליו? ב. חפץ זה צריך היה להישבר כי כך נגזר מאת ה', ואם לא ישבר ע"י הילד – בוודאי יישבר בצורה אחרת. ג. מי יודע איזו גזירה נתבטלה ע"י שבירה זו. כל הדברים האלה צריכים התבוננות ומחשבה לפני שקורה האירוע. בין אם זה עם אשתו, או עם ילדיו, ובין אם זה עם הבריות. האדם צריך לחנך את עצמו שאינו כועס ואינו מקפיד, אלא מבין ומקבל באהבה את כל המקרים והטעויות שנעשו כלפיו וכך בעזהי"ת יוכל לעבוד על מידותיו. 

אדם שינהג בצורה כזאת הרווח שלו בזה הוא עצום, תמיד הוא יהיה שמח ומאושר, כמו שאומר שלמה המלך משלי ט"ז, ל"ב: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". אדם הלוכד עיר שלימה, ודאי שהוא שמח מאד על כוחו וגבורתו. אך אומר לנו שלמה המלך, שאדם שהוא מושל ברוחו נחשב לגבור גדול עוד יותר. לשם כך צריך הרבה הכנה, מחשבה והתבוננות, תמיד לא ירפה ממחשבה זו ואז כאשר יגיע לשעת נסיון יהיו לו כוחות ויכולות לקבל את הדברים באהבה ובשמחה. 

עבודת המדות ב'; 

משל ידוע מספר על קבוצת צב א ים שהחליטו לכרות את העצים שביער. העצים מאד מפריעים להם, ובפרט בשעה שבאות חיות טורפות לרדוף אחריהם, קרניהם של הצבאים מסתבכות בענפי העצים והם נכנסים לסכנת נפשות. משום כך החליטו: 'נכרות את העצים וכך נציל את עצמינו מפני החיות הטורפות'. קמו הצבאים בשעת בוקר מוקדמת והתחילו במלאכה. כך עמלו מבוקר עד ערב. בערב הגיע אליהם צבי זקן, וכשראה את מעשיהם תמה ושאל: מה מעשיכם? בסכנה גדולה אנחנו – הסבירו הצבאים - באות חיות טורפות, רודפות אחרינו, ואנו מסתבכים בין העצים בקרנינו הגדולות, לכן החלטנו לעקור את כל עצי היער... 

אינני מבין אתכם – אמר הצבי הזקן והחכם - אז כרתתם יער אחד!... ומה עם היער השני?!... אין שום בעיה – עונים הצבאים - נכרות גם את היער השני! ומה עם היער השלישי? ממשיך הצבי זקן לשאול. נכרות גם את השלישי והרביעי והחמישי! עונים הצבאים. אם כך – שאל הצבי הזקן - אבל עד שתגיעו ליער השלישי והרביעי, בינתיים ביער הראשון העצים יתחילו לגדול שוב... ומה תעשו אז? האם כל היום וכל הלילה תשבו לכרות עצים? ומה אתה מציע לעשות? שאלו הצבאים. 

אומר להם מה אני מציע – השיב הצבי הזקן - במקום לכרות את כל עצי היער, תורידו את הקרניים שלכם, ואז לא תהיה לכם שום בעיה! תוכלו לרוץ חפשי בלי שאף אחד יעצור בעדכם ולא תסתבכו כלל וכלל. כן הוא גם הנמשל: כדוגמת הקרניים המסתבכות בכל, כך אדם שהוא בעל מידות רעות, מידת הגאוה, מידת הכעס, מידות אלה מסבכות אותו כל הזמן. מי שאינו חכם, במקום לנסות לתקן את דרכיו הנלוזות מנסה הוא להתאים את כל הסובב – אליו. לא כך נוהג החכם. 

אדם שהוא חכם, מתקן את מידותיו הרעות, כביכול מוריד את 'הקרניים' מעל ראשו, וכך החיים שלו הופכים להיות חיים רגועים, חיים שלוים, חיים שהוא יכול לעבור אותם בבטחה ובלי שום תסבוכות. כך גם בבנין הבית היהודי. אדם שלא השכיל עדיין לתקן את מידותיו הרעות, אין ביכולתו לבנות בית נאמן בישראל, משום שמידותיו הרעות הן מכשול גדול מאד בבנין הבית, שלומו ותקינותו. אדם שלוקה במידת הכעס או גאוה, כל חייו הם רצף של מריבות והקפדות, כאשר אפילו הדברים הקטנים ביותר מפריעים לו. תמיד הוא חושב שעוברים על רצונו, ומזלזלים בכבודו ובאופן כזה איננו יכול לבנות את ביתו. לכן צריך לדעת שהיסוד החזק ביותר בבית הוא 'עבודת המידות'. 

כיצד מתקנים את המידות הרעות? נפנים בעצמינו שני דברים חשובים מאד וע"י כך נוכל לתקן את כל מידותינו הרעות: א. הגמ' במס' חולין דף ז' ע"ב אומרת: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר תהלים ל"ז: "מה' מצעדי גבר כוננו". אדם אינו נוקף אצבע מלמטה עד שלא גוזרים עליו שיעשה כך מלמעלה. כל מה שקורה בעולם, הכל בהשגחה פרטית של הקב"ה. 

צריך להבין היטב: אין אדם שיכול להזיק לי, אין אדם שיכול להחזיר לי שום טובה בעולם, אין אדם שיכול לומר לי שום מלה טובה או רעה – אם זה לא נגזר מאת ה'. אם הקב"ה גוזר – כך יהיה. אם הקב"ה לא גזר - זה לא יהיה. לכן גם כל התנהגות של האשה או הילדים נגזר מאת השם יתברך. ברגע שאני מאמין בזה באמונה תמימה ושלימה ויודע שהכל מאת ה'– רק כך אני יכול לקבל את זה באהבה, ולא להקפיד ולא לכעוס. 

למה הדבר דומה? לאדם שעומד וממתין בתור בבנק. הוא מתוח ועייף ומחכה בקוצר רוח שיגיע תורו. לפתע מגיע אדם ונותן לו מכה בעורף... מיודענו מתמלא כעס וכבר מכין את עצמו לתגובה הולמת למכהו... אלא שכאשר הוא מסתובב הוא רואה שאין זה אלא חברו הטוב שמזמן לא פגש. כל הכעס נהפך בבת אחת לרגש אהבה וגעגוע והוא ממהר להתחבק עמו... מה השתנה כאן? הרי המכה היא אותה מכה. למה לפני רגע הוא היה כעוס, ובתוך רגע השתנה יחסו עד לבלי הכר, ואדרבא הוא הפך להיות אוהב שלו. 

מה שהשתנה כאן, זה שכעת הוא יודע מי נתן לו את המכה! מכיון שהוא יודע מי הכה אותו ומבין היטב שמכה זו לא ניתנה מתוך רוגז אלא להיפך מתוך אהבה , וכמו שאמר שלמה המלך: "על כל פשעים תכסה אהבה", זה אדם שאני אוהב אותו, אני מאמין בו, לכן אני יודע שהוא לא עשה מאומה לרעתי - לכן אני לא מקפיד עליו. בדיוק כך נרגיש אם נאמין באמונה שלימה שכל מה שנעשה לנו זה בהשגחה פרטית מאת השם יתברך. אם אני מאמין באמונה שלימה - בוודאי ובוודאי שאין סיבה לכעוס על אותו אדם שעשה לי את מה שעשה. 

ועוד יותר מכך, חז"ל הבטיחו לנו שכל מאן דעביד רחמנא - לטב עביד! לא רק שזה בא מידיו של הקב"ה, אלא זה לטובה! מובטח שזה לטובה, עד כדי כך, שמרן השו"ע פסק את זה להלכה או"ח סימן ר"ל סעיף ה', וזה לשונו: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד! נמצאנו למדים שכל מעשה שנעשה לנו: א. זה לא בעל המעשה אלא הכל מאת הקב"ה. ב. כל מעשה הוא לטובה. אם נפנים היטב את הידיעה הזאת ונאמין בזה באמונה שלימה, אין לנו מקום לכעוס ולהקפיד. 

עלינו להפנים את זה היטב, הישר לתוך הלב ולהאמין באמונה שלימה, שכל מה שקורה בבית או בחוץ ובכל מקום, הכל בהשגחה פרטית של הקב"ה והכל לטובה ולברכה. זה לא מספיק שאנחנו יודעים את הדברים, אנחנו יודעים הרבה דברים, אבל לא מיישמים הלכה למעשה. מדוע? מכיון שאנו אומרים כל יום בתפילה, בעלינו לשבח: "וידעת - והשבות אל לבבך", ידיעה לבד לא משנה את מידותיו הרעות של האדם. מה שצריך לעשות זה להפנים את זה לתוך הלב. לשנן פעם ועוד פעם, לדעת את חשיבות הדברים, ולדעת שכל מה שקורה בעולם זה הכל בהשגחה פרטית מאת השם יתברך. 

יתירה מזו - מובטח לי שזה לטובה! על מה אני אכעס? על הטוב שנתנו לי? אף אדם לא כועס על דבר טוב שנותנים לו. אדם כועס על מעשה רע שעושים לו, אבל אם אומרים לו שכל מה שקורה זה תכלית הטוב, אז לא נשאר לו סיבה לכעוס. לאחר שהפנמנו היטב את הדברים יקל עלינו לתקן את מידותינו הרעות. ע"י אמונה בדברים האלה, אנחנו צריכים להפנים אותם חזק, חזק לתוך הלב. 

שאלה אותנו פעם אמא לילדים, האם מותר לה לכעוס עליהם, או שגם זה כעס שאסור. יש כעס שהוא טוב, חיובי, חינוכי, ויש כעס שהוא שלילי גם ביחס לילדים. מהו כעס חיובי וטוב, ומהו כעס שלילי? כעס שמגיע מתוך התפרצות, כעס ספונטני, מיידי, זה כעס שהוא שלילי שבכך גם עוברים על איסור כעס וגם זה משדר לילד שאבא או אמא לא שולטים ביצריהם. אבא לא שולט על מידותיו. אבא מתפרץ מיד. אין לזה גם תוצאה חינוכית. הוא עבר על איסור כעס וגם קבל תוצאה שלילית. 

לעומת זאת כעס שהוא חיובי, זה כעס שמגיע מתוך התבוננות. האבא עוצר לרגע, לא מתפרץ מיד, חושב ומתבונן כיצד להגיב על מעשהו של הילד. אם הוא מגיע לבסוף להחלטה שבשביל חינוך הילד צריך כרגע להקפיד, או לכעוס, ואז הוא מקפיד וכועס - זה כעס חיובי, זה כעס שהגיע מתוך שיקול דעת, זה כעס שגם משדר מסר חינוכי טוב. הילד מבין ויודע שאבא התבונן, אבא חשב, ואבא הגיע למסקנה שכך צריך לעשות מתוך שיקול דעת, ולא מתוך סתם התפרצות. כעס חיובי, הוא כעס מותר, זה כעס שהוא לתועלת משום חינוך הילדים. 

צריכים אנו לדעת שבכל יום יום אנו נמצאים בנסיונות. כל אחד בא לעולם הזה לתקן את עצמו, כל אחד יקבע מדרגתו בעולם הבא, ע"י העולם הזה, כיצד הוא התנהג בעולם הזה. איך בעצם קובעים את מדרגת האדם לעתיד לבוא? החפץ חיים ע"ה מבאר כיצד תקבע מדרגת האדם לעתיד לבוא? אם קיבל את מאורעותיו בעולם הזה בסבר פנים יפות. כל דבר שקרה לאדם, ככל שהוא קיבל את זה יותר בסבר פנים יפות, יותר באמונה, האמין שזה בהשגחה פרטית וזה לטובתו, כך מדרגתו שלו לעתיד לבוא תהיה יותר ויותר גבוהה. 

ככל שהוא קבל את זה פחות באמונה, למרות שהוא שומר תורה ומצוות, למרות שהוא לומד תורה יומם ולילה, אבל כאשר קרה לו מקרה והוא לא קיבל זאת באהבה, הוא לא האמין שזה מאת ה' וזה לטובה, אלא הוא התריס, כעס וזעף, כך מדרגתו בעולם הבא תהיה פחותה. צריכים לדעת שאדם שעומד בנסיון של כעס והקפדה, לא רק שהוא קונה את העולם הבא שלו, לעתיד לבוא, אלא הוא מקבל בנוסף גם מתנות פה בעולם הזה. אדם שעומד בנסיונות של כעס והקפדה, מתרומם יותר ויותר פה בעולם הזה. 

כידוע על דוד המלך, ששמעי בן גרא קילל אותו קללה נמרצת. מעיקר הדין שמעי בן גרא היה חייב מיתה כמורד במלכות, הוא השפיל את דוד המלך עד עפר. ובכל זאת כאשר רצו עבדיו ושריו של דוד לפגוע בשמעי בן גרא, אמר להם לא לפגוע בו. מדוע? הוא אמר כי ה' אמר לו לקלל. דוד המלך האמין באמונה שלימה שזה לא הוא! הקב"ה אמר לו לקלל ולכן הוא קילל ובוודאי שזה לטובתו כי כל מאן דעביד רחמנא - לטב עביד! ולמה הוא זכה? האם הוא זכה רק לגן עדן? לא, הוא זכה פה בעולם הזה להיות רגל רביעי במרכבה. אמר לו הקב"ה: אתה עמדת בנסיון, וקבלת את זה באהבה, עכשיו אתה זוכה להיות רגל רביעי במרכבה. 

הנה לנו אדם שעומד בנסיון, וכבר פה בעולם הזה מקבל מתנות. כבר פה בעולם הזה אדם מתרומם ומגיע למדרגות מאד גבוהות. 

מעשה ששמענו על אברך שגר בבני ברק ובמשך שבע עשרה שנה לא זכה לילדים. אברך זה היה מגיע רבות לרבי חיים קנייבסקי שליט"א ומבקש ממנו ברכה שיזכה להוושע בפרי בטן. כשעברו שבע עשרה שנה הגיע לרב ואמר לו: כבוד הרב, אנחנו כבר לא יכולים יותר, אין לנו כוחות להתמודד עם זה יותר. אנחנו מבקשים מהרב ברכה, אבל ברכה עם גזירה שזה יתקיים. כך עמד האברך והתחנן בדמעות שליש. 

ענה לו רבי חיים: דע לך שאין בכוחי לבטל את הגזירה הזו, זו גזירה מאד קשה, אבל מה שאני יכול להציע לכם זה שתמצאו אדם שפגעו בו והוא שתק, לא הקפיד, לא כעס ולא פגע חזרה, מאדם כזה תבקשו ברכה שיברך אתכם בפרי בטן – ורק כך אתם יכולים לזכות לפרי בטן! הלך אותו אברך מביכנ"ס לביכנ"ס, משמחה לשמחה, אולי יש אדם שפגעו בו ושתק, שיוכל לקבל ממנו ברכה זו. והנה הגיע לחתונה אחת שם בעיצומה של החופה קם יהודי שלא מצא חן בעיניו האופן בו הרב ערך את החופה והקידושין, משום כך נעמד פער פיו חרף וגדף את הרב. 

מיד ניגש אותו אברך לרב ואמר: כבוד הרב, אני מבקש ממך אל תענה לו, יש לי ענין בזה, עוד מעט אני אספר לך, אני מתחנן אליך - אל תענה לו! אמר לו הרב: בסדר, כלל לא התכוונתי לענות לו. הנה נגמר הארוע, והאברך ניגש לרב ואמר לו אני מבקש ממך שתברך אותי שאזכה לפרי בטן, כיון שרבי חיים קנייבסקי אמר לי שאדם שפוגעים בו ברבים והוא שותק ומקבל את זה באהבה, בכוחו לברך ולבטל גזירה נוראה זו. לכן עכשיו אני מבקש ממך ברכה. ברך הרב את האברך בחום רב שיזכה לבנים ובני בנים ואכן ברכתו התקיימה ולאחר זמן נולד לאותו אברך בן זכר. 

רבותי, מורינו ורבינו הגדול, רבי חיים קנייבסקי, שכל כולו עבודת ה', כל כולו תורה ויראת שמים וברכותיו לא שבות ריקם, הוא אומר בפירוש שבמקרה זה אינו יכול לעזור ומי כן יכול לעזור? מי שפגעו בו ושתק וקבל את זה באהבה. מכאן אנו למדים לאיזה מדרגה יכול להגיע אדם שפוגעים בו והוא שותק ומקבל את זה באהבה. הנה לנו שכבר פה בעולם הזה האדם מקבל מתנות, אדם מגיע למדרגות גבוהות ע"י שהוא מתקן את מידותיו. 

כמו שאמרנו, מידות רעות אפשר לתקן ע"י אמונה תמימה בקב"ה, שהוא מנהיג את העולם בהשגחה פרטית, ולכן אף אדם לא יכול לעשות לי רע ואף אדם גם לא יכול לעשות לי טוב, אילולא הקב"ה הוא שגוזר ומובטח לנו שהכל לטובה. בוודאי ובוודאי שאם נאמין בזה באמונה שלימה, נחיה את זה יום יום, נוכל לתקן את מידותינו הרעות. אומר רבי נחמן מברסלב, אדם יכול לחיות בעולם הזה מעין עולם הבא. מי לא רוצה להיות מאושר בעולם הזה? מי לא רוצה גן עדן בעולם הזה? כל אחד היה רוצה גן עדן בעולם הזה. 

איך מגיעים לזה? אומר רבי נחמן שהדרך היחידה להגיע לזה היא ע"י שהאדם יפנים חזק לתוך הלב שכל מה שעושה הקב"ה - זה לטובה! הכל זה טוב, גם אם אני לא רואה את זה כרגע כטוב, אבל בוודאי שזה טוב. חז"ל הבטיחו, הקב"ה הבטיח - זה וודאי טוב. אם יעשה כך כל הזמן וכך יאמין, כל דבר יראה בעיניו כטוב, וכך יחיה פה בעולם הזה מעין עולם הבא. גן עדן בעולם הזה. מי לא רוצה גן עדן בעולם הזה? כל אחד ואחד. ולא רק חיים באופן כללי, אלא בפרט בשלום בית - רק כך אפשר להגיע לשלום בית אמיתי. רק כך אפשר לתקן מידות רעות. 

כשמדברים על מידת הכעס, תמיד רגילים לומר: רבותי כעס זה דבר חמור, דבר נורא, מטמא את האדם, מראה שח"ו העבירות שלו מרובות יותר מן הזכויות, כאילו עובד ע"ז. אז מה לעשות: לא לכעוס, להתאפק, להתאפק. אנחנו לא אומרים להתאפק. לפי מה שלמדנו כרגע, זה רק נסיון ששולחים לנו בשביל לרומם אותנו. לכן, לא רק שאנחנו לא צריכים להתאפק, אלא אדרבא, אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו עכשיו נסיון, ואנחנו יכולים לעמוד בו. הנסיון הלא מרומם את האדם, אם לא היה לנו נסיון כזה, לא היה לנו סיבה ויכולת להתרומם. עכשיו ששלחו לנו את הנסיון, יש לנו סיבה להתעלות, יש לנו סיבה להתרומם, יש לנו סיבה להצליח יותר. 

זוהי שעת רצון ברגע שיש לנו את הנסיון הזה. אם מקבלים זאת באהבה, יש לנו שעת רצון בה אנו יכולים לבקש ולהתפלל. שעה של סנגוריא בה יכול כל אחד להתפלל על עם ישראל, על עצמו. כמו אותו יהודי שעמד בנסיון ותפלותיו התקבלו. כך כל אחד ואחד. כשיש נסיון זהו הזמן הראוי להודות לקב"ה ששלח לנו את הנסיון ובכך סלל לנו הזדמנות לעמוד בנסיון ולהתרומם. 

משל לשני בני אדם שבאו להתקבל לראיון עבודה. הראשון נכנס לראיון, ולאחר שיחה קצרה נאמר לו שהוא לא מתאים ונשלח לביתו. השני נכנס לראיון קצר שלאחריו סכמו אתו שיבוא לעבודה חודש אחד כנסיון, 'נראה אם אתה מתאים לנו'. אם נשאל את עצמנו: אצל מי המצב טוב יותר? האם אצל אותו אדם שלא קבלו אותו כלל, או אצל אותו אחד שהתקבל לנסיון? בוודאי שאותו אדם שהתקבל לנסיון מצבו טוב יותר. כי יש לו עדיין סיכויים להתקבל לעבודה. אולם אותו אדם שנשלח לביתו אין לו שום סיכוי. 

מכאן אנו למדים שאדם ששולחים לו נסיון בעולם הזה, ביאור הדבר שחפצים בו, רוצים לקרב אותו, רוצים לרומם אותו, משום כך ורק משום כך שולחים לו נסיונות. אם האדם ישכיל להתבונן על זה כך, לא רק שהוא לא יכעס, אלא אדרבא ישמח, 'הנה חפצים בי!', 'רוצים לרומם אותי!' 'אני שמח בנסיון הזה!'. זה בעצם הפתרון והתרופה למידות הרעות, שהם המכשול הגדול ביותר לאדם להסתדר, ובפרט בבית. 

אדם יכול להסתדר עם כל אחד בחוץ. קל מאד לאדם להסתדר בחוץ, למצוא חן בעיני אחרים בעבודה ובחברה. הנסיון האמיתי זה בבית. בבית האדם מרגיש שכלם תחתיו, הוא שולט על אשתו, על ילדיו. הוא יעשה מה שהוא רוצה. הוא יכול לכעוס ולהקפיד על כל דבר, על כל דבר שנראה לו שלילי. כאן הנסיון האמיתי! ביתך הוא המקום החשוב בו עליך לשנות את הראיה שלך, לראיה של אמונה בקב"ה. 

הבית הוא המקום בו מוטל עליך לעשות אך ורק את הטוב, להסתכל על החיובי במקום השלילי, וגם אם היה שלילי, עליך לומר: 'זה לא אשתי... זה הקב"ה!' 'זה רק בשביל לנסות אותי אם אעמוד בנסיון או לא'. 'אדרבא, לא רק שאני לא אכעס, אני שמח שהגיע הנסיון הזה, ועל כך אני אודה לקב"ה'. 'אקבל את זה בשמחה, באהבה, באמונה'. אם אנחנו נשתדל כמה שיותר להתנהג כך, לחזור על הדברים ולהפנים אותם חיינו ישתנו לטובה! עלינו לדעת, יש אנשים שחושבים, שכששומעים הרצאה אחת או שיעור אחד – כבר השתנו. 

זה לא נכון, זה לא בא ב'לחיצת כפתור'... יום אחד הוא יכול להחליט לנהוג בארך אפים, אינו כועס, אינו מקפיד, שמח, והנה כבר למחרת הוא יכול להיות ההיפך הגמור. זו עבודה יומיומית, היצר הרע לא עוזב אותנו, צריך בכל יום ויום להקדיש כמה דקות בהן יש לשבת, להתבונן ולחשוב, שהכל זה בהשגחה פרטית של הקב"ה, וכל מה שקורה בעולם זה הכל לטובתי. אני לא צריך להקפיד, לא צריך לכעוס, לחיות באמונה, בשמחה. גם אם נדמה לי שזה לא טוב, זה תכלית הטוב. כל מה שעושה הקב"ה, זה לטובה. 

כל מאן דעביד רחמנא - לטב עביד! יש את שירת הבריאה, בה כל חיה ועוף שרה את השיר המיוחד לה. העקרב שר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". מדוע הוא שר דווקא את השירה הזאת? כיון שהעקרבים הגדולים, תפקידם הוא להמית בני אדם. מי שגזרו עליו מיתה משמים, שולחים עקרב, והעקרב ממית את אותו אדם. והנה העקרב מגיע לקב"ה יום אחד ואומר: רבש"ע, אני לא יכול לעמוד בתפקיד כזה, יש אדם, יכול להיות אדם צעיר מאד, בעל משפחה, וביום בהיר אחד עלי ללכת להמית אותו?! אני לא יכול להתמודד עם זה! אני רוצה הסבת מקצוע!... 

עונה לו הקב"ה: את המקצוע שלך - לא אחליף, אבל מה שאני מוכן לעשות בשבילך, שמהיום אתה תדע ותבין את סיבת המעשה שאתה הולך לעשות. מכיון שהעקרב יודע את סיבת המעשה כשהוא הולך להרוג אדם, משום כך הוא פורץ בשירה של: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", כי עכשיו הוא מבין ורואה כמה חסד וכמה טוב יש מסביב המעשה הזה. בעיני בשר ודם, זה נראה לנו לא טוב, זה נראה רע לאותו אדם מסכן, בעל משפחה שנפטר בדמי ימיו, לקחו אותו. אבל הקב"ה יודע מחשבות ולכן הוא יודע שבכל מעשה יש אך ורק טוב וחסד. 

הגמ' אומרת שבעולם הזה, כאשר אדם שומע שמועה טובה, מברך: "הטוב והמטיב", ואילו על שמועה רעה,לא עלינו, מברך: "ברוך דיין האמת". לעתיד לבוא, על הכל יברכו: "הטוב והמטיב", גם על שמועה רעה, מדוע? סיבת הדבר כי בעולם הזה, אנו רואים הכול בעיני בשר ודם, לכן לפי ההרגשה שלנו, איננו מבינים שזה טוב לכן עלינו לברך: "ברוך דיין האמת". אבל לעתיד לבוא, כשהאדם יראה את התכלית של כל דבר ודבר, הוא יראה שבעצם הדבר היה תכלית הטוב, לכן על הכל יברכו: "הטוב והמטיב". 

יוסף הצדיק עמד בנסיון קשה מאד עם אשת פוטיפר, בחור צעיר בודד בארץ שכולה טומאה, מליונים של אנשים, והוא עומד בנסיון כל כך קשה. כולם יסכימו שמגיע לו פרס, ואכן הוא מקבל פרס. מה הפרס שיוסף הצדיק מקבל אחרי נסיון כל כך קשה שהוא עומד בו? שתים עשרה שנים בבית הסוהר... ועוד איזה בית סוהר... בתוך בור! האם לזה נקרא 'פרס'? האם לזה נקרא 'שכר'? האם זה מה שמגיע לו לאחר שעמד בנסיון כל כך קשה? התשובה היא שעלינו לראות את החסד והטוב של הקב"ה. על יוסף הצדיק נגזר שבגיל 30 הוא צריך להיות מלך. הוא הגיע למצרים בגיל 17 ,בסך הכל עברה שנה, הוא בגיל 18 .עוד 12 שנה הוא צריך להיות במצרים. 

במשך 12 השנים הללו יש סיכוים גדולים מאד להיכשל בחטא. נכון, הפעם הוא הצליח להתגבר על היצה"ר, אבל עוד 12 שנה של נסיונות. מי יודע אם הוא יצליח להתגבר על יצריו ולא יחטא. ואם יחטא - יפסיד הכול! עולם הזה ועולם הבא! יפסיד את המלכות! יפסיד הכול! משום כך עושים אתו משמים חסד גדול, שמים אותו בבור, 24 שעות של שמירה, והכל כדי שלא יכשל. אילו יוסף הצדיק היה מבקש: רבש"ע, לפני עומדות 12 שנה של נסיונות, מי יודע אולי אני אכשל חלילה..., אני מבקש שתשים אותי בתוך בור. 

מן הסתם לא היו מקבלים את הבקשה שלו. מה פתאום?! אתה צריך להתמודד 12 שנה במצרים ולא לחטוא. אבל היום לאחר שהוא עמד בנסיון כל כך קשה, עכשיו מגיע לו שכר! מה השכר? שמירה של 24 שעות. אנחנו בעיני בשר ודם מסתכלים על זה בתור עונש חמור, 12 שנה בתוך בור חשוך, זה עונש נוראי. אבל בשמים מסתכלים על זה אחרת. בשמים מסתכלים על זה כשכר עצום, שנתנו לו, ובכך הוא מובטח שיקנה לעצמו עולם הבא ועולם הזה! בזכות זה הגיע יוסף למלכות, ולנצח נצחים שמו נשאר "יוסף הצדיק". זה השכר. זו ההסתכלות בשמים. מסביב לכל דבר שהקב"ה עושה, יש סביב לזה המון רחמים, המון חסד וטוב של הקב"ה. 

מה תפקידנו? להאמין בזה, באמונה שלימה ותמימה, שאכן הכל לטובה, הכל בהשגחה פרטית. אם אנחנו בעזרת השם נפנים את זה, נוכל לתקן את מידותינו הרעות, נוכל לקיים את המצוות שבתורה. 

יש מצוות שבעצם נראות לא מובנות. לא "תקום ולא תטור", ביקשתי מאדם אחד שיעשה לי טובה. הוא יכל לעשות את הטובה, אך הוא לא רצה לעשות. למחרת, הוא בא ומבקש ממנו לעשות את אותה טובה. התורה מצווה עלי –"לא תיקום". זה לא מובן! הוא לא רצה לעשות למעני, אז למה שאני אצטרך לעשות לו? ועוד יותר לא מובן, לא רק ש"לא תיקום" ותעשה לו את הטובה, אלא גם "לא תטור" - לא תשמור את זה בלב! מה זאת אומרת?! איך אני יכול לא לשמור את זה בלב? הרי הוא לא רצה לעשות לי טובה, לפחות אסתכל על זה בהסתכלות לא טובה? לא! התורה מצווה עלי לא להסתכל על זה בהסתכלות שלילית. 

מה ההגיון שבדבר? כמו שלמדנו עכשיו, יש בזה הגיון גדול. מכיוון שהכל מאת ה', כל מה שהוא לא רצה לעשות לי, וכל מה שהוא לא רצה לתת לי - זה לא הוא! הכול בהשגחה פרטית של הקב"ה שהוא לא יעשה את זה! ולא זו בלבד אלא מובטח לי שהכל לטובה! אם אני מאמין בזה באמונה שלימה – עכשיו אני יכול להתמודד עם זה, ולא לנקום - כי זה לא הוא, זה ה'. עכשיו אני יכול להתמודד גם לא לטור, לא להכניס את זה ללב - כי זה לא הוא, זה הקב"ה, זה בהשגחה. כך נוכל באמת ובתמים לעבוד על מידותינו הרעות. 

אנשים רבים חושבים להתחיל בעבודת המידות מחוץ לבית, עם החברים, את הבית משאירים לסוף. זאת טעות גמורה! יסוד היסודות זה הבית. מתחילים עם הבית! אני מאמין באמונה שלימה שהכל לטובה, הכול מתרחש ומתבצע בהשגחה פרטית. אינני מתנשא, לא על האשה, לא על הילדים. מתנהג בענווה. עבודה על מידות טובות וישרות, מתחילות בבית, לאחר מכן זה מתפשט בעזרת השם גם לבחוץ. 

אדם שיש לו מידות טובות, יש לו חיים שלווים, רגועים ושמחים. הוא המרוויח הגדול מכך לפני כולם, הוא בשמחה כל הזמן, מרגיש שולט בעצמו, שולט ביצריו, לא כמו פעם שכל הזמן היה כועס ומתעצבן, ומתאכזב... אדם שיתנהג כך, ויעבוד על זה בכל יום, יזכה שיהיה לו שלום בית אמיתי. 

פתגם: 

עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה — מתלמידיו של אברהם אבינו. וההיפך — מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא, ואילו תלמידיו של בלעם נטרדים מן העולם. מדות טובות הן המפתח לחיים מאושרים ושלום בית 

- - - שאלות ותשובות - - -